פתיחות מלאה וספק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פתיחות מלאה וספק
הוספה למועדפים

פתיחות מלאה וספק

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אסתר פלד נולדה וחיה בישראל. היא פסיכולוגית ודוקטור לפילוסופיה. פתח גדול מלמטה הוא ספר הפרוזה השני מפרי עטה. קדם לו הספר לאורה הצח של המציאות שראה אור בהוצאת בבל ב-2013.
ספרי העיון שכתבה וראו אור:
פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת (רסלינג, 2005)
להרבות טוב בעולם (רסלינג 2008)

תקציר

"להיות ספקן, להיות פתוח - פירושו לזנוח את המוכר לטובת אותה פתיחות מלאה שנוצרת כשמתרגלים מדיטציה. פתיחות מלאה פירושה ספק, כי ודאות פירושה להיות סגור ומסוגר במה שכבר ידוע. להיאחז במה שאדם כבר יודע, הרי זה מרגיע, כי ודאות יש בה מרגוע, אבל האין זה משעמם הרבה יותר?"

ספר העיון החדש של אסתר פלד הוא לקט של שתים–עשרה שיחות. על הפרק (הראשון) עומדת האהבה הרומנטית בראי הפסיכואנליזה האינטר–סובייקטיבית, אחריו מופיעה אותה אהבה עצמה אך בגרסה שונה, מזווית זן בודהיסטית. אחריה באה האהבה שאינה תלויה בדבר, שהיא האהבה הבודהיסטית עצמה. הספר נחתם בהרצאה העוסקת ב"אהבה של הקליניקה", כלומר באהבה שנוצרת בין מטפל.ת למטופל.ת. זה באשר לאהבה.
באשר לספק, הוא נוכח בביקורת על הבודהיזם בגרסתו המחולנת - "מיינדפולנס", בשאלות על מקומה של קופסת הטישו בקליניקה המערבית המודרנית, ועל הסיבה שבגללה אין סליחה בבודהיזם.
בודהיזם, יהדות ופסיכואנליזה, שלוש מערכות חשיבה שמצביעות על יכולותיה הכבירות של הרוח האנושית מחד, ומנגד על המגבלות של הנפש בכלל ושל ה"אני" בפרט. מתוך הפרספקטיבה המשולשת הזאת מביטה המחברת אל התרבות שבה היא חיה ו"אל הנפשות שמתירות לי להתבונן בהן מקרוב, בהן ובסבל שלהן וגם בכוח להיחלץ ממנו אל חיים של יצירה ואהבה״.

אסתר פלד נולדה וחיה בישראל. עבודת הדוקטור שלה עסקה בפסיכואנליזה ובבודהיזם. היא מטפלת בשיטה משלה, הנקראת "דרך הרוח, דרך הנפש".
פתיחוּת מלאה וספק הוא ספר העיון החמישי שלה. ספר הפרוזה פתח גדול מלמטה זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2017 .

פרק ראשון

האם יכולה אהבה להתמיד3

עיון בספרו של סטיבן מיטשל4 מעורר בראש ובראשונה התפעלות. התפעלות מן האומץ שלו: הפרויקטים שבחר לעסוק בהם, הן מצד התוכן והן מצד ההיקף, אני מוצאת אותם מאתגרים. החל ברוחב היריעה של פרויד ומעבר לו5 - דברי ימי הפסיכואנליזה - וכלה בנכונות לעסוק בשאלת האהבה. ככל שאני יכולה להעריך, זהו נושא שאין דומה לו בהיקף העיסוק ובאינטנסיביות שלו בהיסטוריה האנושית, למעט שני נושאים אחרים שהעסיקו את האנושות משחר ימיה, כמו האהבה ואף יותר ממנה. האחד קשור אליה עד מאוד, והוא הסבל. והאחר: האלוהים. ואכן, מעניין להתבונן בשלושת הנושאים הללו, שהאנושות אינה חדלה לעסוק בהם, ואולי אף עוסקת בהם מתוך אותה נקודת מוצא, נקודת המוצא של הכמיהה ושל התקווה, ושל שבריריותה של התקווה, ושל הסבל הכרוך בשבריריות הזאת. אלוהים, שמקיף הכול, והאהבה, שמוכלת באלוהים או שמא נותרה בודדה בלעדיו לאחר מותו המשוער. אלוהים, אם כן, ואהבה. וכמובן: הסבל.

ככל שמדובר בו, סטיבן מיטשל מוותר על העיסוק באלוהים מיד לאחר דיון קצר בפרק הראשון. עיקרו של הדיון בכך, שאם תחילה נדמה היה לנו שעם פיטוריו של האל תתרוקן התודעה האנושית ממשמעות, הרי שההפך הוא הנכון: בהיעדר האל נעשתה התודעה הזאת ענווה יותר, משום שהאל הניח אותה במרכז העולם, ומשהשתחררה ממנו השתחררה גם מאשליית מרכזיותה, ולא זו אף זו, למרות היעדרו של האל ממנה היא מוסיפה לפרות וליצור. כה אמר מיטשל.

בטענה הזאת אפשר גם אפשר להטיל ספק, אבל אין הספק הזה מענייננו כאן, וכך, עם תום הפרק הראשון של ספרו של מיטשל נפטרנו בקלות מפוקפקת משאלה עתיקה אחת ונשארנו עם שתיים: מה על האהבה, שזה הנושא של יום העיון הזה, ומה על הסבל, שכאילו אינו הנושא אבל בשלו מיהרנו לכאן, בשל הסבל שכרוך באהבה; שכרוך בהיעדרה, שכרוך בהיותה, שכרוך בהיותה כה מוטלת בספק, כה חלקית ושברירית, כה חשופה לחסר, ובעיקר מעוררת כמיהה לאין־קץ.

כי מדובר באחת הכמיהות העמוקות ביותר של המין האנושי. אנחנו כאן עוסקים ברצון, אולי הכמוס ביותר, הנוגע ללב ביותר, רצונו של הסובייקט, שמיטשל מיטיב לבטאו בכותרת הספר שלו - האם יכולה אהבה להתמיד. שמו של הספר פותח אפוא במילה "האם", וכך מתחייב, מתחייב מראש, לענות על השאלה בכן או לא. כי גם אם התשובה אורכה 189 עמודים, עדיין תובע אותו "האם" תשובה אחת מן השתיים: כן או לא.

מיטשל מונה בראשית ספרו הסברים לשבריריותה של הרומנטיקה ולבסוף מסכם: "יש בדל של אמת בכל אחד מן ההסברים הללו, לכן הם כה שכיחים. אמיתותם חלקית בלבד". אחר כך הוא מתחייב: "נבחן כל אחד מהם, נחצוב מהם מה שעשוי להיות שימושי", ולבסוף הוא מוסיף לאוסף הבְּדָלִים עוד בדל של אמת משלו: "לא הרומנטיקה היא הנוטה להידלדל מעצמה, אלא אנו אלה המשקיעים מאמצים ניכרים בדלדולה".6

ובאמת, יש במילים הללו לכל היותר בדל של אמת. אבל מיטשל אינו מתיימר ליותר. מה שמיטשל רוצה זה להיות שימושי. ויש אווירה שימושית לחשיבה שלו על הקטבים,7 לסקירת הדיאלקטיקה של הצרכים. יש אווירה של מתכון; אמנם אין הוא מתכוון למתכון כלל וכלל, הוא דווקא שואף להיחלץ מן המתכונת הפרוידיאנית ולפתוח לפנינו אופקים חדשים, אלה של המורשת התרבותית שהתפתחה אחרי פרויד: פלורליזם צבעוני וסובלני, עם לא־מודע יצירתי ומלא תקווה. ובכל זאת, מה שמתקבל יש לו אופי של מתכון, מתכון של אינטגרציה עם תיבול עדין של אידאליזציה.

דרך אחת לתאר את המתכון היא דרך מרכיביו: קצת סקס, קצת חמלה, קצת שגרה, קצת הרפתקה, קצת ביטחון, קצת סיכונים, הכול הרי תלוי במינונים, ואם תרצו אין זו אגדה, כך תתכנו לכם אהבה מתמידה.

דרך שנייה היא במילותיו של העורך המדעי של הספר:

"אם נחזור לדגם האינטראקציוני [...] נוכל לחשוב על תהליך אינטגרציה תוך נפשי ובין אישי המוביל להכרה אינטר־סובייקטיבית שיש בה לדעת מיטשל פוטנציאל לקיים תשוקה ואהבה גם יחד".8

ובעברית: ככל שאדם מכיר את עצמו יותר ומוכן לסבול את עצמו על אף הקושי שבדבר, וככל שאדם מכיר את הזולת ומוכן לסבול אותו על אף הקושי שבדבר, כך גבוה יותר הסיכוי לענות בחיוב על השאלה: "האם יכולה אהבה רומנטית להתמיד?" ובמילותיו של מיטשל עצמו ממש בסוף הספר:

"הרומנטיקה ביחסים היא ארמון של חול לשניים: תנאי מקדים לתשוקה, אבל לא מעון של קבע. ארמונות החול של הרומנטיקה דורשים מכוח טבעם המשתנה בנייה מתמדת מחדש".9

ובכן, אחרי 189 עמודים נמצאתם למדים שיש תשובה של כן או לא. והתשובה היא: לא. כלומר, אולי, אם תעבדו קשה, אז כן, כי מה שמתמיד הוא לא הרומנטיקה, מה שמתמיד הוא העבודה, העבודה האנושית על "אינטגרציה בין אישית ותוך נפשית", זה מה שמתמיד.

אופטימי ככל שיהיה, בסופו מותיר אותנו הספר עם זה, עם עבודה. עם תקווה ואימה, ועם, כרגיל, עבודה. במובן זה אנחנו נופלים שוב אל המתכון הקלוויניסטי - מתכון או שמא מלכודת - המונח בבסיס התרבות שלנו, הקפיטליסטית: רוצים להצליח? תעבדו קשה.

בואו נחלץ את עצמנו מתוך המלכודת הזאת, בואו לא נחשוב על עבודה, לרגע לא נחשוב על הצלחה. בואו נשכח את הסוף המריר של הספר ושל האהבה, ונשוב אל ההתחלה, אל הכותרת, נחפש תשובה וגם תקווה במה שהיא אומרת.

מיטשל קורא ספרים. של פילוסופים, פסיכואנליטיקאים, סוציולוגים, כל מי שמתבונן בעולם מאיזה צד שהוא, וחושב, קורא אותם כולם ומצמצם את זה, מרדד את זה, לשאלה שעלי הכותרת, אותה שאלה מייסרת, אותה שאלה: האם יכולה, האם יכולה אהבה; ועלי הכותרת של פרח - בילדותנו היתה זו חרצית צהובה - נפתחים, אחר כך נתלשים: כן או לא, כן או לא, כן או לא, אללי, כן או לא או אולי?

וכיצד זה, ולמה זה ניתן - ואף סביר בעיניכם - לצמצם את הדיון לשאלה "האם?", לשאלה של כן או לא בדבר המשכיות, בדבר ההתמדה? כי זוהי השאלה של הכמיהה. הצורך בהתמד הוא הצורך של הנפש, משאלת הלב של כל חי, כן או לא, אללי, משאלת הלב של כל אוהב. "האם תאהב אותי לעד?" שואלת האהובה, והאוהב, באשר הוא אוהב, מבטיח את אשר אין בידו להבטיח.

וכל אותם נדרי נישואים: תמיד ובכל תנאי, לספק את כל מחסורו של האחר.

"האם תאהב אותי לעד?" היא שואלת, וכך היא שואלת את מה שמיטשל שואל. אין לו בושה, למיטשל, הוא צועד היישר אל לב־לבה של הכמיהה, להיות אהוב לעד, אהוב בזמן מוחלט. "האם תאהב אותי תמיד?" היא שואלת ונושאת את עיניה אל עבר הנצח.

וכך, השאלה של מיטשל, היא בתנועה סיבובית מחזירה אותנו היישר אל חיקו של אותו המוחלט, זה שפוטר זה לא כבר וחדל לעניין את התודעה המודרנית, הספקנית, הערנית. השאלה הזאת בדיוק מחזירה אותנו אל המוחלט, אל ה"תמיד", מחזירה במבוכה, כי הלוא התכוונו לשאול שאלה פשוטה, שאלה אמפירית על טבעו של האדם, שאלה שימושית בלבד. אבל בדרכנו נתקלנו באבן שאין לה הופכין, כי לא סתם "האם יכולה אהבה", אלא "להתמיד". ההתמד: זה שהוא באופן מדויק היפוכו של הטבע, המאפיין השלילי, הגרעין הריק של כל תופעה, ובכללה התופעה האנושית, לא כל שכן הרגש. התופעה אינה מאופיינת בהתמד, כל טבעה שהיא מופיעה ונעלמת. ככה גם מיטשל אומר. ובכל זאת שואלת הנערה, ומיטשל, הגם שיודע שכך הוא, יושב איתה בקליניקה שלו ושואל גם הוא: "האם תאהב אותי תמיד?" על ה"תמיד" היא לא מוותרת גם כשהיא חכמה ובוגרת. תמיד.

ובגלל הכאב הצפון בתוך הכרת הזמניות והחלקיות, ובגלל המגבלה של הרגש, אנו מתכנסים כאן היום ומבקשים בכל מאודנו לשמוע שכן, יכולה, ובאילו תנאים ואיך ייתכן. אבל יש משהו אחר, הרחק מעבר לכל בדל של הסבר, והוא יפה - ממש יפה - יותר.

אני רוצה לשוב אחורה, אל אושיות התרבות המערבית, אל המשתה של אפלטון. שם מספר סוקרטס על שיחה עם אישה נסתרת, דיוטימה ממנטיאה, שלימדה אותו על האהבה, על ארוס. ודיוטימה אומרת על ארוס:

"ראשית כול הוא שרוי בעוני מתמיד וגם רחוק מלהיות עדין ויפה, כפי שחושבים רוב האנשים. הוא מחוספס ולא רחוץ ויחף וחסר בית והוא לא ישן אף פעם במיטה, כי אם על הרצפה, ליד הפתח, או בצדי הדרך".10

לא עדין; לא יפה; מחוספס ויחף וחסר בית - זהו הארוס של סוקרטס, זה אשר אהבתו כרוכה בכאב, כאב המחסור. ודיוטימה ממשיכה:

"והוא לא נולד כבן אלמוות ולא כבן תמותה, אלא שבמשך יום אחד לעתים הוא משגשג ופורח ומלא חיים ולעתים גוסס וקם שוב לתחייה [...] ומה שהוא משיג בתושייתו שב וחומק ממנו וחוזר חלילה. כך שארוס לעולם לא במחסור ולא בשפע, אלא באמצע, וכך לגבי החוכמה והבורות".11

"והוא לא נולד כבן אלמוות ולא כבן תמותה", היא אומרת. לא אל ולא אדם אלא משהו באמצע - ומן האמצע הזה הוא מקשר בין האלים לבני התמותה. כי זאת האהבה וזה טבעה, שהיא שואפת למעלה מעולם התופעות, מתוך החלקיות העצובה שלנו, הרחק לעבר המוחלט. זאת האהבה, שהקושי שבה, הסבל שבה, אינם קיימים מתוקף הדיאלקטיקה המטריאליסטית שמנסח מיטשל בין הקצוות של הרפתקה ויציבות, תשוקה ומחויבות וכיוצא בהם, אלא מתוקף היותה ניצבת באמצע - בין אנושיות - חלקית, זמנית, אמיתית ושקרנית גם יחד - לבין מה שהיא רוצה, שהוא למעלה ממנה.

אבל נשוב אל דיוטימה, כי היא מוסיפה טיעון אחד שחשוב מקודמיו:

"ואינני מתפלאת כלל שחשבת עליו כמו שחשבת, שכן עולה מדבריך הקודמים כי לדעתך ארוס הוא ישות נאהבת ולא ישות אוהבת. וזאת כמדומני הסיבה לכך שהוא נראה בעיניך יפה מכל הבחינות. שהרי האהוב הוא באמת יפה וגם עדין ומושלם ומבורך, ואילו האוהב משתייך לסוג שונה לגמרי, כגון זה שתיארתי לך".12

הנה כי כן, ארוס הוא האוהב ולא הנאהב. האוהב היחף, המשתוקק, העני, הרואה בעוניו, הרואה את יופיו של מה שמעבר לו.

היצור האנושי מצויד בתודעה, על כן הוא נמצא באמצע, בין בורות לחוכמה. כך אומרת דיוטימה, כך אומר הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, כך אומרת התורה הבודהיסטית. באמצע בין השפל לגבוה, בין הדל לבין השופע, בין הבּוּר לבין היודע. וזה מאפיין מהותי של התודעה האנושית, המאפיין המובהק, הפלאי - שהאדם ער למה שאינו יודע אותו, לזה המכונה בתיאוריות מסוימות בשם "הממשות" ובאחרות "הדבר כשלעצמו", או "האלוהות". וככל שסבורים הקאנטיאנים הסמויים שבינינו, שאין לו לאדם כל אפשרות להיות בממשות, בכל מקרה לשם אנו שואפים, אל אותה נקודה שבה מסתיימות המילים, שאין בה בִּדְלֵי הסברים. כמו באהבה.

אלא שאנחנו כאילו ויתרנו על המוחלט. וכיוון שוויתרנו, נותרו בידינו רשימות מלאי של כישורים נפשיים מומלצים לשם אהבה. ולמרות הוויתור נותרנו עם אותה כמיהה, אותה כמיהה אל ה"תמיד" הזה, הנטפל אל שם הספר ומפנה אותו בחזרה לעבר הנצח, הכמיהה, שבהיעדר המסמן הוותיק שלה, אלוהים, צריכה עכשיו להתכווץ אל תוך המסמן החדש, "אהבה רומנטית", התכווצות שמעמידה את האוהב במבוכה, כי הוא צריך עכשיו להניח בתוך אותה אהבה אומללה אל אהוב אחד - אל אובייקט־האהבה שכבר אינו אלוהים אלא סובייקט אחד ויחיד ומוגבל מעצם טבעו - את כל הכמיהה אל הנצח; ללא ספק משקל כבד עבור האוהב והנאהב גם יחד, גם לבד. אומללה היא האהבה הרומנטית, שנהפכה למוחלט החדש, ואומללים אלה הנאבקים על הערך המוחלט הזה בשפה מטריאליסטית של הצלחה וכישלון.

ריבוא צורות יש לחסר, חלקן נוגעות ללב, חלקן עלובות ומעציבות, חלקן מקוממות. בקליניקה אדם שומע על כך לא מעט: הוא לא יכול לשאת את זה שהיא השמינה, היא מתקשה לשאת את קמצנותו. הוא לא שוכח לה שבגדה בו והיא מוותרת עליו כי הוא לא די חכם בשבילה. רק אלוהים יודע את כל הצורות של הטרוניה, האכזבה והטינה. ואז אדם חושב על התשוקה ועל הגאווה ועל פחיתות האהבה ומצטער, אבל יודע - אילו הן ריבוא הצורות של החסר. את ריבוא הצורות אני מוזגת היום אל תוך כד אחד וממתינה שישקטו המים. ומששקטו המים אפשר לראות: בתחתית הכד ישנה פנינה, והפנינה היא אחת, ויש לה לפיכך הערך המוחלט, מעבר ליופי ולכיעור, מעבר לבנאליות של הזוגיות ולפתטיות של הבדידות, מעבר לאותה אינטגרציה תוך נפשית ובין אישית ושימושית.

הכמיהה אל הנצחי והשלם, זוהי שפת האהבה, זהו ביטויה בעת שלנו, בזמן של הסובייקט נעדר האל, הסובייקט שאמור להאמין בכל זאת. לעתים עוטה החיפוש לבוש הולם, נאה, לבוש בורגני־משהו של אהבה מצליחה, קלוויניסטית, שבעה, שיכולה להתמיד בתנאים של עבודה קשה, ולעתים בלויי סחבות של אהבה מסוכסכת, כזאת שאינה יכולה, אבל בפני המוחלט הן שוות, משום שההתמד אינו תכונה הכרחית של המימוש, ודאי שלא של השימוש, אלא של הכמיהה; התכונה המהותית לאהבה היא הרצון עצמו, והוא זה המתמיד.

והרצון, הוא קשור בצדו התחתון אל התשוקה ובצדו העליון אל השאיפה. זוהי הקריאה שלי את המשפט שמיטשל מייחס ללאקאן אך מקורו במשתה האפלטוני: "אהבה היא לתת משהו שאין לך", משפט הכורך בתוכו את העליבות האנושית יחד עם התנועה העילאית קדימה, הנכפית על האדם מתוקף חסרונו. האוהב הוא יחף, הוא חסר. אין צורך לכפות עליו חליפה אלגנטית של תקינות, אין הכרח לתפור לו שמלת פרחים של אינטגרציה; הוא כשלעצמו, בחסרונו. הוא יכול להתמיד, להפסיק, לעולם אין הוא נכשל ולא מצליח. כמו שהוא, ככה הוא אוהב.

ומכיוון שאהבה נגלית בחסרונה, אני רוצה לספר סיפור קצר על אהבה עצובה, לא מוצלחת ויפה:

בדיוק לפני שבועיים13

הלוואי שיכולתי להיות בטוחה.

חברתי הלאקאניאנית אומרת בחיוך עצור: "את מבינה כמה קשורים זה לזו הם היו?" אני אומרת: "כן". אחר כך אני חושבת ואז מוסיפה: "אולי". כי לא, אני לא מבינה. אני חושבת, החורים שיש לו בראש, הם גורמים לו לראות הכול שטוח.

יום אחד, אחרי שכל זה נגמר, אני אומרת לו: "אבל היא היתה די מרושעת לפעמים, לא?" והוא עונה לי, בלהט הייתי אומרת: "לא. לא ולא; את טועה, טועה לחלוטין". "לחלוטין", הוא אומר לי. את ה"חלוטין" הזה הוא זוכר, אבל שהיא היתה די מרושעת לפעמים, את זה הוא לא זוכר. הוא מתרפק על שמה. הוא אומר את שמה בערגה, בכיסופים. הוא אומר: "היא היתה אישה נהדרת", וכך הוא משחק לידי הלאקאניאנים. אלה, למרות הצחיחות האינטלקטואלית, מפארים ומשבחים כל מה שקשור בזוגיות, כאילו מדובר באיזו ברית עולם ממש, ממש כמו אלוהים.

"את מבינה כמה קשורים זה לזו הם היו?" ולכן, על פני התרפיסטית שלי מבצבץ חיוך מאופק בשעה שאני מתארת מה קורה לו באמצעות המילים "הוא כל הזמן בוכה". חיוך טוב, לא ציני, לא של שמחה לאיד; חיוך ענוג. כל מה שקשור לזוגיות הוא ענוג. בעיניהם, אני מתכוונת.

אני לא רציתי להפריע לו להתרפק על שמה, לחלוק על זיכרונו המפוקפק; רציתי לבדוק אם הוא מסוגל למשהו מורכב יותר. שיגיד, למשל, "כן, היא היתה לעתים די מרושעת, מי כמוני יודע, ובכל זאת, היא היתה טובה, טובה מאוד". היא באמת היתה טובה, אף על פי שהיתה מרושעת. היא היתה מרושעת מכל מיני סיבות, וטובה היא היתה ללא כל סיבה, רק משום שזה היה טבעה. אבל הוא מעדיף לדלג על המשפט הראשון, זה שמסתיים ב"בכל זאת". הוא לא יכול עכשיו לשאת שום "למרות זאת", אין לו עכשיו סיבולת ל"למרות זאת" או "בכל זאת", איזשהו סייג. לא; היא היתה נהדרת, נפלאה, והיו להם חיים נפלאים יחד בשנים האחרונות. אני לא יכולה שלא להטיל ספק, אבל בגלל הלאקאניאנים הענוגים האלה אני מרגישה לא לגמרי בנוח עם הספק שלי; שמא הוא סוג של שמחה לאיד, או חיסול חשבונות קטנוני. אולי יש מתחתיו מניעים אפלים עוד יותר. ואיפה העדינות?

הספק שלי נובע מהעובדה שבשנתיים האחרונות הם לא הצליחו להגיע לשום הסכמה בשום עניין. לאמיתו של דבר הם לא הצליחו להגיע לשום הסכמה בשום עניין מעולם, לא רק בשנתיים האחרונות, אלא שבשנתיים האחרונות מדובר היה בעניינים כבדי משקל בהחלט, לאור העובדה שהם הזדקנו, והיה צורך מסוים, אם כי ייתכן שהוא היה שלי דווקא, לקבוע כמה עובדות בשטח, עובדות שקשורות בשאלה כיצד יכולים אנשים זקנים לחיות כך שימיהם יהיו פחות קשים, פחות מרים, שבזקנה תהיה איזו עדנה. זה מה שהעסיק אותי. הם, לעומת זאת, העסיקו את עצמם בהטלת דופי זו בזה. היא לא ממש סבלה אותו בשנתיים האחרונות. גם זה בעצם היה תמיד. אבל בשנתיים האחרונות החריף הכול, לא הייתי אומרת הקצין אלא החריף, לכול היה ריח חריף על גבול הבלתי נסבל, כמו של משהו שעומד להתקלקל מאוד בקרוב. אנחנו, הצעירים יותר, המבוגרים, מוטב אולי לומר, חשבנו שאיך שהם חיים, או כמו שאומרים, "איכות החיים" שלהם, היא מתחת לכל ביקורת, ובמקרה הזה הביטוי "מתחת לכל ביקורת" הוא המדויק ביותר האפשרי, כי היתה לנו הרבה ביקורת, אבל הם חיו מתחת לכל הביקורת שלנו; לא משנה מה היתה הביקורת שלנו, בכל מקרה הם חיו מתחת לה, כמו שני קבצנים מתחת לגשר. אני נזכרת בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון ומריל סטריפ, עשבי בר קראו לו, שהיו בו שני מטורפים חסרי בית שמצליחים איכשהו, מצליחים בכל זאת, כן־כן בכל זאת, לבנות זוגיות, גם אם מתחת לגשר. אבל אפילו הזוגיות של סטריפ וניקולסון היתה הרבה יותר נוגעת ללב, אפילו "טובה" אפשר להגיד, משלהם, ככה אני רואה את זה, אפילו אם הלאקאניאנים, כולם כאחד או מדגם מייצג של שתיים מהם, מחייכים חיוך ענוג כשאני מתארת אותו בוכה ובוכה, אפילו אם בשבילם כל הבכי הזה שלו אחרי חמישים וחמש שנות חיים משותפים מרים וקשים שזה עתה באו אל קיצם, הוא אות וסימן לכמה שהם היו קשורים זה לזה, במילים אחרות: אהבה.

אני יכולה לתאר את זה כמובן; אין דבר קל מזה. אני יכולה לתאר תיאורים קורעי לב, באמת קורעי לב. אני לא צוחקת, בזמן האחרון כל מילה שאני אומרת אני מרגישה אותה כאילו היא נוגעת בגוף, ולא רק נוגעת אלא גם מכאיבה. כשאני אומרת בימים אלה, "קורעי לב", אני מתכוונת לזה שנקרע לי הלב, שיש תחושה ממשית, גופנית, שהוא נקרע. כל השנתיים האחרונות הלב שלי נקרע, אבל בחודשיים האחרונים שלה הוא נקרע כמו בגד שנתקל במסמר, אתה שומע את הקריעה של הבד, של הבשר - מה שלא יהיה שהוא הממשות עצמה נחצה - את השסע מתהווה. הבעיה היא שאין לי כרגע כל יכולת לתאר את זה, אין לי כוח להרגיש את הקריעה הפנימית הזאת, הקרע הממשי עוד לא ממש התאחה, ולהתחיל לרקוד על הדימום הפנימי הזה, זה נראה לי יותר מדי, מעל ליכולתי ברגעים אלה.

בקיצור. אני מחפשת איזה מקום בין הלאקאניאניות הענוגה הזאת - בין החיוך הזה, המפציע לאור התיאור שלי איך הוא בוכה, איך הוא נושך את הממחטה שלו וממרר בבכי, שוב, כמה ממשיות נעשו המילים, ממש ממרר בבכי - לבין הראייה הכאילו־מפוכחת שלי עצמי, המטילה ספק תמיד, המצטדדת, ללא חיוך, במין מבט מרצין וחשדני, הראייה שאומרת משהו אחר לגמרי, כמו למשל, הוא סידר לעצמו בדמיון שלו איזו "אישה נהדרת" או "נפלאה" ועליה הוא בוכה, ועל חייו שלו, שיכולים היו להיות נהדרים ונפלאים אילו יכול להחזיר אותה לחיים, או להחזיק במשהו בכלל, לא רק בה אלא במשהו, כי הזיכרון שלו עשוי עכשיו קרעים־קרעים, אני לבי נקרע והוא הזיכרון שלו מתחורר, חלל מרווח במקום שפעם שכנו בו זיכרונות, שהם סוג של וריאציות על מה שהיה, סוג של עובדות, אם גם מאורגנות לתוך תבנית לא נטולת פניות, עדיין בכל זאת, משהו שאפשר להישען עליו, סובייקטיבי מאוד אבל לפחות משהו שניתן להטיל בו ספק, עכשיו גם אי אפשר להטיל ספק.

זה, אני חושבת, מה שמשגע אותי בקשר אליו, שעכשיו אפילו ספק אי אפשר להטיל לשם, מה שהופך את הכול לחלל ריק. הוא אומר: "היא היתה אישה נפלאה", ואז הוא מוסיף, ואת זה הוא עושה כל העת, לא משנה באיזה יום או באיזו שעה מדובר, תמיד הוא מוסיף: "לפני שבועיים טיילנו יחד, חיפשנו מסעדה, ואז היא אמרה לי, 'אני מקווה שאני אמות לפניך, כי אני לא יכולה להסתדר בלעדיך ואילו אתה יכול להסתדר בלעדי', ואני עניתי לה, 'זה לא נכון, אני לא יכול להסתדר בלעדייך, זה לא נכון'". וכיוון שהוא אומר רק את זה, קשה להאמין לו, מה גם שהשבועיים האלה נשארים כל הזמן אותם שבועיים שלפניהם זה קרה, לא משנה כמה שבועות עברו מאז, ומצד אחר קשה לא להאמין לו, כי לא משנה כמה שבועות חלפו מאז ה"לפני שבועיים" הזה שלו, עדיין הוא אומר אותו הדבר כל הזמן, והחזרתיות הנוראה הזאת, היא בכל זאת מעוררת ספק שמא דברים אלה קרו, או שהם וריאציה על דבר מה שבאמת התרחש, דבר שהיא אמרה לו והוא ענה לה בעודם מחפשים מסעדה לסעוד בה את לבם, ומה שנאמר הוא בקירוב הדבר שהוא אומר שהיא אמרה, "אתה תסתדר בלעדי", והוא ענה לה, "זה לא נכון", אי אפשר להימנע מלחשוב שאולי זה באמת קרה ביניהם באיזה "לפני שבועיים", לפני שהזמן קפא.

ואם זה־בקירוב קרה, הרי שבכל זאת יש להקשיב ללאקאניאנים הרומנטיים, שבניסוח שלי אומרים: "תראי את הזוג הזה, תראי את הזוג שהיה, ממש זוג, איזה קשר עמוק היה שם, בזוג הזה, אי אפשר שלא להכיר בזה". ואני, אני מביטה במבנה הזה שהלאקאניאנים בונים סביב המשפטים המועטים שהאיש הזה שב ואומר כל השבועות, משפטים שכולם כאחד נפתחים בציון זמן נצחי, זמן קפוא, "לפני שבועיים" - כאילו כל מה שאירע לפני, או אחרי אותו לפני שבועיים לא נכלל בכלל המציאות - כולם כאחד נפתחים באותו עולם־עומד־על־תילו שלו, עולם המתכנה בשם "לפני שבועיים", כאילו לא קרה מאז דבר. כאילו היא לא שכבה בבית החולים הנורא שבו נאמר לנו שהיא עומדת לסיים את חייה בעוד שבועות אחדים לכל היותר, כאילו לא ניצבנו לידה על המשמר יום וליל כדי לסעוד אותה בשעה שהיא עומדת לגורלה, כשהוא יושב איתנו שם, מומיה אפלה, שותק כל העת ובוכה כאשר הוא מביט בה, כאילו לא הוצאנו אותה משם באלונקה, לא ישבנו לצדה והחזקנו, בעדינות עמוקה עמוקה, בראשה שלא ייטלטל, באמבולנס מתנודד וקופץ מהלך שלושים קילומטרים אל הבית שבו ביקשה למות, לא ישבנו לצדה שבועות אחדים בחדר הקטן שבו ניצבה המיטה שעליה שכבה, בתוך מצעים נקיים, והלכה והצטמצמה עד שחששנו לגעת בה פן נשבור איבר מאיבריה, לא ציפינו למותה ולא נאבקנו בציפייה, לא שכבנו נים לא נים על מזרנים בחדר אחר, קר וגדול, דרוכים לשמוע מה קורה אצלה ומזנקים לשמע שיעול או אנחה, כאילו לא נשברנו ובכינו, כאילו לא הזדעפנו כדי שלא נישבר ונבכה, כל זה לא אירע; לפני שבועיים הם הלכו יחד ברחוב וחיפשו מסעדה והוא לא זוכר למה, אבל הם דיברו על זה, והיא אמרה שהיא מקווה שתלך לפניו כי לא תוכל להסתדר בלעדיו בעוד שהוא יוכל להסתדר בלעדיה, והוא ענה, שלא, הוא לא יוכל להסתדר בלעדיה, וזה היה לפני שבועיים בדיוק, בדיוק לפני שבועיים.

 

אסתר פלד נולדה וחיה בישראל. היא פסיכולוגית ודוקטור לפילוסופיה. פתח גדול מלמטה הוא ספר הפרוזה השני מפרי עטה. קדם לו הספר לאורה הצח של המציאות שראה אור בהוצאת בבל ב-2013.
ספרי העיון שכתבה וראו אור:
פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת (רסלינג, 2005)
להרבות טוב בעולם (רסלינג 2008)

עוד על הספר

פתיחות מלאה וספק אסתר פלד

האם יכולה אהבה להתמיד3

עיון בספרו של סטיבן מיטשל4 מעורר בראש ובראשונה התפעלות. התפעלות מן האומץ שלו: הפרויקטים שבחר לעסוק בהם, הן מצד התוכן והן מצד ההיקף, אני מוצאת אותם מאתגרים. החל ברוחב היריעה של פרויד ומעבר לו5 - דברי ימי הפסיכואנליזה - וכלה בנכונות לעסוק בשאלת האהבה. ככל שאני יכולה להעריך, זהו נושא שאין דומה לו בהיקף העיסוק ובאינטנסיביות שלו בהיסטוריה האנושית, למעט שני נושאים אחרים שהעסיקו את האנושות משחר ימיה, כמו האהבה ואף יותר ממנה. האחד קשור אליה עד מאוד, והוא הסבל. והאחר: האלוהים. ואכן, מעניין להתבונן בשלושת הנושאים הללו, שהאנושות אינה חדלה לעסוק בהם, ואולי אף עוסקת בהם מתוך אותה נקודת מוצא, נקודת המוצא של הכמיהה ושל התקווה, ושל שבריריותה של התקווה, ושל הסבל הכרוך בשבריריות הזאת. אלוהים, שמקיף הכול, והאהבה, שמוכלת באלוהים או שמא נותרה בודדה בלעדיו לאחר מותו המשוער. אלוהים, אם כן, ואהבה. וכמובן: הסבל.

ככל שמדובר בו, סטיבן מיטשל מוותר על העיסוק באלוהים מיד לאחר דיון קצר בפרק הראשון. עיקרו של הדיון בכך, שאם תחילה נדמה היה לנו שעם פיטוריו של האל תתרוקן התודעה האנושית ממשמעות, הרי שההפך הוא הנכון: בהיעדר האל נעשתה התודעה הזאת ענווה יותר, משום שהאל הניח אותה במרכז העולם, ומשהשתחררה ממנו השתחררה גם מאשליית מרכזיותה, ולא זו אף זו, למרות היעדרו של האל ממנה היא מוסיפה לפרות וליצור. כה אמר מיטשל.

בטענה הזאת אפשר גם אפשר להטיל ספק, אבל אין הספק הזה מענייננו כאן, וכך, עם תום הפרק הראשון של ספרו של מיטשל נפטרנו בקלות מפוקפקת משאלה עתיקה אחת ונשארנו עם שתיים: מה על האהבה, שזה הנושא של יום העיון הזה, ומה על הסבל, שכאילו אינו הנושא אבל בשלו מיהרנו לכאן, בשל הסבל שכרוך באהבה; שכרוך בהיעדרה, שכרוך בהיותה, שכרוך בהיותה כה מוטלת בספק, כה חלקית ושברירית, כה חשופה לחסר, ובעיקר מעוררת כמיהה לאין־קץ.

כי מדובר באחת הכמיהות העמוקות ביותר של המין האנושי. אנחנו כאן עוסקים ברצון, אולי הכמוס ביותר, הנוגע ללב ביותר, רצונו של הסובייקט, שמיטשל מיטיב לבטאו בכותרת הספר שלו - האם יכולה אהבה להתמיד. שמו של הספר פותח אפוא במילה "האם", וכך מתחייב, מתחייב מראש, לענות על השאלה בכן או לא. כי גם אם התשובה אורכה 189 עמודים, עדיין תובע אותו "האם" תשובה אחת מן השתיים: כן או לא.

מיטשל מונה בראשית ספרו הסברים לשבריריותה של הרומנטיקה ולבסוף מסכם: "יש בדל של אמת בכל אחד מן ההסברים הללו, לכן הם כה שכיחים. אמיתותם חלקית בלבד". אחר כך הוא מתחייב: "נבחן כל אחד מהם, נחצוב מהם מה שעשוי להיות שימושי", ולבסוף הוא מוסיף לאוסף הבְּדָלִים עוד בדל של אמת משלו: "לא הרומנטיקה היא הנוטה להידלדל מעצמה, אלא אנו אלה המשקיעים מאמצים ניכרים בדלדולה".6

ובאמת, יש במילים הללו לכל היותר בדל של אמת. אבל מיטשל אינו מתיימר ליותר. מה שמיטשל רוצה זה להיות שימושי. ויש אווירה שימושית לחשיבה שלו על הקטבים,7 לסקירת הדיאלקטיקה של הצרכים. יש אווירה של מתכון; אמנם אין הוא מתכוון למתכון כלל וכלל, הוא דווקא שואף להיחלץ מן המתכונת הפרוידיאנית ולפתוח לפנינו אופקים חדשים, אלה של המורשת התרבותית שהתפתחה אחרי פרויד: פלורליזם צבעוני וסובלני, עם לא־מודע יצירתי ומלא תקווה. ובכל זאת, מה שמתקבל יש לו אופי של מתכון, מתכון של אינטגרציה עם תיבול עדין של אידאליזציה.

דרך אחת לתאר את המתכון היא דרך מרכיביו: קצת סקס, קצת חמלה, קצת שגרה, קצת הרפתקה, קצת ביטחון, קצת סיכונים, הכול הרי תלוי במינונים, ואם תרצו אין זו אגדה, כך תתכנו לכם אהבה מתמידה.

דרך שנייה היא במילותיו של העורך המדעי של הספר:

"אם נחזור לדגם האינטראקציוני [...] נוכל לחשוב על תהליך אינטגרציה תוך נפשי ובין אישי המוביל להכרה אינטר־סובייקטיבית שיש בה לדעת מיטשל פוטנציאל לקיים תשוקה ואהבה גם יחד".8

ובעברית: ככל שאדם מכיר את עצמו יותר ומוכן לסבול את עצמו על אף הקושי שבדבר, וככל שאדם מכיר את הזולת ומוכן לסבול אותו על אף הקושי שבדבר, כך גבוה יותר הסיכוי לענות בחיוב על השאלה: "האם יכולה אהבה רומנטית להתמיד?" ובמילותיו של מיטשל עצמו ממש בסוף הספר:

"הרומנטיקה ביחסים היא ארמון של חול לשניים: תנאי מקדים לתשוקה, אבל לא מעון של קבע. ארמונות החול של הרומנטיקה דורשים מכוח טבעם המשתנה בנייה מתמדת מחדש".9

ובכן, אחרי 189 עמודים נמצאתם למדים שיש תשובה של כן או לא. והתשובה היא: לא. כלומר, אולי, אם תעבדו קשה, אז כן, כי מה שמתמיד הוא לא הרומנטיקה, מה שמתמיד הוא העבודה, העבודה האנושית על "אינטגרציה בין אישית ותוך נפשית", זה מה שמתמיד.

אופטימי ככל שיהיה, בסופו מותיר אותנו הספר עם זה, עם עבודה. עם תקווה ואימה, ועם, כרגיל, עבודה. במובן זה אנחנו נופלים שוב אל המתכון הקלוויניסטי - מתכון או שמא מלכודת - המונח בבסיס התרבות שלנו, הקפיטליסטית: רוצים להצליח? תעבדו קשה.

בואו נחלץ את עצמנו מתוך המלכודת הזאת, בואו לא נחשוב על עבודה, לרגע לא נחשוב על הצלחה. בואו נשכח את הסוף המריר של הספר ושל האהבה, ונשוב אל ההתחלה, אל הכותרת, נחפש תשובה וגם תקווה במה שהיא אומרת.

מיטשל קורא ספרים. של פילוסופים, פסיכואנליטיקאים, סוציולוגים, כל מי שמתבונן בעולם מאיזה צד שהוא, וחושב, קורא אותם כולם ומצמצם את זה, מרדד את זה, לשאלה שעלי הכותרת, אותה שאלה מייסרת, אותה שאלה: האם יכולה, האם יכולה אהבה; ועלי הכותרת של פרח - בילדותנו היתה זו חרצית צהובה - נפתחים, אחר כך נתלשים: כן או לא, כן או לא, כן או לא, אללי, כן או לא או אולי?

וכיצד זה, ולמה זה ניתן - ואף סביר בעיניכם - לצמצם את הדיון לשאלה "האם?", לשאלה של כן או לא בדבר המשכיות, בדבר ההתמדה? כי זוהי השאלה של הכמיהה. הצורך בהתמד הוא הצורך של הנפש, משאלת הלב של כל חי, כן או לא, אללי, משאלת הלב של כל אוהב. "האם תאהב אותי לעד?" שואלת האהובה, והאוהב, באשר הוא אוהב, מבטיח את אשר אין בידו להבטיח.

וכל אותם נדרי נישואים: תמיד ובכל תנאי, לספק את כל מחסורו של האחר.

"האם תאהב אותי לעד?" היא שואלת, וכך היא שואלת את מה שמיטשל שואל. אין לו בושה, למיטשל, הוא צועד היישר אל לב־לבה של הכמיהה, להיות אהוב לעד, אהוב בזמן מוחלט. "האם תאהב אותי תמיד?" היא שואלת ונושאת את עיניה אל עבר הנצח.

וכך, השאלה של מיטשל, היא בתנועה סיבובית מחזירה אותנו היישר אל חיקו של אותו המוחלט, זה שפוטר זה לא כבר וחדל לעניין את התודעה המודרנית, הספקנית, הערנית. השאלה הזאת בדיוק מחזירה אותנו אל המוחלט, אל ה"תמיד", מחזירה במבוכה, כי הלוא התכוונו לשאול שאלה פשוטה, שאלה אמפירית על טבעו של האדם, שאלה שימושית בלבד. אבל בדרכנו נתקלנו באבן שאין לה הופכין, כי לא סתם "האם יכולה אהבה", אלא "להתמיד". ההתמד: זה שהוא באופן מדויק היפוכו של הטבע, המאפיין השלילי, הגרעין הריק של כל תופעה, ובכללה התופעה האנושית, לא כל שכן הרגש. התופעה אינה מאופיינת בהתמד, כל טבעה שהיא מופיעה ונעלמת. ככה גם מיטשל אומר. ובכל זאת שואלת הנערה, ומיטשל, הגם שיודע שכך הוא, יושב איתה בקליניקה שלו ושואל גם הוא: "האם תאהב אותי תמיד?" על ה"תמיד" היא לא מוותרת גם כשהיא חכמה ובוגרת. תמיד.

ובגלל הכאב הצפון בתוך הכרת הזמניות והחלקיות, ובגלל המגבלה של הרגש, אנו מתכנסים כאן היום ומבקשים בכל מאודנו לשמוע שכן, יכולה, ובאילו תנאים ואיך ייתכן. אבל יש משהו אחר, הרחק מעבר לכל בדל של הסבר, והוא יפה - ממש יפה - יותר.

אני רוצה לשוב אחורה, אל אושיות התרבות המערבית, אל המשתה של אפלטון. שם מספר סוקרטס על שיחה עם אישה נסתרת, דיוטימה ממנטיאה, שלימדה אותו על האהבה, על ארוס. ודיוטימה אומרת על ארוס:

"ראשית כול הוא שרוי בעוני מתמיד וגם רחוק מלהיות עדין ויפה, כפי שחושבים רוב האנשים. הוא מחוספס ולא רחוץ ויחף וחסר בית והוא לא ישן אף פעם במיטה, כי אם על הרצפה, ליד הפתח, או בצדי הדרך".10

לא עדין; לא יפה; מחוספס ויחף וחסר בית - זהו הארוס של סוקרטס, זה אשר אהבתו כרוכה בכאב, כאב המחסור. ודיוטימה ממשיכה:

"והוא לא נולד כבן אלמוות ולא כבן תמותה, אלא שבמשך יום אחד לעתים הוא משגשג ופורח ומלא חיים ולעתים גוסס וקם שוב לתחייה [...] ומה שהוא משיג בתושייתו שב וחומק ממנו וחוזר חלילה. כך שארוס לעולם לא במחסור ולא בשפע, אלא באמצע, וכך לגבי החוכמה והבורות".11

"והוא לא נולד כבן אלמוות ולא כבן תמותה", היא אומרת. לא אל ולא אדם אלא משהו באמצע - ומן האמצע הזה הוא מקשר בין האלים לבני התמותה. כי זאת האהבה וזה טבעה, שהיא שואפת למעלה מעולם התופעות, מתוך החלקיות העצובה שלנו, הרחק לעבר המוחלט. זאת האהבה, שהקושי שבה, הסבל שבה, אינם קיימים מתוקף הדיאלקטיקה המטריאליסטית שמנסח מיטשל בין הקצוות של הרפתקה ויציבות, תשוקה ומחויבות וכיוצא בהם, אלא מתוקף היותה ניצבת באמצע - בין אנושיות - חלקית, זמנית, אמיתית ושקרנית גם יחד - לבין מה שהיא רוצה, שהוא למעלה ממנה.

אבל נשוב אל דיוטימה, כי היא מוסיפה טיעון אחד שחשוב מקודמיו:

"ואינני מתפלאת כלל שחשבת עליו כמו שחשבת, שכן עולה מדבריך הקודמים כי לדעתך ארוס הוא ישות נאהבת ולא ישות אוהבת. וזאת כמדומני הסיבה לכך שהוא נראה בעיניך יפה מכל הבחינות. שהרי האהוב הוא באמת יפה וגם עדין ומושלם ומבורך, ואילו האוהב משתייך לסוג שונה לגמרי, כגון זה שתיארתי לך".12

הנה כי כן, ארוס הוא האוהב ולא הנאהב. האוהב היחף, המשתוקק, העני, הרואה בעוניו, הרואה את יופיו של מה שמעבר לו.

היצור האנושי מצויד בתודעה, על כן הוא נמצא באמצע, בין בורות לחוכמה. כך אומרת דיוטימה, כך אומר הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון, כך אומרת התורה הבודהיסטית. באמצע בין השפל לגבוה, בין הדל לבין השופע, בין הבּוּר לבין היודע. וזה מאפיין מהותי של התודעה האנושית, המאפיין המובהק, הפלאי - שהאדם ער למה שאינו יודע אותו, לזה המכונה בתיאוריות מסוימות בשם "הממשות" ובאחרות "הדבר כשלעצמו", או "האלוהות". וככל שסבורים הקאנטיאנים הסמויים שבינינו, שאין לו לאדם כל אפשרות להיות בממשות, בכל מקרה לשם אנו שואפים, אל אותה נקודה שבה מסתיימות המילים, שאין בה בִּדְלֵי הסברים. כמו באהבה.

אלא שאנחנו כאילו ויתרנו על המוחלט. וכיוון שוויתרנו, נותרו בידינו רשימות מלאי של כישורים נפשיים מומלצים לשם אהבה. ולמרות הוויתור נותרנו עם אותה כמיהה, אותה כמיהה אל ה"תמיד" הזה, הנטפל אל שם הספר ומפנה אותו בחזרה לעבר הנצח, הכמיהה, שבהיעדר המסמן הוותיק שלה, אלוהים, צריכה עכשיו להתכווץ אל תוך המסמן החדש, "אהבה רומנטית", התכווצות שמעמידה את האוהב במבוכה, כי הוא צריך עכשיו להניח בתוך אותה אהבה אומללה אל אהוב אחד - אל אובייקט־האהבה שכבר אינו אלוהים אלא סובייקט אחד ויחיד ומוגבל מעצם טבעו - את כל הכמיהה אל הנצח; ללא ספק משקל כבד עבור האוהב והנאהב גם יחד, גם לבד. אומללה היא האהבה הרומנטית, שנהפכה למוחלט החדש, ואומללים אלה הנאבקים על הערך המוחלט הזה בשפה מטריאליסטית של הצלחה וכישלון.

ריבוא צורות יש לחסר, חלקן נוגעות ללב, חלקן עלובות ומעציבות, חלקן מקוממות. בקליניקה אדם שומע על כך לא מעט: הוא לא יכול לשאת את זה שהיא השמינה, היא מתקשה לשאת את קמצנותו. הוא לא שוכח לה שבגדה בו והיא מוותרת עליו כי הוא לא די חכם בשבילה. רק אלוהים יודע את כל הצורות של הטרוניה, האכזבה והטינה. ואז אדם חושב על התשוקה ועל הגאווה ועל פחיתות האהבה ומצטער, אבל יודע - אילו הן ריבוא הצורות של החסר. את ריבוא הצורות אני מוזגת היום אל תוך כד אחד וממתינה שישקטו המים. ומששקטו המים אפשר לראות: בתחתית הכד ישנה פנינה, והפנינה היא אחת, ויש לה לפיכך הערך המוחלט, מעבר ליופי ולכיעור, מעבר לבנאליות של הזוגיות ולפתטיות של הבדידות, מעבר לאותה אינטגרציה תוך נפשית ובין אישית ושימושית.

הכמיהה אל הנצחי והשלם, זוהי שפת האהבה, זהו ביטויה בעת שלנו, בזמן של הסובייקט נעדר האל, הסובייקט שאמור להאמין בכל זאת. לעתים עוטה החיפוש לבוש הולם, נאה, לבוש בורגני־משהו של אהבה מצליחה, קלוויניסטית, שבעה, שיכולה להתמיד בתנאים של עבודה קשה, ולעתים בלויי סחבות של אהבה מסוכסכת, כזאת שאינה יכולה, אבל בפני המוחלט הן שוות, משום שההתמד אינו תכונה הכרחית של המימוש, ודאי שלא של השימוש, אלא של הכמיהה; התכונה המהותית לאהבה היא הרצון עצמו, והוא זה המתמיד.

והרצון, הוא קשור בצדו התחתון אל התשוקה ובצדו העליון אל השאיפה. זוהי הקריאה שלי את המשפט שמיטשל מייחס ללאקאן אך מקורו במשתה האפלטוני: "אהבה היא לתת משהו שאין לך", משפט הכורך בתוכו את העליבות האנושית יחד עם התנועה העילאית קדימה, הנכפית על האדם מתוקף חסרונו. האוהב הוא יחף, הוא חסר. אין צורך לכפות עליו חליפה אלגנטית של תקינות, אין הכרח לתפור לו שמלת פרחים של אינטגרציה; הוא כשלעצמו, בחסרונו. הוא יכול להתמיד, להפסיק, לעולם אין הוא נכשל ולא מצליח. כמו שהוא, ככה הוא אוהב.

ומכיוון שאהבה נגלית בחסרונה, אני רוצה לספר סיפור קצר על אהבה עצובה, לא מוצלחת ויפה:

בדיוק לפני שבועיים13

הלוואי שיכולתי להיות בטוחה.

חברתי הלאקאניאנית אומרת בחיוך עצור: "את מבינה כמה קשורים זה לזו הם היו?" אני אומרת: "כן". אחר כך אני חושבת ואז מוסיפה: "אולי". כי לא, אני לא מבינה. אני חושבת, החורים שיש לו בראש, הם גורמים לו לראות הכול שטוח.

יום אחד, אחרי שכל זה נגמר, אני אומרת לו: "אבל היא היתה די מרושעת לפעמים, לא?" והוא עונה לי, בלהט הייתי אומרת: "לא. לא ולא; את טועה, טועה לחלוטין". "לחלוטין", הוא אומר לי. את ה"חלוטין" הזה הוא זוכר, אבל שהיא היתה די מרושעת לפעמים, את זה הוא לא זוכר. הוא מתרפק על שמה. הוא אומר את שמה בערגה, בכיסופים. הוא אומר: "היא היתה אישה נהדרת", וכך הוא משחק לידי הלאקאניאנים. אלה, למרות הצחיחות האינטלקטואלית, מפארים ומשבחים כל מה שקשור בזוגיות, כאילו מדובר באיזו ברית עולם ממש, ממש כמו אלוהים.

"את מבינה כמה קשורים זה לזו הם היו?" ולכן, על פני התרפיסטית שלי מבצבץ חיוך מאופק בשעה שאני מתארת מה קורה לו באמצעות המילים "הוא כל הזמן בוכה". חיוך טוב, לא ציני, לא של שמחה לאיד; חיוך ענוג. כל מה שקשור לזוגיות הוא ענוג. בעיניהם, אני מתכוונת.

אני לא רציתי להפריע לו להתרפק על שמה, לחלוק על זיכרונו המפוקפק; רציתי לבדוק אם הוא מסוגל למשהו מורכב יותר. שיגיד, למשל, "כן, היא היתה לעתים די מרושעת, מי כמוני יודע, ובכל זאת, היא היתה טובה, טובה מאוד". היא באמת היתה טובה, אף על פי שהיתה מרושעת. היא היתה מרושעת מכל מיני סיבות, וטובה היא היתה ללא כל סיבה, רק משום שזה היה טבעה. אבל הוא מעדיף לדלג על המשפט הראשון, זה שמסתיים ב"בכל זאת". הוא לא יכול עכשיו לשאת שום "למרות זאת", אין לו עכשיו סיבולת ל"למרות זאת" או "בכל זאת", איזשהו סייג. לא; היא היתה נהדרת, נפלאה, והיו להם חיים נפלאים יחד בשנים האחרונות. אני לא יכולה שלא להטיל ספק, אבל בגלל הלאקאניאנים הענוגים האלה אני מרגישה לא לגמרי בנוח עם הספק שלי; שמא הוא סוג של שמחה לאיד, או חיסול חשבונות קטנוני. אולי יש מתחתיו מניעים אפלים עוד יותר. ואיפה העדינות?

הספק שלי נובע מהעובדה שבשנתיים האחרונות הם לא הצליחו להגיע לשום הסכמה בשום עניין. לאמיתו של דבר הם לא הצליחו להגיע לשום הסכמה בשום עניין מעולם, לא רק בשנתיים האחרונות, אלא שבשנתיים האחרונות מדובר היה בעניינים כבדי משקל בהחלט, לאור העובדה שהם הזדקנו, והיה צורך מסוים, אם כי ייתכן שהוא היה שלי דווקא, לקבוע כמה עובדות בשטח, עובדות שקשורות בשאלה כיצד יכולים אנשים זקנים לחיות כך שימיהם יהיו פחות קשים, פחות מרים, שבזקנה תהיה איזו עדנה. זה מה שהעסיק אותי. הם, לעומת זאת, העסיקו את עצמם בהטלת דופי זו בזה. היא לא ממש סבלה אותו בשנתיים האחרונות. גם זה בעצם היה תמיד. אבל בשנתיים האחרונות החריף הכול, לא הייתי אומרת הקצין אלא החריף, לכול היה ריח חריף על גבול הבלתי נסבל, כמו של משהו שעומד להתקלקל מאוד בקרוב. אנחנו, הצעירים יותר, המבוגרים, מוטב אולי לומר, חשבנו שאיך שהם חיים, או כמו שאומרים, "איכות החיים" שלהם, היא מתחת לכל ביקורת, ובמקרה הזה הביטוי "מתחת לכל ביקורת" הוא המדויק ביותר האפשרי, כי היתה לנו הרבה ביקורת, אבל הם חיו מתחת לכל הביקורת שלנו; לא משנה מה היתה הביקורת שלנו, בכל מקרה הם חיו מתחת לה, כמו שני קבצנים מתחת לגשר. אני נזכרת בסרט ההוא עם ג'ק ניקולסון ומריל סטריפ, עשבי בר קראו לו, שהיו בו שני מטורפים חסרי בית שמצליחים איכשהו, מצליחים בכל זאת, כן־כן בכל זאת, לבנות זוגיות, גם אם מתחת לגשר. אבל אפילו הזוגיות של סטריפ וניקולסון היתה הרבה יותר נוגעת ללב, אפילו "טובה" אפשר להגיד, משלהם, ככה אני רואה את זה, אפילו אם הלאקאניאנים, כולם כאחד או מדגם מייצג של שתיים מהם, מחייכים חיוך ענוג כשאני מתארת אותו בוכה ובוכה, אפילו אם בשבילם כל הבכי הזה שלו אחרי חמישים וחמש שנות חיים משותפים מרים וקשים שזה עתה באו אל קיצם, הוא אות וסימן לכמה שהם היו קשורים זה לזה, במילים אחרות: אהבה.

אני יכולה לתאר את זה כמובן; אין דבר קל מזה. אני יכולה לתאר תיאורים קורעי לב, באמת קורעי לב. אני לא צוחקת, בזמן האחרון כל מילה שאני אומרת אני מרגישה אותה כאילו היא נוגעת בגוף, ולא רק נוגעת אלא גם מכאיבה. כשאני אומרת בימים אלה, "קורעי לב", אני מתכוונת לזה שנקרע לי הלב, שיש תחושה ממשית, גופנית, שהוא נקרע. כל השנתיים האחרונות הלב שלי נקרע, אבל בחודשיים האחרונים שלה הוא נקרע כמו בגד שנתקל במסמר, אתה שומע את הקריעה של הבד, של הבשר - מה שלא יהיה שהוא הממשות עצמה נחצה - את השסע מתהווה. הבעיה היא שאין לי כרגע כל יכולת לתאר את זה, אין לי כוח להרגיש את הקריעה הפנימית הזאת, הקרע הממשי עוד לא ממש התאחה, ולהתחיל לרקוד על הדימום הפנימי הזה, זה נראה לי יותר מדי, מעל ליכולתי ברגעים אלה.

בקיצור. אני מחפשת איזה מקום בין הלאקאניאניות הענוגה הזאת - בין החיוך הזה, המפציע לאור התיאור שלי איך הוא בוכה, איך הוא נושך את הממחטה שלו וממרר בבכי, שוב, כמה ממשיות נעשו המילים, ממש ממרר בבכי - לבין הראייה הכאילו־מפוכחת שלי עצמי, המטילה ספק תמיד, המצטדדת, ללא חיוך, במין מבט מרצין וחשדני, הראייה שאומרת משהו אחר לגמרי, כמו למשל, הוא סידר לעצמו בדמיון שלו איזו "אישה נהדרת" או "נפלאה" ועליה הוא בוכה, ועל חייו שלו, שיכולים היו להיות נהדרים ונפלאים אילו יכול להחזיר אותה לחיים, או להחזיק במשהו בכלל, לא רק בה אלא במשהו, כי הזיכרון שלו עשוי עכשיו קרעים־קרעים, אני לבי נקרע והוא הזיכרון שלו מתחורר, חלל מרווח במקום שפעם שכנו בו זיכרונות, שהם סוג של וריאציות על מה שהיה, סוג של עובדות, אם גם מאורגנות לתוך תבנית לא נטולת פניות, עדיין בכל זאת, משהו שאפשר להישען עליו, סובייקטיבי מאוד אבל לפחות משהו שניתן להטיל בו ספק, עכשיו גם אי אפשר להטיל ספק.

זה, אני חושבת, מה שמשגע אותי בקשר אליו, שעכשיו אפילו ספק אי אפשר להטיל לשם, מה שהופך את הכול לחלל ריק. הוא אומר: "היא היתה אישה נפלאה", ואז הוא מוסיף, ואת זה הוא עושה כל העת, לא משנה באיזה יום או באיזו שעה מדובר, תמיד הוא מוסיף: "לפני שבועיים טיילנו יחד, חיפשנו מסעדה, ואז היא אמרה לי, 'אני מקווה שאני אמות לפניך, כי אני לא יכולה להסתדר בלעדיך ואילו אתה יכול להסתדר בלעדי', ואני עניתי לה, 'זה לא נכון, אני לא יכול להסתדר בלעדייך, זה לא נכון'". וכיוון שהוא אומר רק את זה, קשה להאמין לו, מה גם שהשבועיים האלה נשארים כל הזמן אותם שבועיים שלפניהם זה קרה, לא משנה כמה שבועות עברו מאז, ומצד אחר קשה לא להאמין לו, כי לא משנה כמה שבועות חלפו מאז ה"לפני שבועיים" הזה שלו, עדיין הוא אומר אותו הדבר כל הזמן, והחזרתיות הנוראה הזאת, היא בכל זאת מעוררת ספק שמא דברים אלה קרו, או שהם וריאציה על דבר מה שבאמת התרחש, דבר שהיא אמרה לו והוא ענה לה בעודם מחפשים מסעדה לסעוד בה את לבם, ומה שנאמר הוא בקירוב הדבר שהוא אומר שהיא אמרה, "אתה תסתדר בלעדי", והוא ענה לה, "זה לא נכון", אי אפשר להימנע מלחשוב שאולי זה באמת קרה ביניהם באיזה "לפני שבועיים", לפני שהזמן קפא.

ואם זה־בקירוב קרה, הרי שבכל זאת יש להקשיב ללאקאניאנים הרומנטיים, שבניסוח שלי אומרים: "תראי את הזוג הזה, תראי את הזוג שהיה, ממש זוג, איזה קשר עמוק היה שם, בזוג הזה, אי אפשר שלא להכיר בזה". ואני, אני מביטה במבנה הזה שהלאקאניאנים בונים סביב המשפטים המועטים שהאיש הזה שב ואומר כל השבועות, משפטים שכולם כאחד נפתחים בציון זמן נצחי, זמן קפוא, "לפני שבועיים" - כאילו כל מה שאירע לפני, או אחרי אותו לפני שבועיים לא נכלל בכלל המציאות - כולם כאחד נפתחים באותו עולם־עומד־על־תילו שלו, עולם המתכנה בשם "לפני שבועיים", כאילו לא קרה מאז דבר. כאילו היא לא שכבה בבית החולים הנורא שבו נאמר לנו שהיא עומדת לסיים את חייה בעוד שבועות אחדים לכל היותר, כאילו לא ניצבנו לידה על המשמר יום וליל כדי לסעוד אותה בשעה שהיא עומדת לגורלה, כשהוא יושב איתנו שם, מומיה אפלה, שותק כל העת ובוכה כאשר הוא מביט בה, כאילו לא הוצאנו אותה משם באלונקה, לא ישבנו לצדה והחזקנו, בעדינות עמוקה עמוקה, בראשה שלא ייטלטל, באמבולנס מתנודד וקופץ מהלך שלושים קילומטרים אל הבית שבו ביקשה למות, לא ישבנו לצדה שבועות אחדים בחדר הקטן שבו ניצבה המיטה שעליה שכבה, בתוך מצעים נקיים, והלכה והצטמצמה עד שחששנו לגעת בה פן נשבור איבר מאיבריה, לא ציפינו למותה ולא נאבקנו בציפייה, לא שכבנו נים לא נים על מזרנים בחדר אחר, קר וגדול, דרוכים לשמוע מה קורה אצלה ומזנקים לשמע שיעול או אנחה, כאילו לא נשברנו ובכינו, כאילו לא הזדעפנו כדי שלא נישבר ונבכה, כל זה לא אירע; לפני שבועיים הם הלכו יחד ברחוב וחיפשו מסעדה והוא לא זוכר למה, אבל הם דיברו על זה, והיא אמרה שהיא מקווה שתלך לפניו כי לא תוכל להסתדר בלעדיו בעוד שהוא יוכל להסתדר בלעדיה, והוא ענה, שלא, הוא לא יוכל להסתדר בלעדיה, וזה היה לפני שבועיים בדיוק, בדיוק לפני שבועיים.