מלחמת הרחובות והבתים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמת הרחובות והבתים
הוספה למועדפים

מלחמת הרחובות והבתים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    האדריכל שרון רוטברד, מחבר ״עיר לבנה, עיר שחורה״ ו״אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית״ ועורכם של ספרים רבים, מספר הפעם את סיפורה של פריז המודרנית דרך אסופה של 44 טקסטים שאותם תרגם מצרפתית ובצדם הוסיף מבואות, מובאות, הערות ואחרית דבר וכן 64 מפות, איורים תרשימים ותצלומים. כל הטקסטים המתפרסמים באסופה רואים אור לראשונה בעברית.  

    פרק ראשון

    0. פרולוג

    פתח דבר

    בִּיסֵטְר (Bicêtre) היא כיום חלק מהעיירה לה־קרמלן־ביסטר (Le Kremlin-Bicêtre) הממוקמת בחלק הדרום־מזרחי של טבעת הפרוורים הראשונה המקיפה את פריז.16 בעבר הרחוק היא נודעה כאחוזה מלכותית גדולה, אך במחצית הראשונה של המאה ה-17 הוקם בשטחה בית חולים צבאי גדול, אחר כך נוסף לה בית מחסה לחולי נפש ואחר כך גם בית כלא פריזאי. המילה ״ביסטר״, שקיפלה בחובה כה הרבה מצוקות, הופיעה לראשונה במחזה של מולייר המטומטם (L’Étourdi, 1655), הפכה למטבע לשון ומופיעה במילונים כמילה נרדפת ל״גורל אומלל ואכזר״. בית הכלא של ביסטר, ששימש לתקופות כליאה ממושכות ולמחבוש אסירים לפני שילוחם לעבודות פרך במושבות עונשין שמעבר לים, נחשב לבית הכלא הקשוח ביותר בצרפת, ותלאותיו הונצחו בפירוט ביצירותיהם של ויקטור הוגו, אלכסנדר דומא ואוז׳ן סו.

    ב-1836 נסגר בית הכלא והמבנה הוסב לבית חולים. המאמר ״בִּיסֵטְר״, שראה אור באותה שנה, מפליג מביקור נדיר שנערך במקום ב-1833 בתקופת קיומו של בית הכלא, ומציע במידה לא מוסתרת של אירוניה להרחיב את הבנתנו את המקום לכדי תוכנית דיסטופית המאגדת את מצוקותיה של פריז כולה. אולי כדי לא להסגיר את נסיבות הביקור בטריטוריה האסורה הזאת, ואולי בשל נימתו הביקורתית, התפרסם המאמר בעילום שם בלה־פאלאנז׳ (La Phalange), כתב עת פורייריסטי17 למחשבת החברה בעריכת ויקטור קונסידראן18 שראה אור בין השנים 1836 ו-1849. על מנת להדגים את מה שהוא כינה ה״גאופוליטיקה של העיר הכליאתית״ ואת ״התחבולות, הטכניקות והמדעים המאפשרים את ייצורו של היחיד המשמועי״, בחר מישל פוקו בעמודים האחרונים של ספרו לפקח ולהעניש לצטט מהטקסט הזה קטע קצר העוסק באותה תוכנית דמיונית המוצעת לפריז.19 הציטוט הזה מופיע ללא ציון כותרת המאמר אלא רק של גיליון העיתון, ללא פירוט ההקשר שבו הוצגה אותה תוכנית דיסטופית ומעל לכול, ללא איזכור העובדה שגרעינה של אותה דיסטופיה מבוסס על המציאות הממשית בביסטר, במרחק נגיעה מפריז.

    כפי שציין פול ויריליו באחד מהמאמרים המובאים כאן ובמקומות אחרים,20 תובנותיו של פוקו על אודות המנגנונים המשמשים לאילופו של היחיד יפות גם להבנת המציאות העירונית, ומשכך, ניתן בהחלט לטעון כי כל עיר שיש בה מפקדת משטרה או בית כלא, כלומר כל עיר, היא ״עיר כליאתית״. אולם כדאי לשוב אל המאמר בלה־פאלאנז׳ ולקרוא את כולו, לא רק בשל היותו הצצה מוקדמת ונדירה לחצר האחורית של פריז של אמצע המחצית הראשונה של המאה ה-19, לתקופה שבה אפילו הסוציאליסטים עוד לא גילו את מלחמת המעמדות,21 אלא גם בשל הטענה העיקרית המושמעת בו: גם אם בדרך כלל החצר האחורית ממוקמת לכאורה במקרה או שלא במקרה מחוץ לגבולותיה ולחומותיה של העיר, היא חלק מהותי וחיוני של העיר שהסתרתו דורשת לא פחות מאמץ מאחזקתו. וכך זה בכל מקום, מאחורי החזית המטופחת של כל עיר גדולה יש חצר אחורית, שעיר לעזאזל. הגורל האומלל של ביסטר הוא צדה האחר של תרבות פריז המהוללת.

    * * *


    16 חלקו האחר של שם העיירה לה־קרמלן־ביסטר הגיע משמו של פונדק מקומי שהקים אחד ממשוחררי צבא נפוליאון שהשתתף במערכה של 1812 ועל שלטו התנוססה הכתובת ״אצל הסמל מהקרמלין״

    Au Sergent du Kremlin) Ernest Nègre(, Toponymie générale de la France, tome 3, Formations dialectales, Genève, Droz, 1998, no. 30453, p. 1728.

    17 שארל פורייה (Fourier, 1772-1837) היה פילוסוף, מייסדו של זרם הסוציאליזם האוטופי בצרפת והוגה רעיון ה״פלנסטר״ (ראו בהמשך ולטר בנימין, ״פריז בירת המאה ה-19״).

    18 ויקטור קונסידראן (Considerant, 1808-1893) היה מאוחר יותר חבר האינטרנציונל הראשון ופעיל בקומונה.

    19 מישל פוקו, לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר, עמ׳ 383-381.

    20 ראו פול ויריליו, ״האידאולוגיה הסניטרית״.

    21 ספרו של פרידריך אנגלס מצבו של המעמד העובד באנגליה המתעד את המצב בחצרותיהן האחוריות של הערים באנגליה ראה אור רק כעשור אחר כך, ב-1845.

    * * *

    מחבר לא–ידוע
    בִּיסֵטְר
    לה־פאלאנז׳ (1836)22

    בִּיסֵטְר ממוקמת בסמוך לפריז, כמו ביוב שנועד לקלוט אליו את התועבות.

    כשאתם נכנסים, אתם רואים בחצרות המון צפוף של ישישים בעלי מום וחולניים, עטופים במלבושים אחידים בזוהמה שלהם, מנוכרים זה לזה, רובם ללא ידידים, ללא משפחה. אין זו שׂיבה מכובדת המוקפת בנכדים ובזיכרונות ומשיאה לקחים ודוגמאות; זו בדידות, חולשה, הידרדרות שמופקרת בעירומה העגום; אלו הם, במסווה של הישועה האדמיניסטרטיבית, ייסורי הגסיסה העצובים והמבישים של קיום עצוב ומביש. זוהי הכניסה למקדש הזה של המצוקות האנושיות.

    אם תתקדמו הלאה, תמצאו עוד ישישים, לצד אנשים צעירים וילדים; פעם הם נשאו שמות של בני אדם, עכשיו יש להם שמות אחרים: אלו המשוגעים.

    ולבסוף, אם תיכנסו לבתי הכלא, שם כבר לא תפגשו את הישישים המטורפים והמשוגעים המסכנים שראיתם אלא יצורים אינטליגנטים, אנשים בשלים, צעירים, חסונים ומלאי חיים. הם בחיים אבל הם חיים בעולם הפשיעה, משתעשעים בכבלים שלהם, מעליבים אותם, ומלמדים זה את זה להתגרות בחברה, להילחם בה ולבוז לה! האם חברה מרחיקת–ראות ומסודרת היתה מובילה אותם לכאן?!

    הו, כמו ההידרדרות של ביסטר, השיגעון והפשע משתדכים באופן הרמוני בביסטר הזו!23

    וכמה שהשילוש הזה משתלב היטב עם מרכז הציוויליזציה שבסמוך לו!

    אם כך, למה לא לקבץ יחדיו בביסטר את כל ייסורי הציוויליזציה? למה לא להביא לשם גם את הנשים הנטושות והמדורדרות, את המשוגעות, את המורשעות? הבה נרחיב אפוא את בית הקברות הזה של המצוקות האנושיות, נעביר לשם את כל בתי הכלא ואת כל בתי החולים, את כל הכאבים ואת כל הבושות, את כל ריכוזי הקבצנים, את העתודות הצעירות והרקובות של הזנות ואת הזנות הזקנה בגמלאות.

    כל מכאוב, כל מצוקה, כל תועבה חברתית וכל רפש ימצאו שם את מקומם ואת דרגתם... ואז, הו ביסטר! את תהיי לעיר, עיר גדולה, עיר בירה! וכשתפתחי את שערייך הגדולים לפני אירופה הסקרנית, את, בת הציוויליזציה, תגרמי לה לרעוד עד לשד עצמותיה, את תביישי את אמך ותהרגי אותה...

    כן, כל הקורבנות שהחברה שלנו חוצבת באנושות, כל ההפרשות המבחילות של המוסדות החברתיים שלנו מפוזרים מדי, וחושינו הקהים מתקשים להבחין בהם; הבה נאחד אותם. כך נשיג אז תערובת כה מחלחלת, נשמע תשועות כה עזות, ריח כה מבחיל ינדוף מבור השופכין הזה שהאנשים יתמלאו אימה, יזנחו סוף–סוף את החכמים המדומים ויבחרו להם

    מושיע.

    מטיפי מוסר, פילוסופים, מחוקקים, חנפני הציוויליזציה! הנה התוכנית של פריז המסודרת שלכם, הנה התוכנית המשופרת שבה כל הדברים הדומים אוחדו:

    במרכז ובמתחם הסגור הראשון: בתי חולים לכל המחלות, בתי מחסה לכל המצוקות, בתי משוגעים, בתי כלא, מחנות עונשין לגברים, לנשים ולילדים.

    מסביב לחומות המתחם הסגור הראשון: קסרקטינים ובתי משפט, מפקדת המשטרה, מעונות הסוהרים, במות הגרדומים, מגורי התליין ועוזריו.

    בארבע הפינות: בית הנבחרים, האספה המחוקקת, המכון, ארמון המלך.

    בחוץ: כל מה שמזין את המתחם המרכזי, המסחר על הרמאויות ופשיטות הרגל שלו; התעשייה ומאבקיה הפרועים; העיתונות עם ההתחכמויות שלה, הלשונות הרעות והשנאות שלה; העמדות הפנים המוסריות והדתיות; בתי המשחק החוקיים והמחתרתיים; הזנות, מפעליה הציבוריים ותערוכות הפטנטים שלה; העם שגווע ברעב או מתפלש בזימה, תמיד קשוב לרוח המהפכות; העשירים חסרי הלב והחומרניים, ששוקעים פה ושם, חסרי אונים, בעינוגים תפלים המפגישים אותם עם ההתאבדות; ולבסוף, מלחמת החורמה של הכול בכול למען הזהב ולמען הכסף...

    ובחוץ, העודף... מידותינו הטובות! ־ הו דנטה, דנטה, אתה שראית את התופת, האם אי פעם ראית משהו העולה על תשעת מעגלי הגיהינום שלך?

    הנה הוכנס סדר בעירכם הגדולה, עם פילוסופים שמובילים את העמים, בדיוק כמו שעשיתם! כתבו על הקירות האלה, כפי שאתם כותבים על דפי ההיסטוריה שלנו, את סיסמתכם המופלאה שממתיקה את שנתכם ומרגיעה אתכם: כאן היא עיר הכפרות, שבה שוררים סדר וחירות, אחדות ותואם, קידמה ושכלול, שלום ואושר.

    אחים! אחים! אלוהים כה מיטיב, הטבע האנושי כה גדול והארץ כה יפה! האם לא מוטל עלינו אפוא לפעול למען עתיד נאצל? אנו נקראים למשול בארץ, עם כתר על הראש ובידינו שרביט מלכים.

    * * *

    22 La Phalange, journal de l’Ecole societaire, 10 Août 1836, pp. 112-115.

    23 המחבר עושה כאן שימוש בדו־המשמעות של שם המקום ומובנו כ״גורל אומלל ואכזר״.

    עוד על הספר

    מלחמת הרחובות והבתים שרון רוטברד

    0. פרולוג

    פתח דבר

    בִּיסֵטְר (Bicêtre) היא כיום חלק מהעיירה לה־קרמלן־ביסטר (Le Kremlin-Bicêtre) הממוקמת בחלק הדרום־מזרחי של טבעת הפרוורים הראשונה המקיפה את פריז.16 בעבר הרחוק היא נודעה כאחוזה מלכותית גדולה, אך במחצית הראשונה של המאה ה-17 הוקם בשטחה בית חולים צבאי גדול, אחר כך נוסף לה בית מחסה לחולי נפש ואחר כך גם בית כלא פריזאי. המילה ״ביסטר״, שקיפלה בחובה כה הרבה מצוקות, הופיעה לראשונה במחזה של מולייר המטומטם (L’Étourdi, 1655), הפכה למטבע לשון ומופיעה במילונים כמילה נרדפת ל״גורל אומלל ואכזר״. בית הכלא של ביסטר, ששימש לתקופות כליאה ממושכות ולמחבוש אסירים לפני שילוחם לעבודות פרך במושבות עונשין שמעבר לים, נחשב לבית הכלא הקשוח ביותר בצרפת, ותלאותיו הונצחו בפירוט ביצירותיהם של ויקטור הוגו, אלכסנדר דומא ואוז׳ן סו.

    ב-1836 נסגר בית הכלא והמבנה הוסב לבית חולים. המאמר ״בִּיסֵטְר״, שראה אור באותה שנה, מפליג מביקור נדיר שנערך במקום ב-1833 בתקופת קיומו של בית הכלא, ומציע במידה לא מוסתרת של אירוניה להרחיב את הבנתנו את המקום לכדי תוכנית דיסטופית המאגדת את מצוקותיה של פריז כולה. אולי כדי לא להסגיר את נסיבות הביקור בטריטוריה האסורה הזאת, ואולי בשל נימתו הביקורתית, התפרסם המאמר בעילום שם בלה־פאלאנז׳ (La Phalange), כתב עת פורייריסטי17 למחשבת החברה בעריכת ויקטור קונסידראן18 שראה אור בין השנים 1836 ו-1849. על מנת להדגים את מה שהוא כינה ה״גאופוליטיקה של העיר הכליאתית״ ואת ״התחבולות, הטכניקות והמדעים המאפשרים את ייצורו של היחיד המשמועי״, בחר מישל פוקו בעמודים האחרונים של ספרו לפקח ולהעניש לצטט מהטקסט הזה קטע קצר העוסק באותה תוכנית דמיונית המוצעת לפריז.19 הציטוט הזה מופיע ללא ציון כותרת המאמר אלא רק של גיליון העיתון, ללא פירוט ההקשר שבו הוצגה אותה תוכנית דיסטופית ומעל לכול, ללא איזכור העובדה שגרעינה של אותה דיסטופיה מבוסס על המציאות הממשית בביסטר, במרחק נגיעה מפריז.

    כפי שציין פול ויריליו באחד מהמאמרים המובאים כאן ובמקומות אחרים,20 תובנותיו של פוקו על אודות המנגנונים המשמשים לאילופו של היחיד יפות גם להבנת המציאות העירונית, ומשכך, ניתן בהחלט לטעון כי כל עיר שיש בה מפקדת משטרה או בית כלא, כלומר כל עיר, היא ״עיר כליאתית״. אולם כדאי לשוב אל המאמר בלה־פאלאנז׳ ולקרוא את כולו, לא רק בשל היותו הצצה מוקדמת ונדירה לחצר האחורית של פריז של אמצע המחצית הראשונה של המאה ה-19, לתקופה שבה אפילו הסוציאליסטים עוד לא גילו את מלחמת המעמדות,21 אלא גם בשל הטענה העיקרית המושמעת בו: גם אם בדרך כלל החצר האחורית ממוקמת לכאורה במקרה או שלא במקרה מחוץ לגבולותיה ולחומותיה של העיר, היא חלק מהותי וחיוני של העיר שהסתרתו דורשת לא פחות מאמץ מאחזקתו. וכך זה בכל מקום, מאחורי החזית המטופחת של כל עיר גדולה יש חצר אחורית, שעיר לעזאזל. הגורל האומלל של ביסטר הוא צדה האחר של תרבות פריז המהוללת.

    * * *


    16 חלקו האחר של שם העיירה לה־קרמלן־ביסטר הגיע משמו של פונדק מקומי שהקים אחד ממשוחררי צבא נפוליאון שהשתתף במערכה של 1812 ועל שלטו התנוססה הכתובת ״אצל הסמל מהקרמלין״

    Au Sergent du Kremlin) Ernest Nègre(, Toponymie générale de la France, tome 3, Formations dialectales, Genève, Droz, 1998, no. 30453, p. 1728.

    17 שארל פורייה (Fourier, 1772-1837) היה פילוסוף, מייסדו של זרם הסוציאליזם האוטופי בצרפת והוגה רעיון ה״פלנסטר״ (ראו בהמשך ולטר בנימין, ״פריז בירת המאה ה-19״).

    18 ויקטור קונסידראן (Considerant, 1808-1893) היה מאוחר יותר חבר האינטרנציונל הראשון ופעיל בקומונה.

    19 מישל פוקו, לפקח ולהעניש: הולדת בית הסוהר, עמ׳ 383-381.

    20 ראו פול ויריליו, ״האידאולוגיה הסניטרית״.

    21 ספרו של פרידריך אנגלס מצבו של המעמד העובד באנגליה המתעד את המצב בחצרותיהן האחוריות של הערים באנגליה ראה אור רק כעשור אחר כך, ב-1845.

    * * *

    מחבר לא–ידוע
    בִּיסֵטְר
    לה־פאלאנז׳ (1836)22

    בִּיסֵטְר ממוקמת בסמוך לפריז, כמו ביוב שנועד לקלוט אליו את התועבות.

    כשאתם נכנסים, אתם רואים בחצרות המון צפוף של ישישים בעלי מום וחולניים, עטופים במלבושים אחידים בזוהמה שלהם, מנוכרים זה לזה, רובם ללא ידידים, ללא משפחה. אין זו שׂיבה מכובדת המוקפת בנכדים ובזיכרונות ומשיאה לקחים ודוגמאות; זו בדידות, חולשה, הידרדרות שמופקרת בעירומה העגום; אלו הם, במסווה של הישועה האדמיניסטרטיבית, ייסורי הגסיסה העצובים והמבישים של קיום עצוב ומביש. זוהי הכניסה למקדש הזה של המצוקות האנושיות.

    אם תתקדמו הלאה, תמצאו עוד ישישים, לצד אנשים צעירים וילדים; פעם הם נשאו שמות של בני אדם, עכשיו יש להם שמות אחרים: אלו המשוגעים.

    ולבסוף, אם תיכנסו לבתי הכלא, שם כבר לא תפגשו את הישישים המטורפים והמשוגעים המסכנים שראיתם אלא יצורים אינטליגנטים, אנשים בשלים, צעירים, חסונים ומלאי חיים. הם בחיים אבל הם חיים בעולם הפשיעה, משתעשעים בכבלים שלהם, מעליבים אותם, ומלמדים זה את זה להתגרות בחברה, להילחם בה ולבוז לה! האם חברה מרחיקת–ראות ומסודרת היתה מובילה אותם לכאן?!

    הו, כמו ההידרדרות של ביסטר, השיגעון והפשע משתדכים באופן הרמוני בביסטר הזו!23

    וכמה שהשילוש הזה משתלב היטב עם מרכז הציוויליזציה שבסמוך לו!

    אם כך, למה לא לקבץ יחדיו בביסטר את כל ייסורי הציוויליזציה? למה לא להביא לשם גם את הנשים הנטושות והמדורדרות, את המשוגעות, את המורשעות? הבה נרחיב אפוא את בית הקברות הזה של המצוקות האנושיות, נעביר לשם את כל בתי הכלא ואת כל בתי החולים, את כל הכאבים ואת כל הבושות, את כל ריכוזי הקבצנים, את העתודות הצעירות והרקובות של הזנות ואת הזנות הזקנה בגמלאות.

    כל מכאוב, כל מצוקה, כל תועבה חברתית וכל רפש ימצאו שם את מקומם ואת דרגתם... ואז, הו ביסטר! את תהיי לעיר, עיר גדולה, עיר בירה! וכשתפתחי את שערייך הגדולים לפני אירופה הסקרנית, את, בת הציוויליזציה, תגרמי לה לרעוד עד לשד עצמותיה, את תביישי את אמך ותהרגי אותה...

    כן, כל הקורבנות שהחברה שלנו חוצבת באנושות, כל ההפרשות המבחילות של המוסדות החברתיים שלנו מפוזרים מדי, וחושינו הקהים מתקשים להבחין בהם; הבה נאחד אותם. כך נשיג אז תערובת כה מחלחלת, נשמע תשועות כה עזות, ריח כה מבחיל ינדוף מבור השופכין הזה שהאנשים יתמלאו אימה, יזנחו סוף–סוף את החכמים המדומים ויבחרו להם

    מושיע.

    מטיפי מוסר, פילוסופים, מחוקקים, חנפני הציוויליזציה! הנה התוכנית של פריז המסודרת שלכם, הנה התוכנית המשופרת שבה כל הדברים הדומים אוחדו:

    במרכז ובמתחם הסגור הראשון: בתי חולים לכל המחלות, בתי מחסה לכל המצוקות, בתי משוגעים, בתי כלא, מחנות עונשין לגברים, לנשים ולילדים.

    מסביב לחומות המתחם הסגור הראשון: קסרקטינים ובתי משפט, מפקדת המשטרה, מעונות הסוהרים, במות הגרדומים, מגורי התליין ועוזריו.

    בארבע הפינות: בית הנבחרים, האספה המחוקקת, המכון, ארמון המלך.

    בחוץ: כל מה שמזין את המתחם המרכזי, המסחר על הרמאויות ופשיטות הרגל שלו; התעשייה ומאבקיה הפרועים; העיתונות עם ההתחכמויות שלה, הלשונות הרעות והשנאות שלה; העמדות הפנים המוסריות והדתיות; בתי המשחק החוקיים והמחתרתיים; הזנות, מפעליה הציבוריים ותערוכות הפטנטים שלה; העם שגווע ברעב או מתפלש בזימה, תמיד קשוב לרוח המהפכות; העשירים חסרי הלב והחומרניים, ששוקעים פה ושם, חסרי אונים, בעינוגים תפלים המפגישים אותם עם ההתאבדות; ולבסוף, מלחמת החורמה של הכול בכול למען הזהב ולמען הכסף...

    ובחוץ, העודף... מידותינו הטובות! ־ הו דנטה, דנטה, אתה שראית את התופת, האם אי פעם ראית משהו העולה על תשעת מעגלי הגיהינום שלך?

    הנה הוכנס סדר בעירכם הגדולה, עם פילוסופים שמובילים את העמים, בדיוק כמו שעשיתם! כתבו על הקירות האלה, כפי שאתם כותבים על דפי ההיסטוריה שלנו, את סיסמתכם המופלאה שממתיקה את שנתכם ומרגיעה אתכם: כאן היא עיר הכפרות, שבה שוררים סדר וחירות, אחדות ותואם, קידמה ושכלול, שלום ואושר.

    אחים! אחים! אלוהים כה מיטיב, הטבע האנושי כה גדול והארץ כה יפה! האם לא מוטל עלינו אפוא לפעול למען עתיד נאצל? אנו נקראים למשול בארץ, עם כתר על הראש ובידינו שרביט מלכים.

    * * *

    22 La Phalange, journal de l’Ecole societaire, 10 Août 1836, pp. 112-115.

    23 המחבר עושה כאן שימוש בדו־המשמעות של שם המקום ומובנו כ״גורל אומלל ואכזר״.