שקרים שחורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שקרים שחורים
מכר
מאות
עותקים
שקרים שחורים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שקרים שחורים

4.2 כוכבים (13 דירוגים)

תקציר

ברנט:
הפך למיליארדר הייטקיסט, עוד בטרם מלאו לו עשרים שנה. 
הוא מנהל איתי מערכת יחסים בשלוש השנים האחרונות וכבר הציע לי נישואים ארבע פעמים. 
סירבתי לו ארבע פעמים.

לי:
גוזם דשא כשהוא לא מזיין עקרות בית. 
הוא יודע איך להשתמש בידיים, בפה ובגוף שלו. רדפתי אחריו ללא רחם כמעט שנתיים, 
בין אם הוא מודע לזה ובין אם לא. 

האם אפשר לאהוב שני גברים בו זמנית? יש לזה עתיד בכלל?
ברנט - אוהב אותי בכל נפשו. הוא הגבר שאיתו אני צריכה להתחתן, אבל אני ממשיכה לסרב לו.
לי... אני לא יודעת מה להגיד על לי. אני רודפת אחריו והוא משתמש בי בדרכים שבשלן גם נזירה היתה מקללת. הוא עדיין לא מאוהב בי, אבל הוא עוד יהיה. לא תהיה לו ברירה. 

קדימה! תשפטו אותי. 
אין לכם מושג מה האהבה שלי טומנת בחובה. 
אם נדמה לכם שכבר קראתם את הסיפור הזה איפשהו, אתם טועים.

פרק ראשון

פרק 1

כל חיי תמיד היתה לי תוכנית. אני חושבת שההורים שלי התיישבו ותכננו הכול עוד לפני ההיריון. הם חצבו אותה לתוכי באמצעות תזכורות תמידיות ומשטר נוקשה של דוגמה אישית. נולדתי לחיי מותרות, הם לא דרשו ממני לעשות דבר — חוץ מהכול. ממוצע ציונים מושלם היה הכרחי, אף על פי שלעולם לא תהיה לי עבודה. לימודים באוניברסיטה יוקרתית היו בגדר חובה, אבל רק מפני ששם אפגוש את בעלי. אסור היה לגוף שלי לשאת משקל עודף כלשהו, משום שזה יהיה מקור לבושה, אבל לא יכולתי לחשוף אותו משום שזה לא יהלום את מעמדי.
התוכנית היתה פשוטה. לרכוש תואר מכובד בזמן שמעצבים אותי בדמותה של האישה המושלמת. להתחתן מהר. לתמוך בבעלי תוך כדי עיסוק בתחומי העניין האחרים שלי, כמו עבודת צדקה וניהול משק בית.
התוכנית מעולם לא מצאה חן בעיניי. חיבלתי בה בכל דרך פאסיבית־אגרסיבית אפשרית. בגיל מוקדם למדתי להסוות בוגדנות מאחורי חיוך מתוק וארשת פנים תמימה. בעיניי הוריי, התנהגתי יפה. פרחתי. הייתי בדרכי להפוך לאישה שראויה לדִּי־אֶן־אֵי שלהם. בפועל, המתנתי לרגע הנכון, הנחתי את כל היסודות השחורים לקראת היום הגדול: יום הולדתי העשרים וחמישה.

***

לפני 8 שנים
עשרים וחמישה נרות. העובדה שקיבלתי עוגת יום־הולדת היתה מגוחכת. זאת מסורת שצריכה להסתיים אחרי שנות העשרה. אבל הנה היא, ככלות הכול, בזרועותיה הדקיקות של אימי. אימא, הבבואה המושלמת של העתיד שלי, אם העתיד שלי יכלול בוטוקס והזרקות, שפתיים קפוצות וגבות מרוטות בהגזמה. חייכתי מפני שזה מה שציפו ממני. הנחתי לה לשיר את השיר, קולו של אבי דעך אחרי המילים הראשונות כשצלצול הטלפון שלו לכד את תשומת ליבו. חייכתי למצלמה וכיביתי את הנרות. פספסתי שלושה בכוונה וראיתי את עפעפיה של אימי מרפרפים קלות, אם כי חיוכה נשאר במקומו.
היא פרסה את העוגה, וניחוח של שאנל מס' 5 ריחף מעל לשולחן כשהיא הגישה לי את הפרוסה הקטנה ביותר שיכלה לפרוס. פרוסה מהאמצע, הרחק מקצוות העוגה המושחתים. ואז אכלנו, שלושתנו מפוזרים על פני שולחן לשניים־עשר איש, כשהצליל היחיד שממלא את החדר הוא שפשוף כלי הכסף על צלחות החרסינה. אבא קם ראשון, זנח את צלחתו ונישק את ראשי. ״יום הולדת שמח, מתוקה.״
ואז נשארנו רק אימא ואני, והחקירה החלה.
״את יוצאת עם מישהו?״ היא הניחה את המזלג שלה. הרחיקה את פיסת העוגה שבקושי נגעה בה ונעצה מבט נוקב בפרוסה שלי.
״לא.״ חייכתי כפי שלימדו אותי. תמיד חייכתי. חיוכים מסווים רגשות.
״למה לא? את בת עשרים וחמש. נשארו לך רק עוד כמה שנים טובות.״
״אני מאושרת, אימא. אני אמצא מישהו בקרוב.״
״לדעתי את צריכה לתת לג'ף רוצ'סטר הזדמנות נוספת. יצאת איתו כמעט שנתיים.״ ארבעה חודשים. ארבעה חודשים שהפכנו למערכת יחסים בדיונית של שנתיים כדי לרַצות את הוריי ולשמור על העובדה שהוא גיי בסוד.
״שמעתי שג'ף במערכת יחסים. וממש לא היתה בינינו כימיה.״ לקחתי עוד ביס מהעוגה ונהניתי מהכאב שעלה בעיניה כשבלעתי.
״כימיה לא חשובה. הוא ממשפחה טובה — הוא יפרנס אותך.״
קרן הנאמנות שלי תפרנס אותי. לא הייתי צריכה מערכת יחסים ללא כימיה, ידעתי שזה יגזור עליי חיים בכלא מלא חיוכים מצויירים מעל טירוף. ויוביל אותי לדיכאון בגיל מוקדם והתמכרות לתרופות מרשם. אבל לא רציתי להזכיר את קרן הנאמנות. לא כשבעוד שעה אסיים את המסיבה הזאת ואעשה את דרכי היישר אל הבנק.
״ג'ניס וילקינס סיפרה לי שהיא ראתה אותך עובדת בעיר התחתית. בבקשה תגידי לי שזה לא נכון.״
חייכתי. ״יש לי תואר במדע כמותי. הרעיון שאשקול לעשות בו שימוש הוא לא מופרך. אני מייעצת לחברה רפואית. מפקחת על כמה ניסויים של מנהל המזון והתרופות.״
״בבקשה אל תעשי את זה. עבודה מובילה למתח, ומתח גורם להזדקנות מוקדמת. ונשארו לך רק —״
״עוד כמה שנים טובות.״ סיימתי את המשפט שלה בטון קליל. לקחתי עוד ביס מהעוגה. גירדתי את כל שאריות הציפוי מהצלחת והחלקתי את המזלג לתוך פי. מצצתי את המתכת. הרגתי חלק קטן מנשמתה של אימא שלי.
״עבדנו כל כך קשה כדי להעניק לך חיים טובים.״
״ויש לי חיים טובים. עשיתם עבודה נהדרת, ואני מאוד מאושרת.״
״מה לגבי נד וימבל? שמעתי שהוא ויורשת הקוסמטיקה ההיא נפרדו.״
הנחתי את המזלג, הצמדתי את כפות ידי מתחת לשולחן וחייכתי.
כעבור שעות ספורות יצאתי מבית הוריי עם שקית מתנות שהכנסתי לתא המטען של מכוניתי. קרדיגן מקשמיר. עגילי ספיר מאבא שלי. ספר של נורה רוברטס, תחת שם עט אחר, בכריכה רכה מבקי, העוזרת שכנראה ידעה עליי יותר פרטים משני הוריי גם יחד. היא זאת שניקתה את הקיא שלי מחדר השירותים לילה אחד כשהייתי נערה מתבגרת והשתכרתי. היא זרקה קונדומים, חפיסות גלולות למניעת היריון, ובקבוקי וודקה. היא חיבקה אותי בגיל חמש־עשרה, בפעם הראשונה ששברו לי את הלב, תודות למיץ' ברוקרץ' — שלא היה ראוי לבתולים שלי, לא כל שכן לדמעותיי.
המתנה האמיתית שלי לא היתה בתא המטען. אלא בתאריך, בניירת של קרן הנאמנות שהושלמה לפני יום הולדתי הראשון. שניים־עשר מיליון דולר חיכו לי בחשבון משותף שהיה מחוץ להישג ידי מעל לעשור. באמצעות התאריך הזה, באמצעות המסמכים עליהם עמדתי לחתום, אהיה חופשיה מהוריי, מציפיותיהם ודרישותיהם, מהנטייה שלהם להשתמש בכסף הזה כדי לשלוט בי בעשרים השנה האחרונות. נסעתי למשרד עורכי הדין, וכעבור חצי שעה הייתי אישה חופשיה. הרשיתי לעצמי לחייך חיוך קטן — חיוך אמיתי — כשיצאתי ממשרדי ג'קסון את סקוסטדייל. וקרנתי מאושר כשהגעתי לבנק והעברתי את הכספים לחשבון עובר ושב שהיה כל כולו על שמי.
ואז, חירות. זאת היתה הרגשה מעולה. הורדתי את גג המכונית הנפתחת וצרחתי אל הרוח. חגגתי את הערב עם אחד מאנשי שירות החניה של הבניין שלי — ילד בן עשרים ואחת שלא החזיק מעמד יותר מעשר שניות, אבל הביא לי מריחואנה מעולה וצחק מהבדיחות שלי.
היתה זאת התחלה עצובה לחיים החדשים שלי.

שקרים שחורים אלסנדרה טורה

פרק 1

כל חיי תמיד היתה לי תוכנית. אני חושבת שההורים שלי התיישבו ותכננו הכול עוד לפני ההיריון. הם חצבו אותה לתוכי באמצעות תזכורות תמידיות ומשטר נוקשה של דוגמה אישית. נולדתי לחיי מותרות, הם לא דרשו ממני לעשות דבר — חוץ מהכול. ממוצע ציונים מושלם היה הכרחי, אף על פי שלעולם לא תהיה לי עבודה. לימודים באוניברסיטה יוקרתית היו בגדר חובה, אבל רק מפני ששם אפגוש את בעלי. אסור היה לגוף שלי לשאת משקל עודף כלשהו, משום שזה יהיה מקור לבושה, אבל לא יכולתי לחשוף אותו משום שזה לא יהלום את מעמדי.
התוכנית היתה פשוטה. לרכוש תואר מכובד בזמן שמעצבים אותי בדמותה של האישה המושלמת. להתחתן מהר. לתמוך בבעלי תוך כדי עיסוק בתחומי העניין האחרים שלי, כמו עבודת צדקה וניהול משק בית.
התוכנית מעולם לא מצאה חן בעיניי. חיבלתי בה בכל דרך פאסיבית־אגרסיבית אפשרית. בגיל מוקדם למדתי להסוות בוגדנות מאחורי חיוך מתוק וארשת פנים תמימה. בעיניי הוריי, התנהגתי יפה. פרחתי. הייתי בדרכי להפוך לאישה שראויה לדִּי־אֶן־אֵי שלהם. בפועל, המתנתי לרגע הנכון, הנחתי את כל היסודות השחורים לקראת היום הגדול: יום הולדתי העשרים וחמישה.

***

לפני 8 שנים
עשרים וחמישה נרות. העובדה שקיבלתי עוגת יום־הולדת היתה מגוחכת. זאת מסורת שצריכה להסתיים אחרי שנות העשרה. אבל הנה היא, ככלות הכול, בזרועותיה הדקיקות של אימי. אימא, הבבואה המושלמת של העתיד שלי, אם העתיד שלי יכלול בוטוקס והזרקות, שפתיים קפוצות וגבות מרוטות בהגזמה. חייכתי מפני שזה מה שציפו ממני. הנחתי לה לשיר את השיר, קולו של אבי דעך אחרי המילים הראשונות כשצלצול הטלפון שלו לכד את תשומת ליבו. חייכתי למצלמה וכיביתי את הנרות. פספסתי שלושה בכוונה וראיתי את עפעפיה של אימי מרפרפים קלות, אם כי חיוכה נשאר במקומו.
היא פרסה את העוגה, וניחוח של שאנל מס' 5 ריחף מעל לשולחן כשהיא הגישה לי את הפרוסה הקטנה ביותר שיכלה לפרוס. פרוסה מהאמצע, הרחק מקצוות העוגה המושחתים. ואז אכלנו, שלושתנו מפוזרים על פני שולחן לשניים־עשר איש, כשהצליל היחיד שממלא את החדר הוא שפשוף כלי הכסף על צלחות החרסינה. אבא קם ראשון, זנח את צלחתו ונישק את ראשי. ״יום הולדת שמח, מתוקה.״
ואז נשארנו רק אימא ואני, והחקירה החלה.
״את יוצאת עם מישהו?״ היא הניחה את המזלג שלה. הרחיקה את פיסת העוגה שבקושי נגעה בה ונעצה מבט נוקב בפרוסה שלי.
״לא.״ חייכתי כפי שלימדו אותי. תמיד חייכתי. חיוכים מסווים רגשות.
״למה לא? את בת עשרים וחמש. נשארו לך רק עוד כמה שנים טובות.״
״אני מאושרת, אימא. אני אמצא מישהו בקרוב.״
״לדעתי את צריכה לתת לג'ף רוצ'סטר הזדמנות נוספת. יצאת איתו כמעט שנתיים.״ ארבעה חודשים. ארבעה חודשים שהפכנו למערכת יחסים בדיונית של שנתיים כדי לרַצות את הוריי ולשמור על העובדה שהוא גיי בסוד.
״שמעתי שג'ף במערכת יחסים. וממש לא היתה בינינו כימיה.״ לקחתי עוד ביס מהעוגה ונהניתי מהכאב שעלה בעיניה כשבלעתי.
״כימיה לא חשובה. הוא ממשפחה טובה — הוא יפרנס אותך.״
קרן הנאמנות שלי תפרנס אותי. לא הייתי צריכה מערכת יחסים ללא כימיה, ידעתי שזה יגזור עליי חיים בכלא מלא חיוכים מצויירים מעל טירוף. ויוביל אותי לדיכאון בגיל מוקדם והתמכרות לתרופות מרשם. אבל לא רציתי להזכיר את קרן הנאמנות. לא כשבעוד שעה אסיים את המסיבה הזאת ואעשה את דרכי היישר אל הבנק.
״ג'ניס וילקינס סיפרה לי שהיא ראתה אותך עובדת בעיר התחתית. בבקשה תגידי לי שזה לא נכון.״
חייכתי. ״יש לי תואר במדע כמותי. הרעיון שאשקול לעשות בו שימוש הוא לא מופרך. אני מייעצת לחברה רפואית. מפקחת על כמה ניסויים של מנהל המזון והתרופות.״
״בבקשה אל תעשי את זה. עבודה מובילה למתח, ומתח גורם להזדקנות מוקדמת. ונשארו לך רק —״
״עוד כמה שנים טובות.״ סיימתי את המשפט שלה בטון קליל. לקחתי עוד ביס מהעוגה. גירדתי את כל שאריות הציפוי מהצלחת והחלקתי את המזלג לתוך פי. מצצתי את המתכת. הרגתי חלק קטן מנשמתה של אימא שלי.
״עבדנו כל כך קשה כדי להעניק לך חיים טובים.״
״ויש לי חיים טובים. עשיתם עבודה נהדרת, ואני מאוד מאושרת.״
״מה לגבי נד וימבל? שמעתי שהוא ויורשת הקוסמטיקה ההיא נפרדו.״
הנחתי את המזלג, הצמדתי את כפות ידי מתחת לשולחן וחייכתי.
כעבור שעות ספורות יצאתי מבית הוריי עם שקית מתנות שהכנסתי לתא המטען של מכוניתי. קרדיגן מקשמיר. עגילי ספיר מאבא שלי. ספר של נורה רוברטס, תחת שם עט אחר, בכריכה רכה מבקי, העוזרת שכנראה ידעה עליי יותר פרטים משני הוריי גם יחד. היא זאת שניקתה את הקיא שלי מחדר השירותים לילה אחד כשהייתי נערה מתבגרת והשתכרתי. היא זרקה קונדומים, חפיסות גלולות למניעת היריון, ובקבוקי וודקה. היא חיבקה אותי בגיל חמש־עשרה, בפעם הראשונה ששברו לי את הלב, תודות למיץ' ברוקרץ' — שלא היה ראוי לבתולים שלי, לא כל שכן לדמעותיי.
המתנה האמיתית שלי לא היתה בתא המטען. אלא בתאריך, בניירת של קרן הנאמנות שהושלמה לפני יום הולדתי הראשון. שניים־עשר מיליון דולר חיכו לי בחשבון משותף שהיה מחוץ להישג ידי מעל לעשור. באמצעות התאריך הזה, באמצעות המסמכים עליהם עמדתי לחתום, אהיה חופשיה מהוריי, מציפיותיהם ודרישותיהם, מהנטייה שלהם להשתמש בכסף הזה כדי לשלוט בי בעשרים השנה האחרונות. נסעתי למשרד עורכי הדין, וכעבור חצי שעה הייתי אישה חופשיה. הרשיתי לעצמי לחייך חיוך קטן — חיוך אמיתי — כשיצאתי ממשרדי ג'קסון את סקוסטדייל. וקרנתי מאושר כשהגעתי לבנק והעברתי את הכספים לחשבון עובר ושב שהיה כל כולו על שמי.
ואז, חירות. זאת היתה הרגשה מעולה. הורדתי את גג המכונית הנפתחת וצרחתי אל הרוח. חגגתי את הערב עם אחד מאנשי שירות החניה של הבניין שלי — ילד בן עשרים ואחת שלא החזיק מעמד יותר מעשר שניות, אבל הביא לי מריחואנה מעולה וצחק מהבדיחות שלי.
היתה זאת התחלה עצובה לחיים החדשים שלי.