מלחמת האהבה 1 - לוהט ‫למגע‬
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלחמת האהבה 1 - לוהט ‫למגע‬
מכר
מאות
עותקים
מלחמת האהבה 1 - לוהט ‫למגע‬
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

מלחמת האהבה 1 - לוהט ‫למגע‬

4.3 כוכבים (11 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: שרית פרקול
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

קשה להתנקם בלי שיפתחו לך תיק במשטרה.

טמפסט קסידי תופסת את בעלה במיטה עם האויבת שלה מהתיכון – ועולמה מתהפך. אם קודם כינו אותה "דוכסית המאפינס", כעת היא נחשבת למשוגעת של העיר. שיטת הפעולה החדשה שלה: נקמה.
המעצרים כבר נמאסו עליה, אבל איזו ברירה יש לה? כשהיא לא כועסת היא פשוט... עצובה.
בדיוק כשהיא מחליטה לנסות לשקם את חייה, נכנס לתמונה קייג' אריקסון, המאבטח החדש במועדון החשפנות המקומי. הוא חתיך הורס – וההפך הגמור מהאקס שלה. היא נמשכת אליו, אבל לא מחפשת ריבאונד. הוא נמשך אליה, אבל לא מעוניין במערכת יחסים רצינית. לכן הם מסכימים להיות ידידים.
אבל כשהגבולות מיטשטשים באזור הידידות, האם שניהם ייכוו, או שזה יהיה נוק־אאוט טכני?

"לוהט למגע" הוא קומדיה רומנטית עכשווית. הספר יכול להיקרא כיחיד או כחלק מהסדרה "מלחמת האהבה".

ג'יפי קייט הוא שם עט משותף של ג'יף סימפסון וג'ני קייט אלטמן. הן החברות הכי טובות שכותבות יחד באותו ראש. הן שותפות גם בחיבה לבחורים יפים, למשקאות חריפים ולבילויים פרועים.
יחד הן כתבו יותר מעשרים סיפורים שבהם מככבים גיבורים הורסים וגיבורות חזקות, על רקע דרום־מערב ארצות הברית.

פרק ראשון

פרק 1
טמפסט


כעבור שלושה חודשים
 
"אימא," אני רוטנת לטלפון, "בבקשה תדברי עם אבא שיוציא אותי מכאן."
"חמודה, את יודעת שזה קשה. תאמיני לי כשאני אומרת שלי זה קשה יותר, ואל תשאלי בכלל מה עובר עליי," היא עונה ונאנחת עמוקות.
אני יכולה לדמיין אותה יושבת בכורסה של אבא, כי הוא נמצא עכשיו איתי בתחנת המשטרה. אני בטוחה שהיא לבושה חלוק וכנראה צופה בסדרות שלה שהקליטה מוקדם יותר, כי היום יום שלישי, היום שבו היא מתנדבת במרכז הקהילתי. כשאני אומרת 'הקליטה' אני מתכוונת ממש הקליטה. היא ואבא שלי הם כנראה היחידים בגרין ואלי, טנסי, שיש ברשותם עדיין מכשיר וידיאו תקין. הם עוד לא הדביקו את הקצב והשקיעו במכשיר די־וי־די, שלא לדבר על כישלון הדי־וי־אר משנת 2015. ניסיתי וניסיתי לגרום להם להתקדם, אבל תמיד קיבלתי אותה תגובה – התגובה הקבועה שלהם לטכנולוגיה המודרנית: הם לא מוכנים להכניס את הבולשת הפדרלית אליהם הביתה.
כן. עם זה אני צריכה לחיות.
לטענתם, כל דבר שנוצר בעשרים השנים האחרונות מחובר להאזנה, למעקב או לציתות.
אני עדיין נבוכה מזה שהם מאמינים בכל הקשקוש של 'אזור 51'. האח הגדול. כרישי ריגול. זיוף הנחיתה על הירח. כל תיאוריית קונספירציה שתעלו על דעתכם – הם מאמינים בה. אימא שלי עטפה את אנטנת הטלוויזיה שלהם בנייר כסף כדי לשפר את הקליטה ולמנוע מלווייני ריגול מלחדור לסלון שלהם.
"אימא," אני מתחננת שוב, מתאמצת להעלות בעיניי כמה דמעות לגיטימיות, אבל לצערי הדמעות שלי כבר אזלו.
"את הצעת את המיטה שלך, מותק. עכשיו פשוט תצטרכי לישון בה." קולה של אימי לובש נימה תכליתית בכל פעם שהיא צריכה להתמודד איתי או עם אבא שלי, בעיקר כשאחד מאיתנו לא עומד בסטנדרטים של שונה קסידי. אימא שלי היא אידיאל האישה הדרומית – צנועה, חסודה, בעלת תסרוקת מנופחת, קרובה לאלוהים.
"אימא?" אני שואלת, מקווה שהיא עדיין שם, אבל אז נשמעת נקישה, הקו מת, ואני חשה מובסת. זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהקצו לי. אני לא מאמינה שבאמת נותנים לך רק שיחת טלפון אחת.
"היא ניתקה לך?" ההבעה של אבא רצינית, אבל אני מבחינה בעווית קטנה מתחת לשפם העבות שלו כשאני מחזירה לו את הטלפון דרך הסורגים. אני מרגישה שהוא נהנה לראות אותי במצב הזה, בידיעה שכבר השתמשתי בכרטיס 'צא מהכלא' שלי פעם אחת יותר מדי. הוא נאנח, טומן את ידיו בכיסים הקדמיים של מכנסי הג'ינס שלו, והביטוי 'אהבה קשוחה' מרחף באוויר. אף אחד לא אומר את זה בקול, אבל זה נמצא שם. אני חשה מועקה בחזה כשאבא שלי מרכין את ראשו, מגרד בעורפו ופולט אנחה עמוקה.
אכזבה.
אבא שלי, שתמיד גאה בי כל כך, מאוכזב ממני.
עד לפני כמה חודשים הייתי אזרחית מכובדת, כזאת שממחזרת, מצביעה ועוצרת בכביש לכבוד כלבים, חתולים וסנאים. בימי ראשון תמיד הלכתי לכנסייה. בעלי היה האהוב שלי מהתיכון. היו לנו חיים שכאילו לקוחים ממגזין 'סגנון דרומי' – בית צהוב עם תריסים לבנים וגדר תואמת.
ועכשיו אני כאן, בתא המעצר. שוב. הדבר היחיד שמארח לי חברה בצד הזה הוא מזרן דקיק ושמיכה דקיקה עוד יותר, מקופלת יפה בקצה המיטה.
"אפשר להביא לך משהו לאכול? אולי כוס מים?" שואל שריף ג'יימס, שניגש אליי משולחן בפינת החדר. אני יודעת שהוא נחמד אליי רק כי אני הבת של בוץ' קסידי.
ולפני שתתחילו לחשוב שאני מפורסמת או משהו – אני לא מדברת על בוץ' קסידי האגדי מהסרט 'קיד וקסידי', ואני לא השותף שלו, פורע החוק סאנדנס קיד.
הבא שיקרא לי בשם הזה עלול לחטוף מכות, בעיקר בהתחשב ברקורד שלי בזמן האחרון.
אבל אבא שלי הוא האחראי לשחרור בערבות, כך שהוא והשריף חברים טובים. שריף ג'יימס עוצר אותם, אבא שלי משחרר אותם. הם משחקים באותה קבוצה.
"לא, תודה," אני נוהמת בצורה הכי מאיימת שאני מצליחה להפיק.
"טמפסט, עכשיו את מבינה שזה–" אבא שלי מתחיל לנאום.
"מכאיב לך יותר משזה מכאיב לי?" אני קוטעת את דבריו. "כן, אני כבר יודעת."
וזה פשוט בולשיט.
מצחיק שרוב הכעס שלי אינו מופנה כלפי הגבר שיוצא עכשיו מתא המעצר ומשאיר אותי מאחור, אלא כלפי אשר.
הוא הביא את כל זה על עצמו.
הייתי אדם רגוע לחלוטין עד שנכנסתי לחדר השינה שלי ומצאתי אותו ואת מינדי מכורבלים בתוך הסדינים האיכותיים שלי.
המיטה שלי. הסדינים שלי. הבעל שלי.
לא שאני בכלל רוצה אותו עכשיו, כי אני לא.
לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.
אבל גם לא רציתי שהוא יקבל את הטנדר המחורבן ההוא.
"אני לא מבינה מה עושים מזה עניין גדול," אני ממלמלת לעצמי ולשלושת קירות הבטון. "כלומר מי אמר שזה פשע לנהוג בטנדר לתוך אגם?" אני עוצרת לחשוב ומתחילה לפסוע הלוך ושוב לאורך הסורגים. "ככל הידוע לי, זו עדיין מדינה חופשית. נראה לי שאני אמורה להיות מסוגלת להחנות כלי רכב בכל מקום שמתחשק לי."
אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
סיבוב.
אחת, שתיים, שלוש–
"את יודעת, תמיד חשבתי שהאגם של מר מילר הוא מקום נחמד לשחייה," קול מוכר נשמע מאחוריי, קוטע את הפסיעות שלי ואת מחשבותיי. אני מרימה את ראשי ורואה את בן דודי, קוֹל, עומד במרחק מטר או שניים ממני, ידו על נרתיק האקדח, מחייך אליי בחיוך המפורסם שלו, עם הגומות והכול. נשגב מבינתי איך הפושעים יכולים להתייחס אליו ברצינות.
אני מתאמצת להדחיק את החיוך שמאיים לעלות על שפתיי ופונה אליו. הייתי צריכה לדעת שהוא בתורנות הערב, וגם אם לא, ברגע שהוא היה שומע את שמי בקשר המשטרתי הוא כבר היה מתייצב כאן. "אני לא צריכה את החוכמות שלך הערב, קול קסידי. כבר חטפתי הרצאה מאבא שלי, שאגב, השאיר אותי להירקב בתא המעצר המחורבן הזה."
"אויש, תנוחי. זה לא עד כדי כך גרוע. שריף ג'יימס בדיוק שדרג את המיטות בחודש שעבר, ואני יכול לבקש מאנה להביא לך עוד חתיכת קציץ בשר כשתגיע לכאן מאוחר יותר עם ארוחת הערב שלי."
אני סבה על עקביי, לופתת את הסורגים ונועצת בו מבט. "הו, לא. שלא תעז להגיד לה שאני כאן," אני מזהירה אותו. זה יהיה גרוע עוד יותר מהעובדה שאבא שלי השאיר אותי כאן, או מאימא שלי שהתקשרה ל'מעגל התפילות' שלה.
קול מסמן בידו תנועה של נעילת השפתיים ומשליך מעבר לכתפו מפתח דמיוני. "סודותייך שמורים עימי." הוא ניגש לשולחן, מתיישב על הקצה ומשלב את זרועותיו החסונות על החזה שלו.
"כמה זמן בכלל מתכוונים להשאיר אותי כאן?"
הוא מחייך חיוך קטן, נד בראשו ומעיף מבט מעבר לכתפו לפני שהוא עונה לי, "אם לא תוגש תלונה, את אמורה להשתחרר בבוקר."
אני נאנחת עמוקות מתוך השלמה, הולכת לדרגש וצונחת עליו.
"אז באמת נהגת בטנדר לתוך האגם של מר מילר?"
אני לוקחת לי שנייה כדי להתרווח במידת האפשר, בהתחשב בעובדה שאני אמורה להישאר כאן הלילה, חולצת את נעליי, מניחה אותן יפה על הרצפה, נשכבת בחזרה ובוהה בתקרה. "כן, נסעתי מהמזח ישירות לתוך האגם."
"שיט," בן דודי מצחקק. "תמיד ידעתי שאת קצת משוגעת. זה פשוט הסתתר מתחת לכל הקרדיגנים ומערכות כלי החרסינה שלך."
"תסתום," גם אני מתחילה לצחוק. "אני לא משוגעת, רק כועסת בטירוף."
"אז מה גרם לך לרצות לעשות את זה?" קול שואל, ואני מתיישבת ומסתכלת עליו.
"אתה שואל את זה בתור קול סגן השריף, או בתור קול בן הדוד שלי?"
"אני תמיד קול בן הדוד שלך."
"אשר התקשר אליי היום ואמר שבגלל שהטנדר רשום על שמו, הוא מתכוון למכור אותו. בהתחלה אמרתי לו בסדר, אמרתי לו לבוא לקחת אותו, כי ממילא אני לא רוצה שום דבר שלו. הגירושים אמורים להיכנס סופית לתוקף בעוד כמה שבועות, ואני כבר מוכנה לשים את זה מאחוריי, כן? אבל אז, אחרי שניתקתי את השיחה, התחלתי לחשוב ברצינות, נזכרתי בזמן שקנינו את הטנדר וכמה מאושרת הייתי... כמה מאושר הוא היה. הוא רצה שאנהג בְּרכב טוב. היינו מאושרים..." קולי דועך, אני לא מסוגלת לרגע להמשיך בגלל הזיכרונות שמעוררים מחדש את הרגשות. אני לא עצובה בגלל אשר, אלא בגלל האפשרויות. בגלל העתיד שלי. "פשוט לא יכולתי להניח לו לקחת ממני עוד דבר אחד."
אנחנו יושבים בשקט במשך כמה דקות, עד שמכשיר הקשר של קול מתחיל לטרטר כל מיני קשקושים שאני לא מצליחה להבין. אני שומעת אותו זע במקומו ומכחכח בגרונו. "אני תמיד שמרתי עלייך. את יודעת את זה, נכון?"
אני מחייכת חיוך קטן ועצוב לכיוון התקרה. "תודה, קול."
"אבל מספיק עם טנדרים שוחים," הוא אומר ודופק על הקיר בדרכו החוצה.
מוזר לחשוב שאני, טמפסט קסידי, נמצאת במעצר.
אני לא פושעת טיפוסית. לא נשרתי מבית הספר. למעשה, לא רק שסיימתי תיכון, סיימתי אפילו את הלימודים בקולג' עם תואר בקולינריה. תואר שאני מנצלת היטב.
מה שמביא אותי לתכונה האחרת שלי: אני אזרחית חרוצה, תורמת לחברה. אני מתייחסת לעבודה שלי ברצינות רבה. אני מתלהבת ממאפינס, בעצם מאפייה באופן כללי, אבל מאז שהתחלתי לעבוד במאפיית דונר והופקדתי על ייצור המאפינס, אני משחקת אותה בגדול. הבאתי את התחום הזה לרמה חדשה. חוללתי מהפכה בהכנת מאפינס ונתתי להם ייחוד משלהם.
אם ג'ן היא מלכת עוגות הבננה, אני דוכסית המאפינס.
ולכן, אגב, אני שמחה שעכשיו יום שבת בלילה, ואני לא צריכה לעבוד מחר. לא הייתי רוצה להגיע לעבודה ישירות מתא המעצר.
בכל אופן, זאת לא ה'אפיזודה' הראשונה שלי, כמו שאימא שלי אוהבת לקרוא להן. הייתי רוצה לומר שהן באמת אפיזודות, כי במקרה כזה אולי הייתי יכולה למצוא דרך לעצור אותן... לבטל את המינוי.
אני לא רוצה להיות בעלת גיליון הרשעות. הצבע הכתום של מדי הכלא לא הולם אותי. כשנהגתי בטנדר לתוך האגם של מר מילר, זו בהחלט לא הייתה שעתי היפה ביותר. תאמינו לי, אני מכירה את החוק, אבל כשהאקס לעתיד שלי נכנס לתמונה, כל ההיגיון שלי בורח מהחלון.
זה בדרך כלל הולך ככה:
אני עוסקת לי בענייניי, מנסה לחיות את חיי.
הוא צץ בפתאומיות, ורק הנוכחות שלו מזכירה לי את כל מה שאיבדתי. אני מתעצבנת, לפעמים רק כי הוא עושה משהו פשוט וטבעי כמו לנשום.
הראייה שלי מתערפלת.
הגוף שלי מעקצץ מרוב אגרסיות מודחקות.
ואז השיגעון תוקף אותי, וכבר אין בי אפילו שמץ של היגיון.
משלב זה ואילך, יש לי מין חוויה חוץ־גופית, ואני פשוט עושה מה שנראה לי נכון באותו רגע – מה שיקל את כאבי או ישחרר את הזעם הכלוא בי – ומקווה בכל מאודי שלא יתפסו אותי.

עוד על הספר

  • תרגום: שרית פרקול
  • הוצאה: ונוס
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 344 עמ' מודפסים

ניתן לרכישה גם במארז

מלחמת האהבה 1 - לוהט ‫למגע‬ ג'יפי‬ ‫קייט‬

פרק 1
טמפסט


כעבור שלושה חודשים
 
"אימא," אני רוטנת לטלפון, "בבקשה תדברי עם אבא שיוציא אותי מכאן."
"חמודה, את יודעת שזה קשה. תאמיני לי כשאני אומרת שלי זה קשה יותר, ואל תשאלי בכלל מה עובר עליי," היא עונה ונאנחת עמוקות.
אני יכולה לדמיין אותה יושבת בכורסה של אבא, כי הוא נמצא עכשיו איתי בתחנת המשטרה. אני בטוחה שהיא לבושה חלוק וכנראה צופה בסדרות שלה שהקליטה מוקדם יותר, כי היום יום שלישי, היום שבו היא מתנדבת במרכז הקהילתי. כשאני אומרת 'הקליטה' אני מתכוונת ממש הקליטה. היא ואבא שלי הם כנראה היחידים בגרין ואלי, טנסי, שיש ברשותם עדיין מכשיר וידיאו תקין. הם עוד לא הדביקו את הקצב והשקיעו במכשיר די־וי־די, שלא לדבר על כישלון הדי־וי־אר משנת 2015. ניסיתי וניסיתי לגרום להם להתקדם, אבל תמיד קיבלתי אותה תגובה – התגובה הקבועה שלהם לטכנולוגיה המודרנית: הם לא מוכנים להכניס את הבולשת הפדרלית אליהם הביתה.
כן. עם זה אני צריכה לחיות.
לטענתם, כל דבר שנוצר בעשרים השנים האחרונות מחובר להאזנה, למעקב או לציתות.
אני עדיין נבוכה מזה שהם מאמינים בכל הקשקוש של 'אזור 51'. האח הגדול. כרישי ריגול. זיוף הנחיתה על הירח. כל תיאוריית קונספירציה שתעלו על דעתכם – הם מאמינים בה. אימא שלי עטפה את אנטנת הטלוויזיה שלהם בנייר כסף כדי לשפר את הקליטה ולמנוע מלווייני ריגול מלחדור לסלון שלהם.
"אימא," אני מתחננת שוב, מתאמצת להעלות בעיניי כמה דמעות לגיטימיות, אבל לצערי הדמעות שלי כבר אזלו.
"את הצעת את המיטה שלך, מותק. עכשיו פשוט תצטרכי לישון בה." קולה של אימי לובש נימה תכליתית בכל פעם שהיא צריכה להתמודד איתי או עם אבא שלי, בעיקר כשאחד מאיתנו לא עומד בסטנדרטים של שונה קסידי. אימא שלי היא אידיאל האישה הדרומית – צנועה, חסודה, בעלת תסרוקת מנופחת, קרובה לאלוהים.
"אימא?" אני שואלת, מקווה שהיא עדיין שם, אבל אז נשמעת נקישה, הקו מת, ואני חשה מובסת. זו הייתה שיחת הטלפון היחידה שהקצו לי. אני לא מאמינה שבאמת נותנים לך רק שיחת טלפון אחת.
"היא ניתקה לך?" ההבעה של אבא רצינית, אבל אני מבחינה בעווית קטנה מתחת לשפם העבות שלו כשאני מחזירה לו את הטלפון דרך הסורגים. אני מרגישה שהוא נהנה לראות אותי במצב הזה, בידיעה שכבר השתמשתי בכרטיס 'צא מהכלא' שלי פעם אחת יותר מדי. הוא נאנח, טומן את ידיו בכיסים הקדמיים של מכנסי הג'ינס שלו, והביטוי 'אהבה קשוחה' מרחף באוויר. אף אחד לא אומר את זה בקול, אבל זה נמצא שם. אני חשה מועקה בחזה כשאבא שלי מרכין את ראשו, מגרד בעורפו ופולט אנחה עמוקה.
אכזבה.
אבא שלי, שתמיד גאה בי כל כך, מאוכזב ממני.
עד לפני כמה חודשים הייתי אזרחית מכובדת, כזאת שממחזרת, מצביעה ועוצרת בכביש לכבוד כלבים, חתולים וסנאים. בימי ראשון תמיד הלכתי לכנסייה. בעלי היה האהוב שלי מהתיכון. היו לנו חיים שכאילו לקוחים ממגזין 'סגנון דרומי' – בית צהוב עם תריסים לבנים וגדר תואמת.
ועכשיו אני כאן, בתא המעצר. שוב. הדבר היחיד שמארח לי חברה בצד הזה הוא מזרן דקיק ושמיכה דקיקה עוד יותר, מקופלת יפה בקצה המיטה.
"אפשר להביא לך משהו לאכול? אולי כוס מים?" שואל שריף ג'יימס, שניגש אליי משולחן בפינת החדר. אני יודעת שהוא נחמד אליי רק כי אני הבת של בוץ' קסידי.
ולפני שתתחילו לחשוב שאני מפורסמת או משהו – אני לא מדברת על בוץ' קסידי האגדי מהסרט 'קיד וקסידי', ואני לא השותף שלו, פורע החוק סאנדנס קיד.
הבא שיקרא לי בשם הזה עלול לחטוף מכות, בעיקר בהתחשב ברקורד שלי בזמן האחרון.
אבל אבא שלי הוא האחראי לשחרור בערבות, כך שהוא והשריף חברים טובים. שריף ג'יימס עוצר אותם, אבא שלי משחרר אותם. הם משחקים באותה קבוצה.
"לא, תודה," אני נוהמת בצורה הכי מאיימת שאני מצליחה להפיק.
"טמפסט, עכשיו את מבינה שזה–" אבא שלי מתחיל לנאום.
"מכאיב לך יותר משזה מכאיב לי?" אני קוטעת את דבריו. "כן, אני כבר יודעת."
וזה פשוט בולשיט.
מצחיק שרוב הכעס שלי אינו מופנה כלפי הגבר שיוצא עכשיו מתא המעצר ומשאיר אותי מאחור, אלא כלפי אשר.
הוא הביא את כל זה על עצמו.
הייתי אדם רגוע לחלוטין עד שנכנסתי לחדר השינה שלי ומצאתי אותו ואת מינדי מכורבלים בתוך הסדינים האיכותיים שלי.
המיטה שלי. הסדינים שלי. הבעל שלי.
לא שאני בכלל רוצה אותו עכשיו, כי אני לא.
לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי.
אבל גם לא רציתי שהוא יקבל את הטנדר המחורבן ההוא.
"אני לא מבינה מה עושים מזה עניין גדול," אני ממלמלת לעצמי ולשלושת קירות הבטון. "כלומר מי אמר שזה פשע לנהוג בטנדר לתוך אגם?" אני עוצרת לחשוב ומתחילה לפסוע הלוך ושוב לאורך הסורגים. "ככל הידוע לי, זו עדיין מדינה חופשית. נראה לי שאני אמורה להיות מסוגלת להחנות כלי רכב בכל מקום שמתחשק לי."
אחת, שתיים, שלוש, ארבע.
סיבוב.
אחת, שתיים, שלוש–
"את יודעת, תמיד חשבתי שהאגם של מר מילר הוא מקום נחמד לשחייה," קול מוכר נשמע מאחוריי, קוטע את הפסיעות שלי ואת מחשבותיי. אני מרימה את ראשי ורואה את בן דודי, קוֹל, עומד במרחק מטר או שניים ממני, ידו על נרתיק האקדח, מחייך אליי בחיוך המפורסם שלו, עם הגומות והכול. נשגב מבינתי איך הפושעים יכולים להתייחס אליו ברצינות.
אני מתאמצת להדחיק את החיוך שמאיים לעלות על שפתיי ופונה אליו. הייתי צריכה לדעת שהוא בתורנות הערב, וגם אם לא, ברגע שהוא היה שומע את שמי בקשר המשטרתי הוא כבר היה מתייצב כאן. "אני לא צריכה את החוכמות שלך הערב, קול קסידי. כבר חטפתי הרצאה מאבא שלי, שאגב, השאיר אותי להירקב בתא המעצר המחורבן הזה."
"אויש, תנוחי. זה לא עד כדי כך גרוע. שריף ג'יימס בדיוק שדרג את המיטות בחודש שעבר, ואני יכול לבקש מאנה להביא לך עוד חתיכת קציץ בשר כשתגיע לכאן מאוחר יותר עם ארוחת הערב שלי."
אני סבה על עקביי, לופתת את הסורגים ונועצת בו מבט. "הו, לא. שלא תעז להגיד לה שאני כאן," אני מזהירה אותו. זה יהיה גרוע עוד יותר מהעובדה שאבא שלי השאיר אותי כאן, או מאימא שלי שהתקשרה ל'מעגל התפילות' שלה.
קול מסמן בידו תנועה של נעילת השפתיים ומשליך מעבר לכתפו מפתח דמיוני. "סודותייך שמורים עימי." הוא ניגש לשולחן, מתיישב על הקצה ומשלב את זרועותיו החסונות על החזה שלו.
"כמה זמן בכלל מתכוונים להשאיר אותי כאן?"
הוא מחייך חיוך קטן, נד בראשו ומעיף מבט מעבר לכתפו לפני שהוא עונה לי, "אם לא תוגש תלונה, את אמורה להשתחרר בבוקר."
אני נאנחת עמוקות מתוך השלמה, הולכת לדרגש וצונחת עליו.
"אז באמת נהגת בטנדר לתוך האגם של מר מילר?"
אני לוקחת לי שנייה כדי להתרווח במידת האפשר, בהתחשב בעובדה שאני אמורה להישאר כאן הלילה, חולצת את נעליי, מניחה אותן יפה על הרצפה, נשכבת בחזרה ובוהה בתקרה. "כן, נסעתי מהמזח ישירות לתוך האגם."
"שיט," בן דודי מצחקק. "תמיד ידעתי שאת קצת משוגעת. זה פשוט הסתתר מתחת לכל הקרדיגנים ומערכות כלי החרסינה שלך."
"תסתום," גם אני מתחילה לצחוק. "אני לא משוגעת, רק כועסת בטירוף."
"אז מה גרם לך לרצות לעשות את זה?" קול שואל, ואני מתיישבת ומסתכלת עליו.
"אתה שואל את זה בתור קול סגן השריף, או בתור קול בן הדוד שלי?"
"אני תמיד קול בן הדוד שלך."
"אשר התקשר אליי היום ואמר שבגלל שהטנדר רשום על שמו, הוא מתכוון למכור אותו. בהתחלה אמרתי לו בסדר, אמרתי לו לבוא לקחת אותו, כי ממילא אני לא רוצה שום דבר שלו. הגירושים אמורים להיכנס סופית לתוקף בעוד כמה שבועות, ואני כבר מוכנה לשים את זה מאחוריי, כן? אבל אז, אחרי שניתקתי את השיחה, התחלתי לחשוב ברצינות, נזכרתי בזמן שקנינו את הטנדר וכמה מאושרת הייתי... כמה מאושר הוא היה. הוא רצה שאנהג בְּרכב טוב. היינו מאושרים..." קולי דועך, אני לא מסוגלת לרגע להמשיך בגלל הזיכרונות שמעוררים מחדש את הרגשות. אני לא עצובה בגלל אשר, אלא בגלל האפשרויות. בגלל העתיד שלי. "פשוט לא יכולתי להניח לו לקחת ממני עוד דבר אחד."
אנחנו יושבים בשקט במשך כמה דקות, עד שמכשיר הקשר של קול מתחיל לטרטר כל מיני קשקושים שאני לא מצליחה להבין. אני שומעת אותו זע במקומו ומכחכח בגרונו. "אני תמיד שמרתי עלייך. את יודעת את זה, נכון?"
אני מחייכת חיוך קטן ועצוב לכיוון התקרה. "תודה, קול."
"אבל מספיק עם טנדרים שוחים," הוא אומר ודופק על הקיר בדרכו החוצה.
מוזר לחשוב שאני, טמפסט קסידי, נמצאת במעצר.
אני לא פושעת טיפוסית. לא נשרתי מבית הספר. למעשה, לא רק שסיימתי תיכון, סיימתי אפילו את הלימודים בקולג' עם תואר בקולינריה. תואר שאני מנצלת היטב.
מה שמביא אותי לתכונה האחרת שלי: אני אזרחית חרוצה, תורמת לחברה. אני מתייחסת לעבודה שלי ברצינות רבה. אני מתלהבת ממאפינס, בעצם מאפייה באופן כללי, אבל מאז שהתחלתי לעבוד במאפיית דונר והופקדתי על ייצור המאפינס, אני משחקת אותה בגדול. הבאתי את התחום הזה לרמה חדשה. חוללתי מהפכה בהכנת מאפינס ונתתי להם ייחוד משלהם.
אם ג'ן היא מלכת עוגות הבננה, אני דוכסית המאפינס.
ולכן, אגב, אני שמחה שעכשיו יום שבת בלילה, ואני לא צריכה לעבוד מחר. לא הייתי רוצה להגיע לעבודה ישירות מתא המעצר.
בכל אופן, זאת לא ה'אפיזודה' הראשונה שלי, כמו שאימא שלי אוהבת לקרוא להן. הייתי רוצה לומר שהן באמת אפיזודות, כי במקרה כזה אולי הייתי יכולה למצוא דרך לעצור אותן... לבטל את המינוי.
אני לא רוצה להיות בעלת גיליון הרשעות. הצבע הכתום של מדי הכלא לא הולם אותי. כשנהגתי בטנדר לתוך האגם של מר מילר, זו בהחלט לא הייתה שעתי היפה ביותר. תאמינו לי, אני מכירה את החוק, אבל כשהאקס לעתיד שלי נכנס לתמונה, כל ההיגיון שלי בורח מהחלון.
זה בדרך כלל הולך ככה:
אני עוסקת לי בענייניי, מנסה לחיות את חיי.
הוא צץ בפתאומיות, ורק הנוכחות שלו מזכירה לי את כל מה שאיבדתי. אני מתעצבנת, לפעמים רק כי הוא עושה משהו פשוט וטבעי כמו לנשום.
הראייה שלי מתערפלת.
הגוף שלי מעקצץ מרוב אגרסיות מודחקות.
ואז השיגעון תוקף אותי, וכבר אין בי אפילו שמץ של היגיון.
משלב זה ואילך, יש לי מין חוויה חוץ־גופית, ואני פשוט עושה מה שנראה לי נכון באותו רגע – מה שיקל את כאבי או ישחרר את הזעם הכלוא בי – ומקווה בכל מאודי שלא יתפסו אותי.