החמישה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
החמישה
מכר
מאות
עותקים
החמישה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

החמישה

4 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

    שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

    זה לא עוד סיפור אהבה דביק ורומנטי...
    אין גבר שפוגש ברייני ולא חושק בה. חייה הרסניים, רוויים בסקס, בסמים ובשקרים. רייני היא פיתוי מהלך על רגליים חטובות שצופן בחובו יותר מדי סודות.
    כשהפסיכולוג ג'סטין רדינג ממונה לטיפול בתיק חקירת הרצח שבו רייני ספק קורבן לנסיבות ספק חשודה עיקרית, הוא לא צופה לרגע עד כמה אפל ומסועף הסיפור האישי שלה.
    בנתיב מפותל של אהבה, של אובדן ושל רצח, מובילה רייני את ג'סטין אל נבכי חייה.
    המוות מלווה את רייני כמו צל מרחף בכל אשר תפנה, בעוד ג'סטין מתאמץ לפענח את סודותיה ואת המקרה המחריד שאופף את שניהם.
    אבל האם הוא יגלה את סוד החמישה ובאותה נשימה יצליח לעמוד בפיתוי האולטימטיבי – הפיתוי המכונה 'רייני'?
    ***

    החמישה הוא מותחן פסיכולוגי חושני ומרתק. העלילה תסחף אתכם אל ליבה של קונספירציה שנטוותה על בסיס הולכת שולל, תככים ומזימות, שילפתו אתכם כמו צבתות עד הסוף המוחץ.  
    לילי ווייט היא סופרת מותחנים אפלים עם ניחוח רומנטי וארוטיקה נועזת. ספריה מעוררים אדרנלין והתמכרות, לצד דיונים סוערים וטלטלות בקרב קוראיה. 
    עד כה תורגמו לעברית ספריה: באר המשאלות, הסכנה שבך ו־סדרת המאסטרים.
      
    אזהרה: ספר זה מכיל תיאורים גרפיים אפלים, תכנים קשים ושפה בוטה אשר עלולים לעורר טריגרים בקרב קוראים רגישים, ואינו מומלץ לקריאה מתחת לגיל 21. 

    פרק ראשון

    פרק 1 
    ג'סטין — הווה

    בקושי אפשר היה לקרוא לה אישה. נערה עם שיער חום רך, ארוך ופרוע, שקצותיו דגדגו את קצה גבה כשפנתה להביט במצלמה. ניכר שמרוב חשש היא לא יודעת מה לעשות עם הידיים. הן ריחפו לרגע מעל חיקה, האצבעות מתנועעות כאילו הן מנגנות בפסנתר, ולאחר מכן היא הרימה אותן לשולחן ושם הן המשיכו לרפרף. כל הזמן בתנועה. זה הדבר הראשון ששמתי לב לגביו אצלה.
    "ההקלטה נמשכה בערך ארבע שעות. החוקר לא הצליח להוציא ממנה הרבה. אני חושב — טוב, הוא חשב ואני הסכמתי — שיש בה משהו מוזר."
    בלי להוריד את העיניים מהמסך דפדפתי בשפע הדיווחים והתצלומים בקלסר החום שקיבלתי מהבלש גרנשאו כמה דקות קודם לכן. שקיות מז"פ היו פזורות על השולחן בחדר המבצעים שהוקם לצורך חקירה של מסיבה שהשתבשה באופן נורא ואיום. עדיין לא עברתי על החומרים או ביקשתי לשמוע פרטים. היה חשוב מאוד שאתרשם קודם כול מהנחקרת בלי הטיות.
    "יפה, לא? לא רואים הרבה בחורות כאלה בקלייטון הייטס."
    גרנשאו היה שוטר כמו בטלוויזיה. קול עמוק ומחוספס, עיניים חדות — גבר שהתקשח משנים של חקירת מקרי רצח בעיר קטנה כחצי שעה נסיעה דרומה משיקגו. הדבר הראשון שהבחנתי בו אצלו היה החליפה שלבש. חליפה חומה זולה מהסוג שבדרך כלל מעלה אבק במדף המציאות בחנות יד שנייה באיזה מרכז מסחרי עלוב. לא היה מפתיע אותי לגלות שהז'קט היה מקומט כל־כך כי הוא ישן בו, אבל מבחינתי זה לא העיד עליו רעות.
    קשים חייו של בלש במחלק רצח כשהאלימות ברחובות גואה ויותר מארבעים אחוזים מהתיקים שלך נותרים פתוחים. קלייטון הייטס. ידעתי על קיומה של השכונה הזאת רק משום שהייתה מאותם אזורים שאנשים משתדלים לא להגיע אליהם, ואם אתה מגיע אליהם במקרה בעקבות פנייה לא נכונה, לא תעצור אפילו באור אדום. תמשיך לנסוע, עדיף לקבל דוח מאשר שישדדו ממך את הכסף או הרכב.
    הסכמתי איתו לגבי האישה על המסך. היא נראתה עדינה מדי למקום כה מסוכן. תווי פנים עדינים, עיניים מהוססות. אם כבר, היא נראתה בעצמה כמו קורבן. "איך נראה לך שהיא הצליחה לשרוד במקום כזה?"
    "אני לא יודע יותר ממך, אבל אם הייתי צריך לנחש בהתבסס על הבדיקות הטוקסיקולוגיות שלה — "
    הרמתי יד, "לא, אל תגיד לי. אני רוצה קודם לראות את הריאיון על עיוור. יהיה לי קל יותר לשים את האצבע על מה שאתה והחוקר השני הגדרתם כ'מוזר' אצלה."
    חגורת העור שלו נאנקה תחת הכרס שידעה הרבה יותר מדי פיצות ליליות, כוסות קפה עם יותר מדי סוכר ומאפים בעטיפת צלופן שנאכלו מעל שולחן העבודה. לא קינאתי בו על המקצוע שבחר. כשאתה מישיר מבט אל המוות על בסיס יומיומי זה די משפיע על איכות החיים שלך.
    "כמו שאמרתי, אורך הקלטת הוא בערך ארבע שעות. הייתי שם כשהיא צולמה, כך שאין לי מה לצפות בזה שוב. אשאיר אותך לענייניך ותוכל לעבור אצלי במשרד לפני שתצא לבית של הגברת דיי. בסדר מבחינתך?"
    נופפתי לו שילך בלי להעיף בו מבט, ממוקד כולי בהתנהגותה של הבחורה כשהחוקרים נכנסו לבסוף לחדר. היא נראתה מפוחדת ולאו דווקא מתגוננת, ותופפה באצבעות ידה הימנית על סימן מתחת לשקע מרפקה השמאלי. צמצמתי עיניים אבל לא הצלחתי להבחין במה שהיה שם. כתבתי לעצמי הערה בנושא בדפדפת הצהובה, נשענתי אחורה בכיסאי ברגל מונחת על ברך ולחצתי על ראש העט לסגירה.
    "גברת דיי," פתח החוקר. הוא פשט את ז'קט החליפה וישב בשרוולים מופשלים עד למרפקים ובצווארון פתוח. השעון בפינת ההקלטה העיד שהיא צולמה ב-02:35 לפנות בוקר. לנוכח השעה המאוחרת, ההופעה המרושלת לא הפתיעה אותי. "שמי לאונרד דרייק וכבר פגשת את השותף שלי, טימותי גרנשאו. אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות לגבי המסיבה שארבעת החברים שלך נהרגו בה."
    מצמוץ יחיד, ריסים ארוכים שרפרפו כמו אצבעותיה. ריסים שנראו כמניפה חומה כהה על רקע עורה החיוור, הכמעט שקוף. סימן אדום של חבּוּרה התנוסס סביב ארובת העין שלה ועל עצם הלחי, והוא עוד עומד להתכהות בימים הקרובים.
    מצמוץ אחד, אחד בלבד, לשמע התזכורת למותם של ארבעה חברים שלה.
    נראה שהיא פשוט לא הבינה, אולי מתוך הלם ואולי מתוך אשמה, וזה הפך את הריאיון לבלתי אמין. תני לי משהו, גברת דיי. איך קרה שכל החברים שלך ספגו כזאת אלימות, אבל את פה איתנו ויכולה להעיד על מה שקרה?
    "מה הייתם רוצים לדעת?"
    גבותיי התרוממו בהפתעה לשמע קולה — עמוק וצרוד, קול שהיית מצפה לשמוע אצל עובדת בשיחות סקס. אבל הבחורה הזאת לא הייתה אם חד־הורית נואשת שמקפיצה פעוט על המותן בזמן שהיא מלחששת לאיזה גבר על הקו שיכניס לה את זה חזק. לא, קולה של רייני היה טבעי לחלוטין, והשפתיים המלאות נפשקו כדי להגות את המילים בשמץ של פחד שמתחתיו מסתתרת תערובת רעילה של עצבנות ודריכות. ציפיתי לקול דקיק יותר, נואש יותר להישמע.
    לא שמתי לב במיוחד לשאלות ששאלו אותה ולא לתשובות שנתנה. נעבור על החומר שוב כשאראיין אותה פנים אל פנים, והעדפתי לא לשבש את ההתרשמות שלי במידע שחולץ ממנה כעת.
    מה שמשך את תשומת ליבי היה התנהגותה מול שני השוטרים התקיפים שניצבו מולה בחדר מלא מראות. היא לא הציצה בבבואתה אפילו פעם אחת. שמתי לב לזה. רוב האנשים יבחנו את עצמם מדי פעם בלי משים. זה העיד על מידה גבוהה של ביטחון עצמי בהופעתה, בלי לחשוש שאיזו שערה זזה ממקומה או שהאיפור נמרח לה. לא שהיא הייתה מאופרת בכלל. הריאיון התקיים אחרי ששוחררה מבית החולים.
    עצרתי את ההקלטה, פתחתי את הקלסר שעל השולחן והזזתי הצידה את הדוחות כדי לבחון את הצילומים מזירת הפשע. הם נראו כמו הצילומים שהיית מצפה לראות ממקום שבו ארבעה אנשים הוכו למוות. נתזי דם על הקירות. שלוליות דם על הרצפה.
    אחת ההרוגות נמצאה על הספה, פניה מרוסקות לחלוטין אבל גופה כמעט ללא פגע. הרוג אחר בצידו האחר של הסלון היה זכר כבד גוף שסבתא שלי הייתה קוראת לכתפיים כמו שלו "כתפיים של בריון", כנראה ממוצא אירי. הוא שקל לפחות שלושים קילו יותר מהגברת דיי. את רוב הנזק הוא ספג בחלק האחורי של הראש — הגולגולת רוסקה עד שראו דרכה את המוח. איך בחורה בגודל שלה יכלה בכלל לגבור עליו?
    הפעלתי שוב את ההקלטה וצפיתי בתנועותיה. מהאופן שבו נרתעה כשנשענה על צד שמאל ניכר שכואב לה שם. תחבושת כיסתה את ידה הימנית ואת השוק שלה. שפתה התחתונה נראתה נפוחה מחתך בצד ימין, ולאורך קו הלסת שלה התנוססה חבּוּרה נוספת. היא לא יצאה בלא פגע, לפי מה שראיתי.
    מהצצה בדו"ח המשטרתי למדתי שהיא נמצאה חסרת הכרה וכבולה למיטה בחדר שינה בקומה הראשונה, מדממת מחתך בצידו האחורי של ראשה. זה הסביר למה שערה היה פרוע כל־כך.
    בתצלום האחרון נראו שני אנשים בחדר שינה בקומה העליונה, שניהם עירומים. הזכר נמצא על המיטה כשראשו מרוסק, הנקבה הייתה שעונה כנגד הקיר וגם אצלה, כמו אצל הצעירה מהקומה התחתונה, הפנים הן שספגו את מרבית הנזק.
    מעניין. כיביתי את ההקלטה. מה שנראה "מוזר" אצל הבחורה בריאיון היה היעדר שכל ישר ותבונה. היא הגיבה לאט, באופן שהייתי מגדיר כקשה־תפיסה, אבל נראתה מודעת היטב לסביבותיה.
    אבל במיוחד סקרנה אותי העובדה שנראה שלא אכפת לה בכלל ממות חבריה, אם כי ניתן היה להסביר זאת גם בהלם שחוותה בעקבות התקיפה.
    הגישה הנכונה ביותר תהיה לדבר איתה בסביבתה הטבעית. היא תהיה רגועה יותר ויהיה לה זמן לעכל את חוויותיה ממה שקרה.
    אספתי את החומרים לערמה, הוצאתי את הסרטון מנגן הדי־וי־די והלכתי למשרדו של גרנשאו לעדכן אותו.
    "נו," הוא הוריד רגליים מהשולחן ועורר חריקת מחאה מצד הקפיצים בכיסא העץ הישן, הסיר מעיניו משקפי מתכת במסגרת דקה שהייתה קטנה מדי לפניו וזרק אותם במקום שבו נחו רגליו עד לפני רגע. "מה דעתך על הבחורה שלנו?"
    "מוזרה יהיה תיאור מדויק, אבל אם היא רוצחת מוזרה — אני לא בטוח." כבר הייתי אמור להיות בדרך אליה הביתה לריאיון הראשון שלנו, אז העדפתי להישען בעמידה על משקוף הדלת במקום להיכנס ולשבת. "איך בחורה כזאת קטנה יכולה לגבור על ארבעה אנשים? ועוד ששניים מהם גברים. ההוא למטה — "
    "מייקל היגינס," הוא אמר.
    "אז מייקל, איך היא יכלה להכריע אותו בלי שהאחרים ישימו לב? הוא בטוח צעק."
    נחיריו של גרנשאו התרחבו, והוא נשם עמוק והניד את ראשו. "אין לי שמץ של מושג." הוא עיסה את גשר אפו בתנועה מותשת. "אני לא בטוח שהיה לה קשר לזה. אנחנו רק רוצים לקבוע חד־משמעית שלא הייתה לה מעורבות. לברר מה היא יודעת. היא לא נתנה לנו כלום בריאיון."
    "יכול להיות שזאת תוצאה של ההלם."
    גבותיו התרוממו. "בהחלט אפשרי. בגלל זה הביאו אותך לדבר איתה."
    הצצתי בשעוני והנהנתי. "יש לי עשרים דקות להגיע אליה הביתה."
    "תעדכן אותי."
    "בהחלט."
    נפרדתי ממנו בנפנוף, מוכן וסקרן לקראת שיחה ממושכת עם הגברת רייני דיי, צעירה יפהפייה ללא עוררין ששרדה לא רק חמש שנים בקלייטון הייטס, אלא גם זירת רצח עקובה מדם.*
     

     
    בזמן הנהיגה בקלייטון הייטס שמרתי על מהירות מדודה ונזהרתי במיוחד מהילדים היחפים שהתרוצצו ברחובות, בגדיהם מלוכלכים ועורם בוהק מזיעה. זה היה יום קיץ אביך, והשמש קפחה מבעד לקרעי עננים. חום אפרורי, מהסוג שמאלץ אנשים לשבת על מדרגות הכניסה כי מזגן החלון בבית לא עומד בעומס.
    חנויות עלובות ובתים מוזנחים ניצבו ברחוב זה לצד זה, כשהבתים מוקפים בגדרות תיל ואילו לפני החנויות פרושים מגרשי חניה סלולים שעשבים שבצבצו מבעד לאספלט יצרו בהם איים של ירק. שילוב מעניין של מסחר ומגורים, כאילו ההקפדה המחוזית על הפרדת שימושים נעצרה בגבול השכונה.
    התושבים פה היו רגילים לגור בקרבת המוסדות שפקדו. חבורת נשים מבוגרות לטשו עיניים מעורפלות מקטרקט מתוך פנים למודות שנים בעסקת סמים שהתרחשה בפינה. לא רק היתרי מסחר נעדרו מהשכונה, גם המשטרה נעדרה משם. גברים החליפו שקיק קטן בצרור שטרות בפומבי, בלי לחשוש כלל שיראו אותם.
    הודיתי למזלי שבאתי ברכב שכור ולא פרטי, כך שלא הייתי צריך לחשוש שאמצא את המכונית בלי צמיגים כשארצה לשוב הביתה בתום הריאיון הראשון. אם אצטרך, פשוט אשכור רכב חדש.
    ביתה של רייני שכן בעומק השכונה, מבנה פצפון מקרשים שפעם היו לבנים אבל כעת היו מוכתמים בחוּם במקומות שהצבע התקלף מהם. נכנסתי לשביל עפר מול הבית ושמתי לב שבמגרש הסמוך היו רק עשבים שוטים ויסודות של בית שפעם ניצב שם. השטח היה זרוע קרשים מפוחמים שהושארו מאחור כששאר המבנה פונה.
    זה היה יכול לקרות מכל מיני סיבות: מעבדת מת', תנור חימום, מישהו שנרדם עם סיגריה דולקת. אם לשפוט לפי המעגל החרוך מסביב ליסודות הבטון החשוף, נראה שהשרֵפה התרחשה לא מזמן.
    כלב נבח במרחק כשפסעתי את המרחק הקצר עד למרפסת, והדלת נפתחה לפני שהספקתי לדפוק. רייני דיי נשאה אליי מבט בעיניים כחולות מהממות בצלילותן. עיניים שגורמות לך לבהות בהן לרגע, גדולות ובורקות באור השמש שהציף אותן.
    "אתה בטח ג'סטין — סליחה," מיהרה לתקן את עצמה בנענוע ראש, "התכוונתי מר רדינג. ככה מדברים בנימוס למישהו בכיר, נכון?"
    אין שום סיכוי שהבחורה הזאת רוצחת — היא מקרינה כזאת כניעות. השאלה הייתה, איך לעזאזל היא יצאה מזה בחיים?
    "אני לא בכיר מבחינתך, כי אני לא הבוס שלך ולא אמור לתת לך ציון." חייכתי אליה חיוך מקצועי והושטתי יד ללחיצה. "ג'סטין זה בסדר גמור. מר רדינג זה אבא שלי."
    היא חייכה חזרה ולחצה את ידי בכף יד חמימה מכפי שציפיתי ובעלת אצבעות עדינות. אם תלחץ אותה חזק מדי, אתה עלול למחוץ את עצמותיה בקלות. שברירית. זו ההגדרה שעלתה לי בראש.
    "בוא תיכנס," היא החוותה בידיה. "כל השכונה כבר מסתכלת. כולם פה חטטנים ושונאים זרים."
    רייני התכופפה לימין (נראה שצד ימין עדיין רגיש אצלה, כמו שראיתי בסרטון), נעצה מבט רב משמעות ברכב שלי ואז הזדקפה והביטה בי. "וכאן אתה ללא ספק זר. תהיה מוכן לזה שכל הזמן יצפו בך פה. בוקר, צהריים וערב, ואל תרגיש רע כשזה יקרה."
    הסתובבתי לאחור והבטתי ברכב המשפחתי החדיש ששכרתי, לבן ובעל מראה סתמי. לא מצויד במכשיר ניווט או נגן מוזיקה מתקדם. רכב שכור שגרתי לגמרי. "זה שום דבר מיוחד." מבטינו נפגשו והיא חייכה.
    "אם זה לא אופנוע או טרנטה שיוצא לה עשן מאחורה, הוא חריג פה. בוא, תיכנס." היא הלכה לפניי והעיפה את הבלגן מהשולחן לכיסא שליד. לא בדיוק מנקה, אלא מְפַנָה. הלחצתי אותה.
    ניצלתי את ההזדמנות לבחון אותה במבטי, ושמתי לב למידותיה הקטנות. היא לא הייתה נמוכה אלא בגובה ממוצע, אבל המבנה שלה היה דקיק אם כי לא שטוח. היו לה קימורים. עורה היה חלק מלבד סימני הפציעות מהמסיבה ומשהו מתחת למרפק שמאל שלא הצלחתי לפענח.
    ירכיה התנועעו בשעה שהלכה, והיא לבשה מכנסוני ג'ינס גזורים שחשפו חלקית את לחיי הישבן וחולצה ש — כן, הרושם הראשוני שלי היה נכון — הייתה שקופה מספיק כדי שאבחין שאין מתחתיה חזייה.
    נראה שרייני דיי לא התביישה כלל בגופה. לא שהייתה לה סיבה. היה בה משהו מושך, פראי, חייתי וחושני. היא הייתה אחת מאותן בחורות שגברים חושקים בהן בלי לדעת למה. נימפה שנוכחותה כה טבעית ולא מתנצלת, שהיא מעלה במחשבה רק דבר אחד.
    "אז גם אתה בלש?" פנים אל פנים קולה נשמע צרוד אפילו יותר, צליל מהפנט שמעורר בך רצון לשמוע כל מילה. למזלי, הקשבה היא העבודה שלי.
    "לא, אני מומחה בסיוע לקורבנות תקיפה."
    היא לקחה אותי לסלון קטן, התיישבה על הספה וסימנה לי לשבת בכיסא מולה.
    היא הרימה חפיסת סיגריות, "יפריע לך?" נענעתי בראשי לשלילה והיא הציתה סיגריה, נשפה את העשן מבין שפתיה ונשאה מבט אל התקרה. "נשמע תואר מפואר."
    "זה בסך הכול אומר שאני בצד שלך. אני פסיכולוג, ואת עברת חוויה מעוררת פלצות על פי מה ששמעתי."
    צחוקה היה עמוק כמו קולה, עשיר ומשוחרר. "תצטרך לדבר אליי במילים יותר פשוטות, דוקטור. אני לא חכמה כמו שאני נראית."
    היא לא בדיוק נראתה כמו מדענית טילים. היא נראתה כמו נערה חסרת ישע. "כמה זמן את גרה בקלייטון הייטס?"
    "חמש שנים," עוד נשיפת עשן. היא איפרה את הסיגריה בכוס שנחה על שולחן קטן לידה.
    "בת כמה את?"
    היא זקרה גבה, והצביעה בראשה אל הקלסר שבחיקי. "אין לך שם את כל הפרטים שלי?"
    "הייתי רוצה לשמוע ממך." הייתי צריך לשמוע הכול ממנה. הבחורה החזיקה בידה את כל המידע לגבי מה שהתרחש בבית שחבריה נהרגו בו.
    משיכת כתף. "אני בת עשרים ושתיים."
    כלומר היא עברה לפה בגיל שבע־עשרה. גיל צעיר מאוד לשכונה כזאת קשה. "מה קרה בלילה שבו נהרגו החברים שלך?"
    היא סיפקה לי עובדה אחת, נפתחה בפניי מספיק כדי לעשות את זה, אז מיהרתי לשנות נושא בתקווה שהיא תשמור על הפתיחות. אבל היא דווקא נסגרה, הרכינה ראש וסגרה שפתיים סביב קצה הסיגריה שלה כדי לשאוב את העשן לריאותיה. הוא גלש על שפתיה כשענתה, "אני לא בטוחה."
    תופפתי באצבעי על הקלסר ונאנחתי. "לא בטוחה כי את לא זוכרת, או — "
    "לא בטוחה כי כל הראש שלי בבלגן. אני זוכרת קטעים ממה שקרה, הכול בלגן, אתה יודע איך זה?" היא נענעה אצבעות. הרגל לא מודע. "הכול מבולבל."
    תפקידי היה למקד אותה. "לא, אני לא יודע, גברת דיי —"
    "רייני. גברת דיי הייתה אימא שלי."
    הגבתי בחיוך לַניסיון שלה לתקשר, ליצור בדיחה בין "חברים", והנהנתי. "רייני. האמת היא שאני לא יודע. את זאת שיודעת, ואני צריך שתספרי לי."
    "זה סיפור ארוך. אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל."
    אגל זיעה זלג במורד צווארה, ניגר מקו השיער אל שקע עצם הבריח שלה. מבטי נמשך ממנו ומטה, ונדד למקומות בלתי מקצועיים. כשנשאתי מבט ראיתי שהיא מסתכלת עליי. היא ידעה. מבטה התרכך וצל של חיוך ריצד על שפתיה. כחכחתי בגרון, נבוך מכך שנתפסתי על חם.
     
    האישה הזאת הייתה מהווה אתגר לשליטתו העצמית של כל גבר. אולי טעיתי כשהנחתי מייד שהיא הקורבן. תהיתי אם הבלשים נתקלו בבעיה דומה, אם הזעיקו אותי משום שלא הצליחו למנוע מתשומת ליבם לנדוד למקומות אסורים. היא נשפה עשן בטבעת דקיקה שריחפה אל התקרה מעליה.
    "עדיף להתחיל בהתחלה," שידלתי אותה בקול צרוד מעט. "איך הגעת למסיבה? כמה זמן הכרת את החברים שלך?"
    היא נאטמה מולי וגופה התכווץ לתוך עצמו. הסיגריה ננטשה בכוס והיא נמנעה מלפגוש במבטי. "אני לא בטוחה שהם היו חברים שלי."
    במקום להשלים את החסר המשכתי לשתוק כדי לאפשר לה לעבד את המחשבות. כשהיא נשאה אליי שוב מבט, שפתיה התעקמו בחיוך מסתורי. "ההתחלה הייתה ביום שעברתי לשכונה עם אימא שלי. הכול התחיל אז, אני חושבת."
    "איפה אימא שלך עכשיו?"
    "מתה," היא ענתה בלי טיפה של צער.
    "הרבה אנשים מתים סביבך, רייני."
    "כולנו נמות מתישהו."
    זו הייתה הכרזה מוזרה ורציתי להעמיק בה, אבל זה יצטרך לחכות. כרגע התכוונתי לקחת כל מה שהיא תסכים לתת לי. מזווית העין, הבחנתי בתנועה שלה כשנגעה שוב בסימן שמתחת למרפקה.
    אצבעותיה נעו מעליו והצלחתי לראות ארבעה פסים ופס אלכסוני חוצה, כאילו מנתה משהו.
    למה חמישה? מה כבר היה חשוב כל־כך שהיא תחקוק את זה בבשרה? "אז בואי נתחיל מזה."
    עוד חיוך. "אני צריכה להזהיר אותך, דוקטור, אני קצת מופקרת. הסיפור הזה — " עיניה נעצמו ואז נפערו. "הסיפור הזה לא מאיר אותי באור חיובי במיוחד. לא כמו הילדות הטובות שאתה בטח פוגש בדרך כלל."
    למרות הביקורת העצמית, נראה שלא מפריע לה להתוודות. זו הייתה הצהרה פשוטה, שבאה כהקדמה לסיפור.
    "לא באתי הנה לשפוט אותך, רייני. רק ספרי לי מה קרה."
    היא הציתה עוד סיגריה, שאפה שאיפה עמוקה, סיננה החוצה את העשן והחלה לספר את הסיפור במבט מרוחק בעיניה.

    עוד על הספר

    החמישה לילי ווייט

    פרק 1 
    ג'סטין — הווה

    בקושי אפשר היה לקרוא לה אישה. נערה עם שיער חום רך, ארוך ופרוע, שקצותיו דגדגו את קצה גבה כשפנתה להביט במצלמה. ניכר שמרוב חשש היא לא יודעת מה לעשות עם הידיים. הן ריחפו לרגע מעל חיקה, האצבעות מתנועעות כאילו הן מנגנות בפסנתר, ולאחר מכן היא הרימה אותן לשולחן ושם הן המשיכו לרפרף. כל הזמן בתנועה. זה הדבר הראשון ששמתי לב לגביו אצלה.
    "ההקלטה נמשכה בערך ארבע שעות. החוקר לא הצליח להוציא ממנה הרבה. אני חושב — טוב, הוא חשב ואני הסכמתי — שיש בה משהו מוזר."
    בלי להוריד את העיניים מהמסך דפדפתי בשפע הדיווחים והתצלומים בקלסר החום שקיבלתי מהבלש גרנשאו כמה דקות קודם לכן. שקיות מז"פ היו פזורות על השולחן בחדר המבצעים שהוקם לצורך חקירה של מסיבה שהשתבשה באופן נורא ואיום. עדיין לא עברתי על החומרים או ביקשתי לשמוע פרטים. היה חשוב מאוד שאתרשם קודם כול מהנחקרת בלי הטיות.
    "יפה, לא? לא רואים הרבה בחורות כאלה בקלייטון הייטס."
    גרנשאו היה שוטר כמו בטלוויזיה. קול עמוק ומחוספס, עיניים חדות — גבר שהתקשח משנים של חקירת מקרי רצח בעיר קטנה כחצי שעה נסיעה דרומה משיקגו. הדבר הראשון שהבחנתי בו אצלו היה החליפה שלבש. חליפה חומה זולה מהסוג שבדרך כלל מעלה אבק במדף המציאות בחנות יד שנייה באיזה מרכז מסחרי עלוב. לא היה מפתיע אותי לגלות שהז'קט היה מקומט כל־כך כי הוא ישן בו, אבל מבחינתי זה לא העיד עליו רעות.
    קשים חייו של בלש במחלק רצח כשהאלימות ברחובות גואה ויותר מארבעים אחוזים מהתיקים שלך נותרים פתוחים. קלייטון הייטס. ידעתי על קיומה של השכונה הזאת רק משום שהייתה מאותם אזורים שאנשים משתדלים לא להגיע אליהם, ואם אתה מגיע אליהם במקרה בעקבות פנייה לא נכונה, לא תעצור אפילו באור אדום. תמשיך לנסוע, עדיף לקבל דוח מאשר שישדדו ממך את הכסף או הרכב.
    הסכמתי איתו לגבי האישה על המסך. היא נראתה עדינה מדי למקום כה מסוכן. תווי פנים עדינים, עיניים מהוססות. אם כבר, היא נראתה בעצמה כמו קורבן. "איך נראה לך שהיא הצליחה לשרוד במקום כזה?"
    "אני לא יודע יותר ממך, אבל אם הייתי צריך לנחש בהתבסס על הבדיקות הטוקסיקולוגיות שלה — "
    הרמתי יד, "לא, אל תגיד לי. אני רוצה קודם לראות את הריאיון על עיוור. יהיה לי קל יותר לשים את האצבע על מה שאתה והחוקר השני הגדרתם כ'מוזר' אצלה."
    חגורת העור שלו נאנקה תחת הכרס שידעה הרבה יותר מדי פיצות ליליות, כוסות קפה עם יותר מדי סוכר ומאפים בעטיפת צלופן שנאכלו מעל שולחן העבודה. לא קינאתי בו על המקצוע שבחר. כשאתה מישיר מבט אל המוות על בסיס יומיומי זה די משפיע על איכות החיים שלך.
    "כמו שאמרתי, אורך הקלטת הוא בערך ארבע שעות. הייתי שם כשהיא צולמה, כך שאין לי מה לצפות בזה שוב. אשאיר אותך לענייניך ותוכל לעבור אצלי במשרד לפני שתצא לבית של הגברת דיי. בסדר מבחינתך?"
    נופפתי לו שילך בלי להעיף בו מבט, ממוקד כולי בהתנהגותה של הבחורה כשהחוקרים נכנסו לבסוף לחדר. היא נראתה מפוחדת ולאו דווקא מתגוננת, ותופפה באצבעות ידה הימנית על סימן מתחת לשקע מרפקה השמאלי. צמצמתי עיניים אבל לא הצלחתי להבחין במה שהיה שם. כתבתי לעצמי הערה בנושא בדפדפת הצהובה, נשענתי אחורה בכיסאי ברגל מונחת על ברך ולחצתי על ראש העט לסגירה.
    "גברת דיי," פתח החוקר. הוא פשט את ז'קט החליפה וישב בשרוולים מופשלים עד למרפקים ובצווארון פתוח. השעון בפינת ההקלטה העיד שהיא צולמה ב-02:35 לפנות בוקר. לנוכח השעה המאוחרת, ההופעה המרושלת לא הפתיעה אותי. "שמי לאונרד דרייק וכבר פגשת את השותף שלי, טימותי גרנשאו. אנחנו רוצים לשאול אותך כמה שאלות לגבי המסיבה שארבעת החברים שלך נהרגו בה."
    מצמוץ יחיד, ריסים ארוכים שרפרפו כמו אצבעותיה. ריסים שנראו כמניפה חומה כהה על רקע עורה החיוור, הכמעט שקוף. סימן אדום של חבּוּרה התנוסס סביב ארובת העין שלה ועל עצם הלחי, והוא עוד עומד להתכהות בימים הקרובים.
    מצמוץ אחד, אחד בלבד, לשמע התזכורת למותם של ארבעה חברים שלה.
    נראה שהיא פשוט לא הבינה, אולי מתוך הלם ואולי מתוך אשמה, וזה הפך את הריאיון לבלתי אמין. תני לי משהו, גברת דיי. איך קרה שכל החברים שלך ספגו כזאת אלימות, אבל את פה איתנו ויכולה להעיד על מה שקרה?
    "מה הייתם רוצים לדעת?"
    גבותיי התרוממו בהפתעה לשמע קולה — עמוק וצרוד, קול שהיית מצפה לשמוע אצל עובדת בשיחות סקס. אבל הבחורה הזאת לא הייתה אם חד־הורית נואשת שמקפיצה פעוט על המותן בזמן שהיא מלחששת לאיזה גבר על הקו שיכניס לה את זה חזק. לא, קולה של רייני היה טבעי לחלוטין, והשפתיים המלאות נפשקו כדי להגות את המילים בשמץ של פחד שמתחתיו מסתתרת תערובת רעילה של עצבנות ודריכות. ציפיתי לקול דקיק יותר, נואש יותר להישמע.
    לא שמתי לב במיוחד לשאלות ששאלו אותה ולא לתשובות שנתנה. נעבור על החומר שוב כשאראיין אותה פנים אל פנים, והעדפתי לא לשבש את ההתרשמות שלי במידע שחולץ ממנה כעת.
    מה שמשך את תשומת ליבי היה התנהגותה מול שני השוטרים התקיפים שניצבו מולה בחדר מלא מראות. היא לא הציצה בבבואתה אפילו פעם אחת. שמתי לב לזה. רוב האנשים יבחנו את עצמם מדי פעם בלי משים. זה העיד על מידה גבוהה של ביטחון עצמי בהופעתה, בלי לחשוש שאיזו שערה זזה ממקומה או שהאיפור נמרח לה. לא שהיא הייתה מאופרת בכלל. הריאיון התקיים אחרי ששוחררה מבית החולים.
    עצרתי את ההקלטה, פתחתי את הקלסר שעל השולחן והזזתי הצידה את הדוחות כדי לבחון את הצילומים מזירת הפשע. הם נראו כמו הצילומים שהיית מצפה לראות ממקום שבו ארבעה אנשים הוכו למוות. נתזי דם על הקירות. שלוליות דם על הרצפה.
    אחת ההרוגות נמצאה על הספה, פניה מרוסקות לחלוטין אבל גופה כמעט ללא פגע. הרוג אחר בצידו האחר של הסלון היה זכר כבד גוף שסבתא שלי הייתה קוראת לכתפיים כמו שלו "כתפיים של בריון", כנראה ממוצא אירי. הוא שקל לפחות שלושים קילו יותר מהגברת דיי. את רוב הנזק הוא ספג בחלק האחורי של הראש — הגולגולת רוסקה עד שראו דרכה את המוח. איך בחורה בגודל שלה יכלה בכלל לגבור עליו?
    הפעלתי שוב את ההקלטה וצפיתי בתנועותיה. מהאופן שבו נרתעה כשנשענה על צד שמאל ניכר שכואב לה שם. תחבושת כיסתה את ידה הימנית ואת השוק שלה. שפתה התחתונה נראתה נפוחה מחתך בצד ימין, ולאורך קו הלסת שלה התנוססה חבּוּרה נוספת. היא לא יצאה בלא פגע, לפי מה שראיתי.
    מהצצה בדו"ח המשטרתי למדתי שהיא נמצאה חסרת הכרה וכבולה למיטה בחדר שינה בקומה הראשונה, מדממת מחתך בצידו האחורי של ראשה. זה הסביר למה שערה היה פרוע כל־כך.
    בתצלום האחרון נראו שני אנשים בחדר שינה בקומה העליונה, שניהם עירומים. הזכר נמצא על המיטה כשראשו מרוסק, הנקבה הייתה שעונה כנגד הקיר וגם אצלה, כמו אצל הצעירה מהקומה התחתונה, הפנים הן שספגו את מרבית הנזק.
    מעניין. כיביתי את ההקלטה. מה שנראה "מוזר" אצל הבחורה בריאיון היה היעדר שכל ישר ותבונה. היא הגיבה לאט, באופן שהייתי מגדיר כקשה־תפיסה, אבל נראתה מודעת היטב לסביבותיה.
    אבל במיוחד סקרנה אותי העובדה שנראה שלא אכפת לה בכלל ממות חבריה, אם כי ניתן היה להסביר זאת גם בהלם שחוותה בעקבות התקיפה.
    הגישה הנכונה ביותר תהיה לדבר איתה בסביבתה הטבעית. היא תהיה רגועה יותר ויהיה לה זמן לעכל את חוויותיה ממה שקרה.
    אספתי את החומרים לערמה, הוצאתי את הסרטון מנגן הדי־וי־די והלכתי למשרדו של גרנשאו לעדכן אותו.
    "נו," הוא הוריד רגליים מהשולחן ועורר חריקת מחאה מצד הקפיצים בכיסא העץ הישן, הסיר מעיניו משקפי מתכת במסגרת דקה שהייתה קטנה מדי לפניו וזרק אותם במקום שבו נחו רגליו עד לפני רגע. "מה דעתך על הבחורה שלנו?"
    "מוזרה יהיה תיאור מדויק, אבל אם היא רוצחת מוזרה — אני לא בטוח." כבר הייתי אמור להיות בדרך אליה הביתה לריאיון הראשון שלנו, אז העדפתי להישען בעמידה על משקוף הדלת במקום להיכנס ולשבת. "איך בחורה כזאת קטנה יכולה לגבור על ארבעה אנשים? ועוד ששניים מהם גברים. ההוא למטה — "
    "מייקל היגינס," הוא אמר.
    "אז מייקל, איך היא יכלה להכריע אותו בלי שהאחרים ישימו לב? הוא בטוח צעק."
    נחיריו של גרנשאו התרחבו, והוא נשם עמוק והניד את ראשו. "אין לי שמץ של מושג." הוא עיסה את גשר אפו בתנועה מותשת. "אני לא בטוח שהיה לה קשר לזה. אנחנו רק רוצים לקבוע חד־משמעית שלא הייתה לה מעורבות. לברר מה היא יודעת. היא לא נתנה לנו כלום בריאיון."
    "יכול להיות שזאת תוצאה של ההלם."
    גבותיו התרוממו. "בהחלט אפשרי. בגלל זה הביאו אותך לדבר איתה."
    הצצתי בשעוני והנהנתי. "יש לי עשרים דקות להגיע אליה הביתה."
    "תעדכן אותי."
    "בהחלט."
    נפרדתי ממנו בנפנוף, מוכן וסקרן לקראת שיחה ממושכת עם הגברת רייני דיי, צעירה יפהפייה ללא עוררין ששרדה לא רק חמש שנים בקלייטון הייטס, אלא גם זירת רצח עקובה מדם.*
     

     
    בזמן הנהיגה בקלייטון הייטס שמרתי על מהירות מדודה ונזהרתי במיוחד מהילדים היחפים שהתרוצצו ברחובות, בגדיהם מלוכלכים ועורם בוהק מזיעה. זה היה יום קיץ אביך, והשמש קפחה מבעד לקרעי עננים. חום אפרורי, מהסוג שמאלץ אנשים לשבת על מדרגות הכניסה כי מזגן החלון בבית לא עומד בעומס.
    חנויות עלובות ובתים מוזנחים ניצבו ברחוב זה לצד זה, כשהבתים מוקפים בגדרות תיל ואילו לפני החנויות פרושים מגרשי חניה סלולים שעשבים שבצבצו מבעד לאספלט יצרו בהם איים של ירק. שילוב מעניין של מסחר ומגורים, כאילו ההקפדה המחוזית על הפרדת שימושים נעצרה בגבול השכונה.
    התושבים פה היו רגילים לגור בקרבת המוסדות שפקדו. חבורת נשים מבוגרות לטשו עיניים מעורפלות מקטרקט מתוך פנים למודות שנים בעסקת סמים שהתרחשה בפינה. לא רק היתרי מסחר נעדרו מהשכונה, גם המשטרה נעדרה משם. גברים החליפו שקיק קטן בצרור שטרות בפומבי, בלי לחשוש כלל שיראו אותם.
    הודיתי למזלי שבאתי ברכב שכור ולא פרטי, כך שלא הייתי צריך לחשוש שאמצא את המכונית בלי צמיגים כשארצה לשוב הביתה בתום הריאיון הראשון. אם אצטרך, פשוט אשכור רכב חדש.
    ביתה של רייני שכן בעומק השכונה, מבנה פצפון מקרשים שפעם היו לבנים אבל כעת היו מוכתמים בחוּם במקומות שהצבע התקלף מהם. נכנסתי לשביל עפר מול הבית ושמתי לב שבמגרש הסמוך היו רק עשבים שוטים ויסודות של בית שפעם ניצב שם. השטח היה זרוע קרשים מפוחמים שהושארו מאחור כששאר המבנה פונה.
    זה היה יכול לקרות מכל מיני סיבות: מעבדת מת', תנור חימום, מישהו שנרדם עם סיגריה דולקת. אם לשפוט לפי המעגל החרוך מסביב ליסודות הבטון החשוף, נראה שהשרֵפה התרחשה לא מזמן.
    כלב נבח במרחק כשפסעתי את המרחק הקצר עד למרפסת, והדלת נפתחה לפני שהספקתי לדפוק. רייני דיי נשאה אליי מבט בעיניים כחולות מהממות בצלילותן. עיניים שגורמות לך לבהות בהן לרגע, גדולות ובורקות באור השמש שהציף אותן.
    "אתה בטח ג'סטין — סליחה," מיהרה לתקן את עצמה בנענוע ראש, "התכוונתי מר רדינג. ככה מדברים בנימוס למישהו בכיר, נכון?"
    אין שום סיכוי שהבחורה הזאת רוצחת — היא מקרינה כזאת כניעות. השאלה הייתה, איך לעזאזל היא יצאה מזה בחיים?
    "אני לא בכיר מבחינתך, כי אני לא הבוס שלך ולא אמור לתת לך ציון." חייכתי אליה חיוך מקצועי והושטתי יד ללחיצה. "ג'סטין זה בסדר גמור. מר רדינג זה אבא שלי."
    היא חייכה חזרה ולחצה את ידי בכף יד חמימה מכפי שציפיתי ובעלת אצבעות עדינות. אם תלחץ אותה חזק מדי, אתה עלול למחוץ את עצמותיה בקלות. שברירית. זו ההגדרה שעלתה לי בראש.
    "בוא תיכנס," היא החוותה בידיה. "כל השכונה כבר מסתכלת. כולם פה חטטנים ושונאים זרים."
    רייני התכופפה לימין (נראה שצד ימין עדיין רגיש אצלה, כמו שראיתי בסרטון), נעצה מבט רב משמעות ברכב שלי ואז הזדקפה והביטה בי. "וכאן אתה ללא ספק זר. תהיה מוכן לזה שכל הזמן יצפו בך פה. בוקר, צהריים וערב, ואל תרגיש רע כשזה יקרה."
    הסתובבתי לאחור והבטתי ברכב המשפחתי החדיש ששכרתי, לבן ובעל מראה סתמי. לא מצויד במכשיר ניווט או נגן מוזיקה מתקדם. רכב שכור שגרתי לגמרי. "זה שום דבר מיוחד." מבטינו נפגשו והיא חייכה.
    "אם זה לא אופנוע או טרנטה שיוצא לה עשן מאחורה, הוא חריג פה. בוא, תיכנס." היא הלכה לפניי והעיפה את הבלגן מהשולחן לכיסא שליד. לא בדיוק מנקה, אלא מְפַנָה. הלחצתי אותה.
    ניצלתי את ההזדמנות לבחון אותה במבטי, ושמתי לב למידותיה הקטנות. היא לא הייתה נמוכה אלא בגובה ממוצע, אבל המבנה שלה היה דקיק אם כי לא שטוח. היו לה קימורים. עורה היה חלק מלבד סימני הפציעות מהמסיבה ומשהו מתחת למרפק שמאל שלא הצלחתי לפענח.
    ירכיה התנועעו בשעה שהלכה, והיא לבשה מכנסוני ג'ינס גזורים שחשפו חלקית את לחיי הישבן וחולצה ש — כן, הרושם הראשוני שלי היה נכון — הייתה שקופה מספיק כדי שאבחין שאין מתחתיה חזייה.
    נראה שרייני דיי לא התביישה כלל בגופה. לא שהייתה לה סיבה. היה בה משהו מושך, פראי, חייתי וחושני. היא הייתה אחת מאותן בחורות שגברים חושקים בהן בלי לדעת למה. נימפה שנוכחותה כה טבעית ולא מתנצלת, שהיא מעלה במחשבה רק דבר אחד.
    "אז גם אתה בלש?" פנים אל פנים קולה נשמע צרוד אפילו יותר, צליל מהפנט שמעורר בך רצון לשמוע כל מילה. למזלי, הקשבה היא העבודה שלי.
    "לא, אני מומחה בסיוע לקורבנות תקיפה."
    היא לקחה אותי לסלון קטן, התיישבה על הספה וסימנה לי לשבת בכיסא מולה.
    היא הרימה חפיסת סיגריות, "יפריע לך?" נענעתי בראשי לשלילה והיא הציתה סיגריה, נשפה את העשן מבין שפתיה ונשאה מבט אל התקרה. "נשמע תואר מפואר."
    "זה בסך הכול אומר שאני בצד שלך. אני פסיכולוג, ואת עברת חוויה מעוררת פלצות על פי מה ששמעתי."
    צחוקה היה עמוק כמו קולה, עשיר ומשוחרר. "תצטרך לדבר אליי במילים יותר פשוטות, דוקטור. אני לא חכמה כמו שאני נראית."
    היא לא בדיוק נראתה כמו מדענית טילים. היא נראתה כמו נערה חסרת ישע. "כמה זמן את גרה בקלייטון הייטס?"
    "חמש שנים," עוד נשיפת עשן. היא איפרה את הסיגריה בכוס שנחה על שולחן קטן לידה.
    "בת כמה את?"
    היא זקרה גבה, והצביעה בראשה אל הקלסר שבחיקי. "אין לך שם את כל הפרטים שלי?"
    "הייתי רוצה לשמוע ממך." הייתי צריך לשמוע הכול ממנה. הבחורה החזיקה בידה את כל המידע לגבי מה שהתרחש בבית שחבריה נהרגו בו.
    משיכת כתף. "אני בת עשרים ושתיים."
    כלומר היא עברה לפה בגיל שבע־עשרה. גיל צעיר מאוד לשכונה כזאת קשה. "מה קרה בלילה שבו נהרגו החברים שלך?"
    היא סיפקה לי עובדה אחת, נפתחה בפניי מספיק כדי לעשות את זה, אז מיהרתי לשנות נושא בתקווה שהיא תשמור על הפתיחות. אבל היא דווקא נסגרה, הרכינה ראש וסגרה שפתיים סביב קצה הסיגריה שלה כדי לשאוב את העשן לריאותיה. הוא גלש על שפתיה כשענתה, "אני לא בטוחה."
    תופפתי באצבעי על הקלסר ונאנחתי. "לא בטוחה כי את לא זוכרת, או — "
    "לא בטוחה כי כל הראש שלי בבלגן. אני זוכרת קטעים ממה שקרה, הכול בלגן, אתה יודע איך זה?" היא נענעה אצבעות. הרגל לא מודע. "הכול מבולבל."
    תפקידי היה למקד אותה. "לא, אני לא יודע, גברת דיי —"
    "רייני. גברת דיי הייתה אימא שלי."
    הגבתי בחיוך לַניסיון שלה לתקשר, ליצור בדיחה בין "חברים", והנהנתי. "רייני. האמת היא שאני לא יודע. את זאת שיודעת, ואני צריך שתספרי לי."
    "זה סיפור ארוך. אני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל."
    אגל זיעה זלג במורד צווארה, ניגר מקו השיער אל שקע עצם הבריח שלה. מבטי נמשך ממנו ומטה, ונדד למקומות בלתי מקצועיים. כשנשאתי מבט ראיתי שהיא מסתכלת עליי. היא ידעה. מבטה התרכך וצל של חיוך ריצד על שפתיה. כחכחתי בגרון, נבוך מכך שנתפסתי על חם.
     
    האישה הזאת הייתה מהווה אתגר לשליטתו העצמית של כל גבר. אולי טעיתי כשהנחתי מייד שהיא הקורבן. תהיתי אם הבלשים נתקלו בבעיה דומה, אם הזעיקו אותי משום שלא הצליחו למנוע מתשומת ליבם לנדוד למקומות אסורים. היא נשפה עשן בטבעת דקיקה שריחפה אל התקרה מעליה.
    "עדיף להתחיל בהתחלה," שידלתי אותה בקול צרוד מעט. "איך הגעת למסיבה? כמה זמן הכרת את החברים שלך?"
    היא נאטמה מולי וגופה התכווץ לתוך עצמו. הסיגריה ננטשה בכוס והיא נמנעה מלפגוש במבטי. "אני לא בטוחה שהם היו חברים שלי."
    במקום להשלים את החסר המשכתי לשתוק כדי לאפשר לה לעבד את המחשבות. כשהיא נשאה אליי שוב מבט, שפתיה התעקמו בחיוך מסתורי. "ההתחלה הייתה ביום שעברתי לשכונה עם אימא שלי. הכול התחיל אז, אני חושבת."
    "איפה אימא שלך עכשיו?"
    "מתה," היא ענתה בלי טיפה של צער.
    "הרבה אנשים מתים סביבך, רייני."
    "כולנו נמות מתישהו."
    זו הייתה הכרזה מוזרה ורציתי להעמיק בה, אבל זה יצטרך לחכות. כרגע התכוונתי לקחת כל מה שהיא תסכים לתת לי. מזווית העין, הבחנתי בתנועה שלה כשנגעה שוב בסימן שמתחת למרפקה.
    אצבעותיה נעו מעליו והצלחתי לראות ארבעה פסים ופס אלכסוני חוצה, כאילו מנתה משהו.
    למה חמישה? מה כבר היה חשוב כל־כך שהיא תחקוק את זה בבשרה? "אז בואי נתחיל מזה."
    עוד חיוך. "אני צריכה להזהיר אותך, דוקטור, אני קצת מופקרת. הסיפור הזה — " עיניה נעצמו ואז נפערו. "הסיפור הזה לא מאיר אותי באור חיובי במיוחד. לא כמו הילדות הטובות שאתה בטח פוגש בדרך כלל."
    למרות הביקורת העצמית, נראה שלא מפריע לה להתוודות. זו הייתה הצהרה פשוטה, שבאה כהקדמה לסיפור.
    "לא באתי הנה לשפוט אותך, רייני. רק ספרי לי מה קרה."
    היא הציתה עוד סיגריה, שאפה שאיפה עמוקה, סיננה החוצה את העשן והחלה לספר את הסיפור במבט מרוחק בעיניה.