ביום שתעז לאהוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביום שתעז לאהוב
מכר
מאות
עותקים
ביום שתעז לאהוב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ביום שתעז לאהוב

4 כוכבים (37 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
    באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
    מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

    תקציר

    הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

    שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

    החיים השלווים של ריבר קווין עומדים לקבל תפנית לא צפויה. בגיל עשרים וארבע היא עובדת במגרש המכוניות שבבעלות משפחתה ומנהלת את קמפיין הבחירות של אביה לראשות העיר ברידג' ואלי, המקום שבו גדלה כמעט כל חייה.
    היא חולמת על היום שבו תאזור אומץ להגשים את חלומותיה, מתעקשת לעמוד על עקרונותיה ומסרבת להפוך לעקרת בית שמחכה לבעלה עם ארוחה חמה בכל ערב.
    היא רוצה יותר, אבל מתקשה לשים מאחוריה את אירועי העבר הכואבים שעומדים כמחסום בינה ובין חלומותיה.
    איליי בלאק הוא מטרד לא רצוי. הגבר השחצן שמופיע בעיר מציב בפניה אתגרים חדשים ומטלטל את עולמה הרגוע. הוא מאלץ אותה להתמודד עם השאלות הקשות שמהן נמנעה, ומעורר בה רגשות שלא הכירה.
    הוא קר לב, מחושב ולוהט באופן בלתי סביר, אבל האם מאחורי החזות המעצבנת מסתתר גבר שאירועים מעברו רודפים אותו עד היום? האם ריבר ואיליי ימשיכו להילחם בתשוקה הסוערת המתגלה ביניהם, או ששניהם יעזו להוריד את החומות כדי לגלות מה מתחבא מאחוריהן?

    "ביום שתעז לאהוב" הוא רומן רומנטי שנון ומלא הומור. זהו הספר הראשון בסדרה "לילות לואיזיאנה", כל ספר בסדרה מביא את סיפורו של זוג אחר ויכול להיקרא כספר יחיד.

    אילת סווטיצקי מתגוררת בקיבוץ יגור עם בעלה ושלושת ילדיהם. היא מכורה לקפה ומסרבת להיפרד מפינת הכתיבה שלה במרפסת הצופה להר הכרמל. היא כותבת רומנים רומנטיים סוחפים ומלאי רגש, וספריה שבו את לב הקוראות בישראל וכיכבו ברשימות רבי המכר.
     

    פרק ראשון

    פרק 1
    ריבר

    היום יהיה יום טוב.
    המילים מתגלגלות בראשי בשעה שאני פוסעת על המדרכה המרוצפת לבנים אדומות, בידי כוס קפוצ'ינו שקניתי בבית הקפה של לידיה, כמו בכל בוקר. העיר הקטנה שלנו מתעוררת לחיים, כמו דוב שמקיץ מתרדמת, וסימני האביב מתעוררים גם הם. העלים שנשרו מהעצים נגרפו ונאספו מזמן, ובמקומם מבצבצים עלים ירוקים חדשים, בגינות שהוזנחו נשתלים כעת פרחים רעננים, ומזג האוויר מתחמם ומזמין את כולנו לצאת שוב החוצה מהבתים שבהם הסתגרנו. לא שהחורף בלואיזיאנה קשה במיוחד, הוא קצר ובהחלט לא אכזרי כמו עונת הקיץ הלוהטת שמביאה איתה טמפרטורות גבוהות ולחות מעיקה. מה שהופך את האביב לעונה האהובה עליי ביותר. הכביש שחוצה את העיר, שלצידו אני הולכת, לא עמוס עדיין, אבל בעוד כשעה ייסעו בו לא מעט מכוניות. כלומר לא מעט ביחס לעיר שלנו.
    ברידג' ואלי היא לא ניו־יורק.
    היא לא וושינגטון.
    היא אפילו לא ניו־אורלינס.
    במונחים ארציים יהיו מי שיקראו לה עיירה, אבל בשבילנו היא העיר שלנו, ואנחנו אוהבים אותה. יש בה אנשים שמכירים זה את זה, שכנים שעל דלתם את יכולה לדפוק כשנגמר לך הסוכר, וראש עיר אחד שאני מחבבת במיוחד, בעיקר בשל העובדה שהוא אבא שלי.
    בימים גשומים הוא מסיע אותי מהבית לעבודה, אבל בבקרים כמו זה, כשהשמש יוצאת סוף־סוף, אני מעדיפה ללכת ברגל רבע שעה וליהנות מהאוויר הצח לפני שהוא הופך דחוס ובלתי נסבל. תמיד העדפתי לצעוד ממקום למקום. אחרי הכול, בשביל מה אלוהים נתן לנו רגליים אם לא בשביל להשתמש בהן? אני אוהבת להסתכל סביב ולראות מה השתנה. אני אוהבת לחייך לאנשים שעוברים על המדרכה מולי ולשאול לשלומם, אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלהם. ככה זה כשאת גדלה כל החיים באותו המקום.
    אני מחזיקה את כוס הקפה ביד אחת ומוציאה את צרור המפתחות מכיס הג'ינס שלי.
    אני לא מצפה לפגוש הרבה לקוחות היום. מגרש המכוניות שלנו, שבו אנחנו מוכרים רכבים משומשים, נמצא בבעלות המשפחה כבר עשרות שנים וממשיך להיות בבעלותנו רק כי אבא שלי מסרב לוותר עליו. מה שאומר שהמשימה להחזיק אותו מונחת על כתפיי. משימה לא פשוטה לאור מספר הלקוחות ההולך וקטן. אני מנחשת שאת רוב היום אעביר בתכנון ובקידום קמפיין הבחירות לראשות העיר שאני מנהלת מהמשרד הקטן שלי. נותרו עוד שלושה שבועות עד ליום המכריע, ואני לא צופה יותר מדי הפתעות.
    המועמדת היחידה שמתמודדת מול אבא היא קנדיס גילספי, והיא... בואו רק נגיד שאני לא מודאגת.
    אנשים בעיר שלנו אוהבים את אבא, אוהבים את העבודה שלו ונאמנים לו.
    אני רק צריכה לוודא שהמצב יישאר כמו שהוא.
    זה הכול.
    אני מכניסה את המפתח למנעול שתלוי בשרשרת כבדה על השערים, פותחת אותו ודוחפת את שערי המתכת הגדולים בחוזקה. הם חורקים בהתנגדות, ואני מפעילה עליהם קצת יותר כוח, ולבסוף הם מפסיקים להתנגד ונשארים פתוחים. אני מתכופפת, מרימה את העיתון שמחכה לי מעבר לגדר בכל בוקר, ותוחבת אותו תחת בית השחי שלי. על רחבת האספלט השחורה עומדות שתי מכוניות טויוטה משפחתיות קטנות, מיניוואן מתוצרת קרייזלר, ושני טנדרים, האחד שברולט מפלצתי במצב מצוין שייחטף בקלות, והשני פורד חבוט ומיושן.
    אני חולפת על פני הרכבים אל המשרד שעומד מעבר לחניה, פותחת את הדלת במפתח שני, מדליקה את האור וזורקת את העיתון על השולחן שלי. אני צונחת על הכיסא, ורק במזל אף טיפת קפוצ'ינו לא נשפכת על החולצה האדומה שלי. אילו הדבר היה תלוי באבא, הייתי מגיעה לכאן לבושה בחולצת פולו שחורה עם הלוגו שלנו מתנוסס על הכיס הימני מעל הציצי שלי, ואילו היו מגיעים הרבה לקוחות, יכול להיות שזה מה שהייתי לובשת, אבל אני בת עשרים וארבע, אף אחד כמעט לא נכנס לכאן, ואני מעדיפה מכנסי ג'ינס, חולצות בטן וסניקרס נמוכות או כפכפים.
    וחוץ מזה, אני לא אוהבת שחור. שחור הוא צבע עצוב וקודר, ואדום מחמיא לי הרבה יותר. אפילו הולי מרטין, החברה הכי טובה שלי, אומרת את זה, והיא מבינה בדברים האלה. היא למדה סטיילינג באיזה בית ספר שאת שמו אני לא זוכרת, וקיבלה תעודה, אבל לא עושה איתה יותר מדי. פחות או יותר כמוני. אומנם לא למדתי סטיילינג, אלא עשיתי תואר בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת טוליין, אבל שתינו מצאנו את עצמנו גרות באותה עיר שבה גדלנו, ושתינו לא עוסקות במקצוע שלמדנו, אלא אם כן מחשיבים את קמפיין הבחירות המנומנם של אבא שלי כעיסוק בפוליטיקה. אני לא מחשיבה את הקמפיין בכלל. הוא כמעט לא דורש ממני עבודה.
    אני פותחת את המחשב שלי ונכנסת לתיבת המייל. עצרת הבחירות של אבא בעוד כמה ימים, ואני רוצה לוודא שלא יהיו בעיות עם מערכת ההגברה שהזמנתי, או עם הבמה או עם כל דבר אחר. כשאני מרוצה מהתשובות שקיבלתי, אני מתרווחת לאחור ולוקחת עוד לגימה מהקפה.
    אני לא אוהבת הפתעות. תכנון מוקדם הוא המומחיות שלי, ובעוד שלושה שבועות אבא ייבחר לקדנציה שנייה, קנדיס גילספי תאחל לו בהצלחה, והכול יבוא על מקומו בשלום.
     
    שלוש שעות אחר כך אני מציצה מהחלון ומבחינה בתנועה במגרש המכוניות. אני ממהרת לקום מהכיסא שלי ויוצאת מהמשרד תוך כדי שאני מסדרת את החולצה הקצרה שלי במקומה. אני לא מזהה את הבחור שמנסה להציץ לתוך טנדר השברולט, מה שמפתיע אותי, כי אני מכירה את רוב האנשים בעיר שלנו.
    אולי הוא תייר או תושב חדש?
    בטוחה ביכולת שלי לייצר רושם ראשוני מושלם, אני מעלה על פניי חיוך כן ומכחכחת בגרון. הבחור מזדקף ומסתובב לעברי ו... שכה יהיה לי טוב. אני לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי מישהו לבוש כמוהו, בחולצת כפתורים לבנה מגוהצת ששרווליה מקופלים, מכנסי בד אפורים כהים ונעליים שחורות מבריקות. אני בטוחה שהולי הייתה מוצאת מה להגיד. אבל לא הבגדים מושכים את תשומת ליבי כמו העיניים החומות הבהירות שצבען כמעט זהב, והשיער החום שמסופר קצר בצדדים וארוך יותר מלמעלה.
    המבט שהוא נועץ בי גורם לסומק לא מובן לעלות על לחיי, ואני מתאמצת להמשיך לחייך כאילו כלום.
    גם הוא מחייך וחושף שיניים לבנות צחורות. כל מה שחסר הוא נצנוץ שיופיע עליהן, והרי לכם פרסומת מהלכת לקולגייט. למען האמת, הבחור יכול להיות דוגמן פרסומות לכל חברה שמכבדת את עצמה. מה שמעלה את השאלה, מה יש לו לחפש בעיר שלנו?
    "שלום," אני מתעשתת ומושיטה אליו את ידי, והוא לוחץ אותה באחיזה שמשדרת ביטחון. עור כפות הידיים שלו רך, מה שרומז לי שהוא לא עבד בשדה או במוסך מימיו, והוא בטח לא דג חסילונים בשום נהר בסביבה. הוא נראה כמו טיפוס משרדי מהסוג שמנהל את העולם. לא כמו טיפוס מהסוג שאני רגילה לפגוש על בסיס יום־יומי.
    "שלום גם לך," הקול שלו עמוק ומלטף, מתגלגל משפתיו המושלמות.
    "חדש בעיר?" אני לא מופתעת שהוא הסתכל דווקא על השברולט. אני לא רואה אותו נוהג בטויוטה משפחתית מיושנת ובטח לא בטנדר הפורד החבוט שנדמה שלעולם לא אצליח למכור.
    "משהו כזה," הוא ממשיך לחייך.
    "ריבר קווין." אני קולטת שאני עדיין לוחצת את ידו, לכן אני ממהרת למשוך אותה בחזרה אל הגוף שלי, אף שלרגע נדמה שהיא הייתה מעדיפה להישאר בדיוק במקום שבו הייתה. "ברוך הבא לברידג' ואלי."
    "ריבר קווין?" הוא מרים גבה, ואני מצליחה לא לגלגל עיניים בתגובה.
    הוא לא הראשון שמרים גבה למשמע השם שלי. אלוהים, אני הייתי מרימה גבה אלמלא הייתי רגילה אליו מהיום שנולדתי. 'מלכת הנהר' הוא שם שמתאים לסירה הרבה יותר מאשר לבחורה, זה בטוח. אבל זה השם שלי, ואני לא הולכת לשנות אותו רק כי אנשים חושבים שהוא מוזר או מצחיק.
    "איליי בלאק." הוא מגניב מבט מהיר אל שאר המכוניות אבל לא מתעכב על אף אחת מהן. "זה המקום שלך?"
    "של אבא שלי," אני חוזרת לחייך, "הוא ראש העיר שלנו, אז... הנה אני."
    "הנה את."
    "אתה צריך גלגלים חדשים?" אני מסמנת בראשי לעבר הטנדר השחור הגדול.
    "אולי," הוא מושך בכתפו, "עדיין לא החלטתי."
    "אפשר לשאול מה אתה עושה בחייך, איליי בלאק?" אם להסתמך על הניסיון שלי, הרבה פעמים שיחה אישית יכולה להוביל למכירה. הרי אם אני לא יודעת עליו כלום, אני לא יודעת מה הוא צריך או מחפש. ככל שאדע עליו יותר פרטים, יגדל הסיכוי שאצליח להתאים לו את הרכב המתאים.
    "אני עוסק בשיווק," התשובה מתגלגלת מפיו בטבעיות.
    "נחמד." אני בטוחה שהוא היה יכול לשווק קרח לאסקימואים. כל מה שצריך הוא חיוך אחד מצידו, והקופה תתמלא מזומנים.
    "אז אבא שלך הוא ראש העיר?" הוא מתעניין, ואני מהנהנת בחיוך מלא גאווה.
    "כן. כבר ארבע שנים. עצרת הבחירות שלו בעוד כמה ימים, אז אם תהיה בעיר אתה בהחלט מוזמן."
    "אני אזכור את זה." הוא מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו, ואני מחכה לראות מה יהיה הצעד הבא שלו, אבל הוא פשוט עומד שם. בלי לזוז.
    "יופי," אני מהנהנת שוב ומרגישה כמו נערה מטופשת שכל המילים ברחו מראשה.
    "יופי," הוא חוזר אחריי.
    "אז," אלוהים שיעזור לי, אני חייבת למצוא משהו לומר! "מה בקשר לשברולט?"
    "אני אחשוב על זה." התשובה הלא החלטית שלו מבהירה לי שככל הנראה לא אסגור את העסקה.
    "יופי," אני מהנהנת שוב. נערה מטופשת!
    "יופי," חיוך קטנטן מתגנב לשפתיו. "היה נחמד להכיר אותך, ריבר קווין," הוא חוזר על השם שלי במלואו כאילו הוא נהנה מזה. נהנה מהבדיחה על חשבוני.
    "גם אותך, איליי בלאק."
    הוא מסתובב ומתחיל לפסוע אל השער, כתפיו הרחבות ממלאות את חולצת הכפתורים באופן מושלם למדי, והישבן שלו ממלא את מכנסיו באופן לא חוקי לחלוטין.
    ולמה לעזאזל אני חושבת על הישבן שלו?!
    נערה מטופשת מספר שלוש, נא לגשת לקופה להזדכות על המוח שלך, נראה שאין לך צורך בו עוד.
    אני נושפת אוויר בתקווה שמשב הרוח הקטן יקרר את פניי המתלהטות. אני לא חושבת שאראה אותו שוב. אני לא בטוחה למה הוא עבר כאן מלכתחילה.
    אני חייבת להתקשר להולי.

    אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
    באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.
    מאמינה גדולה בכוחן של המילים, בכוחן של נשים ובאהבה.

    עוד על הספר

    ביום שתעז לאהוב אילת סווטיצקי

    פרק 1
    ריבר

    היום יהיה יום טוב.
    המילים מתגלגלות בראשי בשעה שאני פוסעת על המדרכה המרוצפת לבנים אדומות, בידי כוס קפוצ'ינו שקניתי בבית הקפה של לידיה, כמו בכל בוקר. העיר הקטנה שלנו מתעוררת לחיים, כמו דוב שמקיץ מתרדמת, וסימני האביב מתעוררים גם הם. העלים שנשרו מהעצים נגרפו ונאספו מזמן, ובמקומם מבצבצים עלים ירוקים חדשים, בגינות שהוזנחו נשתלים כעת פרחים רעננים, ומזג האוויר מתחמם ומזמין את כולנו לצאת שוב החוצה מהבתים שבהם הסתגרנו. לא שהחורף בלואיזיאנה קשה במיוחד, הוא קצר ובהחלט לא אכזרי כמו עונת הקיץ הלוהטת שמביאה איתה טמפרטורות גבוהות ולחות מעיקה. מה שהופך את האביב לעונה האהובה עליי ביותר. הכביש שחוצה את העיר, שלצידו אני הולכת, לא עמוס עדיין, אבל בעוד כשעה ייסעו בו לא מעט מכוניות. כלומר לא מעט ביחס לעיר שלנו.
    ברידג' ואלי היא לא ניו־יורק.
    היא לא וושינגטון.
    היא אפילו לא ניו־אורלינס.
    במונחים ארציים יהיו מי שיקראו לה עיירה, אבל בשבילנו היא העיר שלנו, ואנחנו אוהבים אותה. יש בה אנשים שמכירים זה את זה, שכנים שעל דלתם את יכולה לדפוק כשנגמר לך הסוכר, וראש עיר אחד שאני מחבבת במיוחד, בעיקר בשל העובדה שהוא אבא שלי.
    בימים גשומים הוא מסיע אותי מהבית לעבודה, אבל בבקרים כמו זה, כשהשמש יוצאת סוף־סוף, אני מעדיפה ללכת ברגל רבע שעה וליהנות מהאוויר הצח לפני שהוא הופך דחוס ובלתי נסבל. תמיד העדפתי לצעוד ממקום למקום. אחרי הכול, בשביל מה אלוהים נתן לנו רגליים אם לא בשביל להשתמש בהן? אני אוהבת להסתכל סביב ולראות מה השתנה. אני אוהבת לחייך לאנשים שעוברים על המדרכה מולי ולשאול לשלומם, אני אוהבת לשמוע את הסיפורים שלהם. ככה זה כשאת גדלה כל החיים באותו המקום.
    אני מחזיקה את כוס הקפה ביד אחת ומוציאה את צרור המפתחות מכיס הג'ינס שלי.
    אני לא מצפה לפגוש הרבה לקוחות היום. מגרש המכוניות שלנו, שבו אנחנו מוכרים רכבים משומשים, נמצא בבעלות המשפחה כבר עשרות שנים וממשיך להיות בבעלותנו רק כי אבא שלי מסרב לוותר עליו. מה שאומר שהמשימה להחזיק אותו מונחת על כתפיי. משימה לא פשוטה לאור מספר הלקוחות ההולך וקטן. אני מנחשת שאת רוב היום אעביר בתכנון ובקידום קמפיין הבחירות לראשות העיר שאני מנהלת מהמשרד הקטן שלי. נותרו עוד שלושה שבועות עד ליום המכריע, ואני לא צופה יותר מדי הפתעות.
    המועמדת היחידה שמתמודדת מול אבא היא קנדיס גילספי, והיא... בואו רק נגיד שאני לא מודאגת.
    אנשים בעיר שלנו אוהבים את אבא, אוהבים את העבודה שלו ונאמנים לו.
    אני רק צריכה לוודא שהמצב יישאר כמו שהוא.
    זה הכול.
    אני מכניסה את המפתח למנעול שתלוי בשרשרת כבדה על השערים, פותחת אותו ודוחפת את שערי המתכת הגדולים בחוזקה. הם חורקים בהתנגדות, ואני מפעילה עליהם קצת יותר כוח, ולבסוף הם מפסיקים להתנגד ונשארים פתוחים. אני מתכופפת, מרימה את העיתון שמחכה לי מעבר לגדר בכל בוקר, ותוחבת אותו תחת בית השחי שלי. על רחבת האספלט השחורה עומדות שתי מכוניות טויוטה משפחתיות קטנות, מיניוואן מתוצרת קרייזלר, ושני טנדרים, האחד שברולט מפלצתי במצב מצוין שייחטף בקלות, והשני פורד חבוט ומיושן.
    אני חולפת על פני הרכבים אל המשרד שעומד מעבר לחניה, פותחת את הדלת במפתח שני, מדליקה את האור וזורקת את העיתון על השולחן שלי. אני צונחת על הכיסא, ורק במזל אף טיפת קפוצ'ינו לא נשפכת על החולצה האדומה שלי. אילו הדבר היה תלוי באבא, הייתי מגיעה לכאן לבושה בחולצת פולו שחורה עם הלוגו שלנו מתנוסס על הכיס הימני מעל הציצי שלי, ואילו היו מגיעים הרבה לקוחות, יכול להיות שזה מה שהייתי לובשת, אבל אני בת עשרים וארבע, אף אחד כמעט לא נכנס לכאן, ואני מעדיפה מכנסי ג'ינס, חולצות בטן וסניקרס נמוכות או כפכפים.
    וחוץ מזה, אני לא אוהבת שחור. שחור הוא צבע עצוב וקודר, ואדום מחמיא לי הרבה יותר. אפילו הולי מרטין, החברה הכי טובה שלי, אומרת את זה, והיא מבינה בדברים האלה. היא למדה סטיילינג באיזה בית ספר שאת שמו אני לא זוכרת, וקיבלה תעודה, אבל לא עושה איתה יותר מדי. פחות או יותר כמוני. אומנם לא למדתי סטיילינג, אלא עשיתי תואר בפוליטיקה וממשל באוניברסיטת טוליין, אבל שתינו מצאנו את עצמנו גרות באותה עיר שבה גדלנו, ושתינו לא עוסקות במקצוע שלמדנו, אלא אם כן מחשיבים את קמפיין הבחירות המנומנם של אבא שלי כעיסוק בפוליטיקה. אני לא מחשיבה את הקמפיין בכלל. הוא כמעט לא דורש ממני עבודה.
    אני פותחת את המחשב שלי ונכנסת לתיבת המייל. עצרת הבחירות של אבא בעוד כמה ימים, ואני רוצה לוודא שלא יהיו בעיות עם מערכת ההגברה שהזמנתי, או עם הבמה או עם כל דבר אחר. כשאני מרוצה מהתשובות שקיבלתי, אני מתרווחת לאחור ולוקחת עוד לגימה מהקפה.
    אני לא אוהבת הפתעות. תכנון מוקדם הוא המומחיות שלי, ובעוד שלושה שבועות אבא ייבחר לקדנציה שנייה, קנדיס גילספי תאחל לו בהצלחה, והכול יבוא על מקומו בשלום.
     
    שלוש שעות אחר כך אני מציצה מהחלון ומבחינה בתנועה במגרש המכוניות. אני ממהרת לקום מהכיסא שלי ויוצאת מהמשרד תוך כדי שאני מסדרת את החולצה הקצרה שלי במקומה. אני לא מזהה את הבחור שמנסה להציץ לתוך טנדר השברולט, מה שמפתיע אותי, כי אני מכירה את רוב האנשים בעיר שלנו.
    אולי הוא תייר או תושב חדש?
    בטוחה ביכולת שלי לייצר רושם ראשוני מושלם, אני מעלה על פניי חיוך כן ומכחכחת בגרון. הבחור מזדקף ומסתובב לעברי ו... שכה יהיה לי טוב. אני לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתי מישהו לבוש כמוהו, בחולצת כפתורים לבנה מגוהצת ששרווליה מקופלים, מכנסי בד אפורים כהים ונעליים שחורות מבריקות. אני בטוחה שהולי הייתה מוצאת מה להגיד. אבל לא הבגדים מושכים את תשומת ליבי כמו העיניים החומות הבהירות שצבען כמעט זהב, והשיער החום שמסופר קצר בצדדים וארוך יותר מלמעלה.
    המבט שהוא נועץ בי גורם לסומק לא מובן לעלות על לחיי, ואני מתאמצת להמשיך לחייך כאילו כלום.
    גם הוא מחייך וחושף שיניים לבנות צחורות. כל מה שחסר הוא נצנוץ שיופיע עליהן, והרי לכם פרסומת מהלכת לקולגייט. למען האמת, הבחור יכול להיות דוגמן פרסומות לכל חברה שמכבדת את עצמה. מה שמעלה את השאלה, מה יש לו לחפש בעיר שלנו?
    "שלום," אני מתעשתת ומושיטה אליו את ידי, והוא לוחץ אותה באחיזה שמשדרת ביטחון. עור כפות הידיים שלו רך, מה שרומז לי שהוא לא עבד בשדה או במוסך מימיו, והוא בטח לא דג חסילונים בשום נהר בסביבה. הוא נראה כמו טיפוס משרדי מהסוג שמנהל את העולם. לא כמו טיפוס מהסוג שאני רגילה לפגוש על בסיס יום־יומי.
    "שלום גם לך," הקול שלו עמוק ומלטף, מתגלגל משפתיו המושלמות.
    "חדש בעיר?" אני לא מופתעת שהוא הסתכל דווקא על השברולט. אני לא רואה אותו נוהג בטויוטה משפחתית מיושנת ובטח לא בטנדר הפורד החבוט שנדמה שלעולם לא אצליח למכור.
    "משהו כזה," הוא ממשיך לחייך.
    "ריבר קווין." אני קולטת שאני עדיין לוחצת את ידו, לכן אני ממהרת למשוך אותה בחזרה אל הגוף שלי, אף שלרגע נדמה שהיא הייתה מעדיפה להישאר בדיוק במקום שבו הייתה. "ברוך הבא לברידג' ואלי."
    "ריבר קווין?" הוא מרים גבה, ואני מצליחה לא לגלגל עיניים בתגובה.
    הוא לא הראשון שמרים גבה למשמע השם שלי. אלוהים, אני הייתי מרימה גבה אלמלא הייתי רגילה אליו מהיום שנולדתי. 'מלכת הנהר' הוא שם שמתאים לסירה הרבה יותר מאשר לבחורה, זה בטוח. אבל זה השם שלי, ואני לא הולכת לשנות אותו רק כי אנשים חושבים שהוא מוזר או מצחיק.
    "איליי בלאק." הוא מגניב מבט מהיר אל שאר המכוניות אבל לא מתעכב על אף אחת מהן. "זה המקום שלך?"
    "של אבא שלי," אני חוזרת לחייך, "הוא ראש העיר שלנו, אז... הנה אני."
    "הנה את."
    "אתה צריך גלגלים חדשים?" אני מסמנת בראשי לעבר הטנדר השחור הגדול.
    "אולי," הוא מושך בכתפו, "עדיין לא החלטתי."
    "אפשר לשאול מה אתה עושה בחייך, איליי בלאק?" אם להסתמך על הניסיון שלי, הרבה פעמים שיחה אישית יכולה להוביל למכירה. הרי אם אני לא יודעת עליו כלום, אני לא יודעת מה הוא צריך או מחפש. ככל שאדע עליו יותר פרטים, יגדל הסיכוי שאצליח להתאים לו את הרכב המתאים.
    "אני עוסק בשיווק," התשובה מתגלגלת מפיו בטבעיות.
    "נחמד." אני בטוחה שהוא היה יכול לשווק קרח לאסקימואים. כל מה שצריך הוא חיוך אחד מצידו, והקופה תתמלא מזומנים.
    "אז אבא שלך הוא ראש העיר?" הוא מתעניין, ואני מהנהנת בחיוך מלא גאווה.
    "כן. כבר ארבע שנים. עצרת הבחירות שלו בעוד כמה ימים, אז אם תהיה בעיר אתה בהחלט מוזמן."
    "אני אזכור את זה." הוא מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו, ואני מחכה לראות מה יהיה הצעד הבא שלו, אבל הוא פשוט עומד שם. בלי לזוז.
    "יופי," אני מהנהנת שוב ומרגישה כמו נערה מטופשת שכל המילים ברחו מראשה.
    "יופי," הוא חוזר אחריי.
    "אז," אלוהים שיעזור לי, אני חייבת למצוא משהו לומר! "מה בקשר לשברולט?"
    "אני אחשוב על זה." התשובה הלא החלטית שלו מבהירה לי שככל הנראה לא אסגור את העסקה.
    "יופי," אני מהנהנת שוב. נערה מטופשת!
    "יופי," חיוך קטנטן מתגנב לשפתיו. "היה נחמד להכיר אותך, ריבר קווין," הוא חוזר על השם שלי במלואו כאילו הוא נהנה מזה. נהנה מהבדיחה על חשבוני.
    "גם אותך, איליי בלאק."
    הוא מסתובב ומתחיל לפסוע אל השער, כתפיו הרחבות ממלאות את חולצת הכפתורים באופן מושלם למדי, והישבן שלו ממלא את מכנסיו באופן לא חוקי לחלוטין.
    ולמה לעזאזל אני חושבת על הישבן שלו?!
    נערה מטופשת מספר שלוש, נא לגשת לקופה להזדכות על המוח שלך, נראה שאין לך צורך בו עוד.
    אני נושפת אוויר בתקווה שמשב הרוח הקטן יקרר את פניי המתלהטות. אני לא חושבת שאראה אותו שוב. אני לא בטוחה למה הוא עבר כאן מלכתחילה.
    אני חייבת להתקשר להולי.