מארז גברים בעלי כבוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז גברים בעלי כבוד
הוספה למועדפים

מארז גברים בעלי כבוד

4.3 כוכבים (153 דירוגים)

תקציר

*מארז 4 ספרי סדרת גברים בעלי כבוד*

גברים בעלי כבוד 1 - להילחם בפיתוי 

ג'וליה
ג'קסון ריד שחצן, יהיר ואגרסיבי, אך הוא גם יפהפה, חזק ומעורר הערצה. אני אוהבת ללא תנאי כל חלק פגום שבו. הילד שמעולם לא האמין באהבה והבטיח שלעולם לא יפתח אליה את ליבו, לנצח יחזיק את ליבי בכף ידו. החברות שצמחה בינינו הייתה הכי לא ברורה בעולם, אבל היא הצילה אותי. הצילה אותו. עד שלילה אחד, לאחר שג'קסון סיים בהצטיינות את המסלול של אריות הים, הכול נהרס.

ג'קסון
חמש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שראיתי את ג'וליה סינקלייר. אני רוצה להגן עליה מכל דבר רע, אבל היא לא מבינה שזה כולל גם להגן עליה מפניי. ג'וליה שונה מכל הנשים שהכרתי. היא מייצגת עבורי את כל הטוב שיש בעולם הזה, אבל אדם בעל לב אפל ומעוות כשלי לא ראוי לאישה כמוה. היא הייתה שם עבורי בתקופות הכי חשוכות שלי, ואם הייתי מסוגל לאהוב, הייתי אוהב אותה. 

להילחם בפיתוי מאת סופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי סיפור על אהבת נעורים המתגלה כאהבה הגדולה מכול, ועל נחישותו של הגבר להגן על אהובתו.
זהו הספר הראשון בסדרת גברים בעלי כבוד. כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.


גברים בעלי כבוד 2 - המתיקות שבפיתוי

גרייס מורגן
אם היית יכול לחזור בזמן ולשנות רגע אחד בחייך, איזה רגע זה היה?
כשהצגתי בפני סויר את השאלה, ציפיתי שיגיד 'את השבוע הזוועתי בעיראק', אך הוא לא אמר זאת. במקום זה הוא אמר משהו שאזכור עד סוף חיי. "הייתי רוצה לחזור בזמן כדי למצוא אותך מוקדם יותר. לא הייתי מניח לאף אחד לפגוע בך." 
זה היה הרגע שבו התאהבתי בו בכל ליבי.
אבל סויר לא הבחור הנכון בשבילי. הוא גבר גדול מהחיים עם לב גדול מהחיים שיש בו מקום לנשים רבות, ואילו הלב שלי מסוגל להכיל רק אהבה אחת.

סויר אוונס
עוד לא נתקלתי בבחורה כמו גרייס מורגן. ככל שאני מנסה להתקרב אליה, היא מתרחקת. נראה שהיא עמידה לחלוטין לקסמיי, אף שאני מנסה להפעיל אותם עליה בכל הזדמנות. מה יש בבחורה הזאת שמושך אותי אליה ככה? האם זה ריח האפייה המתוק שתמיד נודף ממנה? או שאולי אלה העוגות הנפלאות שהיא ממציאה לכל אירוע ולכל מצב רוח? אני לא יודע, אבל אני נחוש לגלות.

המתיקות שבפיתוי מאת סופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי, סיפור אהבה מתוק ונוגע על גיבורה חזקה ובודדה ועל גיבור המתעקש לתת לה את כל מה שאי פעם נלקח ממנה בחוסר צדק, ועל הדרך מעניק לה גם את ליבו. 
זהו הספר השני בסדרת גברים בעלי כבוד. הספר הראשון בסדרה, להילחם בפיתוי, יצא בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.


גברים בעלי כבוד 3 - להתנגד לפיתוי

פיית'
חונכתי להאמין שהאמונה מסובבת את העולם, עד שיצאתי למשלחת הומניטרית בעיראק וכל מה שהאמנתי בו עד לאותו רגע התנפץ. לא הייתי חוזרת משם לולא קייד ווקר. קייד שונה מכל הגברים האחרים שאי פעם פגשתי. הוא מופנם וסודותיו רבים, אך ליבו עצום. לו רק היה נותן לאל ולאהבה להיכנס אליו. עברו של קייד מונע ממנו להושיט יד אל כל הדברים שהם כל עולמי, ואף שאני חבה לו את חיי ורוצה לבלות את כל ימיי איתו, אינני בטוחה שזה אפשרי.

קייד
הדבר שהיא אוהבת יותר מכול לקח ממני את הנפש היחידה שאי פעם אהבתי. הוא כמעט לקח מפיית' את חייה, ובכל זאת היא מתעקשת להמשיך בדרכה. ראיתי כבר כל־כך הרבה רוע בחיים ועיניי המפוכחות לא מאפשרות לי לראות את הדברים בדרך שלה, ועל אהבה אני בכלל לא רוצה לדבר.
הצלתי אותה פעם והיא בתמורה רוצה להציל אותי, אבל אני לא חושב שאני זקוק להצלה. לפחות לא באופן שבו היא חושבת.

להתנגד לפיתוי מאת סופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי על מסע של שני אנשים שחוו בחייהם דברים קשים, ועל הנחישות שלהם לא לאבד בדרך את כל מה שחשוב ויקר להם בחיים. 
זהו הספר השלישי בסדרת גברים בעלי כבוד. הספר הראשון, להילחם בפיתוי, והספר השני, המתיקות שבפיתוי, יצאו בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.


גברים בעלי כבוד 4 - הסוף לפיתוי

קיילה
התאהבתי בנער מהבית השכן ברגע שהוא עבר לשכונה, אבל הוא אף פעם לא התייחס אליי, אולי כי הייתי רק הילדה מהבית הסמוך. בינתיים קופר התבגר והתגייס למשטרה. החיוך היפה שלו נעשה החיוך הכי סקסי שראיתי וגופו, שהיה נערי פעם, התמלא בשרירים. אם חשבתי שאחרי שלוש שנים ארוכות של פנטזיות עליו זה יעבור לי, גיליתי שאני טועה. אני רוצה את קופר והוא יהיה שלי. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא יהיה בעלי.

קופר
מהילדה שהכרתי קיילה נעשתה הבחורה היפה ביותר בעיר, אך היא תמיד הייתה צעירה מדי עבורי. המרשעת הקטנה לא מפסיקה להתגרות בי בפיה החצוף ובגופה המפתה, ואף שנשבעתי לאכוף את החוק היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להקשות עליי לקיים את השבועה. הבטחתי לה ולעצמי שלא אניח עליה אצבע לפני שהיא תהיה בת שמונה־עשרה, אבל האל עדי, היא עושה הכול כדי לגרום לי להפר את כל ההבטחות שאי פעם הבטחתי.

הסוף לפיתוי מאת סופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי על אהבה ממבט ראשון, ועל הצורך להילחם עליה בכל הכוח.
זהו הספר הרביעי בסדרת גברים בעלי כבוד. הספר הראשון, להילחם בפיתוי, הספר השני, המתיקות שבפיתוי, והספר השלישי, להתנגד לפיתוי, יצאו בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרק 1
הצצה להתחלה שלנו
ג'וליה


ידעתי שמשהו לא בסדר ברגע שהוא אמר לי לפגוש אותו במקום המיוחד שלנו. ליבי לא הפסיק להשתולל מאז קיבלתי את ההודעה שלו, לפני חצי שעה. זה לא נדיר שאנו נפגשים כך, אך ההודעה שלו הייתה קצרה מאוד, הוא רק כתב שאנחנו צריכים לדבר.

בבקשה, אלוהים, לא משנה מה הוא מתכוון להגיד לי, בבקשה עשה שזה לא יהיה משהו רע.

כשאני מגיעה לחוף הים, אני חולצת את הסנדלים ומתחילה לחצות את החול הקריר לעבר המדורה שאני רואה במרחק. אני מרימה את שמלת המקסי הלבנה והארוכה בעודי פוסעת על החוף ומרטיבה את רגליי. כל צעד מקרב אותי אל הגבר שבו אני מאוהבת בסודי־סודות, חברי הטוב ביותר, ג'קסון.

הכרנו כשרק עברתי לגור כאן, בסנסט ביי, לפני קצת יותר משנתיים. זה היה ממש אחרי שאימא נפטרה מסרטן ועברתי לגור עם סבתא. אני עדיין נדהמת מהמהירות שבה התאהבתי בעיר וכמה מהר התחברתי עם החברים הטובים ביותר שיהיו לי אי פעם.

חיוך נוגע בשפתיי כשאני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי את ג'קסון. חברתי הטובה ביותר, קיילה, ואני ישבנו מחוץ לחנות הגלידה באחר הצהריים לוהט אחד של קיץ, כשהוא הגיע רכוב על האופנוע שלו.

 

"ובכן, נראה שזה יום המזל שלך, היום תזכי לראות את ג'קסון ריד הנודע."

קולה של קיילה מתנדף כשאני צופה בו חונה בצידו השני של החניון. אני נכבשת לחלוטין על ידי הבחור הרע והמסתורי שעליו שמעתי הרבה.

הוא לבוש בג'ינס כהה, דהוי ורפוי עם כמה קרעים וחולצת טי צמודה שחובקת את גזרתו הרזה והשרירית בכל המקומות הנכונים. עיניי נמשכות לתצוגה הארוטית של הקעקועים בסגנון שבטי המעטרים את זרועותיו ונקטעים על ידי שרוולי החולצה. הוא מסיר את הקסדה וכל האוויר עוזב את ריאותיי, עולמי מוטה מצירו. ריסים סמיכים וכהים תוחמים עיניים קסומות בצבע כחול כקרח, גוון פניו בצבע זית, ושערו בגוון חום כהה. זה סוג השיער שגורם לאצבעותיי לעקצץ מרוב רצון להעבירם בו, רק כדי לראות אם הוא באמת רך כפי שהוא נראה. הלסת החזקה שלו מעוטרת בזיפים סקסיים עדינים.

שמעתי רבות על ג'קסון מאז עברתי לכאן. כל הבחורות דיברו עליו כאילו הוא מעין אליל, ועכשיו ידעתי למה.

הוא משחרר לעברי חיוך סקסי, ומהר מאוד אני מבינה שנתפסתי לוטשת בו מבטים בפומבי. להט פולש אל לחיי. אני מסיטה את מבטי רק כדי לקבל את אותו חיוך יודע־כול, הפעם מקיילה.

"אני יודעת, נכון? אם לסקס היו רגליים, הוא היה נראה כמוהו. אל תרגישי לא נעים, את לא היחידה שמריירת עליו. הרוב עושות את זה. טוב, אולי חוץ ממני. לא משנה כמה הוא סקסי, אני דלוקה חזק על החבר שלו, קופר. יש לי תוכניות מרחיקות לכת לגבי הבחור הזה, חכי ותראי."

היא ממשיכה לספר לי שג'קסון בן שמונה־עשרה, מבוגר בשנתיים ממני, ושהוא בדיוק סיים את לימודיו בתיכון לפני הקיץ. אני מאוכזבת לדעת שלא אראה אותו בבית הספר.

"הוא חי עם המשפחה של קופר כבר זמן מה, אך עכשיו יש להם דירה משלהם," היא מסבירה.

"ואיפה ההורים שלו?"

"אימא שלו עזבה כשהוא היה ילד, ואבא שלו עזב לפני כמה שנים. אני לא יודעת לאן, הוא היה ממש מניאק – השתיין של העיר."

 

המידע הזה הסביר רבות בהמשך. באותו זמן לא ממש הבנתי את זה, אך לקיילה באמת הייתה תוכנית לגביה ולגבי קופר. עברה שנה מאז, והם עדיין זוג.

למרבה הצער לא הזדמן לי להכיר את ג'קסון באותו יום. הוא נפגש שם עם מליסה קרמייקל. הדם עולה לראשי מעצם המחשבה עליה. היא תמיד התנהגה כלפיי בצורה מכוערת, בעיקר אחרי שהתקרבתי לג'קסון. שנאתי אפילו לחשוב על מה שעשו יחד לאחר שעזבו את הגלידרייה באותו יום.

נראה שזה היה סיפור חיי בשנתיים האחרונות – לראות את ג'קסון עם בחורות אקראיות. הוא לא טיפוס של מערכות יחסים, או כך לפחות הוא אומר. אני חושדת שהעזיבה של אימו קשורה לכך איכשהו.

הלילה שבו באמת זכיתי להכיר אותו, ובכן... זה היה הלילה המפחיד ביותר בחיי.

זה קרה שבועיים אחרי שראיתי אותו בגלידרייה. חמקתי מחדר השינה שלי דרך החלון אחרי שסבתא נרדמה והלכתי לבית הקברות כדי לבקר את אימא. ישבתי על קברה ודיברתי אליה. זה היה משהו שתמיד עודד אותי, עד עכשיו. סיפרתי לה כמה מפחיד זה היה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש, על הדאגה שלי שאנשים לא יאהבו אותי ומעבר לכול, סיפרתי לה כמה אני מתגעגעת אליה. אימא הייתה החברה הכי טובה שלי. הכאב שחשתי כשהיא נפטרה לא נעלם, ותהיתי אם זה יקרה אי פעם. אני לא זוכרת כמה זמן בכיתי לפני ששמעתי קול אוושה וצחוק.

 

אני מסתובבת ורואה שני בחורים כמעט מועדים מאחוריי. הם גדולים, מבנה גופם מזכיר לי שחקני הגנה. ממבט ראשון אני מניחה שהם מבוגרים ממני בשנתיים בערך. הם מחייכים כשהם מתקרבים אליי, והחיוכים האלה שולחים גלי אימה לאורך עמוד השדרה שלי. אני נעמדת במהירות, רגליי הרועדות בקושי נושאות אותי.

"כמה את יפה. נכון שהיא יפה, ג'ייס?"

לפתע אני מרגישה חשופה, בגופיית היוגה שלי ובמכנסיים הקצרים. אני כורכת את הסוודר שלי סביב גופי ומכסה את חזי, שבו הם בוהים בגלוי. נראה שהפעולה הזאת רק משעשעת אותם.

"כן, היא ממש יפה. אני שמח שנתקלנו בה."

אני מתעלמת מהם ומתקדמת, אך זה שקוראים לו ג'ייס פוסע צעד לעברי וחוסם את נתיב הבריחה שלי. אני מנסה להרגיע את ליבי הפועם בפראות ומתאמצת למצוא דרך לצאת מהצרה שאליה הכנסתי את עצמי. אני יודעת שלא אצליח לרוץ מהר יותר מהם, אך כולי תקווה שאגיע לרחוב לפחות ואני מתפללת שמישהו ישמע את זעקותיי לעזרה.

לצערי זה בדיוק מה שהם מצפים שאעשה. אני לא מספיקה להתרחק לפני שאחד מהם תופס חופן משערי ומושך אותי לעברו. ידו חוסמת את פי בעוצמה, מעמעמת את צעקותיי.

"כלבה מפגרת, תסתמי את הפה!"

אני נאבקת בו בכל הכוח שיש בי, בועטת ומתנועעת, מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו בי, אך שום דבר לא עוזר, הוא חזק מדי.

הוא גורר אותי בחזרה לעבר קבר אימי בזמן שחברו, ג'ייס, צופה בנו ומלטף את החלק הקדמי בג'ינס שלו.

עיניי נעצמות מרוב גועל וגוש מרה מזדחל במעלה גרוני.

"בוא ותעזור לי, גבר! הכלבה הזאת מתפתלת ממש."

ג'ייס תופס ברגליי כדי לעזור לשאת אותי. הם מפילים אותי על הקבר של אימא והמהלומה הקשה מרוקנת את ריאותיי מאוויר. זה שמאחוריי מצמיד את זרועותיי מעל לראשי בעוד ג'ייס יושב על רגליי. ידו עוטפת את צווארי כשהוא רוכן לעברי ומחייך חיוך זדוני. "אני עומד לזיין אותך ממש כאן, על הקבר של אימא שלך, כלבה קטנה."

עכשיו אני מבינה שהם כנראה צפו בי זמן מה ובגלל זה הם יודעים שזה הקבר של אימא. בפעם הראשונה מאז הם הופיעו, אני מרגישה משהו מלבד פחד. כעס תופח בי ואני יורקת בפניו.

זו הטעות הראשונה שלי.

זעם שוטף את פניו, אצבעותיו מתהדקות על צווארי. "את זונה אמיצה." הוא רוכן לעברי וסוטר לי. המכה חזקה כל־כך שפי מתמלא בדם וכתמים שחורים מרקדים לעיניי. "אחרי שאסיים לזיין אותך, יגיע התור של החבר שלי ואז נלמד אותך קצת נימוסין." הוא קורע את הגופייה שלי.

"לא! בבקשה, אל תעשה את זה," אני מתחננת, אך משתתקת במהרה כשאני מבינה שתחנוניי רק מרגשים אותו יותר. כשידו נעה לעבר חגורתו אני עוצמת את עיניי ומתחילה להתפלל. זו הפעם הראשונה שאני מתפללת מאז אימי מתה. אני מתפללת חזק כל־כך שאני לא קולטת שרגליי השתחררו לפתע.

עם זאת, מהר מאוד אני מקבלת רמז בצורת צעקות וגניחות כאב.

עיניי נפקחות לרווחה ואני רואה את ג'ייס על האדמה. בחור נוסף יושב עליו ומכסח לו את הצורה. הבחור שהחזיק את ידיי משחרר אותי כדי לעזור לחברו.

"תיזהר!" אני צועקת לעבר הבחור המסתורי.

הוא מסתובב בדיוק בזמן כדי להנחית אגרוף מדויק ביד ימין, מה שגורם לתוקף שלי להתרסק על הקרקע ללא הכרה. לבחור הזה יש אגרוף רציני.

כשהוא מזדקף לגובהו המלא ומסתובב לעברי, אני קולטת שהמלאך הנוקם והאפל הוא לא אחר מאשר הבחור הרע של העיר, ג'קסון ריד.

הזעם מעוות את פניו כשהוא פונה לעברי. אני מתכווצת מפחד לפני המצבה של אימי. כשהוא מזהה את החרדה שלי, הוא מאט את צעדיו ומתקרב אליי בזהירות רבה יותר, מרים את ידיו באוויר. "לא אפגע בך. הכול יהיה בסדר. אני מתקשר עכשיו למשטרה."

לאחר שדיווח על התקרית, הוא מתיישב במרחק מסוים ממני ומחכה איתי. דממה מביכה ממלאת את האוויר סביבנו. אני רוצה להודות לו אך לא מצליחה לגבש את המילים, שיניי נוקשות בטירוף, גופי רועד.

הוא תופס אותי לא מוכנה כשהוא רוכן לעברי ומעביר בעדינות את אצבעותיו על לחיי הפגועה. "אני מצטער שלא הגעתי לפני שזה קרה," הוא אומר בשקט.

העדינות שלו מפתיעה אותי. לאחר שראיתי מה הוא עשה לשני התוקפים, אפשר להבין למה.

"אל תצטער. תודה שהגעת כשהגעת. אם לא... אתה יודע מה היה קורה."

האירוע המזוויע חוזר לתודעתי בנקמנות. אני עוטפת את רגליי בזרועותיי, מחבקת את ברכיי לחזי ומתחילה להתייפח.

הוא מתקרב אליי וטופח בגמלוניות על כתפי. "עכשיו הכול בסדר."

אני מרגישה שהוא לא חש בנוח כשהוא מנסה לנחם אותי ולא יודע מה לומר. "תקשיבי, אני יודע שזה לא הזמן להיות מנוול, אבל מה חשבת לעצמך כשבאת לבית קברות לבד, מאוחר בלילה?"

נימת דיבורו המחמירה גורמת לי להזדקף. "ביקרתי את אימא שלי. כשבאתי לכאן לא חשבתי שעלולים לאנוס אותי," אני חותכת, ומייד מרגישה לא נעים, בעיקר אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי. "אני מצטערת, אתה צודק, זה היה מטופש. לא אעשה את זה שוב, לפחות לא באמצע הלילה."

"אני לא מכיר את הזבלים האלה. אני מניח שהם עברו פה ברכב, אולי בדרך לצ'רלסטון." הוא מושך בכתפיו. "כך או כך, כנראה עדיף שתגיעי לכאן בשעות היום."

"אני אעשה את זה," אני אומרת בשקט.

הוא מושיט לעברי את ידו הפגועה. "אני ג'קסון ריד."

אני מניחה את ידי הרועדת בידו. "ג'וליה. ג'וליה סינקלייר."

 

אני מושכת את עצמי בחזרה אל ההווה ומנסה להתנער מהזיכרון. מה שהתחיל כאחד הלילות הכי נוראיים בחיי נעשה אחד הטובים ביותר, מפני שהבחור הרע, הסקסי, האפל והמסתורי שנאמר לי שעליי להיזהר ממנו, נעשה הידיד הכי טוב שלי.

מאז אותו לילה ג'קסון דאג לי והגן עליי. הוא החזיר אותי מקצה הכאב ושיברון הלב שחשתי אחרי שאיבדתי את אימי. הוא הזכיר לי איך זה להיות מאושרת.

לאנשים הייתה תפיסה מוטעית לגביו, בעיקר בשל התדמית השלילית של אביו. סבתא סיפרה לי פעם שאביו היה אדם נוראי ומוטב לג'קסון בלעדיו. זה כל מה שהיא אמרה ולא הייתי צריכה שהיא תפרט, מפני שיכולתי לראות כמה אביו פגע בו. היו מקרים שהמגננות שלו החליקו ממנו לרגע וראיתי הבזקים ממנו, כשהוא לא הבין שמישהו מסתכל. אני יודעת שכל הצלקות שהוא נושא על גופו אינן מתקרבות אפילו לאלו שנותרו על ליבו.

שלא תבינו לא נכון, ג'קסון הרוויח ביושר חלק מהתדמית שלו. הוא יכול להיות שחצן, תוקפני ומרוכז בעצמו. הוא מתגונן ופגוע, אך הוא גם יפהפה, חזק והגון. הידידות שלנו מפתיעה אנשים רבים, מפני שמלבד קופר, הוא לא התחבר לאף אחד, וודאי שאין לו ידידות. אך ג'קסון ואני גיבשנו קשר עז, חזק, בלתי שביר. אני אוהבת כל חלק פגום בו ללא תנאי ובאופן מוחלט, ובשביל בחור שאינו מאמין באהבה, הוא תמיד יהיה מושא אהבתי.

אני מאיטה את צעדיי כשאני מתקרבת אליו. הוא יושב ליד המדורה, בוהה בלהבות הבוהקות, אבוד במחשבותיו, הבעתו הטרודה זוהרת באור האש.

כשהוא שומע אותי מתקרבת עיניו מתרוממות והבעת פניו מתרככת. נראה שהוא חש הקלה לראות אותי. לפעמים, כשהוא מביט בי כפי שהוא עושה עכשיו, אני חושבת שאולי הוא אוהב אותי כפי שאני אוהבת אותו. אך בכל פעם שאני מניחה למחשבה המטופשת הזאת לחמוק, אני דוחה אותה ונזכרת במי מדובר.

הוא מבזיק לעברי חיוך סקסי, נעמד, פוסע לעברי ומושך אותי לזרועותיו. "היי, ג'ולס." הוא מקבל את פניי בנשיקה המוכרת על המצח.

מסיבה לא ברורה הוא החל לנשק אותי במצח מרגע שנעשינו חברים. זה משהו ששמור רק לי ואני מתענגת על המגע האינטימי הזה איתו.

"היי, ג'קס." אני מחבקת אותו חזק, שואפת לקרבי את הניחוח המרגיע שלו. הוא קוטע את המגע מהר מדי, אוחז בידי ומוביל אותי לשבת לצידו ליד המדורה. אנו נשענים על בול העץ שמאחורינו. זרועותיי כרוכות סביב זרועו ואני רוכנת קרוב אליו, משתוקקת לחומו.

דממה מתוחה ממלאת את האוויר ומעוררת כבדות בבטני. הפחד הישן חוזר במהירות. "אתה מתכוון לספר לי משהו רע, נכון?"

הבעת פניו הקודרת מדברת בעד עצמה. "יהיה בסדר. זה לא נורא." הוא משתהה, פולט נשיפה כבדה. "אני עוזב את העיר. החלטתי להתגייס לחיל הים. אני רוצה להיות אריה ים."

ליבי צונח. מיליון שאלות מציקות לי בו־זמנית. "או־קיי, מה זה אומר בדיוק? לאן תלך? אתה לא אמור לעבור מבדקים כדי להתקבל?"

"כבר עברתי אותם והתקבלתי," הוא מודה בשקט. "הייתי צריך לעשות כמה מבחנים בכתב ולעבור הערכות. אני נוסע למרכז האימונים בקורונדו, קליפורניה."

"מה? כמה זמן בדיוק אתה כבר מתכנן את זה?"

הוא מכחכח בגרונו. "התחלתי בתהליך לפני חצי שנה."

"חצי שנה?" אני צווחת ונסוגה. "איך יכולת להסתיר את זה ממני?" תחושת הבגידה מהדקת את גרוני וכאב חד מפלח את חזי.

הוא פולט אנחה ומביט בי, עיניו מתחננות להבנתי. "אני מצטער, ג'ולס. לא רציתי להעציב אותך אם לא הייתי עובר את המבחנים." מילותיו רוויות חרטה. "תביני אותי, בבקשה. אני חייב לעשות את זה. אני חייב להסתלק מהעיר המחורבנת הזאת. אני לא שייך לכאן. הדבר היחיד שמחזיק אותי כאן זו את."

"איך אתה יכול להגיד את זה? זה הבית שלך, ג'קסון. גדלת כאן."

"זו בדיוק הנקודה. כולם יודעים את כל החרא שלי. הם יודעים מאיפה אני בא. אל תגידי שאת לא רואה איך אנשים מסתכלים עליי, בעיקר כשאנחנו יחד. כולם תוהים למה הנכדה המתוקה והקטנה של מרגרט סינקלייר מסתובבת עם חרא כמוני."

אני מנידה בראשי. "לא, אתה טועה, וגם אם לא, למי אכפת מה הם חושבים? אל תעזוב רק מפני שאתה חושב שאתה צריך להוכיח משהו למישהו."

"זה לא קשור אליהם. אני לא שם זין על מה חושבים עליי. אני עושה את זה בשבילי. אני חושב שמצאתי משהו שאהיה טוב בו. הצלחתי במבדקים כל־כך, שהקצינים הבכירים נרגשים לפגוש אותי."

"אתה טוב בהרבה דברים. אתה לא יכול לבחור במשהו אחר? משהו מסוכן פחות? אולי להיות טכנאי? או בעליו של מוסך אופנועים משלך? אתה יכול להיות טוב בזה, וזה יהיה כיף." אני מנסה להישמע אופטימית.

לצערי הוא לא נוגס בפיתיון. עיניו מוארות בשעשוע כשהוא מביט בי.

"היה שווה לנסות," אני רוטנת.

הוא מחייך וכורך את זרועו סביב כתפיי, אך מתפכח במהירות. "יש לי הזדמנות לעשות משהו טוב עם החיים שלי. תגידי לי שאת מבינה."

"אני מנסה, אבל זה קשה. אני לא רוצה לאבד אותך." קולי נסדק כשאני נאבקת לשמור על קור רוחי.

הוא מניח את מצחו על מצחי ושרירי לסתו מתהדקים כשהוא מנסה לשלוט ברגשותיו. "לא תאבדי אותי, ג'ולס. עדיין נתראה. אומנם לא לעיתים קרובות כמו עכשיו, אבל נסתדר איכשהו."

"מתי אתה נוסע?" הוא נע בעצבנות, מה ששולח לתוכי מנה חדשה של פאניקה. "ג'קסון?"

"בשבת בבוקר. אני עולה על המעבורת לברדספורד ועף מכאן."

"בשבת הקרובה? זאת אומרת בעוד שלושה ימים?" אני צועקת.

"אני מצטער. נודע לי רק אתמול. הם לא נותנים יותר מדי זמן."

אני מנערת את ראשי, מתקשה לעכל שכל זה קורה עכשיו. איך אני אמורה לשרוד יום אחר יום בלי לראות אותו?

הוא מלטף את לחיי, המגע שולף אותי מייסוריי. "אנחנו בסדר?" הוא שואל.

אנחנו בסדר, אבל אני לא. אך אני לא אומרת לו את זה. במקום זה, אני מכסה את ידו בידי ומהנהנת, מפני שהגרון שלי מהודק מדי מכדי לדבר.

"תקשיבי, יש לי הרבה דברים לעשות לפני שאסע, אבל אולי נצא ביום שישי? נאכל ארוחת ערב ואז נבלה כאן את הלילה."

"בטח, זה נשמע טוב," אני מסכימה, משתוקקת לכל הזמן שאני יכולה לקבל. "בכל מקרה, כדאי שאלך הביתה. כבר מאוחר מאוד. הבטחתי לסבתא שאחזור בזמן ואני לא רוצה שהיא תדאג."

ואני ממש לא רוצה לאבד את העשתונות לעיניך.

"בסדר, קדימה, אלווה אותך לרכב שלך."

אני מהססת כי אני יודעת שהוא לא יאהב את מה שהוא עומד לשמוע. "לא נסעתי לכאן, באתי ברגל."

עיניו מצטמצמות. "לעזאזל, ג'וליה. את חכמה יותר מזה."

"תירגע. זה ערב יפה ורציתי לשאוף אוויר."

"את יודעת את החוקים. לא להסתובב לבד בלילה." הוא פולט נשיפה מתוסכלת ומעביר יד בשערו. "בואי, אקח אותך הביתה."

"אין לי את הקסדה שלי ואני לבושה בשמלה," אני מתווכחת, אך יודעת שזה חסר טעם.

"לא אכפת לי. או שאסיע אותך, או שאלווה אותך הביתה. הבחירה בידייך."

עיניי מתגלגלות לנוכח ההתנהגות השתלטנית שלו, אך אני מוותרת והולכת אחריו לעבר האופנוע. הוא מניח את הקסדה השחורה שלו על ראשי, מוודא שהרצועה מהודקת היטב ומתיישב בפישוק רגליים על המושב. כשאני לא עושה כמוהו, הוא שולח לעברי מבט חסר סבלנות.

אלוהים, הוא יכול להיות ממש רגזן לפעמים.

אני מרימה את שמלתי מספיק כדי לעלות על האופנוע וכורכת את זרועותיי סביב מותניו. העצבנות שלי נעלמת מהר ושלווה פושטת בנפשי. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה לרכוב על האופנוע עם ג'קסון. אני אוהבת להיות קרובה אליו. האופנוע מתעורר לחיים, שנייה לפני שהוא שועט קדימה ומתחיל במסע הקצר אל ביתי.

אני מפנה את פניי הצידה, מניחה את לחיי על גבו הקשה ומנסה בכל כוחי לא לחשוב על העובדה שהוא עוזב אותי בעוד שלושה ימים.

שלושה ימים.

האם קיילה יודעת? אני בטוחה שקופר יודע, אבל אני מעדיפה לחשוב שאם קיילה הייתה יודעת, היא הייתה מספרת לי.

אין לי יותר מדי זמן לחשוב לפני שאנחנו מגיעים לביתי. ברגע שג'קסון עוצר אני יורדת מהמושב האחורי וכבר מתגעגעת לחומו. אני מוסרת לו את הקסדה בלי ליצור קשר עין ומנופפת לעברו בקצרה, חייבת להסתלק משם.

קור הרוח השברירי שלי קרוב להתנפץ. עם זאת, אני לא זוכה להזדמנות הזאת, מפני שברגע שאני פוסעת את הצעד הראשון הזה, הוא תופס במפרק כף ידי ומושך אותי אליו לחיבוק. "יהיה בסדר, ג'ולס," הוא לוחש על שערי, "אני מבטיח."

הדמעות שהצלחתי להחזיק בתוכי משתחררות. "אתגעגע אליך," אני בוכה, טומנת את פניי בצווארו.

"גם אני אתגעגע אלייך, ג'ולס." הוא מחזיק אותי קרוב אליו, ידו הגדולה מעסה עיגולים מרגיעים על גבי. ברגע שהדמעות נרגעות, הוא מניח אצבע מתחת לסנטרי ומרים את פניי. "אאסוף אותך בשעה שש ביום שישי, בסדר?"

אני מחייכת אליו חלושות ומהנהנת. כשהוא משחרר אותי, אני נכנסת אל הבית ומחליטה שאני לא יכולה לתת לו לעזוב בלי לומר לו שאני אוהבת אותו, גם אם ההשלכות יהיו הרסניות.

מארז גברים בעלי כבוד קיי.סי.לין

פרק 1
הצצה להתחלה שלנו
ג'וליה


ידעתי שמשהו לא בסדר ברגע שהוא אמר לי לפגוש אותו במקום המיוחד שלנו. ליבי לא הפסיק להשתולל מאז קיבלתי את ההודעה שלו, לפני חצי שעה. זה לא נדיר שאנו נפגשים כך, אך ההודעה שלו הייתה קצרה מאוד, הוא רק כתב שאנחנו צריכים לדבר.

בבקשה, אלוהים, לא משנה מה הוא מתכוון להגיד לי, בבקשה עשה שזה לא יהיה משהו רע.

כשאני מגיעה לחוף הים, אני חולצת את הסנדלים ומתחילה לחצות את החול הקריר לעבר המדורה שאני רואה במרחק. אני מרימה את שמלת המקסי הלבנה והארוכה בעודי פוסעת על החוף ומרטיבה את רגליי. כל צעד מקרב אותי אל הגבר שבו אני מאוהבת בסודי־סודות, חברי הטוב ביותר, ג'קסון.

הכרנו כשרק עברתי לגור כאן, בסנסט ביי, לפני קצת יותר משנתיים. זה היה ממש אחרי שאימא נפטרה מסרטן ועברתי לגור עם סבתא. אני עדיין נדהמת מהמהירות שבה התאהבתי בעיר וכמה מהר התחברתי עם החברים הטובים ביותר שיהיו לי אי פעם.

חיוך נוגע בשפתיי כשאני נזכרת בפעם הראשונה שראיתי את ג'קסון. חברתי הטובה ביותר, קיילה, ואני ישבנו מחוץ לחנות הגלידה באחר הצהריים לוהט אחד של קיץ, כשהוא הגיע רכוב על האופנוע שלו.

 

"ובכן, נראה שזה יום המזל שלך, היום תזכי לראות את ג'קסון ריד הנודע."

קולה של קיילה מתנדף כשאני צופה בו חונה בצידו השני של החניון. אני נכבשת לחלוטין על ידי הבחור הרע והמסתורי שעליו שמעתי הרבה.

הוא לבוש בג'ינס כהה, דהוי ורפוי עם כמה קרעים וחולצת טי צמודה שחובקת את גזרתו הרזה והשרירית בכל המקומות הנכונים. עיניי נמשכות לתצוגה הארוטית של הקעקועים בסגנון שבטי המעטרים את זרועותיו ונקטעים על ידי שרוולי החולצה. הוא מסיר את הקסדה וכל האוויר עוזב את ריאותיי, עולמי מוטה מצירו. ריסים סמיכים וכהים תוחמים עיניים קסומות בצבע כחול כקרח, גוון פניו בצבע זית, ושערו בגוון חום כהה. זה סוג השיער שגורם לאצבעותיי לעקצץ מרוב רצון להעבירם בו, רק כדי לראות אם הוא באמת רך כפי שהוא נראה. הלסת החזקה שלו מעוטרת בזיפים סקסיים עדינים.

שמעתי רבות על ג'קסון מאז עברתי לכאן. כל הבחורות דיברו עליו כאילו הוא מעין אליל, ועכשיו ידעתי למה.

הוא משחרר לעברי חיוך סקסי, ומהר מאוד אני מבינה שנתפסתי לוטשת בו מבטים בפומבי. להט פולש אל לחיי. אני מסיטה את מבטי רק כדי לקבל את אותו חיוך יודע־כול, הפעם מקיילה.

"אני יודעת, נכון? אם לסקס היו רגליים, הוא היה נראה כמוהו. אל תרגישי לא נעים, את לא היחידה שמריירת עליו. הרוב עושות את זה. טוב, אולי חוץ ממני. לא משנה כמה הוא סקסי, אני דלוקה חזק על החבר שלו, קופר. יש לי תוכניות מרחיקות לכת לגבי הבחור הזה, חכי ותראי."

היא ממשיכה לספר לי שג'קסון בן שמונה־עשרה, מבוגר בשנתיים ממני, ושהוא בדיוק סיים את לימודיו בתיכון לפני הקיץ. אני מאוכזבת לדעת שלא אראה אותו בבית הספר.

"הוא חי עם המשפחה של קופר כבר זמן מה, אך עכשיו יש להם דירה משלהם," היא מסבירה.

"ואיפה ההורים שלו?"

"אימא שלו עזבה כשהוא היה ילד, ואבא שלו עזב לפני כמה שנים. אני לא יודעת לאן, הוא היה ממש מניאק – השתיין של העיר."

 

המידע הזה הסביר רבות בהמשך. באותו זמן לא ממש הבנתי את זה, אך לקיילה באמת הייתה תוכנית לגביה ולגבי קופר. עברה שנה מאז, והם עדיין זוג.

למרבה הצער לא הזדמן לי להכיר את ג'קסון באותו יום. הוא נפגש שם עם מליסה קרמייקל. הדם עולה לראשי מעצם המחשבה עליה. היא תמיד התנהגה כלפיי בצורה מכוערת, בעיקר אחרי שהתקרבתי לג'קסון. שנאתי אפילו לחשוב על מה שעשו יחד לאחר שעזבו את הגלידרייה באותו יום.

נראה שזה היה סיפור חיי בשנתיים האחרונות – לראות את ג'קסון עם בחורות אקראיות. הוא לא טיפוס של מערכות יחסים, או כך לפחות הוא אומר. אני חושדת שהעזיבה של אימו קשורה לכך איכשהו.

הלילה שבו באמת זכיתי להכיר אותו, ובכן... זה היה הלילה המפחיד ביותר בחיי.

זה קרה שבועיים אחרי שראיתי אותו בגלידרייה. חמקתי מחדר השינה שלי דרך החלון אחרי שסבתא נרדמה והלכתי לבית הקברות כדי לבקר את אימא. ישבתי על קברה ודיברתי אליה. זה היה משהו שתמיד עודד אותי, עד עכשיו. סיפרתי לה כמה מפחיד זה היה להתחיל ללמוד בבית ספר חדש, על הדאגה שלי שאנשים לא יאהבו אותי ומעבר לכול, סיפרתי לה כמה אני מתגעגעת אליה. אימא הייתה החברה הכי טובה שלי. הכאב שחשתי כשהיא נפטרה לא נעלם, ותהיתי אם זה יקרה אי פעם. אני לא זוכרת כמה זמן בכיתי לפני ששמעתי קול אוושה וצחוק.

 

אני מסתובבת ורואה שני בחורים כמעט מועדים מאחוריי. הם גדולים, מבנה גופם מזכיר לי שחקני הגנה. ממבט ראשון אני מניחה שהם מבוגרים ממני בשנתיים בערך. הם מחייכים כשהם מתקרבים אליי, והחיוכים האלה שולחים גלי אימה לאורך עמוד השדרה שלי. אני נעמדת במהירות, רגליי הרועדות בקושי נושאות אותי.

"כמה את יפה. נכון שהיא יפה, ג'ייס?"

לפתע אני מרגישה חשופה, בגופיית היוגה שלי ובמכנסיים הקצרים. אני כורכת את הסוודר שלי סביב גופי ומכסה את חזי, שבו הם בוהים בגלוי. נראה שהפעולה הזאת רק משעשעת אותם.

"כן, היא ממש יפה. אני שמח שנתקלנו בה."

אני מתעלמת מהם ומתקדמת, אך זה שקוראים לו ג'ייס פוסע צעד לעברי וחוסם את נתיב הבריחה שלי. אני מנסה להרגיע את ליבי הפועם בפראות ומתאמצת למצוא דרך לצאת מהצרה שאליה הכנסתי את עצמי. אני יודעת שלא אצליח לרוץ מהר יותר מהם, אך כולי תקווה שאגיע לרחוב לפחות ואני מתפללת שמישהו ישמע את זעקותיי לעזרה.

לצערי זה בדיוק מה שהם מצפים שאעשה. אני לא מספיקה להתרחק לפני שאחד מהם תופס חופן משערי ומושך אותי לעברו. ידו חוסמת את פי בעוצמה, מעמעמת את צעקותיי.

"כלבה מפגרת, תסתמי את הפה!"

אני נאבקת בו בכל הכוח שיש בי, בועטת ומתנועעת, מנסה להשתחרר מהאחיזה שלו בי, אך שום דבר לא עוזר, הוא חזק מדי.

הוא גורר אותי בחזרה לעבר קבר אימי בזמן שחברו, ג'ייס, צופה בנו ומלטף את החלק הקדמי בג'ינס שלו.

עיניי נעצמות מרוב גועל וגוש מרה מזדחל במעלה גרוני.

"בוא ותעזור לי, גבר! הכלבה הזאת מתפתלת ממש."

ג'ייס תופס ברגליי כדי לעזור לשאת אותי. הם מפילים אותי על הקבר של אימא והמהלומה הקשה מרוקנת את ריאותיי מאוויר. זה שמאחוריי מצמיד את זרועותיי מעל לראשי בעוד ג'ייס יושב על רגליי. ידו עוטפת את צווארי כשהוא רוכן לעברי ומחייך חיוך זדוני. "אני עומד לזיין אותך ממש כאן, על הקבר של אימא שלך, כלבה קטנה."

עכשיו אני מבינה שהם כנראה צפו בי זמן מה ובגלל זה הם יודעים שזה הקבר של אימא. בפעם הראשונה מאז הם הופיעו, אני מרגישה משהו מלבד פחד. כעס תופח בי ואני יורקת בפניו.

זו הטעות הראשונה שלי.

זעם שוטף את פניו, אצבעותיו מתהדקות על צווארי. "את זונה אמיצה." הוא רוכן לעברי וסוטר לי. המכה חזקה כל־כך שפי מתמלא בדם וכתמים שחורים מרקדים לעיניי. "אחרי שאסיים לזיין אותך, יגיע התור של החבר שלי ואז נלמד אותך קצת נימוסין." הוא קורע את הגופייה שלי.

"לא! בבקשה, אל תעשה את זה," אני מתחננת, אך משתתקת במהרה כשאני מבינה שתחנוניי רק מרגשים אותו יותר. כשידו נעה לעבר חגורתו אני עוצמת את עיניי ומתחילה להתפלל. זו הפעם הראשונה שאני מתפללת מאז אימי מתה. אני מתפללת חזק כל־כך שאני לא קולטת שרגליי השתחררו לפתע.

עם זאת, מהר מאוד אני מקבלת רמז בצורת צעקות וגניחות כאב.

עיניי נפקחות לרווחה ואני רואה את ג'ייס על האדמה. בחור נוסף יושב עליו ומכסח לו את הצורה. הבחור שהחזיק את ידיי משחרר אותי כדי לעזור לחברו.

"תיזהר!" אני צועקת לעבר הבחור המסתורי.

הוא מסתובב בדיוק בזמן כדי להנחית אגרוף מדויק ביד ימין, מה שגורם לתוקף שלי להתרסק על הקרקע ללא הכרה. לבחור הזה יש אגרוף רציני.

כשהוא מזדקף לגובהו המלא ומסתובב לעברי, אני קולטת שהמלאך הנוקם והאפל הוא לא אחר מאשר הבחור הרע של העיר, ג'קסון ריד.

הזעם מעוות את פניו כשהוא פונה לעברי. אני מתכווצת מפחד לפני המצבה של אימי. כשהוא מזהה את החרדה שלי, הוא מאט את צעדיו ומתקרב אליי בזהירות רבה יותר, מרים את ידיו באוויר. "לא אפגע בך. הכול יהיה בסדר. אני מתקשר עכשיו למשטרה."

לאחר שדיווח על התקרית, הוא מתיישב במרחק מסוים ממני ומחכה איתי. דממה מביכה ממלאת את האוויר סביבנו. אני רוצה להודות לו אך לא מצליחה לגבש את המילים, שיניי נוקשות בטירוף, גופי רועד.

הוא תופס אותי לא מוכנה כשהוא רוכן לעברי ומעביר בעדינות את אצבעותיו על לחיי הפגועה. "אני מצטער שלא הגעתי לפני שזה קרה," הוא אומר בשקט.

העדינות שלו מפתיעה אותי. לאחר שראיתי מה הוא עשה לשני התוקפים, אפשר להבין למה.

"אל תצטער. תודה שהגעת כשהגעת. אם לא... אתה יודע מה היה קורה."

האירוע המזוויע חוזר לתודעתי בנקמנות. אני עוטפת את רגליי בזרועותיי, מחבקת את ברכיי לחזי ומתחילה להתייפח.

הוא מתקרב אליי וטופח בגמלוניות על כתפי. "עכשיו הכול בסדר."

אני מרגישה שהוא לא חש בנוח כשהוא מנסה לנחם אותי ולא יודע מה לומר. "תקשיבי, אני יודע שזה לא הזמן להיות מנוול, אבל מה חשבת לעצמך כשבאת לבית קברות לבד, מאוחר בלילה?"

נימת דיבורו המחמירה גורמת לי להזדקף. "ביקרתי את אימא שלי. כשבאתי לכאן לא חשבתי שעלולים לאנוס אותי," אני חותכת, ומייד מרגישה לא נעים, בעיקר אחרי כל מה שהוא עשה בשבילי. "אני מצטערת, אתה צודק, זה היה מטופש. לא אעשה את זה שוב, לפחות לא באמצע הלילה."

"אני לא מכיר את הזבלים האלה. אני מניח שהם עברו פה ברכב, אולי בדרך לצ'רלסטון." הוא מושך בכתפיו. "כך או כך, כנראה עדיף שתגיעי לכאן בשעות היום."

"אני אעשה את זה," אני אומרת בשקט.

הוא מושיט לעברי את ידו הפגועה. "אני ג'קסון ריד."

אני מניחה את ידי הרועדת בידו. "ג'וליה. ג'וליה סינקלייר."

 

אני מושכת את עצמי בחזרה אל ההווה ומנסה להתנער מהזיכרון. מה שהתחיל כאחד הלילות הכי נוראיים בחיי נעשה אחד הטובים ביותר, מפני שהבחור הרע, הסקסי, האפל והמסתורי שנאמר לי שעליי להיזהר ממנו, נעשה הידיד הכי טוב שלי.

מאז אותו לילה ג'קסון דאג לי והגן עליי. הוא החזיר אותי מקצה הכאב ושיברון הלב שחשתי אחרי שאיבדתי את אימי. הוא הזכיר לי איך זה להיות מאושרת.

לאנשים הייתה תפיסה מוטעית לגביו, בעיקר בשל התדמית השלילית של אביו. סבתא סיפרה לי פעם שאביו היה אדם נוראי ומוטב לג'קסון בלעדיו. זה כל מה שהיא אמרה ולא הייתי צריכה שהיא תפרט, מפני שיכולתי לראות כמה אביו פגע בו. היו מקרים שהמגננות שלו החליקו ממנו לרגע וראיתי הבזקים ממנו, כשהוא לא הבין שמישהו מסתכל. אני יודעת שכל הצלקות שהוא נושא על גופו אינן מתקרבות אפילו לאלו שנותרו על ליבו.

שלא תבינו לא נכון, ג'קסון הרוויח ביושר חלק מהתדמית שלו. הוא יכול להיות שחצן, תוקפני ומרוכז בעצמו. הוא מתגונן ופגוע, אך הוא גם יפהפה, חזק והגון. הידידות שלנו מפתיעה אנשים רבים, מפני שמלבד קופר, הוא לא התחבר לאף אחד, וודאי שאין לו ידידות. אך ג'קסון ואני גיבשנו קשר עז, חזק, בלתי שביר. אני אוהבת כל חלק פגום בו ללא תנאי ובאופן מוחלט, ובשביל בחור שאינו מאמין באהבה, הוא תמיד יהיה מושא אהבתי.

אני מאיטה את צעדיי כשאני מתקרבת אליו. הוא יושב ליד המדורה, בוהה בלהבות הבוהקות, אבוד במחשבותיו, הבעתו הטרודה זוהרת באור האש.

כשהוא שומע אותי מתקרבת עיניו מתרוממות והבעת פניו מתרככת. נראה שהוא חש הקלה לראות אותי. לפעמים, כשהוא מביט בי כפי שהוא עושה עכשיו, אני חושבת שאולי הוא אוהב אותי כפי שאני אוהבת אותו. אך בכל פעם שאני מניחה למחשבה המטופשת הזאת לחמוק, אני דוחה אותה ונזכרת במי מדובר.

הוא מבזיק לעברי חיוך סקסי, נעמד, פוסע לעברי ומושך אותי לזרועותיו. "היי, ג'ולס." הוא מקבל את פניי בנשיקה המוכרת על המצח.

מסיבה לא ברורה הוא החל לנשק אותי במצח מרגע שנעשינו חברים. זה משהו ששמור רק לי ואני מתענגת על המגע האינטימי הזה איתו.

"היי, ג'קס." אני מחבקת אותו חזק, שואפת לקרבי את הניחוח המרגיע שלו. הוא קוטע את המגע מהר מדי, אוחז בידי ומוביל אותי לשבת לצידו ליד המדורה. אנו נשענים על בול העץ שמאחורינו. זרועותיי כרוכות סביב זרועו ואני רוכנת קרוב אליו, משתוקקת לחומו.

דממה מתוחה ממלאת את האוויר ומעוררת כבדות בבטני. הפחד הישן חוזר במהירות. "אתה מתכוון לספר לי משהו רע, נכון?"

הבעת פניו הקודרת מדברת בעד עצמה. "יהיה בסדר. זה לא נורא." הוא משתהה, פולט נשיפה כבדה. "אני עוזב את העיר. החלטתי להתגייס לחיל הים. אני רוצה להיות אריה ים."

ליבי צונח. מיליון שאלות מציקות לי בו־זמנית. "או־קיי, מה זה אומר בדיוק? לאן תלך? אתה לא אמור לעבור מבדקים כדי להתקבל?"

"כבר עברתי אותם והתקבלתי," הוא מודה בשקט. "הייתי צריך לעשות כמה מבחנים בכתב ולעבור הערכות. אני נוסע למרכז האימונים בקורונדו, קליפורניה."

"מה? כמה זמן בדיוק אתה כבר מתכנן את זה?"

הוא מכחכח בגרונו. "התחלתי בתהליך לפני חצי שנה."

"חצי שנה?" אני צווחת ונסוגה. "איך יכולת להסתיר את זה ממני?" תחושת הבגידה מהדקת את גרוני וכאב חד מפלח את חזי.

הוא פולט אנחה ומביט בי, עיניו מתחננות להבנתי. "אני מצטער, ג'ולס. לא רציתי להעציב אותך אם לא הייתי עובר את המבחנים." מילותיו רוויות חרטה. "תביני אותי, בבקשה. אני חייב לעשות את זה. אני חייב להסתלק מהעיר המחורבנת הזאת. אני לא שייך לכאן. הדבר היחיד שמחזיק אותי כאן זו את."

"איך אתה יכול להגיד את זה? זה הבית שלך, ג'קסון. גדלת כאן."

"זו בדיוק הנקודה. כולם יודעים את כל החרא שלי. הם יודעים מאיפה אני בא. אל תגידי שאת לא רואה איך אנשים מסתכלים עליי, בעיקר כשאנחנו יחד. כולם תוהים למה הנכדה המתוקה והקטנה של מרגרט סינקלייר מסתובבת עם חרא כמוני."

אני מנידה בראשי. "לא, אתה טועה, וגם אם לא, למי אכפת מה הם חושבים? אל תעזוב רק מפני שאתה חושב שאתה צריך להוכיח משהו למישהו."

"זה לא קשור אליהם. אני לא שם זין על מה חושבים עליי. אני עושה את זה בשבילי. אני חושב שמצאתי משהו שאהיה טוב בו. הצלחתי במבדקים כל־כך, שהקצינים הבכירים נרגשים לפגוש אותי."

"אתה טוב בהרבה דברים. אתה לא יכול לבחור במשהו אחר? משהו מסוכן פחות? אולי להיות טכנאי? או בעליו של מוסך אופנועים משלך? אתה יכול להיות טוב בזה, וזה יהיה כיף." אני מנסה להישמע אופטימית.

לצערי הוא לא נוגס בפיתיון. עיניו מוארות בשעשוע כשהוא מביט בי.

"היה שווה לנסות," אני רוטנת.

הוא מחייך וכורך את זרועו סביב כתפיי, אך מתפכח במהירות. "יש לי הזדמנות לעשות משהו טוב עם החיים שלי. תגידי לי שאת מבינה."

"אני מנסה, אבל זה קשה. אני לא רוצה לאבד אותך." קולי נסדק כשאני נאבקת לשמור על קור רוחי.

הוא מניח את מצחו על מצחי ושרירי לסתו מתהדקים כשהוא מנסה לשלוט ברגשותיו. "לא תאבדי אותי, ג'ולס. עדיין נתראה. אומנם לא לעיתים קרובות כמו עכשיו, אבל נסתדר איכשהו."

"מתי אתה נוסע?" הוא נע בעצבנות, מה ששולח לתוכי מנה חדשה של פאניקה. "ג'קסון?"

"בשבת בבוקר. אני עולה על המעבורת לברדספורד ועף מכאן."

"בשבת הקרובה? זאת אומרת בעוד שלושה ימים?" אני צועקת.

"אני מצטער. נודע לי רק אתמול. הם לא נותנים יותר מדי זמן."

אני מנערת את ראשי, מתקשה לעכל שכל זה קורה עכשיו. איך אני אמורה לשרוד יום אחר יום בלי לראות אותו?

הוא מלטף את לחיי, המגע שולף אותי מייסוריי. "אנחנו בסדר?" הוא שואל.

אנחנו בסדר, אבל אני לא. אך אני לא אומרת לו את זה. במקום זה, אני מכסה את ידו בידי ומהנהנת, מפני שהגרון שלי מהודק מדי מכדי לדבר.

"תקשיבי, יש לי הרבה דברים לעשות לפני שאסע, אבל אולי נצא ביום שישי? נאכל ארוחת ערב ואז נבלה כאן את הלילה."

"בטח, זה נשמע טוב," אני מסכימה, משתוקקת לכל הזמן שאני יכולה לקבל. "בכל מקרה, כדאי שאלך הביתה. כבר מאוחר מאוד. הבטחתי לסבתא שאחזור בזמן ואני לא רוצה שהיא תדאג."

ואני ממש לא רוצה לאבד את העשתונות לעיניך.

"בסדר, קדימה, אלווה אותך לרכב שלך."

אני מהססת כי אני יודעת שהוא לא יאהב את מה שהוא עומד לשמוע. "לא נסעתי לכאן, באתי ברגל."

עיניו מצטמצמות. "לעזאזל, ג'וליה. את חכמה יותר מזה."

"תירגע. זה ערב יפה ורציתי לשאוף אוויר."

"את יודעת את החוקים. לא להסתובב לבד בלילה." הוא פולט נשיפה מתוסכלת ומעביר יד בשערו. "בואי, אקח אותך הביתה."

"אין לי את הקסדה שלי ואני לבושה בשמלה," אני מתווכחת, אך יודעת שזה חסר טעם.

"לא אכפת לי. או שאסיע אותך, או שאלווה אותך הביתה. הבחירה בידייך."

עיניי מתגלגלות לנוכח ההתנהגות השתלטנית שלו, אך אני מוותרת והולכת אחריו לעבר האופנוע. הוא מניח את הקסדה השחורה שלו על ראשי, מוודא שהרצועה מהודקת היטב ומתיישב בפישוק רגליים על המושב. כשאני לא עושה כמוהו, הוא שולח לעברי מבט חסר סבלנות.

אלוהים, הוא יכול להיות ממש רגזן לפעמים.

אני מרימה את שמלתי מספיק כדי לעלות על האופנוע וכורכת את זרועותיי סביב מותניו. העצבנות שלי נעלמת מהר ושלווה פושטת בנפשי. אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה לרכוב על האופנוע עם ג'קסון. אני אוהבת להיות קרובה אליו. האופנוע מתעורר לחיים, שנייה לפני שהוא שועט קדימה ומתחיל במסע הקצר אל ביתי.

אני מפנה את פניי הצידה, מניחה את לחיי על גבו הקשה ומנסה בכל כוחי לא לחשוב על העובדה שהוא עוזב אותי בעוד שלושה ימים.

שלושה ימים.

האם קיילה יודעת? אני בטוחה שקופר יודע, אבל אני מעדיפה לחשוב שאם קיילה הייתה יודעת, היא הייתה מספרת לי.

אין לי יותר מדי זמן לחשוב לפני שאנחנו מגיעים לביתי. ברגע שג'קסון עוצר אני יורדת מהמושב האחורי וכבר מתגעגעת לחומו. אני מוסרת לו את הקסדה בלי ליצור קשר עין ומנופפת לעברו בקצרה, חייבת להסתלק משם.

קור הרוח השברירי שלי קרוב להתנפץ. עם זאת, אני לא זוכה להזדמנות הזאת, מפני שברגע שאני פוסעת את הצעד הראשון הזה, הוא תופס במפרק כף ידי ומושך אותי אליו לחיבוק. "יהיה בסדר, ג'ולס," הוא לוחש על שערי, "אני מבטיח."

הדמעות שהצלחתי להחזיק בתוכי משתחררות. "אתגעגע אליך," אני בוכה, טומנת את פניי בצווארו.

"גם אני אתגעגע אלייך, ג'ולס." הוא מחזיק אותי קרוב אליו, ידו הגדולה מעסה עיגולים מרגיעים על גבי. ברגע שהדמעות נרגעות, הוא מניח אצבע מתחת לסנטרי ומרים את פניי. "אאסוף אותך בשעה שש ביום שישי, בסדר?"

אני מחייכת אליו חלושות ומהנהנת. כשהוא משחרר אותי, אני נכנסת אל הבית ומחליטה שאני לא יכולה לתת לו לעזוב בלי לומר לו שאני אוהבת אותו, גם אם ההשלכות יהיו הרסניות.