גברים בעלי כבוד 4 - הסוף לפיתוי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גברים בעלי כבוד 4 - הסוף לפיתוי
מכר
מאות
עותקים
גברים בעלי כבוד 4 - הסוף לפיתוי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

גברים בעלי כבוד 4 - הסוף לפיתוי

4.4 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: אוולין שור
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: יוני 2021
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    קיילה
    התאהבתי בנער מהבית השכן ברגע שהוא עבר לשכונה, אבל הוא אף פעם לא התייחס אליי, אולי כי הייתי רק הילדה מהבית הסמוך. בינתיים קופר התבגר והתגייס למשטרה. החיוך היפה שלו נעשה החיוך הכי סקסי שראיתי וגופו, שהיה נערי פעם, התמלא בשרירים. אם חשבתי שאחרי שלוש שנים ארוכות של פנטזיות עליו זה יעבור לי, גיליתי שאני טועה. אני רוצה את קופר והוא יהיה שלי. הוא עוד לא יודע את זה, אבל הוא יהיה בעלי.

    קופר
    מהילדה שהכרתי קיילה נעשתה הבחורה היפה ביותר בעיר, אך היא תמיד הייתה צעירה מדי עבורי. המרשעת הקטנה לא מפסיקה להתגרות בי בפיה החצוף ובגופה המפתה, ואף שנשבעתי לאכוף את החוק היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי להקשות עליי לקיים את השבועה. הבטחתי לה ולעצמי שלא אניח עליה אצבע לפני שהיא תהיה בת שמונה־עשרה, אבל האל עדי, היא עושה הכול כדי לגרום לי להפר את כל ההבטחות שאי פעם הבטחתי.

    הסוף לפיתוי מאת סופרת רבי המכר קיי. סי. לין הוא רומן עכשווי על אהבה ממבט ראשון, ועל הצורך להילחם עליה בכל הכוח.
    זהו הספר הרביעי בסדרת גברים בעלי כבוד. הספר הראשון, להילחם בפיתוי, הספר השני, המתיקות שבפיתוי, והספר השלישי, להתנגד לפיתוי, יצאו בהוצאת אדל. כל ספר בסדרה עומד בפני עצמו ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.

    פרק ראשון

    פרק 1
    קיילה
     

    יש רגעים בחיים שנזכור לנצח. זה יכול להיות יום הולדת חשוב בילדותינו, זה שהיה קצת יותר מיוחד מיתר הימים, הרגע המביך הזה עם הנער הראשון שנישקת, או הרגעים שבהם את והחברה הכי טובה שלך צחקתן עד דמעות.

    במקרה של ג'וליה ושלי היו אלה רגעים שגררו אותנו לצרות צרורות הודות לרעיונות המטופשים והמזג החם שלי. יש רגעים ששינו את מסלול החיים שלנו, שנגעו עמוק כל־כך שבכל פעם שחושבים עליהם אפשר לחוש בהרגשה ההיא ששלטה בנו באותו רגע, בעוצמה לא פחותה מכפי שהרגשנו לפני שנים.

    שפר עליי מזלי לזכות בכמה רגעים כאלה, ואחד מהם היה נשף סיום התיכון שלי. זה לא היה בגלל העובדה שצלחתי את שנות בית הספר שלי. זה היה מפני שבאותו לילה גיליתי שהבחור שבו הייתי מאוהבת מאז הייתי בת ארבע־עשרה מאוהב בי. הוא היה השכן שלי וזרע הרס בהורמונים שהשתוללו בי בשנות נעוריי.

    הוא נולד עם חיצוניות מרהיבה. כשאני אומרת את זה אני מתכוונת שהוא היה סקסי כל־כך, שהיה צריך להוציא את המראה שלו מחוץ לחוק. הוא היה מסוגל להקסים כל בחורה בסביבתו, עד שתאבד את תחתוניה.

    אל תחשבי על החלק הזה, קיילה.

    היה לו כישרון טבעי לספורט וללימודים, וכולם אהבו אותו. כולם עדיין אוהבים אותו. אתם מכירים את המושג הזה, הנער מהבית השכן האמריקאי האולטימטיבי? ובכן, זה קופר מק'קיי.

    אך כל הסגולות האלה שציינתי הן רק חלק קטן מהסיבה לכך שהתאהבתי בו. מה שאני הכי אוהבת בקופר, מלבד גופו הסקסי ברמות אחרות, זה הלב שלו. הוא הגבר הכי אצילי והכי אמיץ שהכרתי אי פעם. הוא מסכן את חייו מדי יום, ונראה מעולה כשהוא עושה את זה, במדים וכל זה.

    די עם המחשבות המלוכלכות, קיילה.

    טוב, בשיא הרצינות, המוסר שלו הוא שגרם לי להתאהב בו. האופן שבו שהוא דואג לי ומגן עליי, וכן על חבריי ועל יתר תושבי סנסט ביי.

    למען השם, הבחור נוסע לדיור המוגן של סבתא בכל פעם שגלדיס חושבת שמישהו גונב לה את התחתונים מחבלי הכביסה. כמה בחורים שאתם מכירים היו עושים את זה? אף לא איש. אף אחד. אפס. נאדה. אבל קופר עושה את זה.

    כולנו יודעים למה באמת גלדיס מזמנת את השריף הטוב שוב ושוב, וזה לא מפני שהיא חושבת שמישהו גונב לה את התחתונים. היא פשוט רוצה להציץ בסחורה. האם אפשר להאשים אותה? אני בהחלט לא יכולה. זה לא אומר שאם היא הייתה צעירה בארבעים שנה בערך והייתה נראית כמו מייגן פוקס, לא הייתי מחליפה איתה כמה מילים.

    "את נראית יפה כל־כך, קיילה," אומרת גרייס בשקט, קוטעת את מחשבותיי.

    אני מחייכת לעבר השתקפותה במראה. היא עומדת מאחוריי. "תודה, גרייס."

    היום אוסיף רגע נוסף לרגעים הבלתי נשכחים של חיי, מפני שאני סוף־סוף עומדת להתחתן עם הגבר שבו אני מאוהבת בטירוף.

    אני חולמת על היום הזה מאז הייתי ילדה, ואני מוכרחה להודות שכאשר אני מביטה בהשתקפותי, אני רואה בדיוק את מה שתמיד דמיינתי לעצמי. בשמלת הסטרפלס הלבנה והתפוחה, בהינומה הארוכה ובנעליים הקלאסיות אני מרגישה כמו סינדרלה עכשווית. אם אוסיף לזה את האחוזה שבה בחרנו לקיים את האירוע, שיש בה גן פתוח ויפהפה, וכמובן את הנסיך הקסום האישי שלי, זו חתונת חלומותיי.

    אומנם קופר שייך יותר לקטגוריית המחוספסים בקרב הנסיכים, אך אני בטוחה שהנסיך הקסום המסורתי לא היה מסוגל לעשות אפילו מחצית מהדברים שקופר יודע לעשות עם הפה שלו.

    "גברת גרייס צודקת. את יפהפייה," רותי משמיעה את קולה וקוטעת את מחשבות הזימה שלי.

    אני מסתובבת בחיוך ורוכנת לעברה. "גם את נראית יפהפייה, רותי. תודה שהסכמת להיות ילדת הפרחים שלי, ותודה שנפרדת מכובע הגרב שלך. אני יודעת שזה בוודאי היה לך קשה. אני מבטיחה לך שברגע שהטקס והצילומים יסתיימו תוכלי לחבוש אותו שוב."

    היא מחייכת אליי חיוך רחב, שחושף שן חסרה. "אין בעיה. הבחור הגדול ואני דיברנו על זה והחלטנו שזו הקרבה קטנה מאוד בשביל רק יום אחד."

    כולנו נושכות את שפתינו כדי לא לצחקק, יודעות עד כמה רצינית האובססיה שלה ושל קייד עם כובעי הגרב. זה חמוד, האופן שבו היא מנסה להידמות לו.

    אני מביטה בנשים היפהפיות שמקיפות אותי ומרגישה בת מזל. גרייס, קייטלין ופיית' הסכימו להיות השושבינות שלי, ורותי ואנבל הן ילדות הפרחים שלי.

    מובן שג'וליה היא השושבינה הראשית שלי. כולן נראות מהממות בשמלות הסטרפלס הוורודות שלהן העשויות משי, ואני יודעת שהעניבות הוורודות של הבחורים ישלימו אותן בצורה יפה.

    שפתיי מתרוממות קלות לנוכח המחשבה. אני מוכנה להתערב שהבחורים רטנו לגבי זה כל הבוקר, אך קופר התמודד עם זה ושתק מפני שזה הסב לי אושר. זה אחד מהרבה דברים שאני אוהבת בו.

    מחשבותיי נקטעות כשדלת חדר האמבטיה נפתחת בתנופה וחושפת את ג'וליה המחויכת. ליבי פועם בציפייה לקראת מה שהיא עומדת להגיד לי. "אז? מה התוצאה?" אני שואלת, אך אני יודעת את התשובה לפי הבעת פניה.

    "זה חיובי," היא עונה בשקט.

    דממה ממלאת את החדר כשאני מביטה בה. כולן מחכות לתגובתי, לא יודעות למה לצפות. "חיובי?" אני שואלת, מוודאת ששמעתי נכון.

    היא מהנהנת.

    אני מתנשפת ודמעות מטשטשות את ראייתי, אך אני עוצרת אותן, לא רוצה להרוס את האיפור. אני ניגשת אליה, חוטפת את בדיקת ההיריון מידיה ומביטה בסימן הפלוס הכחול. "אלוהים אדירים. לקופר ולי יהיה תינוק," אני לוחשת.

    הבנות נותרות שקטות, מנסות להבין את התגובה שלי. קייטלין היא זו שקוטעת את הדממה. "אז איך את מרגישה לגבי זה?"

    אני חושבת על זה לרגע. "אני מופתעת. לא חשבתי שזה יקרה מהר כל־כך. הפסקתי לקחת גלולות רק לפני חודש ושמעתי שבדרך כלל נדרש זמן עד שהגוף מתנקה." אני משתהה ואז מביטה בהן בחיוך. "אבל אני שמחה."

    כולן ממהרות אליי ומחבקות אותי. "מזל טוב, קיילה, אני שמחה בשבילך ובשביל קופר," אומרת פיית', קולה עדין ומלא כנות, כרגיל.

    מקהלה של קולות הסכמה נשמעת לפני שגרייס מוסיפה, "אני לא מאמינה שכולנו נלד תינוקות יחד. זה מרגש כל־כך, קיילה."

    בחודש הקודם נודע לגרייס ולסויר שהם מצפים לתאומים.

    "אני מתרגשת מזה שלאנבל יהיו חברים לשחק איתם," מוסיפה ג'וליה.

    "גם אני." אני יוצאת אל החדר, מתיישבת על קצה המיטה, מביטה בבדיקת ההיריון ועדיין חשה תדהמה מוחלטת. אף שאני לא אמורה להיות מופתעת. חשדתי בזה בימים האחרונים.

    "מה קופר יגיד, לדעתך?" קייטלין שואלת כשהיא מתיישבת לידי.

    אני מרגישה לא נעים שכולן כאן יודעות לפניו, אך שיתפתי את גרייס ואת ג'וליה בחשד שלי הבוקר והן הציעו שאעשה בדיקת היריון. הצורך לדעת אם כן או לא היה חזק ולא יכולתי לחכות. לא רציתי שהשאלה תסתובב לי בראש כל היום. "אני חושבת שהוא ישמח. דיברנו על זה שלא נחכה יותר מדי ובגלל זה הפסקתי ליטול גלולות לפני חודש, אך גם לא חשבנו שזה יקרה מהר כל־כך." אני מושכת בכתפיי. "אני מניחה שככה זה נועד להיות."

    "קופר יהיה ברקיע השביעי, אני יודעת זאת בוודאות," אומרת ג'וליה בביטחון, "רק בואו נקווה שכשתלדי הוא וג'קסון לא יהיו יחד. אלוהים יודע מה יקרה, אחרי מה שהתרחש בפעם האחרונה."

    שתינו פורצות בצחוק, נזכרות בטירוף שאחז בשני הבחורים כשג'וליה כרעה ללדת את אנבל. כולן מביטות בנו מבולבלות ואנחנו מספרות להן מה קרה. אני מספרת להן איך הם כמעט נסעו בלעדינו מפני שמיהרו בטירוף והיו בטוחים שהתינוקת פשוט תיפול מתוך ג'וליה בכל רגע נתון. כולן מתגלגלות מצחוק, בדיוק כמוני וכמו ג'וליה.

    "איך את וקופר נפגשתם?" שואלת רותי.

    אני מחייכת. "הוא עבר לגור בבית השכן כשהייתי בת ארבע־עשרה, וזה היה הסוף שלי."

    "ולאחר שלוש שנים בערך ועם קצת עידוד, או ליתר דיוק, דחיפה חזקה מהבחורה הזאת," אומרת ג'וליה ומצביעה לעברי בצחקוק, "קופר הבין שזה גם הסוף שלו."

    אני מושכת בכתפיי, לא יכולה להחניק את הצחקוק שלי. "מה אגיד ומה אומר, כשאני רוצה משהו אני נחושה בדעתי, ולבחור לא היה סיכוי. רק שלא ידעתי שהוא הרגיש כמוני."

    "זה נשמע סיפור טוב. את חייבת לחלוק איתנו," אומרת פיית' ומתיישבת על המיטה, מושיבה את רותי בחיקה.

    "בטח, אשמח לספר אותו לכן, בנות."

    "זה בהחלט סיפור מבדר," מוסיפה ג'וליה ומתיישבת. גרייס עושה כמוה ומתרווחת, וכעת כולן מחכות שאתחיל.

    "או־קיי, אז כפי שאמרתי, קופר עבר לגור לידינו כשהייתי בת ארבע־עשרה. הוא היה בן שבע־עשרה והרשו לי להגיד לכן, הוא היה סקסי בדיוק כפי שהוא עכשיו. היום הראשון שראיתי אותו היה יום קיץ לוהט. הוא פרק ארגזים ממשאית ההובלות ללא חולצה, ועור הברונזה שלו והשרירים החטובים התמתחו בכל..." קולי גווע כשרותי מביטה בי בחיוך. אני צריכה להיזהר בבחירת המילים שלי בסיפור הזה.

    "בכל אופן," אני חותכת את האוויר בידי, "כשצפיתי בו באותו יום אמרתי לעצמי שאתחתן איתו. לא היה אכפת לי מה זה ידרוש, רק ידעתי שאגרום לזה לקרות." אני חושבת על זה שנייה אחת נוספת. "טוב, זה נשמע קצת חולני עכשיו, אבל תזכרו שהייתי רק בת ארבע־עשרה."

    "לא השתנית גם כשהיית בת שבע־עשרה," מזכירה לי ג'וליה, קולה רווי שעשוע.

    "זה נכון," אני מודה בלי בושה, "אבל עם קופר... אין לי דרך להסביר את זה. ההידלקות שלי עליו כשהייתי בת ארבע־עשרה הייתה שונה מקראשים אחרים שחוויתי. ככל שהשנים חלפו והכרתי אותו יותר לעומק, ההידלקות הפכה לאהבה. לצערי הוא לא גר בשכנות יותר מדי זמן. הוא עבר לגור עם ג'קסון אחרי שהם סיימו את לימודיהם בתיכון, אך זה לא מנע ממני לנסות לראות אותו בכל הזדמנות שהייתה לי."

    ג'וליה מצחקקת ואני מביטה בה בחיוך כשאני חוזרת לתקופה ההיא שהייתה מתסכלת, אמוציונלית ופשוט יפהפייה.

    * * *


    אני מציצה בשעוני בעיניים מעורפלות ומבינה שאני מאחרת.

    "שיט!" אני קופצת מהמיטה במהירות שמדהימה אותי ומתארגנת בזמן שיא כדי להיראות ייצוגית מספיק בשביל בית הספר.

    אני ממהרת למטבח ומנשקת את אימא על לחייה לפני שאני ממהרת לצאת מהבית עם תפוח בידי.

    "אל תנהגי מהר, קיילה!" היא צועקת מבעד לחלון. אני מנופפת לעברה ללא כל דאגה ואז שולחת הודעה לג'וליה, מעדכנת אותה שאני בדרך.

    כשאני נכנסת לרכב אני שמה לב שהניידת של קופר כבר לא חונה ליד בית הוריו, ולא יודעת אם אני חשה הקלה או אכזבה. זו אשמתו שישנתי רע בלילה. בגללו ההורמונים שלי השתוללו במשך כל הלילה.

    כשגיליתי שהוא שומר על בית הוריו בזמן שהם נסעו לחופשה, ידעתי שזה הזמן לעשות מהלך, אך לא משנה כמה ניסיתי לפתות אותו, הבחור פשוט לא התקרב אליי.

    אתמול בערב שלפתי את התותחים הכבדים והסתובבתי בחצר בביקיני הכי חושפני שיש לי. ישבתי בג'קוזי עד שעורי התקמט כמו צימוק, אבל הממזר עדיין לא ניגש אליי, ואני יודעת שהוא ראה אותי. קלטתי אותו צופה בי מהחלון שלו שבקומה השנייה, הבעת פניו נוקשה כמו גרניט. אני בטוחה שזה מפני שהוא דלוק עליי לא פחות מכפי שאני דלוקה עליו. אני רואה איך הוא מסתכל עליי. אני יודעת שהוא חושק בי בדיוק כפי שאני חושקת בו.

    אז למה, לעזאזל, הוא מתאפק, הוא נאבק בזה?

    אני מנידה את ראשי כדי לגרש את מחשבותיי המתסכלות כשאני עוצרת ליד ביתה של ג'וליה. היא מחכה בסבלנות בשביל הכניסה ונכנסת למכונית ברגע שאני עוצרת.

    "אני מצטערת, לא התעוררתי בזמן," אני מתנצלת, יודעת שזה הסבר גרוע. אני שונאת לאחר.

    כמובן שג'וליה לא כועסת. זה אופייני לה. "לא נורא, קורה. אני מקווה שתגידי לי שזה מפני שהיית ערה עד מאוחר והתמזמזת עם קופר," היא שואלת בחיוך מלא תקווה.

    אני מכחכחת בגרוני ומנידה בראשי לשלילה, ואז לוחצת על הגז ונוסעת מעט מהר יותר מכפי שאני אמורה. "לא. הלוואי שזה היה בגלל זה."

    "ברצינות?" היא שואלת בהפתעה, "והיית בג'קוזי, כמו שדיברנו?"

    "כן. אפילו לבשתי את הביקיני הקטנטן שלי, אבל הממזר לא בלע את הפיתיון."

    היא נוגעת קלות בזרועי. "אני מצטערת, קיילה. אם זו נחמה כלשהי, אני מבינה את הרגשתך."

    היא מתכוונת לג'קסון. "כן? טוב, לפחות ג'קסון מבלה זמן איתך. בשנה האחרונה נראה שהדבר היחיד שקופר עושה זה להתחמק ממני, ואני לא מבינה למה. היינו ידידים לפני שהוא התחיל לצאת עם הכלבה הזאת, בריטני." עצם המחשבה על הזונה הזאת מעוררת בי זעם. הם יצאו לפני שנה והיא תמיד דאגה לנפנף בפניי בקשר שלה עם קופר. למרבה המזל הם היו יחד בקושי חודש, כמו רוב מערכות היחסים שקופר ניהל בשנים האחרונות. היום שבו הוא נפרד ממנה היה המאושר בחיי.

    "טוב, היום תוכלי פשוט..."

    קולה של ג'וליה גווע כשנשמעת סירנת משטרה. היא מציצה לאחור. "אוי, לא."

    אני מביטה לעבר מד המהירות ורואה שאני עוברת את המהירות המותרת באחד־עשר קילומטרים לשעה. אני נוהמת בתסכול ועוצרת בצד, לא שמחה מכך שאנו עומדות לאחר לבית הספר אפילו יותר. השוטר עוצר מאחוריי ואני לוטשת בו מבט נדהם כשאני רואה את קופר יוצא מהניידת.

    אתה פאקינג צוחק עליי?

    הבטן שלי עושה את ההתהפכות הרגילה שלה כשאני מתבוננת בגוף המדהים שלו כשהוא ניגש אלינו.

    המממ, אולי זה לא כזה נורא, אחרי הכול.

    אני מכינה את לשוני המושחזת, פותחת את החלון, מוציאה את הראש ומחייכת אליו את חיוכי היפה ביותר. "שלום לך, אדוני השוטר הסקסי."

    משקפי הטייסים שלו במקומם כשקופר מביט בי, לא נשבה בקסמיי כלל. "קיילה," הוא מברך בעצבנות ומהנהן לעבר ג'וליה. "מה קורה, ג'וליה?"

    "היי, קופר."

    אני עצבנית מכך שברכת השלום שלו לחברתי ידידותית יותר מברכתו אליי, אך מתנערת מזה ומחליטה ללחוץ על נקודות התורפה שלו, כפי שאני תמיד עושה. אני נוגעת באזיקים התלויים בצד חגורתו ומחייכת אליו. "אזיקים מצוינים, קופר. תמיד תהיתי איך ארגיש אם אהיה אזוקה למיטה. אולי תוכל לאזוק אותי פעם."

    אני שומעת את ג'וליה מחניקה את צחוקה, אך לא מתיקה ממנו את מבטי. הבעת פניו לא מתערערת לרגע אך אני יודעת שאני מצליחה להגיע אליו מפני ששרירי הלסת שלו מתהדקים. אני אוהבת להטריף אותו. אני מקווה שיום אחד הוא יישבר וישחרר את כל התסכול עליי בדרכים המלוכלכות ביותר שיש.

    "ביטוח ורישיון," הוא אומר, מתעלם מההערה שלי.

    אני נלחצת. "מה? למה?"

    "מפני שנסעת יותר מהמהירות המותרת ואני נותן לך דוח."

    פי נשמט בתדהמה. "אתה לא רציני."

    "אני רציני מאוד."

    "תעשה לי טובה, קופר, בקושי נסעתי עשרה קילומטרים יותר מהמותר. צריך לנסוע יותר מזה כדי לקבל דוח."

    הוא מביט בי כאילו אני אידיוטית. "מותר לי לתת לך קנס גם על נסיעה במהירות של קילומטר אחד יותר מהמותר."

    אני מנסה לפענח את הבעת פניו, עדיין חושבת שאין סיכוי שהוא רציני.

    הוא לא ייתן לי דוח, נכון?

    לא, הוא לא יעשה את זה, הוא סתם מתעסק איתי, אני יודעת את זה. "בסדר, הקצין רומאו," אני מזמרת, מבטאת את השם באריכות. "בוא נהיה כנים לרגע, האמת היא שעצרת אותי רק מפני שהתגעגעת לפנים היפות שלי הבוקר. גם אני התגעגעתי לשלך, אבל זה..." אני מנופפת באצבעי בינינו, "יצטרך לחכות מפני שאני מאחרת לבית הספר."

    ג'וליה מחרחרת בצחוק, אך לצערי זה בכלל לא מצחיק את קופר. "את תאחרי אפילו יותר אם לא תפסיקי למשוך זמן. תני לי את הביטוח ואת הרישיון שלך, קיילה. עכשיו."

    אני בוהה בו בפה פעור, מבינה שהוא רציני לחלוטין. אני מתנשפת במחאה, שולפת את המסמכים ומוסרת לו אותם, יודעת שאני חייבת למהר לבית הספר. הוא לוקח אותם בחיוך מעושה וניגש לניידת.

    אני מביטה בג'וליה. "אני לא מאמינה שהוא באמת עומד לתת לי דוח מחורבן."

    היא מושכת בכתפיה. "אולי הוא סתם מתעסק איתך כדי לשדר לך משהו, ולא באמת ייתן לך."

    אני מנידה בראשי, יודעת שהוא הולך לעשות את זה. הוא לא יעשה את כל זה בלי ללכת עד הסוף. הוא ניגש לאחר כמה דקות, מוסר לי את המסמכים שלי. אני לא טורחת להביט בו כשאני קורעת אותם מידיו. כשאני רוצה לחטוף את הדוח מידו אחיזתו בו מתהדקת.

    העצבנות שלי מתנדפת כשהוא רוכן אל חלוני ונשען עליו. ניחוחו המשכר והגברי פולש לחושיי וגורם לקצר במוח שלי. ליבי פועם בפראות ונשימתי נעתקת כשהוא מעביר את אפו על צד לחיי עד ששפתיו נמצאות ליד אוזני. "את צריכה להיזהר עם המשחקים שאת משחקת איתי ועם הזין שלי," הוא לוחש, דיבורו חלק ורך כמו ויסקי, "מפני שבפעם הבאה לא אהיה אחראי למעשיי, ותאמיני לי כשאני אומר לך את זה, את לא מוכנה בשבילי."

    הוא שומט את הדוח על ברכיי ואז לוקח את הישבן הסקסי שלו משם, כאילו לא הפך את עולמי הרגע. אני יושבת המומה, תוהה אם רק דמיינתי את דבריו.

    "וואו." ג'וליה מנופפת על עצמה. "מה זה היה, לעזאזל?"

    היא לא יכלה לשמוע את דבריו, אך אני בטוחה שהיא הרגישה במתח המיני. אי אפשר שלא, הוא עדיין מרחף ברכב בכבדות. אני מרימה את הדוח ורואה שנקנסתי במאה ושלושים דולר.

    במקום להרגיש עצבנית חיוך מפציע על פניי. אני חושבת שבסופו של דבר יהיה היום יום נפלא.

    עוד על הספר

    • תרגום: אוולין שור
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: יוני 2021
    • קטגוריה: רומן רומנטי
    • מספר עמודים: 236 עמ' מודפסים

    ניתן לרכישה גם במארז

    גברים בעלי כבוד 4 - הסוף לפיתוי קיי.סי.לין

    פרק 1
    קיילה
     

    יש רגעים בחיים שנזכור לנצח. זה יכול להיות יום הולדת חשוב בילדותינו, זה שהיה קצת יותר מיוחד מיתר הימים, הרגע המביך הזה עם הנער הראשון שנישקת, או הרגעים שבהם את והחברה הכי טובה שלך צחקתן עד דמעות.

    במקרה של ג'וליה ושלי היו אלה רגעים שגררו אותנו לצרות צרורות הודות לרעיונות המטופשים והמזג החם שלי. יש רגעים ששינו את מסלול החיים שלנו, שנגעו עמוק כל־כך שבכל פעם שחושבים עליהם אפשר לחוש בהרגשה ההיא ששלטה בנו באותו רגע, בעוצמה לא פחותה מכפי שהרגשנו לפני שנים.

    שפר עליי מזלי לזכות בכמה רגעים כאלה, ואחד מהם היה נשף סיום התיכון שלי. זה לא היה בגלל העובדה שצלחתי את שנות בית הספר שלי. זה היה מפני שבאותו לילה גיליתי שהבחור שבו הייתי מאוהבת מאז הייתי בת ארבע־עשרה מאוהב בי. הוא היה השכן שלי וזרע הרס בהורמונים שהשתוללו בי בשנות נעוריי.

    הוא נולד עם חיצוניות מרהיבה. כשאני אומרת את זה אני מתכוונת שהוא היה סקסי כל־כך, שהיה צריך להוציא את המראה שלו מחוץ לחוק. הוא היה מסוגל להקסים כל בחורה בסביבתו, עד שתאבד את תחתוניה.

    אל תחשבי על החלק הזה, קיילה.

    היה לו כישרון טבעי לספורט וללימודים, וכולם אהבו אותו. כולם עדיין אוהבים אותו. אתם מכירים את המושג הזה, הנער מהבית השכן האמריקאי האולטימטיבי? ובכן, זה קופר מק'קיי.

    אך כל הסגולות האלה שציינתי הן רק חלק קטן מהסיבה לכך שהתאהבתי בו. מה שאני הכי אוהבת בקופר, מלבד גופו הסקסי ברמות אחרות, זה הלב שלו. הוא הגבר הכי אצילי והכי אמיץ שהכרתי אי פעם. הוא מסכן את חייו מדי יום, ונראה מעולה כשהוא עושה את זה, במדים וכל זה.

    די עם המחשבות המלוכלכות, קיילה.

    טוב, בשיא הרצינות, המוסר שלו הוא שגרם לי להתאהב בו. האופן שבו שהוא דואג לי ומגן עליי, וכן על חבריי ועל יתר תושבי סנסט ביי.

    למען השם, הבחור נוסע לדיור המוגן של סבתא בכל פעם שגלדיס חושבת שמישהו גונב לה את התחתונים מחבלי הכביסה. כמה בחורים שאתם מכירים היו עושים את זה? אף לא איש. אף אחד. אפס. נאדה. אבל קופר עושה את זה.

    כולנו יודעים למה באמת גלדיס מזמנת את השריף הטוב שוב ושוב, וזה לא מפני שהיא חושבת שמישהו גונב לה את התחתונים. היא פשוט רוצה להציץ בסחורה. האם אפשר להאשים אותה? אני בהחלט לא יכולה. זה לא אומר שאם היא הייתה צעירה בארבעים שנה בערך והייתה נראית כמו מייגן פוקס, לא הייתי מחליפה איתה כמה מילים.

    "את נראית יפה כל־כך, קיילה," אומרת גרייס בשקט, קוטעת את מחשבותיי.

    אני מחייכת לעבר השתקפותה במראה. היא עומדת מאחוריי. "תודה, גרייס."

    היום אוסיף רגע נוסף לרגעים הבלתי נשכחים של חיי, מפני שאני סוף־סוף עומדת להתחתן עם הגבר שבו אני מאוהבת בטירוף.

    אני חולמת על היום הזה מאז הייתי ילדה, ואני מוכרחה להודות שכאשר אני מביטה בהשתקפותי, אני רואה בדיוק את מה שתמיד דמיינתי לעצמי. בשמלת הסטרפלס הלבנה והתפוחה, בהינומה הארוכה ובנעליים הקלאסיות אני מרגישה כמו סינדרלה עכשווית. אם אוסיף לזה את האחוזה שבה בחרנו לקיים את האירוע, שיש בה גן פתוח ויפהפה, וכמובן את הנסיך הקסום האישי שלי, זו חתונת חלומותיי.

    אומנם קופר שייך יותר לקטגוריית המחוספסים בקרב הנסיכים, אך אני בטוחה שהנסיך הקסום המסורתי לא היה מסוגל לעשות אפילו מחצית מהדברים שקופר יודע לעשות עם הפה שלו.

    "גברת גרייס צודקת. את יפהפייה," רותי משמיעה את קולה וקוטעת את מחשבות הזימה שלי.

    אני מסתובבת בחיוך ורוכנת לעברה. "גם את נראית יפהפייה, רותי. תודה שהסכמת להיות ילדת הפרחים שלי, ותודה שנפרדת מכובע הגרב שלך. אני יודעת שזה בוודאי היה לך קשה. אני מבטיחה לך שברגע שהטקס והצילומים יסתיימו תוכלי לחבוש אותו שוב."

    היא מחייכת אליי חיוך רחב, שחושף שן חסרה. "אין בעיה. הבחור הגדול ואני דיברנו על זה והחלטנו שזו הקרבה קטנה מאוד בשביל רק יום אחד."

    כולנו נושכות את שפתינו כדי לא לצחקק, יודעות עד כמה רצינית האובססיה שלה ושל קייד עם כובעי הגרב. זה חמוד, האופן שבו היא מנסה להידמות לו.

    אני מביטה בנשים היפהפיות שמקיפות אותי ומרגישה בת מזל. גרייס, קייטלין ופיית' הסכימו להיות השושבינות שלי, ורותי ואנבל הן ילדות הפרחים שלי.

    מובן שג'וליה היא השושבינה הראשית שלי. כולן נראות מהממות בשמלות הסטרפלס הוורודות שלהן העשויות משי, ואני יודעת שהעניבות הוורודות של הבחורים ישלימו אותן בצורה יפה.

    שפתיי מתרוממות קלות לנוכח המחשבה. אני מוכנה להתערב שהבחורים רטנו לגבי זה כל הבוקר, אך קופר התמודד עם זה ושתק מפני שזה הסב לי אושר. זה אחד מהרבה דברים שאני אוהבת בו.

    מחשבותיי נקטעות כשדלת חדר האמבטיה נפתחת בתנופה וחושפת את ג'וליה המחויכת. ליבי פועם בציפייה לקראת מה שהיא עומדת להגיד לי. "אז? מה התוצאה?" אני שואלת, אך אני יודעת את התשובה לפי הבעת פניה.

    "זה חיובי," היא עונה בשקט.

    דממה ממלאת את החדר כשאני מביטה בה. כולן מחכות לתגובתי, לא יודעות למה לצפות. "חיובי?" אני שואלת, מוודאת ששמעתי נכון.

    היא מהנהנת.

    אני מתנשפת ודמעות מטשטשות את ראייתי, אך אני עוצרת אותן, לא רוצה להרוס את האיפור. אני ניגשת אליה, חוטפת את בדיקת ההיריון מידיה ומביטה בסימן הפלוס הכחול. "אלוהים אדירים. לקופר ולי יהיה תינוק," אני לוחשת.

    הבנות נותרות שקטות, מנסות להבין את התגובה שלי. קייטלין היא זו שקוטעת את הדממה. "אז איך את מרגישה לגבי זה?"

    אני חושבת על זה לרגע. "אני מופתעת. לא חשבתי שזה יקרה מהר כל־כך. הפסקתי לקחת גלולות רק לפני חודש ושמעתי שבדרך כלל נדרש זמן עד שהגוף מתנקה." אני משתהה ואז מביטה בהן בחיוך. "אבל אני שמחה."

    כולן ממהרות אליי ומחבקות אותי. "מזל טוב, קיילה, אני שמחה בשבילך ובשביל קופר," אומרת פיית', קולה עדין ומלא כנות, כרגיל.

    מקהלה של קולות הסכמה נשמעת לפני שגרייס מוסיפה, "אני לא מאמינה שכולנו נלד תינוקות יחד. זה מרגש כל־כך, קיילה."

    בחודש הקודם נודע לגרייס ולסויר שהם מצפים לתאומים.

    "אני מתרגשת מזה שלאנבל יהיו חברים לשחק איתם," מוסיפה ג'וליה.

    "גם אני." אני יוצאת אל החדר, מתיישבת על קצה המיטה, מביטה בבדיקת ההיריון ועדיין חשה תדהמה מוחלטת. אף שאני לא אמורה להיות מופתעת. חשדתי בזה בימים האחרונים.

    "מה קופר יגיד, לדעתך?" קייטלין שואלת כשהיא מתיישבת לידי.

    אני מרגישה לא נעים שכולן כאן יודעות לפניו, אך שיתפתי את גרייס ואת ג'וליה בחשד שלי הבוקר והן הציעו שאעשה בדיקת היריון. הצורך לדעת אם כן או לא היה חזק ולא יכולתי לחכות. לא רציתי שהשאלה תסתובב לי בראש כל היום. "אני חושבת שהוא ישמח. דיברנו על זה שלא נחכה יותר מדי ובגלל זה הפסקתי ליטול גלולות לפני חודש, אך גם לא חשבנו שזה יקרה מהר כל־כך." אני מושכת בכתפיי. "אני מניחה שככה זה נועד להיות."

    "קופר יהיה ברקיע השביעי, אני יודעת זאת בוודאות," אומרת ג'וליה בביטחון, "רק בואו נקווה שכשתלדי הוא וג'קסון לא יהיו יחד. אלוהים יודע מה יקרה, אחרי מה שהתרחש בפעם האחרונה."

    שתינו פורצות בצחוק, נזכרות בטירוף שאחז בשני הבחורים כשג'וליה כרעה ללדת את אנבל. כולן מביטות בנו מבולבלות ואנחנו מספרות להן מה קרה. אני מספרת להן איך הם כמעט נסעו בלעדינו מפני שמיהרו בטירוף והיו בטוחים שהתינוקת פשוט תיפול מתוך ג'וליה בכל רגע נתון. כולן מתגלגלות מצחוק, בדיוק כמוני וכמו ג'וליה.

    "איך את וקופר נפגשתם?" שואלת רותי.

    אני מחייכת. "הוא עבר לגור בבית השכן כשהייתי בת ארבע־עשרה, וזה היה הסוף שלי."

    "ולאחר שלוש שנים בערך ועם קצת עידוד, או ליתר דיוק, דחיפה חזקה מהבחורה הזאת," אומרת ג'וליה ומצביעה לעברי בצחקוק, "קופר הבין שזה גם הסוף שלו."

    אני מושכת בכתפיי, לא יכולה להחניק את הצחקוק שלי. "מה אגיד ומה אומר, כשאני רוצה משהו אני נחושה בדעתי, ולבחור לא היה סיכוי. רק שלא ידעתי שהוא הרגיש כמוני."

    "זה נשמע סיפור טוב. את חייבת לחלוק איתנו," אומרת פיית' ומתיישבת על המיטה, מושיבה את רותי בחיקה.

    "בטח, אשמח לספר אותו לכן, בנות."

    "זה בהחלט סיפור מבדר," מוסיפה ג'וליה ומתיישבת. גרייס עושה כמוה ומתרווחת, וכעת כולן מחכות שאתחיל.

    "או־קיי, אז כפי שאמרתי, קופר עבר לגור לידינו כשהייתי בת ארבע־עשרה. הוא היה בן שבע־עשרה והרשו לי להגיד לכן, הוא היה סקסי בדיוק כפי שהוא עכשיו. היום הראשון שראיתי אותו היה יום קיץ לוהט. הוא פרק ארגזים ממשאית ההובלות ללא חולצה, ועור הברונזה שלו והשרירים החטובים התמתחו בכל..." קולי גווע כשרותי מביטה בי בחיוך. אני צריכה להיזהר בבחירת המילים שלי בסיפור הזה.

    "בכל אופן," אני חותכת את האוויר בידי, "כשצפיתי בו באותו יום אמרתי לעצמי שאתחתן איתו. לא היה אכפת לי מה זה ידרוש, רק ידעתי שאגרום לזה לקרות." אני חושבת על זה שנייה אחת נוספת. "טוב, זה נשמע קצת חולני עכשיו, אבל תזכרו שהייתי רק בת ארבע־עשרה."

    "לא השתנית גם כשהיית בת שבע־עשרה," מזכירה לי ג'וליה, קולה רווי שעשוע.

    "זה נכון," אני מודה בלי בושה, "אבל עם קופר... אין לי דרך להסביר את זה. ההידלקות שלי עליו כשהייתי בת ארבע־עשרה הייתה שונה מקראשים אחרים שחוויתי. ככל שהשנים חלפו והכרתי אותו יותר לעומק, ההידלקות הפכה לאהבה. לצערי הוא לא גר בשכנות יותר מדי זמן. הוא עבר לגור עם ג'קסון אחרי שהם סיימו את לימודיהם בתיכון, אך זה לא מנע ממני לנסות לראות אותו בכל הזדמנות שהייתה לי."

    ג'וליה מצחקקת ואני מביטה בה בחיוך כשאני חוזרת לתקופה ההיא שהייתה מתסכלת, אמוציונלית ופשוט יפהפייה.

    * * *


    אני מציצה בשעוני בעיניים מעורפלות ומבינה שאני מאחרת.

    "שיט!" אני קופצת מהמיטה במהירות שמדהימה אותי ומתארגנת בזמן שיא כדי להיראות ייצוגית מספיק בשביל בית הספר.

    אני ממהרת למטבח ומנשקת את אימא על לחייה לפני שאני ממהרת לצאת מהבית עם תפוח בידי.

    "אל תנהגי מהר, קיילה!" היא צועקת מבעד לחלון. אני מנופפת לעברה ללא כל דאגה ואז שולחת הודעה לג'וליה, מעדכנת אותה שאני בדרך.

    כשאני נכנסת לרכב אני שמה לב שהניידת של קופר כבר לא חונה ליד בית הוריו, ולא יודעת אם אני חשה הקלה או אכזבה. זו אשמתו שישנתי רע בלילה. בגללו ההורמונים שלי השתוללו במשך כל הלילה.

    כשגיליתי שהוא שומר על בית הוריו בזמן שהם נסעו לחופשה, ידעתי שזה הזמן לעשות מהלך, אך לא משנה כמה ניסיתי לפתות אותו, הבחור פשוט לא התקרב אליי.

    אתמול בערב שלפתי את התותחים הכבדים והסתובבתי בחצר בביקיני הכי חושפני שיש לי. ישבתי בג'קוזי עד שעורי התקמט כמו צימוק, אבל הממזר עדיין לא ניגש אליי, ואני יודעת שהוא ראה אותי. קלטתי אותו צופה בי מהחלון שלו שבקומה השנייה, הבעת פניו נוקשה כמו גרניט. אני בטוחה שזה מפני שהוא דלוק עליי לא פחות מכפי שאני דלוקה עליו. אני רואה איך הוא מסתכל עליי. אני יודעת שהוא חושק בי בדיוק כפי שאני חושקת בו.

    אז למה, לעזאזל, הוא מתאפק, הוא נאבק בזה?

    אני מנידה את ראשי כדי לגרש את מחשבותיי המתסכלות כשאני עוצרת ליד ביתה של ג'וליה. היא מחכה בסבלנות בשביל הכניסה ונכנסת למכונית ברגע שאני עוצרת.

    "אני מצטערת, לא התעוררתי בזמן," אני מתנצלת, יודעת שזה הסבר גרוע. אני שונאת לאחר.

    כמובן שג'וליה לא כועסת. זה אופייני לה. "לא נורא, קורה. אני מקווה שתגידי לי שזה מפני שהיית ערה עד מאוחר והתמזמזת עם קופר," היא שואלת בחיוך מלא תקווה.

    אני מכחכחת בגרוני ומנידה בראשי לשלילה, ואז לוחצת על הגז ונוסעת מעט מהר יותר מכפי שאני אמורה. "לא. הלוואי שזה היה בגלל זה."

    "ברצינות?" היא שואלת בהפתעה, "והיית בג'קוזי, כמו שדיברנו?"

    "כן. אפילו לבשתי את הביקיני הקטנטן שלי, אבל הממזר לא בלע את הפיתיון."

    היא נוגעת קלות בזרועי. "אני מצטערת, קיילה. אם זו נחמה כלשהי, אני מבינה את הרגשתך."

    היא מתכוונת לג'קסון. "כן? טוב, לפחות ג'קסון מבלה זמן איתך. בשנה האחרונה נראה שהדבר היחיד שקופר עושה זה להתחמק ממני, ואני לא מבינה למה. היינו ידידים לפני שהוא התחיל לצאת עם הכלבה הזאת, בריטני." עצם המחשבה על הזונה הזאת מעוררת בי זעם. הם יצאו לפני שנה והיא תמיד דאגה לנפנף בפניי בקשר שלה עם קופר. למרבה המזל הם היו יחד בקושי חודש, כמו רוב מערכות היחסים שקופר ניהל בשנים האחרונות. היום שבו הוא נפרד ממנה היה המאושר בחיי.

    "טוב, היום תוכלי פשוט..."

    קולה של ג'וליה גווע כשנשמעת סירנת משטרה. היא מציצה לאחור. "אוי, לא."

    אני מביטה לעבר מד המהירות ורואה שאני עוברת את המהירות המותרת באחד־עשר קילומטרים לשעה. אני נוהמת בתסכול ועוצרת בצד, לא שמחה מכך שאנו עומדות לאחר לבית הספר אפילו יותר. השוטר עוצר מאחוריי ואני לוטשת בו מבט נדהם כשאני רואה את קופר יוצא מהניידת.

    אתה פאקינג צוחק עליי?

    הבטן שלי עושה את ההתהפכות הרגילה שלה כשאני מתבוננת בגוף המדהים שלו כשהוא ניגש אלינו.

    המממ, אולי זה לא כזה נורא, אחרי הכול.

    אני מכינה את לשוני המושחזת, פותחת את החלון, מוציאה את הראש ומחייכת אליו את חיוכי היפה ביותר. "שלום לך, אדוני השוטר הסקסי."

    משקפי הטייסים שלו במקומם כשקופר מביט בי, לא נשבה בקסמיי כלל. "קיילה," הוא מברך בעצבנות ומהנהן לעבר ג'וליה. "מה קורה, ג'וליה?"

    "היי, קופר."

    אני עצבנית מכך שברכת השלום שלו לחברתי ידידותית יותר מברכתו אליי, אך מתנערת מזה ומחליטה ללחוץ על נקודות התורפה שלו, כפי שאני תמיד עושה. אני נוגעת באזיקים התלויים בצד חגורתו ומחייכת אליו. "אזיקים מצוינים, קופר. תמיד תהיתי איך ארגיש אם אהיה אזוקה למיטה. אולי תוכל לאזוק אותי פעם."

    אני שומעת את ג'וליה מחניקה את צחוקה, אך לא מתיקה ממנו את מבטי. הבעת פניו לא מתערערת לרגע אך אני יודעת שאני מצליחה להגיע אליו מפני ששרירי הלסת שלו מתהדקים. אני אוהבת להטריף אותו. אני מקווה שיום אחד הוא יישבר וישחרר את כל התסכול עליי בדרכים המלוכלכות ביותר שיש.

    "ביטוח ורישיון," הוא אומר, מתעלם מההערה שלי.

    אני נלחצת. "מה? למה?"

    "מפני שנסעת יותר מהמהירות המותרת ואני נותן לך דוח."

    פי נשמט בתדהמה. "אתה לא רציני."

    "אני רציני מאוד."

    "תעשה לי טובה, קופר, בקושי נסעתי עשרה קילומטרים יותר מהמותר. צריך לנסוע יותר מזה כדי לקבל דוח."

    הוא מביט בי כאילו אני אידיוטית. "מותר לי לתת לך קנס גם על נסיעה במהירות של קילומטר אחד יותר מהמותר."

    אני מנסה לפענח את הבעת פניו, עדיין חושבת שאין סיכוי שהוא רציני.

    הוא לא ייתן לי דוח, נכון?

    לא, הוא לא יעשה את זה, הוא סתם מתעסק איתי, אני יודעת את זה. "בסדר, הקצין רומאו," אני מזמרת, מבטאת את השם באריכות. "בוא נהיה כנים לרגע, האמת היא שעצרת אותי רק מפני שהתגעגעת לפנים היפות שלי הבוקר. גם אני התגעגעתי לשלך, אבל זה..." אני מנופפת באצבעי בינינו, "יצטרך לחכות מפני שאני מאחרת לבית הספר."

    ג'וליה מחרחרת בצחוק, אך לצערי זה בכלל לא מצחיק את קופר. "את תאחרי אפילו יותר אם לא תפסיקי למשוך זמן. תני לי את הביטוח ואת הרישיון שלך, קיילה. עכשיו."

    אני בוהה בו בפה פעור, מבינה שהוא רציני לחלוטין. אני מתנשפת במחאה, שולפת את המסמכים ומוסרת לו אותם, יודעת שאני חייבת למהר לבית הספר. הוא לוקח אותם בחיוך מעושה וניגש לניידת.

    אני מביטה בג'וליה. "אני לא מאמינה שהוא באמת עומד לתת לי דוח מחורבן."

    היא מושכת בכתפיה. "אולי הוא סתם מתעסק איתך כדי לשדר לך משהו, ולא באמת ייתן לך."

    אני מנידה בראשי, יודעת שהוא הולך לעשות את זה. הוא לא יעשה את כל זה בלי ללכת עד הסוף. הוא ניגש לאחר כמה דקות, מוסר לי את המסמכים שלי. אני לא טורחת להביט בו כשאני קורעת אותם מידיו. כשאני רוצה לחטוף את הדוח מידו אחיזתו בו מתהדקת.

    העצבנות שלי מתנדפת כשהוא רוכן אל חלוני ונשען עליו. ניחוחו המשכר והגברי פולש לחושיי וגורם לקצר במוח שלי. ליבי פועם בפראות ונשימתי נעתקת כשהוא מעביר את אפו על צד לחיי עד ששפתיו נמצאות ליד אוזני. "את צריכה להיזהר עם המשחקים שאת משחקת איתי ועם הזין שלי," הוא לוחש, דיבורו חלק ורך כמו ויסקי, "מפני שבפעם הבאה לא אהיה אחראי למעשיי, ותאמיני לי כשאני אומר לך את זה, את לא מוכנה בשבילי."

    הוא שומט את הדוח על ברכיי ואז לוקח את הישבן הסקסי שלו משם, כאילו לא הפך את עולמי הרגע. אני יושבת המומה, תוהה אם רק דמיינתי את דבריו.

    "וואו." ג'וליה מנופפת על עצמה. "מה זה היה, לעזאזל?"

    היא לא יכלה לשמוע את דבריו, אך אני בטוחה שהיא הרגישה במתח המיני. אי אפשר שלא, הוא עדיין מרחף ברכב בכבדות. אני מרימה את הדוח ורואה שנקנסתי במאה ושלושים דולר.

    במקום להרגיש עצבנית חיוך מפציע על פניי. אני חושבת שבסופו של דבר יהיה היום יום נפלא.