כשהכוכבים נופלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשהכוכבים נופלים
מכר
מאות
עותקים
כשהכוכבים נופלים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כשהכוכבים נופלים

4.6 כוכבים (44 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אמרי רוז ידועה בחיבתה ליין אדום, לקפה חזק ולמנה הגונה של סרקזם. היא אוהבת לכתוב על גיבורי אלפא סקסיים, על גיבורות חזקות, על אומנים, על נשמות יפות ועל דמויות פגומות שיש להן תקנה ושצריכות לעבוד בשביל הסוף השמח שלהן.

    כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה במרתוני צפייה בנטפליקס, במסעות סביב העולם בחיפוש אחר אור השמש או שקועה בספר טוב. היא ניו־יורקרית לשעבר שגרה היום בלונדון עם שתי הבנות היפות שלה ועם בורדר־טרייר רגזן ואהוב.

    תקציר

    כשהייתי נערה, ג'וד מקאליסטר היה העצם בגרון שלי. 
    החבר הכי טוב שלי. 
    בן הברית הכי גדול שלי. 
    הנער הכי מעצבן בעולם.

    בגיל שמונה־עשרה, הנער שאהבתי לשנוא הפך לגבר שלא יכולתי לחיות בלעדיו.
    היינו צעירים. 
    מאוהבים עד טירוף. 
    בלתי מנוצחים.
    חזקים מספיק כדי לעמוד בפני כל סופה.
    יהירים מספיק כדי להאמין שהזמן והמרחק לא יוכלו לעמוד בדרכנו.

    כשג'וד חזר סוף־סוף הביתה מהשירות הצבאי מעבר לים, זו הייתה אמורה להיות חגיגת גשם מטאורים זוהרת בשמיים, אבל הגבר שתלה עבורי את הכוכבים נעלם ובמקומו הופיע מישהו שכבר לא הכרתי. לא ג'וד שלי, הכוכב המנצנץ שהאיר בתוכי הכול. 
    אני לא מסוגל, אני מצטער. נכתב בפתק שהשאיר אחריו. 
    עכשיו, אחרי שש שנים ארוכות, הוא שוב כאן. אלא שהלב שלי כבר לא פועם רק בשבילו.

    כשהכוכבים נופלים הוא רומן עוצמתי ומרגש על כוחה של אהבה. הוא יבעיר כל נים ונים בגופכם, יגרום ללב שלכם להתרחב ולהתכווץ, ויכבוש אתכם מהר וחזק כל כך עד שבסיומו תרימו את ראשכם לשמיים ותרצו לאהוב ולהתאהב.   


    אמרי רוז היא סופרת שכותבת בשם הרוח. עלילותיה ספוגות רגש וכוח, והנשמה שלה מציירת אהבה בקווים עדינים ששורטים את מושבעי הרומנטיקה מבפנים. 
    בישראל תורגמו עד כה ספריה: פרא, כאוס, וכעת כשהכוכבים נופלים.  

    פרק ראשון

    פרולוג
    _______ 

    ליילה
     

    נעצתי את ציפורניי בידיו ועיניי נפערו. הוא חנק אותי וחסם את קנה הנשימה שלי.

    יכול להיות שככה זה ייגמר?

    יכול להיות שהגבר שאני אוהבת עומד להרוג אותי?

    אלא שזה לא היה הוא. לא זיהיתי את הגבר שעמד לסיים את חיי. עיניו הכחולות נראו פראיות ולא ממוקדות, כאילו הוא נמצא במקום אחר. התאמצתי לנשום ודמעות זלגו על פניי.

    זיהיתי את הרגע שבו הוא קלט שאני נחנקת על רצפת חדר השינה ושידיו הכרוכות סביב צווארי לא מאפשרות לי לנשום. הוא שחרר אותי, התיישב על עקביו ומשך בקצות שערו. ניסיתי לנשום מבעד לכאב ושפשפתי את הצוואר הכואב שלי.

    "ליילה," הוא אמר בקול מאומץ. הירח בהק כל כך הלילה, שראיתי את הכאב חקוק בפניו. "פאק. ליילה. אני כל כך מצטער, בייבי. אני כל כך מצטער."

    הוא הרים אותי מהרצפה, משך אותי אל בין זרועותיו והצמיד את מצחו אל מצחי. הדמעות שלו התערבבו בדמעותיי.

    איך הגענו למקום הזה?

    "תדבר איתי," התחננתי בפעם המאה מאז שחזר הביתה לפני שנה. חשבתי בתמימותי שאחרי שהוא ישוב הביתה נוכל לחזור לחיים הרגילים שלנו. טעיתי. כמה טעיתי. נלחמתי ברעידות גופי כי הייתי חייבת לבקש את זה שוב. "תספר לי מה קרה לך," הפצרתי בו. "בבקשה, ג'וד, אני מתחננת."

    הוא טמן את פניו בשקע צווארי ולא אמר מילה. הכאיב לי לדעת שהוא כבר לא יכול לדבר איתי על שום דבר, אחרי שפעם סיפרנו זה לזה הכול. עכשיו הלכתי תמיד על ביצים. הייתי במודעות תמידית לטריגרים שלו — דרכי עפר, הזיקוקים של יום העצמאות, רשרוש בעשב הגבוה שמאחורי האסם. הוא ראה סכנות בכל מקום.

    והלילה, בסך הכול חיבקתי אותו בזמן שישן. עשיתי את זה בלי לחשוב, פשוט הושטתי אליו את ידי באמצע השינה כפי שעשיתי פעמים רבות כל כך בעבר.

    הלילות היו הכי גרועים. העיגולים השחורים מתחת לעיניו היו עדות לחוסר השינה שלו.

    "אני אוהב אותך," המילים נעקרו מגרונו כאילו הן הכאיבו לו. "אני כל כך פאקינג אוהב אותך."

    "אני אוהבת אותך יותר. אני... ג'וד..." נאחזתי בו.

    אל תלך.

    אל תעזוב אותי.

    אבל ידעתי שהוא כבר עזב. איבדתי אותו במקום כלשהו בצד השני של העולם. "אנחנו חייבים למצוא מישהו שיוכל לעזור לך."

    הוא לא אמר דבר. הוא נפגש עם פסיכולוג, אבל הטיפול לא עזר. הוא היה בטוח שאף אחד לא יוכל להציל אותו. הוא התחיל להתייאש, ראיתי את התבוסה בעיניו.

    "אני מצטער," הוא מלמל שוב ושוב. הוא אמר את זה כל הזמן, כאילו הכול יהיה בסדר אם יגיד את המילים. אבל ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה בסדר.

    ג'וד מקאליסטר היה הגבר הכי חזק שהכרתי. הוא שרד שלוש הצבות באפגניסטן וחמש שנות שירות פעיל במארינס. הוא נורה בראשו והצליח לשרוד. שמרתי את הקסדה שלו בארון. חור ענקי נפער בה, אבל השכבה הפנימית עצרה את הקליע והצילה את חייו. תמונה שלי הייתה מודבקת בתוך הקסדה וג'וד אמר שהוא לקח אותי איתו לכל מקום שהלך.

    פעם חשבתי שהאהבה שלנו חזקה מספיק כדי לשרוד הכול. אפילו שדה קרב.

    טעיתי.

    לא לקחתי בחשבון את הפציעות שלא השאירו צלקות. את האיברים השבורים ששום רופא לא יכול לרפא. הוא הביא את הגיהינום הביתה יחד איתו, ולי לא היה מושג איך לעזור לו. אבל התכוונתי להמשיך לנסות.

    לא יכולתי לאבד את ג'וד.

    הוא היה אמור להיות הנצח שלי.

     

    ג'וד
     

    ישבתי על קצה המזרן והבטתי בה ישנה. היא נראתה שלווה כל כך, פאקינג יפהפייה עם השיער החום הגלי הפרוע ועם הריסים הארוכים שנחו על השקעים שתחת עיניה. העיניים הירוקות האלה, בגוון של העשב באחו. המבט שלי ירד אל הסימנים הסגולים שעל צווארה, שאני יצרתי לפני יומיים. היא טשטשה אותם בעזרת מייקאפ, אבל הם עדיין היו שם וכל אחד היה יכול לראות אותם. שום כמות של איפור לא יכולה להסתיר את האמת.

    אני עשיתי לה את זה.

    הכאבתי לאדם שטענתי שאני אוהב יותר מכול.

    לפני כמה חודשים כמעט שברתי את מפרק כף היד שלה מתוך חלום בלהות. שנאתי את עצמי בגלל הסבל שגרמתי לה. הצעקות, ההאשמות חסרות הבסיס, השתייה והזמנים שבהם לא יכולתי לסבול מגע. זה לא מה שהיא חשבה שתקבל. אהבה לא אמורה להכאיב כל כך. היא ניסתה לשכנע אותי שאני טועה וסירבה לראות את האמת, אך לא הייתה לי שום כוונה להמשיך לגרור אותה למטה יחד איתי. ליילה הייתה חזקה וקשוחה, אלא שהאהבה שלה אליי החלישה אותה. היא נשארה איתי לטוב ולרע, אף על פי שהייתה צריכה לעזוב אותי מזמן.

    האמת היא שהיא הייתה צריכה לעזוב אותי ביום שבו יצאתי לטירונות בגיל שמונה־עשרה הבוגר והבשל. באותם ימים חשבתי שהתוכנית שלי מושלמת. כזה שחצן. הייתי כל כך בטוח שאני חזק מספיק כדי להתמודד עם כל דבר. אומנם זה היה רק לפני שש שנים, אבל נראה כאילו זה קרה בחיים אחרים.

    עכשיו היא פחדה ממני. פחדה עליי. חששה להשאיר אותי לבד, שמא לא אזכה להגיע ליום הולדתי העשרים ושישה.

    תראה מה עשית לה, אידיוט. אתה באמת מסוגל לצפות ממנה שתאהב אותך בטוב וברע?

    הגיע לה כל כך הרבה יותר מאשר גבר פסיכי שכמעט חנק אותה למוות. רשימת הדברים האיומים שעשיתי לה — לכל המשפחה שלי — הייתה ארוכה ובלתי נסלחת. לא רק בשנה שחלפה מאז שחזרתי הביתה, אלא בשנים שבהן היא חיכתה לי ודאגה ללא הרף בזמן שנלחמתי במלחמה שהתחננה בפניי שלא איכנס אליה. ליילה טוענת שהיא לא הקריבה כלום כדי להיות איתי, אבל זה בולשיט ושנינו יודעים את זה.

    קמתי, הנחתי את הפתק על שידת המיטה ויצאתי מהחדר לפני שאספיק לשנות את דעתי. קיוויתי שהיא תבין שעשיתי את זה כי אני אוהב אותה. הגיע הזמן לשחרר אותה. לא יכולתי להיות הגבר שהיא צריכה, כי הגבר ההוא כבר איננו.

    השמש התחילה לזרוח כשנסעתי משם. עזבתי את הבית, את טקסס, את המשפחה שלי, ואת אהבת חיי. אם הייתי יכול להשיל מעליי את עורי, לצאת מתוך הראש שלי — הייתי עוזב גם אותם.

    הגברתי את הווליום כששיר רוק קלאסי התנגן ברדיו — Carry On Wayward Son1 — וכמילות השיר, המשכתי הלאה.

    הרמתי את בקבוק הוויסקי אל פי ושתיתי לגימה ארוכה.

    "נדפקת, מקאליסטר. היית צריך לדעת."

    הפניתי את הראש והסתכלתי על החבר שלי ריס מדיגן, שישב במושב הנוסע בשברולט סילברדו שלי. הוא העביר את ידו על ראשו המגולח ותופף בידו האחרת לפי קצב המוזיקה. ריס מת על השיר הזה, הוא היה צורח אותו בקולי קולות רק כדי לעצבן את כולם. הבחור שר נורא. הוא לא היה מסוגל לשיר בלי זיופים גם אם החיים שלו היו תלויים בזה. "הוא היה רק ילד," טענתי. "שיחקנו איתו פוטבול. נתנו לו ממתקים. איך יכולתי לדעת?"

    "אתה מנסה להגיד לי שלא ראית את מכשיר הטלפון? ראית אותו, אבל היססת. נכון?"

    ניגבתי את הזיעה מהמצח בשרוול החולצה. הלב שלי הלם בכוח בצלעותיי, ופחד ואימה עברו במורד גבי.

    הסתכלתי שוב על מושב הנוסע. ריס נעלם, כי ריס המזוין כבר מת. עכשיו דיברתי עם אנשים מתים.

    שתיתי עוד לגימה מהוויסקי והמשכתי לנסוע.

    עדיף לה להיות בלעדיי. הבחורה שלי הייתה לוחמת והיה לה חוסן נפשי. כבר לא האמנתי ביותר מדי דברים, אבל עדיין האמנתי בה.

     

    חלק ראשון

    1
     ______ 

    ליילה
     

    "למה אני חייבת ללבוש שמלה?" מלמלתי, ואימא שלי נפנפה את הרטינות בתנועת יד. הסתכלתי בזעף על ההשתקפות שלי במראה. לבשתי שמלה צהובה עם רקמה לבנה של פרחים. פרחים. איכס.

    "כי המקאליסטרים הזמינו אותנו אליהם לברביקיו."

    משפחת מקאליסטר גרה בהמשך הרחוב, לא רחוק מהבית החדש שלנו, כך שהם כנראה השכנים החדשים שלנו. אתמול קייט מקאליסטר באה לברך אותנו על ההגעה לשכונה והתברר שאימא והיא הכירו בקולג'. איזה עולם קטן, הן אמרו, ואז צחקו והתחבקו כמו חברות ילדות ותיקות.

    "אני לא מבינה מה זה משנה מה אני לובשת," רטנתי שוב.

    "תפסיקי להיות זעפנית," אימא שלי צחקה וחילקה את שערי לשלוש קווצות כדי לקלוע אותו לצמה.

    אימא חייכה. והיא המשיכה לחייך מאז שדרק הסכים לעזוב את יוסטון ולעבור לסייפרס ספרינגס, עיירה קטנה בגבעות של טקסס. אימא עבדה כאחות ועמדה להתחיל במקום העבודה החדש שלה בשבוע הבא. דרק היה חשמלאי, ומאחר שעבד כעצמאי הוא היה יכול לגור ולעבוד בכל מקום.

    "שניים מהבנים בגילך," היא אמרה בהתלהבות. "אולי תהיו חברים."

    "לא נראה לי. בטח לא כשהם יראו אותי בשמלה הזאת. אני נראית מטופשת."

    "את נראית יפה." היא משכה בקצה הצמה הצרפתית שקלעה לי כרגע והמבטים שלנו הצטלבו במראה. העיניים שלה ירוקות בדיוק כמו שלי, ולשתינו יש שיער חום־כהה גלי. כולם אמרו שאני דומה לה כמו שתי טיפות מים.

    עצרתי לחשוב על מה שהיא אמרה. "רגע, איך שניהם יכולים להיות בגילי?" שאלתי והעיניים שלי נפערו. "הם תאומים?"

    "לא. הם בני דודים."

    "אה," כתפיי נשמטו באכזבה. האפשרות של תאומים נשמעה הרבה יותר כיפית. הם יכלו לעבוד על אנשים ולהעמיד פנים שכל אחד מהם הוא האחר.

    "נו, את נראית יפה כמו תמונה," אמר דרק בחיוך.

    זייפתי חיוך אף על פי שעדיין כעסתי שהכריחו אותי ללבוש שמלה.

    "לדרק מותר ללבוש ג'ינס וטי־שירט," הסתכלתי בכעס על החמניות שעל הכפכפים שלי כשיצאנו מהבית. הייתי מעדיפה לנעול את נעלי האולסטאר הגבוהות שלי. "זה ממש לא הוגן."

    "החיים לא הוגנים, מתוקה," הוא צחק. "הגיע הזמן שתלמדי."

    זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, אבל החלטתי להפסיק להתלונן בעניין. ממילא זה לא ישנה שום דבר. זה היה הבית החדש שלנו ואימא שלי התעקשה שאני אוהב את המקום. היא דיברה על המעבר שלנו כאילו זו הרפתקה אחת גדולה, אבל היא לא זאת שנאלצה להשאיר את החברה הכי טובה שלה מאחור. סובבתי שוב ושוב את צמיד החברות הסגול שלי סביב מפרק כף היד ותהיתי מה דרסי עושה עכשיו. היא בטח שוחה בבריכה בבניין המשותף שלנו. נאנחתי בעצב כשחשבתי על הקיץ שתכננו באינספור הפעמים שישנו אחת אצל השנייה, הקיץ שנהרס כשאימא שלי הכריזה שאנחנו עוברים.

    דרק כרך את זרועו המקועקעת סביב הכתפיים של אימא שלי ונישק אותה על קצה הראש. התקדמנו לכיוון הבית של משפחת מקאליסטר כשאני מלווה אותם בפרצוף חמוץ. במשך שבע שנים שלמות, היינו רק אימא שלי ואני, וככה בדיוק אהבתי את זה. ואז לפני שנתיים היא התחתנה עם דרק.

    עכשיו כשהיה לה אותו, הרגשתי כמו גלגל חמישי.

    החיים לא הוגנים, מתוקה.

    כמה מדויק.

      

    *

    משפחת מקאליסטר גרה בבית חווה גדול עשוי אבן ומוקף מרפסת, על שטח אדמה של כמה דונמים. אכלנו במרפסת האחורית שהשקיפה על שדה ואסם, ובאופק נראו גבעות. פטריק מקאליסטר אמר שהשטחים האלו שייכים לחווה לגידול בקר. הוא היה קבלן והייתה לו חברת בנייה. לפי גודל הבית וכל האדמות שלהם, הייתה לי תחושה שהם הרבה יותר עשירים מאיתנו. בתוך חמש דקות המבוגרים כבר צחקו ביניהם ודיברו כמו חברים ותיקים, ובינתיים אני הייתי תקועה בשולחן הילדים עם הבנים. כל הארבעה.

    בזמן שאכלנו המבורגרים, קלחי תירס וסלט תפוחי אדמה, גיליתי כמה דברים על הבנים במשפחת מקאליסטר.

    דבר ראשון — ג'וד מקאליסטר היה הילד הכי מעצבן בעולם. הוא היה שוויצר, חשב שהוא יודע הכול והתנהג כאילו הוא זה שמחליט על כולם.

    דבר שני — ברודי, בן הדוד של ג'וד, היה הילד הכי לא מנומס שפגשתי אי פעם. הוא לעס בפה פתוח ואכל מהר כל כך, כאילו זאת הארוחה הראשונה שהוא מקבל אחרי שנים. כשג'וד הושיט יד לעוד קלח תירס, ברודי דקר אותו במזלג.

    דבר שלישי — ברודי עבר לגור עם המשפחה לפני חודש, ולפני כן הוא בכלל לא פגש את בני הדודים שלו. לא ידעתי את כל הסיפור כי כששאלתי את ברודי איפה אימא שלו, הוא ענה, "זה לא העסק המזוין שלך."

    וזה הדהים אותי כל כך עד שהשתתקתי. ילדים בני תשע לא אמורים לקלל, וזה מה שאמרתי לו.

    "אני לא בן תשע," הוא ענה בפה מלא אוכל. "הייתי בן עשר ב-10 באפריל."

    "ואני אהיה בן עשר ב-20 באוגוסט," אמר ג'וד. "מתי יש לךְ יום הולדת?"

    "חמישה במאי," עניתי בחוסר רצון. רק עכשיו מלאו לי תשע, ככה ששניהם היו מבוגרים ממני. ג'וד, מר ידען, עשה את החישוב במהירות.

    "את קטנה ממני בתשעה חודשים וקטנה מברודי בשנה וחודש."

    כאילו זה נתן להם איזושהי עליונות. זה לא. שניהם עלו לכיתה ד', בדיוק כמוני.

    גידאון היה בן שש ורצה רק להיכנס פנימה ולצפות בסרטים, אבל ההורים שלו לא הרשו לו אז הוא ישב שם והזעיף פנים. ג'סי, התינוק של המשפחה, היה ילד מקסים בן ארבע. הוא היה חמוד ומשעשע וכולנו צחקנו מהדברים שאמר.

    עכשיו כולנו כבר סיימנו לאכול — חוץ מברודי, שלקח מנה שלישית מעוגת התותים — והמבוגרים אמרו לנו ללכת לשחק. ברודי רצה לרכוב על הסוסים, אבל היה אסור לנו לעשות את זה בלי השגחה של מבוגר, כך שנאלצנו למצוא דרך אחרת ליהנות. וככה הגענו לשחק פוטבול בשדה שמאחורי הבית.

    "את לא תצליחי לתפוס," אמר ג'וד החכמולוג.

    "ברודי תפס עכשיו. גם אני יכולה." הסתכלתי על ברודי, הוא היה הרבה יותר נמוך מג'וד ודי צנום. היו לו ברכיים בולטות, מרפקים חדים ושיער בלונדיני כהה. אומנם היה לו אותו שם משפחה, אבל ברודי לא נראה כמו שאר הבנים במשפחת מקאליסטר, עם העיניים הכחולות והשיער החום שלהם.

    ג'וד טלטל את הראש. "ברודי קשוח, הוא רגיל לתפוס את הכדור. את ילדה. עם שמלה," הוא גיחך, זרק את הכדור גבוה באוויר ותפס אותו בידיו.

    "הוא יפיל אותך על התחת," אמר ברודי וחיטט בפצע בברך. דם טפטף על השוק שלו. דוחה.

    "אם תצליחי לתפוס אותו בכלל," הוסיף ג'וד.

    לא חיכיתי לעלות לכיתה ד' בבית הספר החדש, אם המשמעות הייתה שאראה אותם כל יום. ג'וד סתם משך את הזמן והעמיד פנים שזה עניין גדול, אפילו שזה לא היה. זה היה רק פוטבול, לא פצצה.

    "פשוט תזרוק את הכדור הזה כבר. מה קרה? אתה פוחד שילדה תתפוס אותו?" התגריתי בו.

    ג'וד פלט נחירת צחוק כאילו זה היה רעיון מגוחך. "את לא תתפסי אותו."

    שנאתי את הביטחון המוחלט שנשמע בקולו, כאילו הוא יודע הכול. "פשוט תזרוק כבר את הכדור," קראתי שוב והתרגזתי יותר ויותר עם כל רגע שעבר.

    "בסדר, אבל תזכרי — את ביקשת."

    גלגלתי עיניים, חלצתי את הכפכפים וחציתי את השדה בריצה, כמו שברודי עשה קודם. "זה מספיק רחוק," הוא צעק.

    התעלמתי ממנו והמשכתי לרוץ. הוא לא יחליט עליי. כשהרגשתי מוכנה, עצרתי והסתובבתי אליו. וואו, רצתי הרבה. הוא היה די רחוק. הוא בטח לא יוכל בכלל לזרוק את הכדור למרחק כזה.

    גיחכתי כשדמיינתי את הכדור נופל באמצע הדרך. זה ילמד אותו לא להיות יהיר.

    "זה יכאב," הזהיר גידאון, שאפילו לא הרים את העיניים מחוברת הקומיקס שקרא. לא נראה לי שהוא יודע לקרוא, ככה שהוא בטח רק הסתכל על התמונות. השפתיים שלו היו סגולות מהקרטיב בטעם ענבים שהחזיק והמיץ טפטף על הזרוע שלו.

    "אם היא תצליח לתפוס בכלל," צחק ג'וד.

    התכוונתי לתפוס גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה. חוץ מזה, לא חשבתי שהוא מסוגל לזרוק כדור חזק ורחוק כמו שהם טענו שהוא יכול. הכדור עזב את ידו והסתחרר באוויר כמו טיל שטס ישר אליי. השמיים היו כחולים כל כך והסתכלתי לעבר השמש כך שהתקשיתי לראות את הכדור. ג'וד צעק משהו בקול המעצבן שלו, אבל לא שמעתי את המילים. הייתי ממוקדת כל כך בכדור. התרכזתי כאילו החיים שלי תלויים בזה.

    לפני שהבנתי מה קורה, הייתי שכובה על הגב וכל האוויר יצא לי מהריאות. פיל ישב על החזה שלי והקשה עליי לנשום או אפילו לזוז.

    "היא מתה?" זה נשמע כמו ג'סי. אצבע ננעצה בצלעות שלי. שכבתי שם כמו אבן.

    "ג'וד הרג את ליילה?" זה כנראה היה גידאון. "הם ממש יכעסו עלינו."

    "בוא ניקח עוד קרטיב."

    "כן. זה משעמם."

    צל הסתיר את השמש שחיממה את פניי. פקחתי עיניים ומצמצתי כמה פעמים. עיניים כחולות כמו פרחי הבר שבשדה התבוננו בי, שיער חום ארוך מדי צנח על המצח שלו והגבות שלו היו מכווצות. "את בסדר?" שאל ג'וד בקול רך יותר הפעם ונימת דאגה התגנבה לקולו.

    נאבקתי לנשום כדי שאוכל לדבר. "בסדר."

    "תפסת את הכדור."

    עיניי נפערו בהפתעה, "באמת?"

    הוא חייך וגומות חן הופיעו בלחייו. "לגמרי," הוא הנהן ושמעתי את הגאווה בקולו. הלב המטומטם שלי התנפח כמו בלון. "ואפילו לא שחררת אותו."

    הטיתי את הסנטר מטה והסתכלתי על הכדור שעדיין חיבקתי אל החזה. עכשיו היה תורי להשתחצן. "ברור. אמרתי לך שאתפוס אותו."

    "על התחתונים שלך כתוב שַבָּת," ציין ברודי ולא הצלחתי להחליט מי מעצבן יותר, הוא או ג'וד. "והיום יום ראשון."

    "תמשכי את השמלה למטה," אמר ג'וד ונתן לברודי מכה על הראש. "אל תסתכל על התחתונים שלה."

    ברודי משך בכתפיים. "זאת לא אשמתי שהיא לובשת שמלה כשהיא משחקת פוטבול. לא אשמתי שהיא לא מחליפה תחתונים."

    אני בהחלט החלפתי תחתונים כל יום ופתחתי את הפה כדי למחות, אבל ברודי כבר רץ לדרכו ואני סתמתי את הפה בלי לטרוח לתקן אותו.

    נשבעתי שבחיים לא אלבש שוב שמלה. התעלמתי מידו המושטת של ג'וד, קמתי על רגליי והחלקתי בידי את השמלה המטופשת.

    "אין יום ראשון," מלמלתי.

    "מה?" שאל ג'וד.

    "התחתונים. יש רק שישה זוגות בחבילה. הם דילגו על יום ראשון."

    "זה ממש דפוק."

    "כן." הרגשתי שהלחיים שלי בוערות. זה היה כל כך מביך. חיפשתי משהו שאוכל לעשות חוץ מלשחק בפוטבול. הידיים שלי עדיין שרפו מהתפיסה של הכדור והחזה שלי עדיין כאב מהפגיעה, אבל לא התכוונתי להודות בזה.

    "רוצה לעשות תחרות?" בשנה שעברה הייתי אחת הרצות הכי מהירות בכיתה ג' וידעתי שאני יכולה לנצח את ג'וד ואת ברודי אפילו בשמלה וברגליים יחפות. הייתי ממש בטוחה בעצמי.

    "על מה נתערב?" שאל ברודי.

    "השאלה היא מה את מוכנה לאבד?" ג'וד חייך אליי חיוך שחצני.

    כל כך. מעצבן.

    "אתה ממילא תפסיד, אז כדאי שזה יהיה טוב." עברתי בראשי על רשימת החפצים הכי יקרים לי והייתי מוכנה להציע אחד מהם למי שינצח. מאחר שאני עמדתי לנצח, לא הייתי צריכה להיפרד משום דבר.

    ג'וד הטה את ראשו והתבונן בפניי. "אמת או חובה?"

    "מה?"

    "תבחרי."

    "חובה," אמרתי במהירות, בלי לעצור ולחשוב על זה בכלל.

    גם ג'וד וברודי בחרו בחובה, כמה מפתיע. הסתדרנו בשורה וג'וד וידא שכולנו עומדים על אותו קו.

    הוא הקיש באצבעות כאילו בדיוק נזכר במשהו. "אה, רגע. את לא פוחדת מתנינים, נכון?" חיפשתי בפניו סימנים לזה שהוא צוחק, אבל הוא נראה רציני לגמרי.

    "אני לא פוחדת מכלום," עניתי באומץ. פחדתי רק מדבר אחד. רעמים. אבל לא התכוונתי לספר לו את זה. "למה?" שאלתי מייד בחשדנות. חיפשתי מסביב בִּיצה או משהו שתנינים עלולים לחיות בתוכו, אבל לא ראיתי שום דבר.

    "פשוט תנצחי, ואז זה לא ידאיג אותך."

    עקבתי אחרי מבטו אל הגדר שבקצה השדה. קו הסיום שלנו. היא הייתה די רחוקה, אבל המרחק לא הדאיג אותי.

    "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" הוא שאל ונתן לי פתח מילוט.

    הנהנתי. "אני בטוחה."

    "את יכולה לצאת ראשונה, כי את בת וכל זה," הציע ג'וד.

    "לא, תודה." שילבתי את הזרועות על החזה והרגליים שלי נשארו נטועות באדמה. "אני אישאר בדיוק איפה שאני."

    "את לא נועלת נעליים," ג'וד ציין את המובן מאליו.

    "אז מה?"

    "אז זאת לא תחרות הוגנת."

    "אתה פשוט מפחד שבת תנצח אותך. אני בסדר גמור, גם בלי נעליים."

    ג'וד התבונן בי במשך רגע ארוך, ואז חלץ את הנעליים שלו וקילף מעליו את הגרביים כך שגם הוא היה יחף. ברודי עשה כמוהו. הסתכלתי על כפות הרגליים שלהם. "עכשיו זה הוגן," אמר ג'וד, והופתעתי מכך שהוא התעקש לשחק בצורה הוגנת, אבל לפי צורת הדיבור שלו זה היה חשוב לו.

    "למקומות, היכון, צא!"

    פרצתי בריצה כמו קליע שנורה מרובה, ומזווית העין ראיתי שאני מובילה. רצתי יותר מהר מאי פעם. הריאות שלי בערו, הזרועות והרגליים התנועעו במהירות, והעשב הגס והאבנים הקטנות ננעצו בכפות רגליי, אבל התעלמתי מהכאב ודחפתי את עצמי לרוץ מהר יותר. כבר יכולתי לראות את הגדר מולי כשג'וד עקף אותי. הוא עבר אותי במהירות כזו, שהרגשתי את הדף הרוח שלו מכה בי.

    הפסדתי לג'וד בפער, ולברודי בטיפה. כשהגעתי אליהם ג'וד כבר ישב על ראש הגדר ונראה נינוח ושלֵו, כאילו הוא ישב שם שעות והשתעמם מההמתנה. הוא אפילו לא התאמץ לנשום. ברודי זרק את עצמו על האדמה והתנשם כמו כלב. הרגליים שלי קרסו וברכיי פגעו באדמה. רכנתי קדימה בידיים על הקרקע והתאמצתי לנשום.

    הרגשתי שאני עומדת להקיא.

    אימא תמיד אמרה לי שחשוב להפסיד בכבוד, אבל ההפסד צרב אותי. הוא השאיר לי טעם מר בפה. ועכשיו הייתי צריכה לשלם את המחיר.

    "אז מה החובה?" התכוונתי להראות להם מה זה. הייתי ילדה שעומדת בחובות שלה.

     

    אמרי רוז ידועה בחיבתה ליין אדום, לקפה חזק ולמנה הגונה של סרקזם. היא אוהבת לכתוב על גיבורי אלפא סקסיים, על גיבורות חזקות, על אומנים, על נשמות יפות ועל דמויות פגומות שיש להן תקנה ושצריכות לעבוד בשביל הסוף השמח שלהן.

    כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה במרתוני צפייה בנטפליקס, במסעות סביב העולם בחיפוש אחר אור השמש או שקועה בספר טוב. היא ניו־יורקרית לשעבר שגרה היום בלונדון עם שתי הבנות היפות שלה ועם בורדר־טרייר רגזן ואהוב.

    עוד על הספר

    כשהכוכבים נופלים אמרי רוז

    פרולוג
    _______ 

    ליילה
     

    נעצתי את ציפורניי בידיו ועיניי נפערו. הוא חנק אותי וחסם את קנה הנשימה שלי.

    יכול להיות שככה זה ייגמר?

    יכול להיות שהגבר שאני אוהבת עומד להרוג אותי?

    אלא שזה לא היה הוא. לא זיהיתי את הגבר שעמד לסיים את חיי. עיניו הכחולות נראו פראיות ולא ממוקדות, כאילו הוא נמצא במקום אחר. התאמצתי לנשום ודמעות זלגו על פניי.

    זיהיתי את הרגע שבו הוא קלט שאני נחנקת על רצפת חדר השינה ושידיו הכרוכות סביב צווארי לא מאפשרות לי לנשום. הוא שחרר אותי, התיישב על עקביו ומשך בקצות שערו. ניסיתי לנשום מבעד לכאב ושפשפתי את הצוואר הכואב שלי.

    "ליילה," הוא אמר בקול מאומץ. הירח בהק כל כך הלילה, שראיתי את הכאב חקוק בפניו. "פאק. ליילה. אני כל כך מצטער, בייבי. אני כל כך מצטער."

    הוא הרים אותי מהרצפה, משך אותי אל בין זרועותיו והצמיד את מצחו אל מצחי. הדמעות שלו התערבבו בדמעותיי.

    איך הגענו למקום הזה?

    "תדבר איתי," התחננתי בפעם המאה מאז שחזר הביתה לפני שנה. חשבתי בתמימותי שאחרי שהוא ישוב הביתה נוכל לחזור לחיים הרגילים שלנו. טעיתי. כמה טעיתי. נלחמתי ברעידות גופי כי הייתי חייבת לבקש את זה שוב. "תספר לי מה קרה לך," הפצרתי בו. "בבקשה, ג'וד, אני מתחננת."

    הוא טמן את פניו בשקע צווארי ולא אמר מילה. הכאיב לי לדעת שהוא כבר לא יכול לדבר איתי על שום דבר, אחרי שפעם סיפרנו זה לזה הכול. עכשיו הלכתי תמיד על ביצים. הייתי במודעות תמידית לטריגרים שלו — דרכי עפר, הזיקוקים של יום העצמאות, רשרוש בעשב הגבוה שמאחורי האסם. הוא ראה סכנות בכל מקום.

    והלילה, בסך הכול חיבקתי אותו בזמן שישן. עשיתי את זה בלי לחשוב, פשוט הושטתי אליו את ידי באמצע השינה כפי שעשיתי פעמים רבות כל כך בעבר.

    הלילות היו הכי גרועים. העיגולים השחורים מתחת לעיניו היו עדות לחוסר השינה שלו.

    "אני אוהב אותך," המילים נעקרו מגרונו כאילו הן הכאיבו לו. "אני כל כך פאקינג אוהב אותך."

    "אני אוהבת אותך יותר. אני... ג'וד..." נאחזתי בו.

    אל תלך.

    אל תעזוב אותי.

    אבל ידעתי שהוא כבר עזב. איבדתי אותו במקום כלשהו בצד השני של העולם. "אנחנו חייבים למצוא מישהו שיוכל לעזור לך."

    הוא לא אמר דבר. הוא נפגש עם פסיכולוג, אבל הטיפול לא עזר. הוא היה בטוח שאף אחד לא יוכל להציל אותו. הוא התחיל להתייאש, ראיתי את התבוסה בעיניו.

    "אני מצטער," הוא מלמל שוב ושוב. הוא אמר את זה כל הזמן, כאילו הכול יהיה בסדר אם יגיד את המילים. אבל ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה בסדר.

    ג'וד מקאליסטר היה הגבר הכי חזק שהכרתי. הוא שרד שלוש הצבות באפגניסטן וחמש שנות שירות פעיל במארינס. הוא נורה בראשו והצליח לשרוד. שמרתי את הקסדה שלו בארון. חור ענקי נפער בה, אבל השכבה הפנימית עצרה את הקליע והצילה את חייו. תמונה שלי הייתה מודבקת בתוך הקסדה וג'וד אמר שהוא לקח אותי איתו לכל מקום שהלך.

    פעם חשבתי שהאהבה שלנו חזקה מספיק כדי לשרוד הכול. אפילו שדה קרב.

    טעיתי.

    לא לקחתי בחשבון את הפציעות שלא השאירו צלקות. את האיברים השבורים ששום רופא לא יכול לרפא. הוא הביא את הגיהינום הביתה יחד איתו, ולי לא היה מושג איך לעזור לו. אבל התכוונתי להמשיך לנסות.

    לא יכולתי לאבד את ג'וד.

    הוא היה אמור להיות הנצח שלי.

     

    ג'וד
     

    ישבתי על קצה המזרן והבטתי בה ישנה. היא נראתה שלווה כל כך, פאקינג יפהפייה עם השיער החום הגלי הפרוע ועם הריסים הארוכים שנחו על השקעים שתחת עיניה. העיניים הירוקות האלה, בגוון של העשב באחו. המבט שלי ירד אל הסימנים הסגולים שעל צווארה, שאני יצרתי לפני יומיים. היא טשטשה אותם בעזרת מייקאפ, אבל הם עדיין היו שם וכל אחד היה יכול לראות אותם. שום כמות של איפור לא יכולה להסתיר את האמת.

    אני עשיתי לה את זה.

    הכאבתי לאדם שטענתי שאני אוהב יותר מכול.

    לפני כמה חודשים כמעט שברתי את מפרק כף היד שלה מתוך חלום בלהות. שנאתי את עצמי בגלל הסבל שגרמתי לה. הצעקות, ההאשמות חסרות הבסיס, השתייה והזמנים שבהם לא יכולתי לסבול מגע. זה לא מה שהיא חשבה שתקבל. אהבה לא אמורה להכאיב כל כך. היא ניסתה לשכנע אותי שאני טועה וסירבה לראות את האמת, אך לא הייתה לי שום כוונה להמשיך לגרור אותה למטה יחד איתי. ליילה הייתה חזקה וקשוחה, אלא שהאהבה שלה אליי החלישה אותה. היא נשארה איתי לטוב ולרע, אף על פי שהייתה צריכה לעזוב אותי מזמן.

    האמת היא שהיא הייתה צריכה לעזוב אותי ביום שבו יצאתי לטירונות בגיל שמונה־עשרה הבוגר והבשל. באותם ימים חשבתי שהתוכנית שלי מושלמת. כזה שחצן. הייתי כל כך בטוח שאני חזק מספיק כדי להתמודד עם כל דבר. אומנם זה היה רק לפני שש שנים, אבל נראה כאילו זה קרה בחיים אחרים.

    עכשיו היא פחדה ממני. פחדה עליי. חששה להשאיר אותי לבד, שמא לא אזכה להגיע ליום הולדתי העשרים ושישה.

    תראה מה עשית לה, אידיוט. אתה באמת מסוגל לצפות ממנה שתאהב אותך בטוב וברע?

    הגיע לה כל כך הרבה יותר מאשר גבר פסיכי שכמעט חנק אותה למוות. רשימת הדברים האיומים שעשיתי לה — לכל המשפחה שלי — הייתה ארוכה ובלתי נסלחת. לא רק בשנה שחלפה מאז שחזרתי הביתה, אלא בשנים שבהן היא חיכתה לי ודאגה ללא הרף בזמן שנלחמתי במלחמה שהתחננה בפניי שלא איכנס אליה. ליילה טוענת שהיא לא הקריבה כלום כדי להיות איתי, אבל זה בולשיט ושנינו יודעים את זה.

    קמתי, הנחתי את הפתק על שידת המיטה ויצאתי מהחדר לפני שאספיק לשנות את דעתי. קיוויתי שהיא תבין שעשיתי את זה כי אני אוהב אותה. הגיע הזמן לשחרר אותה. לא יכולתי להיות הגבר שהיא צריכה, כי הגבר ההוא כבר איננו.

    השמש התחילה לזרוח כשנסעתי משם. עזבתי את הבית, את טקסס, את המשפחה שלי, ואת אהבת חיי. אם הייתי יכול להשיל מעליי את עורי, לצאת מתוך הראש שלי — הייתי עוזב גם אותם.

    הגברתי את הווליום כששיר רוק קלאסי התנגן ברדיו — Carry On Wayward Son1 — וכמילות השיר, המשכתי הלאה.

    הרמתי את בקבוק הוויסקי אל פי ושתיתי לגימה ארוכה.

    "נדפקת, מקאליסטר. היית צריך לדעת."

    הפניתי את הראש והסתכלתי על החבר שלי ריס מדיגן, שישב במושב הנוסע בשברולט סילברדו שלי. הוא העביר את ידו על ראשו המגולח ותופף בידו האחרת לפי קצב המוזיקה. ריס מת על השיר הזה, הוא היה צורח אותו בקולי קולות רק כדי לעצבן את כולם. הבחור שר נורא. הוא לא היה מסוגל לשיר בלי זיופים גם אם החיים שלו היו תלויים בזה. "הוא היה רק ילד," טענתי. "שיחקנו איתו פוטבול. נתנו לו ממתקים. איך יכולתי לדעת?"

    "אתה מנסה להגיד לי שלא ראית את מכשיר הטלפון? ראית אותו, אבל היססת. נכון?"

    ניגבתי את הזיעה מהמצח בשרוול החולצה. הלב שלי הלם בכוח בצלעותיי, ופחד ואימה עברו במורד גבי.

    הסתכלתי שוב על מושב הנוסע. ריס נעלם, כי ריס המזוין כבר מת. עכשיו דיברתי עם אנשים מתים.

    שתיתי עוד לגימה מהוויסקי והמשכתי לנסוע.

    עדיף לה להיות בלעדיי. הבחורה שלי הייתה לוחמת והיה לה חוסן נפשי. כבר לא האמנתי ביותר מדי דברים, אבל עדיין האמנתי בה.

     

    חלק ראשון

    1
     ______ 

    ליילה
     

    "למה אני חייבת ללבוש שמלה?" מלמלתי, ואימא שלי נפנפה את הרטינות בתנועת יד. הסתכלתי בזעף על ההשתקפות שלי במראה. לבשתי שמלה צהובה עם רקמה לבנה של פרחים. פרחים. איכס.

    "כי המקאליסטרים הזמינו אותנו אליהם לברביקיו."

    משפחת מקאליסטר גרה בהמשך הרחוב, לא רחוק מהבית החדש שלנו, כך שהם כנראה השכנים החדשים שלנו. אתמול קייט מקאליסטר באה לברך אותנו על ההגעה לשכונה והתברר שאימא והיא הכירו בקולג'. איזה עולם קטן, הן אמרו, ואז צחקו והתחבקו כמו חברות ילדות ותיקות.

    "אני לא מבינה מה זה משנה מה אני לובשת," רטנתי שוב.

    "תפסיקי להיות זעפנית," אימא שלי צחקה וחילקה את שערי לשלוש קווצות כדי לקלוע אותו לצמה.

    אימא חייכה. והיא המשיכה לחייך מאז שדרק הסכים לעזוב את יוסטון ולעבור לסייפרס ספרינגס, עיירה קטנה בגבעות של טקסס. אימא עבדה כאחות ועמדה להתחיל במקום העבודה החדש שלה בשבוע הבא. דרק היה חשמלאי, ומאחר שעבד כעצמאי הוא היה יכול לגור ולעבוד בכל מקום.

    "שניים מהבנים בגילך," היא אמרה בהתלהבות. "אולי תהיו חברים."

    "לא נראה לי. בטח לא כשהם יראו אותי בשמלה הזאת. אני נראית מטופשת."

    "את נראית יפה." היא משכה בקצה הצמה הצרפתית שקלעה לי כרגע והמבטים שלנו הצטלבו במראה. העיניים שלה ירוקות בדיוק כמו שלי, ולשתינו יש שיער חום־כהה גלי. כולם אמרו שאני דומה לה כמו שתי טיפות מים.

    עצרתי לחשוב על מה שהיא אמרה. "רגע, איך שניהם יכולים להיות בגילי?" שאלתי והעיניים שלי נפערו. "הם תאומים?"

    "לא. הם בני דודים."

    "אה," כתפיי נשמטו באכזבה. האפשרות של תאומים נשמעה הרבה יותר כיפית. הם יכלו לעבוד על אנשים ולהעמיד פנים שכל אחד מהם הוא האחר.

    "נו, את נראית יפה כמו תמונה," אמר דרק בחיוך.

    זייפתי חיוך אף על פי שעדיין כעסתי שהכריחו אותי ללבוש שמלה.

    "לדרק מותר ללבוש ג'ינס וטי־שירט," הסתכלתי בכעס על החמניות שעל הכפכפים שלי כשיצאנו מהבית. הייתי מעדיפה לנעול את נעלי האולסטאר הגבוהות שלי. "זה ממש לא הוגן."

    "החיים לא הוגנים, מתוקה," הוא צחק. "הגיע הזמן שתלמדי."

    זאת לא הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה, אבל החלטתי להפסיק להתלונן בעניין. ממילא זה לא ישנה שום דבר. זה היה הבית החדש שלנו ואימא שלי התעקשה שאני אוהב את המקום. היא דיברה על המעבר שלנו כאילו זו הרפתקה אחת גדולה, אבל היא לא זאת שנאלצה להשאיר את החברה הכי טובה שלה מאחור. סובבתי שוב ושוב את צמיד החברות הסגול שלי סביב מפרק כף היד ותהיתי מה דרסי עושה עכשיו. היא בטח שוחה בבריכה בבניין המשותף שלנו. נאנחתי בעצב כשחשבתי על הקיץ שתכננו באינספור הפעמים שישנו אחת אצל השנייה, הקיץ שנהרס כשאימא שלי הכריזה שאנחנו עוברים.

    דרק כרך את זרועו המקועקעת סביב הכתפיים של אימא שלי ונישק אותה על קצה הראש. התקדמנו לכיוון הבית של משפחת מקאליסטר כשאני מלווה אותם בפרצוף חמוץ. במשך שבע שנים שלמות, היינו רק אימא שלי ואני, וככה בדיוק אהבתי את זה. ואז לפני שנתיים היא התחתנה עם דרק.

    עכשיו כשהיה לה אותו, הרגשתי כמו גלגל חמישי.

    החיים לא הוגנים, מתוקה.

    כמה מדויק.

      

    *

    משפחת מקאליסטר גרה בבית חווה גדול עשוי אבן ומוקף מרפסת, על שטח אדמה של כמה דונמים. אכלנו במרפסת האחורית שהשקיפה על שדה ואסם, ובאופק נראו גבעות. פטריק מקאליסטר אמר שהשטחים האלו שייכים לחווה לגידול בקר. הוא היה קבלן והייתה לו חברת בנייה. לפי גודל הבית וכל האדמות שלהם, הייתה לי תחושה שהם הרבה יותר עשירים מאיתנו. בתוך חמש דקות המבוגרים כבר צחקו ביניהם ודיברו כמו חברים ותיקים, ובינתיים אני הייתי תקועה בשולחן הילדים עם הבנים. כל הארבעה.

    בזמן שאכלנו המבורגרים, קלחי תירס וסלט תפוחי אדמה, גיליתי כמה דברים על הבנים במשפחת מקאליסטר.

    דבר ראשון — ג'וד מקאליסטר היה הילד הכי מעצבן בעולם. הוא היה שוויצר, חשב שהוא יודע הכול והתנהג כאילו הוא זה שמחליט על כולם.

    דבר שני — ברודי, בן הדוד של ג'וד, היה הילד הכי לא מנומס שפגשתי אי פעם. הוא לעס בפה פתוח ואכל מהר כל כך, כאילו זאת הארוחה הראשונה שהוא מקבל אחרי שנים. כשג'וד הושיט יד לעוד קלח תירס, ברודי דקר אותו במזלג.

    דבר שלישי — ברודי עבר לגור עם המשפחה לפני חודש, ולפני כן הוא בכלל לא פגש את בני הדודים שלו. לא ידעתי את כל הסיפור כי כששאלתי את ברודי איפה אימא שלו, הוא ענה, "זה לא העסק המזוין שלך."

    וזה הדהים אותי כל כך עד שהשתתקתי. ילדים בני תשע לא אמורים לקלל, וזה מה שאמרתי לו.

    "אני לא בן תשע," הוא ענה בפה מלא אוכל. "הייתי בן עשר ב-10 באפריל."

    "ואני אהיה בן עשר ב-20 באוגוסט," אמר ג'וד. "מתי יש לךְ יום הולדת?"

    "חמישה במאי," עניתי בחוסר רצון. רק עכשיו מלאו לי תשע, ככה ששניהם היו מבוגרים ממני. ג'וד, מר ידען, עשה את החישוב במהירות.

    "את קטנה ממני בתשעה חודשים וקטנה מברודי בשנה וחודש."

    כאילו זה נתן להם איזושהי עליונות. זה לא. שניהם עלו לכיתה ד', בדיוק כמוני.

    גידאון היה בן שש ורצה רק להיכנס פנימה ולצפות בסרטים, אבל ההורים שלו לא הרשו לו אז הוא ישב שם והזעיף פנים. ג'סי, התינוק של המשפחה, היה ילד מקסים בן ארבע. הוא היה חמוד ומשעשע וכולנו צחקנו מהדברים שאמר.

    עכשיו כולנו כבר סיימנו לאכול — חוץ מברודי, שלקח מנה שלישית מעוגת התותים — והמבוגרים אמרו לנו ללכת לשחק. ברודי רצה לרכוב על הסוסים, אבל היה אסור לנו לעשות את זה בלי השגחה של מבוגר, כך שנאלצנו למצוא דרך אחרת ליהנות. וככה הגענו לשחק פוטבול בשדה שמאחורי הבית.

    "את לא תצליחי לתפוס," אמר ג'וד החכמולוג.

    "ברודי תפס עכשיו. גם אני יכולה." הסתכלתי על ברודי, הוא היה הרבה יותר נמוך מג'וד ודי צנום. היו לו ברכיים בולטות, מרפקים חדים ושיער בלונדיני כהה. אומנם היה לו אותו שם משפחה, אבל ברודי לא נראה כמו שאר הבנים במשפחת מקאליסטר, עם העיניים הכחולות והשיער החום שלהם.

    ג'וד טלטל את הראש. "ברודי קשוח, הוא רגיל לתפוס את הכדור. את ילדה. עם שמלה," הוא גיחך, זרק את הכדור גבוה באוויר ותפס אותו בידיו.

    "הוא יפיל אותך על התחת," אמר ברודי וחיטט בפצע בברך. דם טפטף על השוק שלו. דוחה.

    "אם תצליחי לתפוס אותו בכלל," הוסיף ג'וד.

    לא חיכיתי לעלות לכיתה ד' בבית הספר החדש, אם המשמעות הייתה שאראה אותם כל יום. ג'וד סתם משך את הזמן והעמיד פנים שזה עניין גדול, אפילו שזה לא היה. זה היה רק פוטבול, לא פצצה.

    "פשוט תזרוק את הכדור הזה כבר. מה קרה? אתה פוחד שילדה תתפוס אותו?" התגריתי בו.

    ג'וד פלט נחירת צחוק כאילו זה היה רעיון מגוחך. "את לא תתפסי אותו."

    שנאתי את הביטחון המוחלט שנשמע בקולו, כאילו הוא יודע הכול. "פשוט תזרוק כבר את הכדור," קראתי שוב והתרגזתי יותר ויותר עם כל רגע שעבר.

    "בסדר, אבל תזכרי — את ביקשת."

    גלגלתי עיניים, חלצתי את הכפכפים וחציתי את השדה בריצה, כמו שברודי עשה קודם. "זה מספיק רחוק," הוא צעק.

    התעלמתי ממנו והמשכתי לרוץ. הוא לא יחליט עליי. כשהרגשתי מוכנה, עצרתי והסתובבתי אליו. וואו, רצתי הרבה. הוא היה די רחוק. הוא בטח לא יוכל בכלל לזרוק את הכדור למרחק כזה.

    גיחכתי כשדמיינתי את הכדור נופל באמצע הדרך. זה ילמד אותו לא להיות יהיר.

    "זה יכאב," הזהיר גידאון, שאפילו לא הרים את העיניים מחוברת הקומיקס שקרא. לא נראה לי שהוא יודע לקרוא, ככה שהוא בטח רק הסתכל על התמונות. השפתיים שלו היו סגולות מהקרטיב בטעם ענבים שהחזיק והמיץ טפטף על הזרוע שלו.

    "אם היא תצליח לתפוס בכלל," צחק ג'וד.

    התכוונתי לתפוס גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה. חוץ מזה, לא חשבתי שהוא מסוגל לזרוק כדור חזק ורחוק כמו שהם טענו שהוא יכול. הכדור עזב את ידו והסתחרר באוויר כמו טיל שטס ישר אליי. השמיים היו כחולים כל כך והסתכלתי לעבר השמש כך שהתקשיתי לראות את הכדור. ג'וד צעק משהו בקול המעצבן שלו, אבל לא שמעתי את המילים. הייתי ממוקדת כל כך בכדור. התרכזתי כאילו החיים שלי תלויים בזה.

    לפני שהבנתי מה קורה, הייתי שכובה על הגב וכל האוויר יצא לי מהריאות. פיל ישב על החזה שלי והקשה עליי לנשום או אפילו לזוז.

    "היא מתה?" זה נשמע כמו ג'סי. אצבע ננעצה בצלעות שלי. שכבתי שם כמו אבן.

    "ג'וד הרג את ליילה?" זה כנראה היה גידאון. "הם ממש יכעסו עלינו."

    "בוא ניקח עוד קרטיב."

    "כן. זה משעמם."

    צל הסתיר את השמש שחיממה את פניי. פקחתי עיניים ומצמצתי כמה פעמים. עיניים כחולות כמו פרחי הבר שבשדה התבוננו בי, שיער חום ארוך מדי צנח על המצח שלו והגבות שלו היו מכווצות. "את בסדר?" שאל ג'וד בקול רך יותר הפעם ונימת דאגה התגנבה לקולו.

    נאבקתי לנשום כדי שאוכל לדבר. "בסדר."

    "תפסת את הכדור."

    עיניי נפערו בהפתעה, "באמת?"

    הוא חייך וגומות חן הופיעו בלחייו. "לגמרי," הוא הנהן ושמעתי את הגאווה בקולו. הלב המטומטם שלי התנפח כמו בלון. "ואפילו לא שחררת אותו."

    הטיתי את הסנטר מטה והסתכלתי על הכדור שעדיין חיבקתי אל החזה. עכשיו היה תורי להשתחצן. "ברור. אמרתי לך שאתפוס אותו."

    "על התחתונים שלך כתוב שַבָּת," ציין ברודי ולא הצלחתי להחליט מי מעצבן יותר, הוא או ג'וד. "והיום יום ראשון."

    "תמשכי את השמלה למטה," אמר ג'וד ונתן לברודי מכה על הראש. "אל תסתכל על התחתונים שלה."

    ברודי משך בכתפיים. "זאת לא אשמתי שהיא לובשת שמלה כשהיא משחקת פוטבול. לא אשמתי שהיא לא מחליפה תחתונים."

    אני בהחלט החלפתי תחתונים כל יום ופתחתי את הפה כדי למחות, אבל ברודי כבר רץ לדרכו ואני סתמתי את הפה בלי לטרוח לתקן אותו.

    נשבעתי שבחיים לא אלבש שוב שמלה. התעלמתי מידו המושטת של ג'וד, קמתי על רגליי והחלקתי בידי את השמלה המטופשת.

    "אין יום ראשון," מלמלתי.

    "מה?" שאל ג'וד.

    "התחתונים. יש רק שישה זוגות בחבילה. הם דילגו על יום ראשון."

    "זה ממש דפוק."

    "כן." הרגשתי שהלחיים שלי בוערות. זה היה כל כך מביך. חיפשתי משהו שאוכל לעשות חוץ מלשחק בפוטבול. הידיים שלי עדיין שרפו מהתפיסה של הכדור והחזה שלי עדיין כאב מהפגיעה, אבל לא התכוונתי להודות בזה.

    "רוצה לעשות תחרות?" בשנה שעברה הייתי אחת הרצות הכי מהירות בכיתה ג' וידעתי שאני יכולה לנצח את ג'וד ואת ברודי אפילו בשמלה וברגליים יחפות. הייתי ממש בטוחה בעצמי.

    "על מה נתערב?" שאל ברודי.

    "השאלה היא מה את מוכנה לאבד?" ג'וד חייך אליי חיוך שחצני.

    כל כך. מעצבן.

    "אתה ממילא תפסיד, אז כדאי שזה יהיה טוב." עברתי בראשי על רשימת החפצים הכי יקרים לי והייתי מוכנה להציע אחד מהם למי שינצח. מאחר שאני עמדתי לנצח, לא הייתי צריכה להיפרד משום דבר.

    ג'וד הטה את ראשו והתבונן בפניי. "אמת או חובה?"

    "מה?"

    "תבחרי."

    "חובה," אמרתי במהירות, בלי לעצור ולחשוב על זה בכלל.

    גם ג'וד וברודי בחרו בחובה, כמה מפתיע. הסתדרנו בשורה וג'וד וידא שכולנו עומדים על אותו קו.

    הוא הקיש באצבעות כאילו בדיוק נזכר במשהו. "אה, רגע. את לא פוחדת מתנינים, נכון?" חיפשתי בפניו סימנים לזה שהוא צוחק, אבל הוא נראה רציני לגמרי.

    "אני לא פוחדת מכלום," עניתי באומץ. פחדתי רק מדבר אחד. רעמים. אבל לא התכוונתי לספר לו את זה. "למה?" שאלתי מייד בחשדנות. חיפשתי מסביב בִּיצה או משהו שתנינים עלולים לחיות בתוכו, אבל לא ראיתי שום דבר.

    "פשוט תנצחי, ואז זה לא ידאיג אותך."

    עקבתי אחרי מבטו אל הגדר שבקצה השדה. קו הסיום שלנו. היא הייתה די רחוקה, אבל המרחק לא הדאיג אותי.

    "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה?" הוא שאל ונתן לי פתח מילוט.

    הנהנתי. "אני בטוחה."

    "את יכולה לצאת ראשונה, כי את בת וכל זה," הציע ג'וד.

    "לא, תודה." שילבתי את הזרועות על החזה והרגליים שלי נשארו נטועות באדמה. "אני אישאר בדיוק איפה שאני."

    "את לא נועלת נעליים," ג'וד ציין את המובן מאליו.

    "אז מה?"

    "אז זאת לא תחרות הוגנת."

    "אתה פשוט מפחד שבת תנצח אותך. אני בסדר גמור, גם בלי נעליים."

    ג'וד התבונן בי במשך רגע ארוך, ואז חלץ את הנעליים שלו וקילף מעליו את הגרביים כך שגם הוא היה יחף. ברודי עשה כמוהו. הסתכלתי על כפות הרגליים שלהם. "עכשיו זה הוגן," אמר ג'וד, והופתעתי מכך שהוא התעקש לשחק בצורה הוגנת, אבל לפי צורת הדיבור שלו זה היה חשוב לו.

    "למקומות, היכון, צא!"

    פרצתי בריצה כמו קליע שנורה מרובה, ומזווית העין ראיתי שאני מובילה. רצתי יותר מהר מאי פעם. הריאות שלי בערו, הזרועות והרגליים התנועעו במהירות, והעשב הגס והאבנים הקטנות ננעצו בכפות רגליי, אבל התעלמתי מהכאב ודחפתי את עצמי לרוץ מהר יותר. כבר יכולתי לראות את הגדר מולי כשג'וד עקף אותי. הוא עבר אותי במהירות כזו, שהרגשתי את הדף הרוח שלו מכה בי.

    הפסדתי לג'וד בפער, ולברודי בטיפה. כשהגעתי אליהם ג'וד כבר ישב על ראש הגדר ונראה נינוח ושלֵו, כאילו הוא ישב שם שעות והשתעמם מההמתנה. הוא אפילו לא התאמץ לנשום. ברודי זרק את עצמו על האדמה והתנשם כמו כלב. הרגליים שלי קרסו וברכיי פגעו באדמה. רכנתי קדימה בידיים על הקרקע והתאמצתי לנשום.

    הרגשתי שאני עומדת להקיא.

    אימא תמיד אמרה לי שחשוב להפסיד בכבוד, אבל ההפסד צרב אותי. הוא השאיר לי טעם מר בפה. ועכשיו הייתי צריכה לשלם את המחיר.

    "אז מה החובה?" התכוונתי להראות להם מה זה. הייתי ילדה שעומדת בחובות שלה.