דיוקן עצמי

בנעורי, האמנתי שהחיים הוראות שימוש יעזור לי לחיות, והתאבדות הוראות שימוש למות. העברתי שלוש שנים ושלושה חודשים מחיי בארצות זרות. אני מעדיף להסתכל לצד שמאל שלי. אחד מחברי בא על סיפוקו רק בבגידה. סוף מסע מותיר בי אותו טעם נוגה של סוף רומן. אני שוכח מה שלא מוצא חן בעיני. ייתכן שבלי לדעת זאת, יצא לי לדבר עם מישהו שהרג מישהו. אני הולך להציץ ברחובות ללא מוצא. מה שיש בסוף החיים לא מפחיד אותי. אני לא ממש מקשיב למה שאומרים לי. אני מתפלא שמדביקים לי כינוי חיבה, כשבקושי מכירים אותי. לוקח לי זמן להבין שמישהו מתנהג אלי לא יפה, עד כדי כך שאני מופתע שזה קורה: כאילו באיזשהו אופן הרוע אינו ממשי. אני מתייק. דיברתי עם סלבאדור דאלי בגיל שנתיים. תחרות לא מדרבנת אותי. לתאר במדויק את חיי ייקח לי יותר זמן מלחיות אותם. אני שואל את עצמי אם לא אהפוך לריאקציונר לעת זקנה. בישיבה ברגליים עירומות על ריפוד סקאיי, העור שלי לא מחליק, הוא חורק. בגדתי בשתי נשים. סיפרתי להן, לאחת זה לא הזיז, לשנייה כן. אני מתלוצץ עם המוות. אני לא אוהב את עצמי. אני לא שונא את עצמי. אני לא שוכח לשכוח. אני לא מאמין בקיומו של השטן. אין לי עבר פלילי. הייתי רוצה שעונות השנה ייארכו שבוע. אני מעדיף להשתעמם לבד מאשר בשניים. אני מסתובב במקומות ריקים וסועד במסעדות עגמומיות. בענייני מזון, אני מעדיף את המלוח על המתוק, המבושל על הנא, הקשה על הרך, הקר על החם, המתובל על התפל. אני לא יכול לכתוב בראש שקט אם המקרר שלי ריק. אני יכול בקלות לחיות בלי אלכוהול וסיגריות. בארץ זרה, אני מהסס אם לצחוק כשבן־שיחי מגהק במהלך השיחה. אני מבחין בשערות שיבה אצל אנשים שעדיין לא בגיל שהגיוני שיהיו להם כאלה. עדיף שלא אקרא ספרות רפואית מקצועית, בייחוד לא את הקטעים המתארים את הסימפטומים של מחלות מסוימות: מרגע שאני מגלה את דבר קיומם אני מיד רואה אותם מתפשטים בי. מלחמה נראית לי דבר כל כך לא ממשי שאני מתקשה להאמין שאבי השתתף באחת. ראיתי אדם שהחצי השמאלי של הפרצוף שלו הביע משהו שונה מהחצי הימני. אני לא בטוח שאני אוהב את ניו יורק. אני לא אומר "אל"ף יותר טוב מבי"ת" אלא "אני מעדיף את אל"ף על בי"ת". אני לא חדל לערוך השוואות. כשאני חוזר מנסיעה, הרגע הטוב ביותר הוא לא המעבר בשדה התעופה ולא ההגעה הביתה אלא הנסיעה במונית שקושרת בין השניים: זה עדיין המסע, אבל כבר לא באמת. אני מזייף, לכן אני לא שר. בגלל שאני מצחיק, חושבים שאני מאושר. אני מקווה לעולם לא למצוא אוזן בשדה. אני לא אוהב מילים יותר מפטיש או מבורג. אני לא מכיר את הבחורים הירוקים. בחלונות ראווה בארצות דוברות אנגלית אני קורא ״sale״ בצרפתית.¹ אני לא יכול לישון עם מישהו שזז, נוחר, נושם חזק או מושך במצעים. אני יכול לישון מחובק עם מישהו שלא זז. היה לי רעיון ל"מוזיאון החלום". יש לי נטייה, מטעמי נוחות לשונית, לכנות "חברים" אנשים שאינם כאלה, אני לא מוצא מילה אחרת שתיטיב להגדיר את האנשים האלה שאני מכיר ומחבב, אבל שלא קשרתי איתם שום קשר מיוחד. ברכבת, כשאני יושב נגד כיוון הנסיעה, אני לא רואה את הדברים מגיעים, אלא מתרחקים. אני לא דואג לפנסיה שלי. מבחינתי החלק הכי טוב בגרב הוא החור. אני לא שם לב כמה כסף יש בחשבון הבנק שלי. חשבון הבנק שלי לעתים נדירות במינוס. שואה, מספר אפס, מובוטו מלך זאיר, חדר מיון, טיטיקאט פוליז והכיבוש של קלישי השפיעו עלי הרבה יותר מכל יצירות המופת הבדיוניות. סרטי הרדימייד שהקרין ז'אן־מרק שאפולי הצחיקו אותי יותר מהקומדיות המהוללות ביותר. ניסיתי פעם אחת להתאבד, התפתיתי ארבע פעמים לנסות להתאבד. הקול המרוחק של מכסחת דשא בקיץ מעלה בי זיכרונות ילדות טובים. קשה לי לזרוק. אחת מהסבתות במשפחתי היתה אגרנית כפייתית, כשהיא מתה מצאו קופסת נעליים עם מדבקה שעליה נכתב בקפידה: "שאריות חוטים קטנים שלא יכולים לשמש לכלום". אני לא חושב שחוכמת החכמים תאבד. היה לי פרויקט של ספר־מוזיאון לכתיבה עממית שאליו יועתקו כל מיני הודעות בכתב־יד של זרים, ממוינות לפי סוגים: מודעות חיפוש חיות אבודות, הודעות לפקחים שהונחו על שמשות קדמיות של רכבים כדי לא לשלם חניה, קריאות פתוחות לעדים, הודעות על החלפת בעלות, פתקים משרדיים, פתקים ביתיים, פתקים שאדם כותב לעצמו. חשבתי, בזמן שהקשבתי לקשיש מגולל את סיפור חייו: "האיש הזה הוא מוזיאון של עצמו". חשבתי, בזמן שהקשבתי לבן של פעיל אפרו־אמריקאי וסוציולוגית צרפתייה: "האיש הזה הוא רדימייד." חשבתי, למראה גבר חיוור: "הוא רוח רפאים של עצמו."