איש קטן, מה עכשיו?

פִּינֶבֶּרְג מגלה משהו חדש על לֶמְשֶׁן ומקבל החלטה חשובה

 

 

השעה היא ארבע וחמש דקות. פינברג וידא זאת זה עתה. הוא ניצב בחזית הבית ברוֹתְנבּאום שטראסה מספר 24, גבר צעיר בלונדיני בעל חזות נעימה. הוא ממתין.

ובכן השעה ארבע וחמש דקות, ופינברג קבע להיפגש עם לֶמְשֶׁן* ברבע לארבע. פינברג מחזיר את השעון לכיסו ומתבונן בשלט הקבוע בכניסה לבית ברותנבאום שטראסה מספר 24. הוא קורא:

[* גרמנית, Lämmchen, טלה, משמש ככינוי חיבה.]

ד"ר סֶזַם

רופא נשים

שעות קבלה: 9-12, 16-18

בדיוק! וכעת שוב ארבע וחמש דקות. אם אדליק לי עוד סיגריה, מובן מאליו שלמשן תופיע מיד מעבר לפינה. אז נעזוב את זה. בין כה וכה היום הזה הולך להיות יקר למדי.

הוא מפנה את מבטו מהשלט. ברותנבאום שטראסה יש שורת בתים אחת בלבד. מעבר לכביש, מעבר לאי התנועה, מעבר למזח, זורם נהר הסְטְרֶלָה. במקום הזה הוא רחב למדי, מעט לפני מקום השפך שלו אל הים הבלטי. רוח רעננה נושבת משם, השיחים מהנהנים בענפיהם, העצים משמיעים רחש קל.

ראוי שכל אחד יוכל לגור כך, חושב פינברג. בטח יש לסזם הזה שבעה חדרים. הוא בטח מרוויח המון כסף. שכר הדירה שהוא משלם הוא בטח... מאתיים מארק? שלוש מאות מארק? אוף, מה, אין לי שום מושג. ארבע ועשר דקות!

פינברג מושיט יד לכיס, מוציא סיגריה מהנרתיק ומדליק אותה.

מעבר לפינה מגיחה למשן, בחצאית קפלים לבנה, בחולצת משי פראי, בלי כובע, שיערה הבלונדיני מתבדר ברוח.

"שלום, יוּנְגֶה.* באמת שלא יכולתי להגיע מוקדם יותר. כועס?"

[* Junge, נער בחורי. כינוי חיבה מיושן.]

"ממש לא. רק שנצטרך לשבת בלי סוף. שלושים אנשים לפחות כבר נכנסו לשם מאז שאני ממתין כאן."

"הרי לא בטוח שכולם הלכו אל הרופא. ואנחנו הזמנו תור."

"את רואה שהיה כדאי להזמין תור!"

"מובן מאליו שזה היה כדאי. הרי אתה תמיד צודק, יונגה!" ובעומדם על המדרגות היא חופנת את ראשו בין כפות ידייה ומנשקת אותו בשקיקה. "הוי, אלוהים, כמה שאני מאושרת שיש לי אותך שוב, יונגה. תאר לעצמך, כמעט ארבעה־עשר ימים!"

"כן, למשן," הוא משיב. "גם אני כבר לא מצוברח."

הדלת נפתחת ובמסדרון החשוך למחצה ניצבת מולם רוח רפאים ונובחת: "את פנקסי הקופה!"

"אבל תני לבנאדם להיכנס קודם," אומר פינברג ומזיז לפניו את למשן. "חוץ מזה, יש לנו תור פרטי. הזמנתי מראש. שמי פינברג."

למשמע המילים "תור פרטי" מרימה רוח הרפאים את ידה ומדליקה את האור במסדרון. "הרופא יגיע מיד. רק רגע בבקשה. בבקשה פנימה, לשם."

הם הולכים אל הדלת וחולפים ליד דלת אחרת, פתוחה למחצה. זה צריך להיות חדר ההמתנה הרגיל, ונראֶה שבו יושבים השלושים שפינברג ראה כאשר חלפו על פניו. כולם מסתכלים על שניהם, ובליל קולות מתעורר: "לא יכול להיות דבר כזה!" - "אנחנו כבר ממתינים יותר מהם!" - "בשביל מה אנחנו משלמים את מסי הקופה שלנו?!" - "הנוכלים המגונדרים האלה לא שווים יותר מאיתנו."

האחות נכנסה בדלת. "רק תהיו בשקט! הרי אתם מפריעים לרופא! זה לא מה שאתם חושבים. זהו החתן של הדוקטור יחד עם אשתו. לא ככה?"

פינברג מחייך כאילו שמע מחמאה, למשן מושכת אל הדלת השנייה. לרגע משתררת דממה.

"נו, רק במהירות!" לוחשת האחות והודפת את פינברג לפניה. "הפציינטים האלה של הקופה הם אנשים פשוטים מאוד. לְמה מצפים האנשים תמורת הפרוטות שהקופה משלמת..."

הדלת נסגרת, הבחור ולמשן מוקפים בפילוסין אדום.

 

"זהו בטח הסלון הפרטי שלו," אומר פינברג. "איך הוא מוצא חן בעינייך? נורא מיושן, לדעתי."

"הרגשתי ממש נורא," אומרת למשן. "הרי גם אנחנו פציינטים של הקופה. ולשמוע ככה איך הם מדברים עלינו."

"למה את מתרגזת?" הוא שואל. "הרי ככה זה. הם עושים בנו כרצונם, באנשים הקטנים..."

"אבל זה מרגיז אותי..."

הדלת נפתחת, אחות אחרת נכנסת. "אדון וגברת פינברג? הדוקטור מבקש את סבלנותכם לרגע. אולי אוכל בינתיים לקבל את הפרטים האישיים שלכם?"

"בבקשה," אומר פינברג ומיד הוא נשאל: "גיל?"

"עשרים ושלוש."

"שם פרטי: יוהַנֶס."

לאחר היסוס: "מנהל חשבונות."

ויותר בקלות: "תמיד הייתי בריא. מחלות הילדות הרגילות, וחוץ מזה שום דבר. וככל שידוע לי, שנינו בריאים."

ושוב בהיסוס: "כן, אמא עדיין חיה. אבא כבר לא. לא, אינני יכול לומר ממה הוא מת."

ולמשן...: "עשרים ושתיים. אֶמָּה." וכעת היא מהססת: שם המשפחה מוֹרְשְׁל. תמיד בריאה. שני ההורים חיים, שניהם בריאים."

"ובכן, רק עוד רגע. הדוקטור יתפנה מיד."

"בשביל מה נחוץ כל זה," הוא רוטן, לאחר שהדלת נסגרת שנית. "כשאנחנו בסך הכול..."

"לא אמרת את זה ברצון: מנהל חשבונות."

"ואת היססת עם שם המשפחה מורשל!" הוא צוחק. "אמה פינברג, המכונה למשן, שם הנעורים מורשל. אמה פִּינֶ... "

"תהיה בשקט! אוי אלוהים, יונגה, אני שוב מוכרחה לשירותים! יש לך מושג איפה הם נמצאים?"

"נו באמת, תמיד זה אותו הסיפור איתך...! במקום ללכת קודם..."

"אבל זה מה שעשיתי, יונגה. באמת שעשיתי. עוד ברחבת העירייה. שילמתי גְרוֹשְׁן שלם. אבל כאשר אני לחוצה..."

"ובכן למשן, תתאפקי קצת. אם באמת היית לא מזמן..."

"יונגה, אני מוכרחה..."

"בבקשה," נשמע קול. בדלת ניצב דוקטור סזם, דוקטור סזם המהולל, שמחצית העיר ורבע המחוז מתלחשים שיש לו לב רחב, אחדים אפילו אומרים שיש לו לב טוב. על כל פנים, הוא חיבר חוברת פופולארית על בעיות מין, ולכן היה לפינברג האומץ לכתוב לו ולהזמין תור בשביל למשן.

דוקטור סזם הזה עומד כרגע בדלת ואומר: "בבקשה."

דוקטור סזם מחפש את המכתב על שולחן הכתיבה שלו. "כתבת לי, הֶר פינברג. אינכם מעוניינים עדיין בילדים כי הכסף לא מספיק."

"כן," אומר פינברג, והוא מאוד נבוך.

"את כבר יכולה להרגיש בנוח," אומר הרופא ללמשן וממשיך מיד: "וכעת אתה רוצה להכיר אמצעי מניעה בטוח לחלוטין. כן, אחד בטוח לחלוטין..."

הוא מחייך חיוך ספקני מאחורי משקפיו בעלי מסגרת הזהב.

"קראתי בספר שלך," אומר פינברג, "על הפֶּסוּאַרים האלה..."

"פֶּסָארים, התקנים תוך רחמיים," אומר הרופא, "כן, אבל אלה אינם מתאימים לכל אישה. מה גם שזה תמיד קצת מסובך. אם אשתך תהיה מסוגלת..."

הוא מרים אליה את מבטו. היא התפשטה מעט, רק בגדים עליונים, החולצה והחצאית. היא ניצבת שם ברגליה הארוכות והמחוטבות, גבוהה מאוד.

"ובכן, ניגש לשם," אומר הרופא. "את החולצה דווקא לא היינו צריכים לפשוט לשם כך, גברת קטנה, צעירה."

למשן מסמיקה מאוד.

"תעזבי את החולצה עכשיו. בואי. תחכה מעט, הר פינברג."

שניהם הולכים לחדר הסמוך. פינברג מביט בעקבותיהם. דוקטור סזם כולו אינו מגיע אפילו לכתפיה של ה"גברת קטנה, צעירה". פינברג שוב קולט שהיא נראית נהדר, הבחורה הנפלאה ביותר בעולם, היחידה בכלל. הוא עובד בדוּכֶרוֹב, והיא עובדת כאן בפְּלאטְץ, והוא רואה אותה לכל היותר פעם בארבעה־עשר יום. לכן התפעלותו ממנה תמיד רעננה ורעבונו לה הוא בלתי־נתפס.

מהחדר הסמוך הוא שומע את הרופא מדי פעם בפעם כאשר הלה שואל משהו בקול שקט. מכשיר משמיע נקישה כנגד שולי קערה, צליל המוכר לו מביקור אצל רופא השיניים, צליל שאינו נעים.

כרגע הוא נחרד, את קולה זה של למשן לא שמע מעולם - היא אומרת בקול חזק ביותר, כמעט בצעקה, צלול לגמרי: "לא, לא, לא!" ושוב, "לא!" ואז ממש בלחש, אבל הוא שומע אותה בכל זאת: "אוי, אלוהים!"

פינברג פוסע שלוש פסיעות לכיוון הדלת - מה זה? מה יכול לקרות שם? כבר היו שמועות שרופאים כאלה מסוגלים להיות מופקרים מינית... אבל כעת שוב מדבר דוקטור סזם, אי־אפשר להבין דבר, וכעת שוב נקישה במכשיר.

ואז דממה ממושכת.

זהו יום בעיצומו של הקיץ, אמצע יולי בערך, זוהר השמש נהדר ביותר. גוון השמים בחוץ כחול עמוק, דרך החלון חודרים מספר ענפים, והם נעים ברוח הבאה מהים. זהו שיר ישן מימי ילדותו של פינברג והוא נזכר בו פתאום:

 

"רוח נִשְבִי, רוח נִשְפִי,

אל תיקחי את הכובע מראש יַלְדִי!

היי עדינה כלפי ילדי,

נשבי רוח, רוח נשפי!"

 

האנשים בחדר ההמתנה מדברים. הזמן מתארך גם בשבילם. הלוואי עלי הדאגות שלכם. הדאגות שלכם...

השניים שבים בחזרה. פינברג מעיף מבט חרד לכיוון למשן, עיניה נראות גדולות כל כך, כאילו נפערו מרוב בהלה. היא חיוורת, אבל כעת היא מחייכת אליו, בתחילה חיוך עלוב, אבל אחר כך מתרחב החיוך על הפנים והולך ומתגבר והפנים מאירות... הרופא עומד בפינה, הוא שוטף את ידיו. הוא מביט בפינברג במבט אלכסוני. ואז הוא אומר בחיפזון: "קצת מאוחר מדי, הר פינברג, לאמצעי מניעה. הדלת הזו נסגרה. אני חושב שזו תחילת החודש השני."

פינברג אינו מסוגל לנשום. הוא מרגיש כאילו חטף מכה. ואז הוא אומר במהירות: "הֶר דוקטור, הרי זה כלל לא ייתכן! היינו זהירים כל כך! זה ממש בלתי־אפשרי. תגידי את בעצמך, למשן..."

"יונגה!" היא אומרת. "יונגה..."

"זה המצב," אומר הרופא. "טעות אינה באה בחשבון. והאמן לי, הר פינברג, ילד הוא טוב לכל זוג נשוי."

"הֶר דוקטור," אומר פינברג, ושפתו רועדת. "הר דוקטור, אני משׂתכר מאה ושמונים מארק בחודש! אני מבקש ממך, הר דוקטור!"

דוקטור סזם נראה עייף. הוא כבר מכיר את מה שעומד לבוא עכשיו, הוא שומע את זה שלושים פעם ביום.

"לא," הוא אומר. "לא. שכלל לא תבקש זאת ממני. בשום אופן לא בא בחשבון. שניכם בריאים. וההכנסה שלך אינה רעה כלל. אינה - רעה - כלל."

"הֶר דוקטור!" אומר פינברג בקדחתנות.

מאחוריו עומדת למשן ומעבירה את היד על שערות ראשו. "עזוב, יוּנְגֶה, עזוב! זה עוד יסתדר."

"אבל זה באמת בלתי־אפשרי..." מתפרץ פינברג - ומשתתק. האחות נכנסה.

"מבקשים את הֶר דוקטור בטלפון."

"אתה רואה," אומר הרופא. "שים לב, אתה עוד תשמח על כך. וכאשר התינוק ייוולד תבואו אלי מיד. ואז נסדר את העניין עם אמצעי המניעה. אל תסמכו על תקופת ההנקה. ובכן... היי אמיצה גברת צעירה!"

הוא לוחץ את ידה של למשן.

"אני רוצה כבר..." אומר פינברג ושולף את ארנקו.

"אה, כן," אומר הרופא שהגיע כבר לדלת ומסתכל שנית על שניהם במבט אומד. "נו, חמישה־עשר מארק, אחות."

"חמישה־עשר..." אומר פינברג ומושך את המילים. הוא מביט בדלת. דוקטור סזם כבר נעלם. בתנועות מסורבלות הוא שולף שטר של עשרים מארק מהארנק, בעודו מקמט את מצחו הוא מתבונן כיצד הקבלה נכתבת ולוקח אותה לידו.

המצח מתבהר מעט. "אני מקבל זאת בחזרה מקופת החולים, נכון?"

האחות מסתכלת בו ואז בלמשן. "אבחון היריון, נכון?" היא כלל אינה ממתינה לתשובה. "דווקא לא. את זה הקופות לא מכסות."

"בואי, למשן!" הוא אומר.

הם יורדים באיטיות בגרם המדרגות. על המישורת למשן עומדת מלכת ולוקחת את ידו בין כפות ידייה. "אל תהיה עצוב כל כך! זה עוד יסתדר."

"כן־כן," הוא אומר, שקוע במחשבות.

הם הולכים לאורך קטע של רותנבאום שטראסה ואז הם פונים אל תוך מַיינְצֶר שטראסה. כאן יש בתים גבוהים ואנשים רבים, מכוניות נוסעות במקבצים, עיתוני הערב כבר הופיעו, ואיש אינו שם לבו אל השניים.

"ההכנסה אינה רעה כלל," הוא חוזר על דברי הרופא, "ואז הוא לוקח ממני חמישה־עשר מארק מתוך המאה ושמונים שלי, כזה גזלן!"

"אני אצליח להסתדר," אומרת למשן. "אני אצליח להסתדר."

"אוי את!" הוא אומר.

ממַיינְצֶר שטראסה הם מגיעים אל קְרוּמְפֶּרְוֶג, וכמה שקט כאן לפתע.

למשן אומרת: "כעת אני מבינה משהו."

"מה למשל?" הוא שואל.

"אה, שום דבר, רק שבבוקר יש לי תמיד בחילה. ובכלל היה מוזר כל כך..."

"אבל הרי היית אמורה להבחין בזה?"

"אבל כל הזמן חשבתי שזה עוד יבוא. מי חושב מיד על משהו כזה?"

"אולי הוא טעה!"

"לא. אני לא חושבת שטעה. זה נכון."

"אבל בכל זאת זה אפשרי, זה שהוא טעה?"

"לא, אני לא..."

"בבקשה! תקשיבי פעם אחת למה שאני אומר! בכל זאת זה אפשרי!?"

"אפשרי? הכול אפשרי!"

"ובכן, אולי מחר המחזור כבר יגיע. ואז ההוא יקבל ממני כזה מכתב!" הוא שוקע במחשבות, הוא כותב מכתב.

אחרי קְרוּמְפֶּרְוֶג נמצא הֵבֶּל שטראסה, ושניהם צועדים בצעדים מדודים בשעת אחר צהריים קיצית, ברחוב הזה ניצבים עצי בוקיצה יפים.

"אבל גם את חמישה־עשר המארקים שלי אדרוש ממנו בחזרה," אומר פינברג לפתע.

למשן אינה עונה. היא פוסעת בזהירות על מלוא רוחב הנעל שלה, והיא רואה בדיוק היכן היא דורכת. הכול שונה כל כך.

"לאן אנחנו הולכים בעצם?" הוא שואל בפתאומיות.

"אני עוד חייבת ללכת הביתה," אומרת למשן. "לא אמרתי לאמא שום דבר על זה שלא אגיע."

"גם זה נוסף לכול!" הוא אומר.

"אל תרטון, יונגה," היא מבקשת. "אני רוצה לוודא שבשמונה וחצי אוכל לרדת שוב. באיזו רכבת אתה רוצה לנסוע?"

"בתשע וחצי."

"אז אלווה אותך אל הרכבת."

"וחוץ מזה שום דבר," הוא אומר. "חוץ מזה שוב כלום. איזה חיים אלה."

לוּטְיֵין שטראסה הוא רחוב פועלים אמיתי, תמיד רוחש ילדים, כאן אי־אפשר להיפרד כמו שצריך.

"אל תיקח את זה ללב, יונגה," היא אומרת ונותנת לו יד. "אני אצליח להסתדר."

"כן־כן," הוא אומר ומנסה לחייך. "אַת האַס המנצח, למשן, מנצחת את הכול."

"ובשמונה וחצי אני למטה. בטוח."

"ובלי נשיקה עכשיו?"

"באמת אי־אפשר, זה יעבור מפה לאוזן. אומץ. תהיה אמיץ!"

היא מביטה בו.

"אז טוב, למשן," הוא אומר. "גם את, אל תיקחי את זה כל כך ללב. איכשהו זה הרי יסתדר."

"מובן מאליו," היא אומרת. "אני באמת לא אאבד את האומץ. להתראות בינתיים."

היא נחפזת מעלה בחדר המדרגות החשוך, המזוודונת שלה מכה כנגד המעקה: טאק - טאק - טאק.

פינברג עוקב בעיניו אחר הרגליים הבהירות. מאה אלף פעם למשן נעלמה לו כבר במעלה גרם המדרגות הארור הזה.

"למשן!" הוא צורח. "למשן!"

"כן?" היא שואלת מלמעלה ומביטה מעבר למעקה.

"רק רגע!" הוא קורא. הוא מזנק מעלה במדרגות, ניצב מולה בקוצר נשימה ואוחז בה בכתפיה. "למשן!" הוא אומר בעודו מתנשף מרוב התרגשות ונשימה מאומצת. "אֶמָה מוֹרְשֶׁל! מה דעתך על זה שנתחתן...?"