לא אהוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא אהוב
מכר
מאות
עותקים
לא אהוב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לא אהוב

4.4 כוכבים (30 דירוגים)

עוד על הספר

  • תרגום: דורון דנסקי
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 391 עמ' מודפסים

תקציר

אני קסידי פורטר.
אבא שלי, פול אייזק פורטר, הורשע ברצח שתים־עשרה נערות. אף שהייתי רק ילד באותה תקופה, אני מודע מדי יום ביומו לעובדה שאני הבן שלו, ילדו היחיד.
כדי להגן על העולם מהרעל שבעורקיי, אני מנהל חיים שקטים, מתחת לרדאר, הרחק מהאנושות. הבטחתי לעצמי ולאימא שלי שלא אזהם חיים חפים מפשע באפלה שמסתובבת בתוכי ומחכה להגיח החוצה.
זו הבטחה שהייתי מקיים אם ברין קדוגן לא הייתה נכנסת לחיי.
עכשיו אני מתקיים בין גן עדן לגיהינום; מתאהב באישה שרוצה לאהוב אותי, אף שלאורך כל הדרך אני מזכיר לעצמי שעליי להישאר לא אהוב.
 
אני ברין קדוגן.
חשבתי שלעולם לא אתאהב שוב לאחר מה שקרה לג'ם. טיפסתי לפסגת הר קטהדין כדי למצוא שלווה ולהתחיל חיים חדשים, אך הם היו מגיעים לסיומם אם קסידי פורטר לא היה נחלץ לעזרתי. חשבתי שלעולם לא אוהב שוב, אבל אני רוצה את קסידי כפי שלא רציתי מישהו מעולם.
זה קשר לא אפשרי, קשר שעטוף בסודות, מכוסה בחטאי העבר, קבור מתחת לייסורים ולהבטחות שחייבות להתקיים. האם נצליח להתגבר על המכשולים או שלנצח יהיה עליי להישאר לא אהובה?
 
 
לא אהוב מאת סופרת רבי המכר של עיתון 'יו־אס־איי טודיי' קטי רגנרי הוא אחד הספרים הכי מרגשים שתקראו אי פעם, על התמודדויות שמציבים בפנינו החיים, על סליחה עצמית ועל מחילה. עלילה מרתקת על אהבה שנראית בלתי אפשרית אך חזקה יותר מכול.

פרק ראשון

פרולוג
ברין
 
 
המכונית שלי לא התניעה.
 
ככה הכול התחיל – במשהו שגרתי כמו מצבר מרוקן.
 
סובבתי את המפתח שוב ושוב ובתגובה זכיתי בדממה. לבסוף שלחתי הודעה לג'ם שלא אצליח להגיע להופעה. כתבתי לו שאני מצטערת. כתבתי לו שייהנה. כתבתי לו לא להעיר אותי כשהוא חוזר הביתה.
 
הוא לא העיר אותי.
 
הוא לא העיר אותי כי הוא לא חזר הביתה.
 
מיליון פעמים חזרתי ללילה ההוא, אל ההחלטות הפשוטות והריקות שפתחו שרשרת של אירועים בחיי שהובילה אל היום הזה. אני חושבת על ג'ם בודק את הטלפון שלו ותוהה למה אני מאחרת. אני מדמיינת אותו מקבל את ההודעה ומעווה את פניו באכזבה. בעיני רוחי אני רואה אותו מתלבט אם לצאת מהמועדון ולבוא אליי הביתה או להישאר.
 
הוא החליט להישאר.
 
עשרים דקות לאחר מכן הוא מת.
 
היורה השאיר פתק שבו כתב שהוא לא אהב או שנא את המוזיקה של 'סטיפל 10'. הוא שנא את הרעיון שכל האנשים נמצאים במועדון מאותה סיבה ויש להם מכנה משותף שהם נהנים ממנו. הוא לא נהנה משום דבר עם אף אחד וקינא באושרם הקבוצתי ובהערכתם המשותפת לפופ רועש. לכן הוא פתח באש על שלוש מאות אנשים שהצטופפו במועדון עמוס והרג שלושים ואחד מהם, ביניהם את הארוס שלי, ג'ם.
 
לפעמים, בחלומות, אני חוזרת למכונית באותו לילה גשום והמנוע מתעורר לחיים. אני נוסעת אל המועדון, חונה בחוץ, רואה את דריק פרוסט וילומס יוצא מה'טויטה קורולה' 2011 שלו במעיל גשם כבד וחם מדי יחסית לליל אוגוסט לח מהרגיל בסן פרנסיסקו. בגרסאות מסוימות של החלום אני מדמיינת את עצמי עוצרת אותו, מדברת איתו, מתיידדת ומעבירה לו את המסר שהוא לא לבד. בגרסאות אחרות אני רצה אל תוך המועדון, מביטה בקדחתנות מעל האורות הוורודים והכחולים ומוצאת את שערו הבלונדיני והקוצני של ג'ם בתוך הקהל. אני מדמיינת את עצמי רצה אל אהובי ואומרת לו לשכב איתי על הרצפה, מפני שמרבית האנשים שמיהרו ליפול ארצה שרדו. אני מדמיינת אותנו מצטופפים יחד על הרצפה המטונפת והחלקלקה מבירה בשעה שכדורים נורים סביבנו, וצופים מבועתים בנעשה, מבינים בהדרגה מה מתרחש, ואז מתרוצצים לחפש מחסה, מחליקים על שלוליות דם ומנסים נואשות לחמוק מסבבי האש הבלתי נלאית של וילומס.
 
בתשעה חלומות מתוך עשרה אני מאחרת את המועד. אני רואה את עצמי רצה בהילוך איטי מהמכונית למועדון, פותחת את הדלת בדיוק בזמן כדי לראות את וילומס מסובב אליו את הרובה, לוחץ על ההדק ונופל לאחור.
 
אני עומדת שם קפואה. דמות בודדה ומשותקת, לא מסוגלת לעזור לאיש. הגעתי מאוחר מכדי להציל את ג'ם שכנראה מת מייד מירייה ישירה לליבו – לליבו החסון, היפהפה, המתפקע מרוב אהבה כלפיי.
 
כשאני מתעוררת, הכרית שלי ספוגה דמעות ואני מושיטה יד אל ג'ם בתקווה שהחלום שחלמתי היה איכשהו רק סיוט נורא, לא האמת, לא חלק ממשי, מציאותי ובלתי מוסבר מחיי. אבל הצד של ג'ם במיטה תמיד ריק, וזה ככה כבר כמעט שנתיים.
 
שאר העולם התקדם הלאה מהירי ב'סטיפל 10' וחושיו התקהו עוד יותר כשקרו עוד אירועים דומים, מתוך הזדהות עם הזרים האלמוניים שנידונו לגורל טרגי דומה.
 
אבל אני לא מצליחה להתקדם הלאה.
 
היה בקהל מישהו שיש לו שם, מישהו שאהבתי מאוד.
 
השורדים בינינו הם הפצועים המהלכים. או המתים המהלכים.
 
גם אם כף רגלנו מעולם לא דרכה במועדון ההוא באותו ערב, חלקנו עדיין שם, עומדים מול ירי הרסס של זעמו של וילומס עם אהובינו שאבדו, ומייחלים לשווא שהכול היה קורה אחרת.

עוד על הספר

  • תרגום: דורון דנסקי
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2020
  • קטגוריה: רומן רומנטי
  • מספר עמודים: 391 עמ' מודפסים
לא אהוב קטי רגנרי
פרולוג
ברין
 
 
המכונית שלי לא התניעה.
 
ככה הכול התחיל – במשהו שגרתי כמו מצבר מרוקן.
 
סובבתי את המפתח שוב ושוב ובתגובה זכיתי בדממה. לבסוף שלחתי הודעה לג'ם שלא אצליח להגיע להופעה. כתבתי לו שאני מצטערת. כתבתי לו שייהנה. כתבתי לו לא להעיר אותי כשהוא חוזר הביתה.
 
הוא לא העיר אותי.
 
הוא לא העיר אותי כי הוא לא חזר הביתה.
 
מיליון פעמים חזרתי ללילה ההוא, אל ההחלטות הפשוטות והריקות שפתחו שרשרת של אירועים בחיי שהובילה אל היום הזה. אני חושבת על ג'ם בודק את הטלפון שלו ותוהה למה אני מאחרת. אני מדמיינת אותו מקבל את ההודעה ומעווה את פניו באכזבה. בעיני רוחי אני רואה אותו מתלבט אם לצאת מהמועדון ולבוא אליי הביתה או להישאר.
 
הוא החליט להישאר.
 
עשרים דקות לאחר מכן הוא מת.
 
היורה השאיר פתק שבו כתב שהוא לא אהב או שנא את המוזיקה של 'סטיפל 10'. הוא שנא את הרעיון שכל האנשים נמצאים במועדון מאותה סיבה ויש להם מכנה משותף שהם נהנים ממנו. הוא לא נהנה משום דבר עם אף אחד וקינא באושרם הקבוצתי ובהערכתם המשותפת לפופ רועש. לכן הוא פתח באש על שלוש מאות אנשים שהצטופפו במועדון עמוס והרג שלושים ואחד מהם, ביניהם את הארוס שלי, ג'ם.
 
לפעמים, בחלומות, אני חוזרת למכונית באותו לילה גשום והמנוע מתעורר לחיים. אני נוסעת אל המועדון, חונה בחוץ, רואה את דריק פרוסט וילומס יוצא מה'טויטה קורולה' 2011 שלו במעיל גשם כבד וחם מדי יחסית לליל אוגוסט לח מהרגיל בסן פרנסיסקו. בגרסאות מסוימות של החלום אני מדמיינת את עצמי עוצרת אותו, מדברת איתו, מתיידדת ומעבירה לו את המסר שהוא לא לבד. בגרסאות אחרות אני רצה אל תוך המועדון, מביטה בקדחתנות מעל האורות הוורודים והכחולים ומוצאת את שערו הבלונדיני והקוצני של ג'ם בתוך הקהל. אני מדמיינת את עצמי רצה אל אהובי ואומרת לו לשכב איתי על הרצפה, מפני שמרבית האנשים שמיהרו ליפול ארצה שרדו. אני מדמיינת אותנו מצטופפים יחד על הרצפה המטונפת והחלקלקה מבירה בשעה שכדורים נורים סביבנו, וצופים מבועתים בנעשה, מבינים בהדרגה מה מתרחש, ואז מתרוצצים לחפש מחסה, מחליקים על שלוליות דם ומנסים נואשות לחמוק מסבבי האש הבלתי נלאית של וילומס.
 
בתשעה חלומות מתוך עשרה אני מאחרת את המועד. אני רואה את עצמי רצה בהילוך איטי מהמכונית למועדון, פותחת את הדלת בדיוק בזמן כדי לראות את וילומס מסובב אליו את הרובה, לוחץ על ההדק ונופל לאחור.
 
אני עומדת שם קפואה. דמות בודדה ומשותקת, לא מסוגלת לעזור לאיש. הגעתי מאוחר מכדי להציל את ג'ם שכנראה מת מייד מירייה ישירה לליבו – לליבו החסון, היפהפה, המתפקע מרוב אהבה כלפיי.
 
כשאני מתעוררת, הכרית שלי ספוגה דמעות ואני מושיטה יד אל ג'ם בתקווה שהחלום שחלמתי היה איכשהו רק סיוט נורא, לא האמת, לא חלק ממשי, מציאותי ובלתי מוסבר מחיי. אבל הצד של ג'ם במיטה תמיד ריק, וזה ככה כבר כמעט שנתיים.
 
שאר העולם התקדם הלאה מהירי ב'סטיפל 10' וחושיו התקהו עוד יותר כשקרו עוד אירועים דומים, מתוך הזדהות עם הזרים האלמוניים שנידונו לגורל טרגי דומה.
 
אבל אני לא מצליחה להתקדם הלאה.
 
היה בקהל מישהו שיש לו שם, מישהו שאהבתי מאוד.
 
השורדים בינינו הם הפצועים המהלכים. או המתים המהלכים.
 
גם אם כף רגלנו מעולם לא דרכה במועדון ההוא באותו ערב, חלקנו עדיין שם, עומדים מול ירי הרסס של זעמו של וילומס עם אהובינו שאבדו, ומייחלים לשווא שהכול היה קורה אחרת.