והגדת לבנך

'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ'

 

 

מה פשר הצו "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ"? מה עלינו "להגיד" לבנינו בחגים — במישור האישי ובמישור הלאומי? שאלה זו מעסיקה אותי זמן רב. ניסיתי להתמודד אתה כעורך עלי מועד, עלון החגים של המכללה האקדמית בית ברל. התגובות החמות שקיבלתי על עלון החגים — ממרצים במכללה, מסטודנטים ובעיקר מבוגרים שהשתלבו במערכת החינוך הממלכתי — דִרבנו ועודדו אותי לכתוב ספר זה. שֵם הספר, והגדת לבנך — החגים כמעצבי זהות ושייכות, מצביע על מגמתו.1 הספר מתמקד באופן שבו הזהות הלאומית והשייכות שלנו לעם ישראל משתקפות בחגי ישראל, ובד בבד, באופן שבו החגים תורמים לעיצובן. החגים הם אמצעי חינוכי הבונה מגמה זו בצורה חווייתית. הם נושאים את הזיכרון ההיסטורי שלנו כעם ומעוררים אותו בנו. אך לא די "לזכור" את העבר, מומלץ גם "להזכיר" אותו. מגמתו של הצו "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" היא להבטיח שבנינו ובנותינו יכירו ויזכרו את תולדות עמנו, ואף יעבירו אותם לבניהם ולבנותיהם. זו הדרך לטפח זהות ושייכות לאומית לדורות.

 

מטרתו של ספר זה היא, לעורר את המודעות לשינויים סוציולוגיים בחברה הישראלית, בעקבות היותה חברה של מהגרים, שיָצרו פערים בין דור האבות לדור הבנים. בשלב השני, ראוי לבחון מהן דרכי ההתמודדות עם סוגיה זו, איך משמרים ומזכירים את "מורשת הקרב" של העם שלנו, איך מגבשים את זיקתם של הבנים לעם הזה ולארץ הזאת כך שיהיו יסוד מרכזי ושורשי בזהותם ובשייכותם. ספר זה מנסה לתת מענה, ולו חלקי, לפער בין מה שאנחנו (דור ההורים) יודעים וש"מובן מאליו" עבורנו, לבין מה שדור הבנים שלנו עדיין אינו יודע ולכן גם אינו זוכר. ייעשה כאן ניסיון לגייס את החגים למען חיזוק השורשים והשייכות שלנו לעמנו ולארצנו.

 

הצו "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (בלשון יחיד) מתייחס לכל אחד ואחת מהבנים והבנות ברוחו של הפסוק: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּו" (משלי כב 6). ראוי לשים לב שנאמר "עַל פִּי דַרְכּו" (הדרך של הנער — בהתאם לגילו, לתכונותיו, לאופיו ואולי גם לרצונו), ולא בהכרח על פי "דרכךָ" (הדרך של המחנך). כלומר על דור ההורים להיות קשוב לדור הבנים. כדי למסור את "דרכו" שלו,2 על הדור המחנך להאזין גם ל"דרכו" של הבן. בהמשך נדייק ונדגים את האופן שבו התפקיד החינוכי של החגים ברוח פסוק זה בא לידי ביטוי בעיצוב זהות ושייכות לאומית.

 

הורינו עשו מהפכה מדהימה כציוֹנִים כששבו ארצה לאחר אלפיים שנות גלות והקימו מדינה. מומלץ לבני הדור השני והשלישי שנולדו בארץ לנסות לטפח את המכנה המשותף של כולם — חילונים ודתיים — עם זהות מגוונת. ההכרה בשונות אינה סותרת התמקדות במשותף. השונה אינו מפריד בהכרח. ראוי להתמקד במשותף יותר מאשר במפריד. התמקדות זו תעצים את תחושת השייכות ותטפח את הסולידריות ואת ההזדהות זה עם זה בעבר, בהווה ובעתיד. במקום להתעסק בשאלה "במה אנו שונים זה מזה?" כדאי להתמקד בשאלה "במה אנו דומים?". מדובר בשותפוּת הדורשת התחשבות זה בזה. מדובר בגישה המעודדת להכיר בשוני הקיים, לקבל אותו ולכבד אותו ללא העדפה של מגזר זה או אחר וללא העדפה של זרם זה או אחר. עצם ההשתייכות של יהודי כלשהו לאחד הזרמים ביהדות אינה מקנה לו יתרון או חיסרון על פני אחרים.

 

הדגש של הספר הזה מושם על האופן שבו הזהות המגוונת3 הזו משתקפת בחגי ישראל.

 

החגים הם אמצעי חווייתי חשוב במילוי משימה זו. בהתמקדות במשותף לא מתעלמים מהשונה. נוסף על מודעות לשונוּת ועל השלמה עם מגוון הזהויות שלנו כעם, עלינו גם לקבל ולטפח את מגוון הדרכים שבהן מגוון זה בא לידי ביטוי בחגי ישראל.4

 

ואמנם, בתוכנית הלימודים של משרד החינוך הממלכתי הכללי משנת 2010 ("תרבות ישראל ומורשתו") כתוב:

 

כיום, מורים רבים נרתעים מהוראה וחינוך בתחומי היהדות, לא רק בשל היעדר ידע, אלא בשל חשש מעיסוק בשאלות זהות שלא התנסו בהתמודדות אתן. לפיכך ישנו צורך לשלב מרכיב מרכזי זה בהכשרה למקצוע, שיכלול דיון בשאלת הזהות של המורים, והזמנה לבירור ונקיטת עמדה ביחס לריבוי הזהויות היהודיות הקיימות היום.5

 

עלינו להכיר ב"ריבוי הזהויות היהודיות הקיימות היום".6 אין לראות בריבוי הזהויות "בעיה", אלא דווקא אתגר ועובדה קיימת שיש לכבדה.7 החיים הם דינמיים. למסורת, שהיא נחלת אבותינו, מצטרפות מסורות חדשות בתהליך מתמשך. כך היה וכך אף ראוי שיהיה.

 

לאחרונה גברו טענות של הורים חילונים על הדתה בחינוך הממלכתי הכללי. דומה שהטענות להדתה התמקדו בהוראת גיאוגרפיה ומתמטיקה ולאו דווקא בתוכניות של לימודי התנ"ך ותרבות ישראל. בהמשך אביא את טענותיי נגד הדרך שבה חוגגים בכיתה ב' את מסיבת הספר — ספר התנ"ך — בבתי הכנסת ונגד משימות בר מצווה הכוללות פגישות עם רב ועם סופר סתם. מנגד, אנשי משרד החינוך טוענים שלא מדובר בהדתה אלא בהקניית שורשים. אני תומך בהעמקת השורשים של בנינו, אבל לא פעם מונח חיובי זה — שורשים — יש בו טעם לפגם בכיוון הדתה, שיש להימנע ממנה.

 

בתוכנית הלימודים על תרבות ישראל ומורשתו — משנת 2010 — קיימת התייחסות מרכזית לחגי ישראל ולשילוב של ישן וחדש. למשל, בתוכנית עבור תלמידי כיתה ו' מוקדש דיון ב"מסורת וחידוש", וכך כתוב: "לימוד החגים מהיבט המחויבות והאחריות למסורת מחד גיסא, וליצירה מתחדשת, מאידך גיסא".8 יש לקוות שמגמה זו של משרד החינוך משנת 2010 תמשיך ותעמיק. בדרך זו ראוי לשזור "מסורת" מזה ו"חידוש" מזה, ואין השניים מבטלים זה את זה. להפך. זוהי גם דרכו של ספר זה, המונחה על ידי הפן החינוכי, והוא פונה להורים, למורים ולמחנכים בישראל, בתקווה שימצאו בו כלים ורעיונות ליישום חוויתי של הצו "והגדת לבנך" בחגי ישראל.

 

הגישה החיובית של ספר זה, המבקשת, כאמור, לחפש אחר המשותף,9 אינה מתעלמת מהמתחים הקיימים בחברה ובתרבות שלנו ואינה מנסה לטשטש אותם. על פי מסקנות הספר, יש להביט במחצית הכוס המלאה. הבדלים ומתחים קיימים. השאלה היא איך מתמודדים אתם. בהמשך נראה באיזה אופן הספר מתמודד עם המתחים הבאים:

 

- המתח בין "אחידות" לבין "פלורליזם"

 

- המתח בין זהות אישית לבין זהות קולקטיבית קיבוצית

 

- המתח בין זהות לשייכות

 

- המתח בין "היסטוריה" לבין "זיכרון היסטורי"

 

- המתח בין מה שעלינו לזכור ולהזכיר ובין מה שאין לזכור

 

- המתח בין הגישה הקורבנית (כלפי העבר שלנו) ובין הגישה הריבונית (בהווה ובעתיד)

 

- המתח10 בין זיכרון משמח ובין זיכרון עצוב ומעציב

 

בדורות האחרונים עבר העם שלנו שני אירועים מכוננים — השואה והקמת המדינה — ומן הראוי שישפיעו באופן משמעותי על התודעה שלנו וישתקפו בחגים.11 זה אינו המקום להתייחס לשאלה ההיסטוריוגרפית אם קיים קשר סיבתי בין השואה לבין תקומת המדינה,12 ואם אמנם קמה המדינה בעקבות השואה. חשוב לציין את הזיקה שבין השתיים ואת תרומתן לתודעה ולזהות של היהודי כאדם ולתודעתם של היהודים כעם. למרות הבעיות והקשיים הקיימים במדינת ישראל, צריך להיות מודעים לכך שלראשונה לאחר אלפיים שנות גלות זכינו למדינה משלנו.

 

מצופה שהיום — לאחר קום המדינה — ניתן תקווה13 לבנינו, ונטפח את החיוך ואת השמחה בחגינו מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה, כעם ריבון ולא כקורבן.14 אל ניתן לסבל של עמנו ולחוסר האונים שבו היה שרוי לאורך שנות הגלות להשתלט עלינו ועל בנינו לאורך לוח השנה העברי. הספר הזה מתבונן בחגים כמעצבי זהות ושייכות. כ"מעצבים" ולא כ"מעציבים". בהמשך יוקדש דיון לסוגיה זו.

 

הציונות המודרנית חרתה על דגלה את העיקרון (הריבוני): "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום". זהו עיקרון המדגיש את האחריות שיש לנו על חיינו, עיקרון המתנגד לגישה הקורבנית. ראוי לאמץ מסר זה לא רק במישור הלאומי, אלא גם במישור האישי הפרטי. הנחת המוצא הראויה לעידוד היא שהאדם הוא ריבון. על כל אחד מאתנו להיות "אחראי ולא קורבן" בתודעתו ובהתנהגותו האישית. התפיסה הקורבנית מעבירה את האחריות לאחר. רצוי שנפנים מגמה חיובית זו גם בחיינו הפרטיים וגם בחיינו ובחגינו הלאומיים כעם חופשי בארצו ובמולדתו (כמילות ההמנון הלאומי שלנו, "הַתִּקְוָה": "להיות עם חופשי בארצנו"). חשוב לחנך להפקת לקחים מהעבר ובה בעת לחפש את הטוב ואת החיובי בכל דבר ודבר ובכל אדם ואדם. לענייננו, כדאי שנאמץ מגמה זו בדרך שבה אנו חוגגים את חגי ישראל, שתרומתם לעיצוב הזהות והשייכות שלנו היא המסד שעליו בנוי ספר זה.

 

בספר זה נראה שבצד קיומו של "המסלול הסיפורי" של העצבות בלוח השנה העברי, יש מקום לעצב ולטפח "מסלול סיפורי" שאינו מתעלם מהעצבות אבל בה בעת מביע שמחה בהווה ותקווה לעתיד טוב יותר. כך, לדוגמה, יתואר בהמשך מסע בין שני חגים המשלימים זה את זה: חג הפסח כחג החירות, ויום העצמאות. בחג הפסח אנו חוגגים את יציאתו של עמנו לחופשי ממצרים (חופש מ...) כדי להגיע לארצנו ולהקים בה מדינה משלנו (חופש ל...), שביום העצמאות חוגגים את יום הולדתה. הכוס החמישית בהגדה של פסח (שלה יוקדש דיון נפרד) אמורה לבטא את "המסר הציוני" שנחגוג בחג העצמאות. היא אמורה להקדים ולסמל את העצמאות שלנו במדינה משלנו. בהמשך אציע ליצור "הגדה לחג העצמאות", שבה יבואו לידי ביטוי התקווה והשמחה בחיינו ובתרבותנו. ביום העצמאות נחגוג את ה"חופש ל...", החופש לבחור, החופש לחיות כעם חופשי בארצו ולבנות חיי תרבות עשירים. שתי "הגדות" אלו, לפסח וליום העצמאות, משלימות זו את זו, ואמורות לשקף את המסר שבצו "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ".

 

נקודת מבט נוספת על תפקידם של החגים בתרבות ישראל עולה מדבריו של הנביא ירמיהו, הפונה אל בני עמנו שהוגלו מהארץ: "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים, שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים, שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ, שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה" (לא 20).

 

על פי ההקשר הסיפורי בספר ירמיהו, הנביא קורא לגוֹלים להותיר סימנים בדרכם לגולה, כדי שיוכלו לזהות את המסלול כשישובו ארצה. בהשראת תיאור זה אבקש לראות בחגים "צִיֻּנִים" ו"תַּמְרוּרִים" (מעין סימנים וסמלים) למאורעות שפקדו את עמנו לאורך הדורות ולחוויות שעבר (ב"מְסִלָּה"). בחגי ישראל מוטבע, כחותמת בדרכון, המסע הארוך שעבר עמנו בארץ ובתפוצות. מסע זה הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. חגי ישראל הם ה"צִיֻּנִים" וה"תַּמְרוּרִים" של הזהות הלאומית שלנו.

 

הספר שלפנינו הוא ספר עיון בחגי ישראל מנקודת מבט חינוכית־ערכית. כבר בפתח הדברים חשוב לציין, בבחינת הצהרת כוונות, מה לא ימצאו הקוראים בספר זה: למרות המגמה החינוכית שבו, ספר זה אינו אמור לשמש "מדריך למורה" ואינו מציע "מתכון" לחגים. זהו אינו ספר שיטתי הפורס את מגוון המנהגים והמאכלים האופייניים לכל חג בעדות השונות, או מפרט את פרטי הלבוש, התפילות והשירים האופייניים לכל חג. אמנם למנהגים, למאכלים ולשירים יש תפקיד דרמטי ביצירת האווירה החגיגית והחווייתית, וכבודם במקומם מונח, אולם על מדף הספרים כבר מונחים ספרים רבים העוסקים בחגים ומתארים את המצוות ואת המנהגים.

 

הקוראים לא ימצאו כאן דיון נפרד ומקיף בכל חג. הספר בנוי על פי סדר הנושאים והערכים החינוכיים הקיימים בחגים ולא על פי הסדר שבו הם נחגגים לאורך השנה.15 עם זאת, בתוך גבולות הגזרה שנקבעו לספר זה, מצוינים לעתים מנהגים, מאכלים ושירי חגים לצורך הדגמת תרומתם להעברת המסר החינוכי של החגים כמעצבי זהות ושייכות לאומית. הקוראים אמורים להפנים מגמה חינוכית זו ולחפש בעצמם אמצעים נוספים בכל חג — בין שימצאו אמצעים הקיימים במסורת שלנו ובין שיצמיחו וייצרו חדשים. חגינו זקוקים לצמיחה מחודשת שתבטא נאמנה את תחושותינו כאן ועכשיו.

 

כמו כן, הקוראים לא ימצאו בספר זה את תולדות החגים ואת דרכי התהוותם לאורך הדורות. ספר זה אינו מחקר העוסק בהיסטוריה של החגים, אף על פי שהשינויים והתמורות שחלו בהם במרוצת הדורות הם סוגיה חשובה בספר זה. בחגים מסוימים הובאו אפוא דוגמאות לשינויים שחלו לאורך השנים, אך מטרתן להמחיש את הלגיטימיות ואת הכשרות של תופעה זו, עם פנים להווה ולעתיד. מה שעומד לנגד עינינו הוא האווירה המאפשרת שינויים ותמורות בחגים גם בימינו. זהו ספר עיוני־חינוכי ולא ספר היסטורי.16

 

בהוקרה ובתודה

 

תודה חמה לד"ר יצחק בנימיני העורך, לגילי תל אורן עורכת הלשון החרוצה, לכל עובדי רסלינג שעמלו על הוצאת ספרי לאור. תודה לשרה שוב לד"ר יוסף רוט־רותם ומיכה דניאלי על קריאת כתב היד והערותיהם המעשירות. תודה חמה, לנעמי רעייתי, שקראה את כתב היד, על הערותיה החכמות. תודה למכללה האקדמית גורדון, על תמיכתם הכספית הנדיבה בהוצאת הספר. תודה לקרן חבצלת — מוסדות חינוך ותרבות של השומר הצעיר. תודה לקרן עד על התמיכה הנדיבה. המון תודה לקיבוצי עין השופט, שתמך ופרגן במסע לכל אורכו.

 

לפני שנים אחדות שאלה אותי אורית, בתי, אם אני מכיר ספר העוסק בחגים שבעזרתו תוכל להעביר לבניה, נכדיי, את התרבות העשירה שלנו. אורית הבהירה: "חשוב לי הפן החינוכי והערכי של החגים כמעצבי זהות ושייכות". חיפשתי, ואני מודה שלא מצאתי את אשר ביקשה. בהלצה עניתי לה: "אכתוב ספר ואתן אותו כשי לך ולילדיך". חלפו שנים ודבריה כנראה חלחלו עמוק לתת־מודע שלי והיו מוטיבציה סמויה לכתיבת ספר זה. לאחרונה, כשנתתי לאורית את הטיוטה לספרי, אורו עיניה והיא הזכירה לי את בקשתה.

 

ספר זה מוקדש לבנותיי, לנכדיי, לנכדותיי ולדורות הבאים, ברוח הכתוב בספר תהילים וברוח הצו "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ": "וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ [... ] לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ, יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם" (תהילים עח 3, 6).