פרק 1
הזמנה מפתה
"אתה לא בּסדר, איתן," כּעס עלַי בטלפון אֶרז, החבר שלי.
"מה קרה? מה עשׂיתי?" שאלתי. אני שׂונא שאומרים לי שאני לא בּסדר. אני, איתן גולן, הרי תמיד משתדל להיות בּסדר עם כּוּלם!!!
"מאז שעברתָ דירה... לא, בּעצם מאז שהפכתָ להיות החבר של מִיכַלִי, זהוּ, ניתקתָ קשר עם החברים שלךָ."
"ניתקתי קשר? מה זֹאת אומרת?"
"זאת אומרת שאתה לא מתקשר, לא נִפגָש, לא מתכּתב בּמֶסֶנְג'ר, פּשוּט הִתנתקתָ," רטן ארז.
"אה... זה לא ש... נוּ, זאת אומרת..." האמת, לא היה לי מה להגיד. ארז צודק. אני כּבר ממש לא בּקשר עם החברים שהיוּ לי. למה? כי אין לי זמן! אני כּל כּך עסוּק בּקשר שלי עם מִיכַלִי, עד שכּל שאר החיים שלי כּאילו נמחקוּ. כּל המוח שלי תפוּס בּמיכלי: מה היא עושָׂה עכשיו? מתי היא תבוא אלַי? למה היא לא מתקשרת? אז אוּלי אני אתקשר אליה? בּאיזה חוּג היא עכשיו? אוּלי אלך אליה? איפֹה נבלה... כּל הזמן המוח שלי מלא בּמיכלי מיכלי מיכלי, עד ששכחתי לגמרי שיש גם דבר כּזה שנקרא חברים.
"אז אתה מקשיב?" המשיך ארז בּמלוא המרץ. "עכשיו חופש, וּבטח יש לך יותר זמן פּנוּי, אז אוּלי תבוא איתנוּ לראות משׂחק כּדוּרגל בּעיר?"
"בּעיר?"
"כן, בּבית־קפה, בּחוּץ, יש שם מסך גדול שעליו מוּקרן המשחק, ויש המון תיירים צרפתים, אז כּשנבחרת צרפת מבקיעה שער, התיירים הצרפתים צורחים בּהתלהבוּת, אתה לא מבין איזו חוויה זו!"
"נשמע טוב," אמרתי.
"איתן, מה האדישוּת הזו? זה פּגז, אני אומר לךָ. היום יש משׂחק של צרפת, אז תבוא איתנו?" לחץ עלַי ארז.
"אֶה... בּסדר, זֹאת אומרת, רגע, אני צריך לברר משהוּ," אמרתי מייד. הרגשתי קצת מבוּלבּל. מבוּלבּל בּקשר למיכלי. בּזמן הלימוּדים אני וּמיכלי נפגשנוּ מדי יום בּבית־הספר. אבל מה עכשיו, בּחופש? צריך לארגן הכּול מחדש. מתַי ניפּגש? כּל בּוקר? כל ערב? האם נבלה יחד כּל יום, כּל היום? האם מוּתר לי ללכת קצת עם החברים שלי? בּלעדיה?
"אתה לא בּסדר, איתן," כּעס עלַי בטלפון אֶרז, החבר שלי.
"מה יש לךָ לברר? אל תגיד לי שאתה צריך לקבּל רשוּת מהחברה שלךָ. תגיד, איתן, אתה ילד או כּלב קשוּר בּרצוּעה? מה קורה לךָ? חופש עכשיו - תצא קצת לחופשי."
"אֶה, ארז, אל תתערב לי ואל תהרוס לי, בּסדר?"
"אוהו, גם כּן אתה! אני מרחם עליךָ. אתה לא מבין כּמה כּיף להיות בּלי חברה. מאז שנפרדתי מאורית, אני מרגיש חופשי כּמו פּרפּר. טוב, יַאלְלַה בַּיי, אני מחכֶּה לתשוּבה."
הוּא ניתק ואני נשארתי נטוּע בּסַפּה.
אני חייב להסבּיר לכם. יש שני מצבים שאני שׂונא: מצב א', שאין לי מה לעשׂות, שאף אחד לא מתקשר ולא מציע לי איזה בּילוּי או פּעילוּת. מצב ב', שיש לי יותר מדַי הצעות - שיש כּמה אפשרוּיות ואני לא יודע בּמה לבחור. והפּעם בּאמת יש לי יותר מדַי אפשרוּיות: גם החברים, גם מִיכַלִי וגם המשפּחה שלי, שצריכה אותי מאוד בּגלל המצב של אבּא שלי. מה, לא סיפּרתי לכם על המצב שלו? טוב, אז כּכה...
לפני שבועיים אימא שלי עזבה את בּית־החולים עם אחות חדשה שנולדה לי, ואחרי שבוּע אבּא שלי נכנס לבית־החולים. בּבּדיקות גילוּ שיש לו לחץ־דם גבוה. אני לא יודע אם זה קרה לו בּגלל הצווחות של שַי, אחותי החדשה, או בּגלל משהוּ אחר, אבל בּכל אופן, אימא אמרה שזה אומר שאסוּר לעצבּן אותו ושהיא תשׂמח אם אשמור כּל יום בּצהריים על האחים שלי, שַי ועידו, ואוודא שלא ירעישוּ, כּדי שהיא ואבּא ינוּחוּ כּמו שצריך.
אז מה עושׂים, איך מחלקים את הזמן בּין כּוּלם?
נראֶה לי שקודם כּול אני חייב לחשוב מה אני הכי רוצה. עם מי אני מעוּניין לבלות את רוב הזמן שלי.
טוב, זה לא קשה. הכי אני רוצה להיות עם מיכלי, ואחר כּך עם כּוּלם. הבּעיה היא שהיום יש משׂחק כּדוּרגל שמשתתפת בּו צרפת, וארז אמר שזו חוויה מיוּחדת. טוב, אני יודע. אני אתקשר למיכלי ואומר לה: הַיי מיכלי, אני מאוד רוצֶה להיות איתָךְ כּמה שיותר, בּאמת. אבל הערב - רק הערב - אני רוצה ללכת עם החברים שלי לראות משׂחק כּדוּרגל.
ואם היא תגיד: אוי איתן, אבל רציתי שניפּגש היום, שנחגוג את תחילת החופש הגדול, אז אגיד לה: אין בּעיה, נעשׂה את זה מחר, בּסדר?
כּן. תכנוּן מצוּין. שיננתי את המשפטים כמה פּעמים כּדי שלא אתבּלבּל.
הנחתי יד על הטלפון, ואז קמתי והלכתי להציץ בּעצמי בּמראָה. שׂמתי לב לכך שאני נראֶה לבן וּמנוּמש מדי, אז סֵירקתי את הפּוני לכיווּן הפּנים. כּכה זה אצלי: כּמה שפּחות רואים פּנים, ככה אני נראֶה יותר מסתורי וחתיך.
אחרי שנייה הבנתי שזה טיפּשי. מיכלי הרי לא רואה אותי דרך הטלפון. חזרתי לשבת והתקשרתי.
מיכלי שׂמחה לשמועַ אותי, היא ממש צהלה.
"איתן, איזה קטע, אתה לא תאמין, בּדיוּק חשבתי להתקשר אליךָ. מה שלומךָ?"
"מצוּיָן." בּרוּר שמצוין. אם היא התכּוונה להתקשר אלַי, אז זה אפילוּ יותר ממצוּין. "יופי. תקשיב, רציתי לעדכּן אותךָ," אמרה מיכלי. "זוֹאִי, בּת־הדודה של שירלי, הגיעה מצרפת להתארח אצלה בּחופש, אז היום אנחנוּ יוצאות יחד כּל הבּנות לבלות איתה קצת. אתה יודע, מין ערב בּנות כּזה. זה בּסדר מצידךָ, נכון?"
"מה?" נבהלתי.
מה זה פּה? מה קרה למיכלי? היום הראשון של החופש וּכבר היא רוצה לבלות אותו בּלעדַי? זה לא נראָה לי. הרגשתי שהיא בּורחת לי מהידיים כּמו דג צְלופָח חמקמק. פּתאום הרגשתי שאם לא נבלה יחד את היום הראשון של החופש, זה יביא לנוּ מזל רע. זה כּמו להתחיל משהו בּרגל שׂמֹאל. בּבת אחת כל התוכניות שלי הִשתנוּ והִרגשתי שאני חייב לפגוש אותה היום. המוח שלי כּבר ויתר על ארז, החברים והכּדוּרגל.
"א...א...אבל חשבתי שהיום נבלה... יחד! נחגוג את תחילת החופש, נתכנן..." גימגמתי.
"אז מחר נעשׂה את זה, לא נורא."
"מחר?" הֵיי, הֵיי, מה זה? אני הייתי אמוּר להגיד את המילים האלה שהיא אומרת לי עכשיו. זה ממש לא מוצא חן בּעינַי.
"אָה, בּעצם מחר אי אפשר," המשיכה מיכלי, "אנחנוּ הולכות עם זוֹאִי לסרט. טוב, נמצא כּבר זמן, או־קֵיי? אז בַּיי בּינתיים, אני רצה להתלבּש."
"אֶההה... תהיי בּקשר!" הספּקתי להגיד לה שנייה לאחר שניתקה.
פרק 1
הזמנה מפתה
"אתה לא בּסדר, איתן," כּעס עלַי בטלפון אֶרז, החבר שלי.
"מה קרה? מה עשׂיתי?" שאלתי. אני שׂונא שאומרים לי שאני לא בּסדר. אני, איתן גולן, הרי תמיד משתדל להיות בּסדר עם כּוּלם!!!
"מאז שעברתָ דירה... לא, בּעצם מאז שהפכתָ להיות החבר של מִיכַלִי, זהוּ, ניתקתָ קשר עם החברים שלךָ."
"ניתקתי קשר? מה זֹאת אומרת?"
"זאת אומרת שאתה לא מתקשר, לא נִפגָש, לא מתכּתב בּמֶסֶנְג'ר, פּשוּט הִתנתקתָ," רטן ארז.
"אה... זה לא ש... נוּ, זאת אומרת..." האמת, לא היה לי מה להגיד. ארז צודק. אני כּבר ממש לא בּקשר עם החברים שהיוּ לי. למה? כי אין לי זמן! אני כּל כּך עסוּק בּקשר שלי עם מִיכַלִי, עד שכּל שאר החיים שלי כּאילו נמחקוּ. כּל המוח שלי תפוּס בּמיכלי: מה היא עושָׂה עכשיו? מתי היא תבוא אלַי? למה היא לא מתקשרת? אז אוּלי אני אתקשר אליה? בּאיזה חוּג היא עכשיו? אוּלי אלך אליה? איפֹה נבלה... כּל הזמן המוח שלי מלא בּמיכלי מיכלי מיכלי, עד ששכחתי לגמרי שיש גם דבר כּזה שנקרא חברים.
"אז אתה מקשיב?" המשיך ארז בּמלוא המרץ. "עכשיו חופש, וּבטח יש לך יותר זמן פּנוּי, אז אוּלי תבוא איתנוּ לראות משׂחק כּדוּרגל בּעיר?"
"בּעיר?"
"כן, בּבית־קפה, בּחוּץ, יש שם מסך גדול שעליו מוּקרן המשחק, ויש המון תיירים צרפתים, אז כּשנבחרת צרפת מבקיעה שער, התיירים הצרפתים צורחים בּהתלהבוּת, אתה לא מבין איזו חוויה זו!"
"נשמע טוב," אמרתי.
"איתן, מה האדישוּת הזו? זה פּגז, אני אומר לךָ. היום יש משׂחק של צרפת, אז תבוא איתנו?" לחץ עלַי ארז.
"אֶה... בּסדר, זֹאת אומרת, רגע, אני צריך לברר משהוּ," אמרתי מייד. הרגשתי קצת מבוּלבּל. מבוּלבּל בּקשר למיכלי. בּזמן הלימוּדים אני וּמיכלי נפגשנוּ מדי יום בּבית־הספר. אבל מה עכשיו, בּחופש? צריך לארגן הכּול מחדש. מתַי ניפּגש? כּל בּוקר? כל ערב? האם נבלה יחד כּל יום, כּל היום? האם מוּתר לי ללכת קצת עם החברים שלי? בּלעדיה?
"אתה לא בּסדר, איתן," כּעס עלַי בטלפון אֶרז, החבר שלי.
"מה יש לךָ לברר? אל תגיד לי שאתה צריך לקבּל רשוּת מהחברה שלךָ. תגיד, איתן, אתה ילד או כּלב קשוּר בּרצוּעה? מה קורה לךָ? חופש עכשיו - תצא קצת לחופשי."
"אֶה, ארז, אל תתערב לי ואל תהרוס לי, בּסדר?"
"אוהו, גם כּן אתה! אני מרחם עליךָ. אתה לא מבין כּמה כּיף להיות בּלי חברה. מאז שנפרדתי מאורית, אני מרגיש חופשי כּמו פּרפּר. טוב, יַאלְלַה בַּיי, אני מחכֶּה לתשוּבה."
הוּא ניתק ואני נשארתי נטוּע בּסַפּה.
אני חייב להסבּיר לכם. יש שני מצבים שאני שׂונא: מצב א', שאין לי מה לעשׂות, שאף אחד לא מתקשר ולא מציע לי איזה בּילוּי או פּעילוּת. מצב ב', שיש לי יותר מדַי הצעות - שיש כּמה אפשרוּיות ואני לא יודע בּמה לבחור. והפּעם בּאמת יש לי יותר מדַי אפשרוּיות: גם החברים, גם מִיכַלִי וגם המשפּחה שלי, שצריכה אותי מאוד בּגלל המצב של אבּא שלי. מה, לא סיפּרתי לכם על המצב שלו? טוב, אז כּכה...
לפני שבועיים אימא שלי עזבה את בּית־החולים עם אחות חדשה שנולדה לי, ואחרי שבוּע אבּא שלי נכנס לבית־החולים. בּבּדיקות גילוּ שיש לו לחץ־דם גבוה. אני לא יודע אם זה קרה לו בּגלל הצווחות של שַי, אחותי החדשה, או בּגלל משהוּ אחר, אבל בּכל אופן, אימא אמרה שזה אומר שאסוּר לעצבּן אותו ושהיא תשׂמח אם אשמור כּל יום בּצהריים על האחים שלי, שַי ועידו, ואוודא שלא ירעישוּ, כּדי שהיא ואבּא ינוּחוּ כּמו שצריך.
אז מה עושׂים, איך מחלקים את הזמן בּין כּוּלם?
נראֶה לי שקודם כּול אני חייב לחשוב מה אני הכי רוצה. עם מי אני מעוּניין לבלות את רוב הזמן שלי.
טוב, זה לא קשה. הכי אני רוצה להיות עם מיכלי, ואחר כּך עם כּוּלם. הבּעיה היא שהיום יש משׂחק כּדוּרגל שמשתתפת בּו צרפת, וארז אמר שזו חוויה מיוּחדת. טוב, אני יודע. אני אתקשר למיכלי ואומר לה: הַיי מיכלי, אני מאוד רוצֶה להיות איתָךְ כּמה שיותר, בּאמת. אבל הערב - רק הערב - אני רוצה ללכת עם החברים שלי לראות משׂחק כּדוּרגל.
ואם היא תגיד: אוי איתן, אבל רציתי שניפּגש היום, שנחגוג את תחילת החופש הגדול, אז אגיד לה: אין בּעיה, נעשׂה את זה מחר, בּסדר?
כּן. תכנוּן מצוּין. שיננתי את המשפטים כמה פּעמים כּדי שלא אתבּלבּל.
הנחתי יד על הטלפון, ואז קמתי והלכתי להציץ בּעצמי בּמראָה. שׂמתי לב לכך שאני נראֶה לבן וּמנוּמש מדי, אז סֵירקתי את הפּוני לכיווּן הפּנים. כּכה זה אצלי: כּמה שפּחות רואים פּנים, ככה אני נראֶה יותר מסתורי וחתיך.
אחרי שנייה הבנתי שזה טיפּשי. מיכלי הרי לא רואה אותי דרך הטלפון. חזרתי לשבת והתקשרתי.
מיכלי שׂמחה לשמועַ אותי, היא ממש צהלה.
"איתן, איזה קטע, אתה לא תאמין, בּדיוּק חשבתי להתקשר אליךָ. מה שלומךָ?"
"מצוּיָן." בּרוּר שמצוין. אם היא התכּוונה להתקשר אלַי, אז זה אפילוּ יותר ממצוּין. "יופי. תקשיב, רציתי לעדכּן אותךָ," אמרה מיכלי. "זוֹאִי, בּת־הדודה של שירלי, הגיעה מצרפת להתארח אצלה בּחופש, אז היום אנחנוּ יוצאות יחד כּל הבּנות לבלות איתה קצת. אתה יודע, מין ערב בּנות כּזה. זה בּסדר מצידךָ, נכון?"
"מה?" נבהלתי.
מה זה פּה? מה קרה למיכלי? היום הראשון של החופש וּכבר היא רוצה לבלות אותו בּלעדַי? זה לא נראָה לי. הרגשתי שהיא בּורחת לי מהידיים כּמו דג צְלופָח חמקמק. פּתאום הרגשתי שאם לא נבלה יחד את היום הראשון של החופש, זה יביא לנוּ מזל רע. זה כּמו להתחיל משהו בּרגל שׂמֹאל. בּבת אחת כל התוכניות שלי הִשתנוּ והִרגשתי שאני חייב לפגוש אותה היום. המוח שלי כּבר ויתר על ארז, החברים והכּדוּרגל.
"א...א...אבל חשבתי שהיום נבלה... יחד! נחגוג את תחילת החופש, נתכנן..." גימגמתי.
"אז מחר נעשׂה את זה, לא נורא."
"מחר?" הֵיי, הֵיי, מה זה? אני הייתי אמוּר להגיד את המילים האלה שהיא אומרת לי עכשיו. זה ממש לא מוצא חן בּעינַי.
"אָה, בּעצם מחר אי אפשר," המשיכה מיכלי, "אנחנוּ הולכות עם זוֹאִי לסרט. טוב, נמצא כּבר זמן, או־קֵיי? אז בַּיי בּינתיים, אני רצה להתלבּש."
"אֶההה... תהיי בּקשר!" הספּקתי להגיד לה שנייה לאחר שניתקה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
