הוא ישן שם בפנים, מאחורי הדלת.
בתוך הארון הפינתי עמד ריח של עץ ישן, שרידי ירי ושמן לניקוי נשק. כשהשמש האירה את החדר מבעד לחלון, רצועת אור בצורת שעון חול חדרה דרך חור המנעול של הארון, וכשהשמש עמדה בדיוק בזווית הנכונה, ברק עמום הבהיק על האקדח שהיה מונח על המדף האמצעי.
האקדח היה מסוג אודסה רוסי, העתק של אקדח הסְטֶצְ'קין המוכר יותר.
הנשק הזה חי חיי נדודים, הוא נדד עם הקוּלָאקים מליטא לסיביר, נע בין מפקדות הפושעים השונות בדרום סיביר, היה בבעלותו של הָאטָמאן, מנהיג קוזאקי שנורה בידי המשטרה כשהאודסה שלו בידו, ומשם הגיע לביתו של מנהל בית סוהר בניז'ני טאגיל, שתחביבו איסוף כלי נשק. לבסוף הוברח הכלי המכוער והזוויתי הזה לנורווגיה על ידי רודולף אָסאייב, אשר בטרם נעלם היה בעל המונופול על שוק הסמים באוסלו בזכות האוֹפִּיוֹאיד דמוי ההרואין המכונה "פִיולִין". העיר שבה נמצא עכשיו הנשק, ליתר דיוק בהוֹלמֶנְקוֹלְוָאיֶין, בביתה של רָקֶל פַאוּקֶה. לאקדח האודסה יש מחסנית שיכולה להכיל 20 קליעי מקארוב בקוטר 18X9 מ"מ והוא יורה יריות בודדות וכן בצרורות. במחסנית נותרו שנים־עשר קליעים.
שלושה מהקליעים נורו לעבר סוחרי סמים מתחרים, אלבנים מקוסובו, אבל רק אחד מהם זכה להינעץ בבשר.
שתי היריות הבאות הרגו את גוּסְטוֹ הָנסֶן, גנב וסוחר סמים צעיר שמעל בכספו של אסאייב ושלח ידו בסמים שלו.
האקדח הדיף עדיין את ריח שלוש היריות האחרונות שפגעו בראשו ובחזהו של השוטר־לשעבר הארי הולה במהלך חקירת הרצח של גוסטו הנסן הנ"ל. וזירת הפשע היתה זהה, הַאוּסמַנסְגָטֶה 92.
המשטרה טרם פענחה את הרצח של גוסטו, והנער בן השמונה־עשרה שנעצר בתחילת החקירה, שוחרר. בין השאר משום שלא הצליחו למצוא או לקשר בינו לבין נשק כלשהו ששימש לרצח. שמו של הנער היה אוֹלֶג פאוקה והוא התעורר מדי לילה, בהה בחשכה ושמע את היריות. לא אלה שבהן הרג את גוסטו, אלא את היריות האחרות. אלה שירה לעבר השוטר שבשנות ילדותו היה לו כאב. זה שחלם פעם שיתחתן עם אמו, רקל. הארי הולה. המבט של השוטר יקד מול אולג בחושך, והוא חשב על האקדח שהוסתר הרחק משם בארון צדדי וקיווה שלעולם לא יראה אותו שוב. קיווה שהאקדח יִשן לנצח.
הוא ישן שם בפנים, מאחורי הדלת.
בחדר בית החולים המאובטח עמד ריח של תרופות וצבע. המוניטור שלצדו ניטר את פעימות הלב.
איסַבֶּל סְקֵייֶן, חברת מועצת עיריית אוסלו והאחראית על השירותים החברתיים, ומיכּאל בֶּלמַן, המפכ"ל הטרי, קיוו שלעולם לא יראו אותו שוב.
שאיש לא יראה אותו שוב.
שהוא יישן לנצח.
פרק 1
יום ארוך וחמים של ספטמבר, עם אור שהפך את מי הפיורד של אוסלו לכסף מותך וצבע בזהוב לוהט את הרכסים הנמוכים שהסתיו כבר ניכר בהם. אחד מאותם ימים שבגללם נשבעים תושבי אוסלו שלעולם, לעולם לא יעזבו את העיר. השמש החלה שוקעת מאחורי רכס אוּלֶרְן וקרני השמש האחרונות שטפו את הנוף והשטיחו אותו, ליטפו בנייני מגורים נמוכים וצנועים שהעידו על לידתה הצנועה של העיר, ליטפו דירות גג מושקעות עם מרפסות שסיפרו על הרפתקת הנפט שהפכה פתאום את נורווגיה למדינה העשירה בעולם, ליטפה את הנרקומנים בקצה סְטֶנְספּארק בעיר הקטנה והמסודרת, שבה מקרי המוות ממנת יתר רבים יותר מאשר בערים אירופיות גדולות ממנה פי שמונה. ליטפה גנים שהטרמפולינות בהם מוקפות ברשתות הגנה, ולא יותר משלושה ילדים קפצו בהן בכל פעם, כמומלץ בהוראות השימוש. וליטפה את הרכסים ואת היער שהקיף מחצית ממה שמכונה "הקלחת של אוסלו". השמש סירבה להרפות מן העיר, מתחה את אצבעות הקרניים שלה כמו בפרידה ממושכת מבעד לחלון של רכבת.
היום החל עם אוויר קר וצלול ואור חד, כמו זה הבוקע מהמנורות בחדר ניתוח. בהמשך היום עלו הטמפרטורות, הגוון הכחול העמוק יותר השתלט על השמים והאוויר התאפיין בגַשמיוּת הידידותית שהפכה את ספטמבר לחודש הנעים מכולם. ובשעת הדמדומים, רכים וזהירים, האוויר בשכונות הווילות בגבעות היורדות אל אגם מָרידָאל נמלא ניחוחות תפוחים ועצי מחט שהתחממו בשמש.
אֶרלַנְד וֶנֶסְלָה התקרב לראש הגבעה האחרונה. עכשיו הרגיש בחומצת החלב, אבל הוא התרכז בהפעלת הלחץ האופקי הנכון על דוושות הקְלִיפּלֶס ובהפניית ברכיו פנימה בזווית מתונה. כי חשוב להקפיד על הטכניקה הנכונה. במיוחד כשמתעייפים והמוח רוצה לשנות את התנוחה כדי לאמץ שרירים פחות עייפים, אבל גם פחות יעילים. הוא חש כיצד מסגרת האופניים הנוקשה סופגת ומנצלת כל ואט שדיווש לתוכה, איך הוא מאיץ ברגע שהוא מעביר להילוך יותר נמוך, מזדקף ומנסה לשמור על קצב הדיווש, כתשעים סיבובים בדקה. הוא הציץ בשעון הדופק. מאה שישים ושמונה. הוא כיוון את פנס הראש אל צג הג'י־פי־אס שהצמיד לכידון. במכשיר היו מַשדֵר פעיל ומפה מפורטת של אוסלו רבתי. האופניים והציוד הנלווה עלו יותר מכפי שחוקר מקרי פשע שיצא לאחרונה לגמלאות אמור היה להוציא, אבל חשוב היה לו לשמור על כושר שכן עכשיו ניצבו בפניו אתגרים אחרים.
אתגרים צנועים יותר, אם להיות כנים.
חומצת החלב צרבה עכשיו בירכיים ובשוקיים. זה כאב, אבל הכאב נשא עמו הבטחה נעימה של העתיד לבוא. חגיגת אנדורפינים. שרירים תפוסים. מצפון שקט. בירה עם האישה על המרפסת, אלא אם כן הטמפרטורות יצנחו אחרי השקיעה.
ופתאום הגיע למעלה. הכביש התיישר, ואגם מָרידָאל השתרע מולו. הוא האט את הקצב. הוא הגיע לאזור הכפרי. מגוחך, בעצם, שאחרי חמש־עשרה דקות של רכיבה מאומצת ממרכזה של בירה אירופית אתה מוקף פתאום בחוות, שדות ויער עבות שבו תיירים נבלעים בחשכת הלילה. הוא גירד את הקרקפת המיוזעת שלו תחת קסדת האופניים בצבע אפור־פחם של "בֶּל", שרק היא עלתה כמו אופני הילדים שקנה לכבוד יום הולדתה השישי של נכדתו, לִינֶה מארי. אבל ארלנד ונסלה לא הוריד את הקסדה. מרבית מקרי המוות בקרב רוכבי אופניים נגרמים בשל פגיעות ראש.
הוא הביט בשעון הפועם. מאה שבעים וחמש. מאה שבעים ושתיים. משב רוח קטן ומבורך נשא עמו מהעיר צהלת שמחה מרוחקת. ודאי עלתה מאצטדיון אוּלֶבוֹל, שבו נערך הערב משחק נגד קבוצה זרה. סלובקיה או סלובניה. ארלנד ונסלה דמיין לעצמו לרגע שתרועות השמחה נועדו לו. כבר מזמן איש לא הריע לו. הפעם האחרונה היתה כנראה בטקס הפרידה מקְרִיפּוֹס במַטֶה הארגון בבְּרִין. עוגת קצפת, נאום של הבוס, מיכּאל בלמן, שהתקדם מאז במסלול יציב לעבר תפקיד המפכ"ל. וארלנד קיבל את התרועות בשמחה, הביט לתוך עיני הנוכחים, הודה להם ואף חש מחנק קל בגרון כשעמד לדקלם את נאום התודה הפשוט, הקצר והעובדתי שלו, כמיטב המסורת של קריפוס באותם ימים. בקריירה שלו כחוקר מקרי רצח היו עליות ומורדות, אבל הוא הצליח להימנע מהטעויות הגדולות. על־כל־פנים ככל הידוע לו, הרי על דברים כאלה אף פעם לא מקבלים תשובה מדויקת במאת האחוזים. כלומר, בימים אלה שבהם טכנולוגיית ניתוח ממצאי די־אן־איי התקדמה כל כך, והנהגת המשטרה אותתה שתשתמש בה כדי לבדוק כמה תיקים מן העבר, יש סכנה שזה בדיוק מה שיקבלו. תשובה. תשובות חדשות. פתרונות. מובן שנכון לעשות זאת כשמדובר במקרים שלא פוענחו, אבל ארלנד לא הבין מדוע הם רוצים לבזבז משאבים ולפתוח מחדש תיקי חקירה שכבר מזמן הסתיימו ונסגרו.
החושך נעשה סמיך יותר, וגם לאור עמודי התאורה הוא כמעט חלף על פני שלט העץ המצביע לתוך היער בלי להבחין בו. אבל הנה הוא. בדיוק כפי שזכר. הוא פנה מהכביש ונכנס לשביל שחצה את קרקעית היער הרכה. הוא רכב לאט ככל האפשר בלי לאבד את שיווי המשקל. אלומת האור מפנס הראש שעל הקסדה עברה במהירות על השביל ונעצרה בחומה הכהה של עצי אשוחית, שחסמה אותו משני צדדיו. צלליות התרוצצו לפניו, מבוהלות וזריזות, שינו צורה וזינקו למצוא מסתור. כך זה הצטייר לו כשניסה לדמיין את מצבה. רצה, בורחת עם פנס בידה, בטרם נכלאה ונאנסה במשך שלושה ימים.
באותו רגע, כשארלנד ונסלה ראה את הפנס שנדלק בחושך לפניו, הוא חשב להרף עין שזה פנס הכיס שלה, ועכשיו היא שוב רצה, והוא רוכב על האופנוע שרדף אחריה והשיג אותה. האור מול ארלנד הבהב ואז כוון ישר אליו. הוא עצר וירד מהאופניים. כיוון את פנס הראש אל שעון הדופק. כבר פחות ממאה. לא רע.
הוא שחרר את רצועת הסנטר, הוריד את הקסדה וגירד את הקרקפת שלו. אלוהים אדירים, כמה זה טוב. הוא כיבה את פנס הראש, תלה את הקסדה על הכידון ודחף את האופניים לעבר האור שבקע מפנס הכיס. הוא חש בקסדה המטלטלת וחובטת בפרק כף ידו.
הוא עצר מול פנס הכיס המרצד. קרני האור העזות צרבו בעיניו. ובעודו מסונוור חשב שהוא עדיין שומע את עצמו נושם בכבדות, שמוזר שהדופק כל כך נמוך. הוא הבחין בתנועה, משהו שהונף מאחורי מעגל האור הגדול, הרוטט, שמע שריקה נמוכה באוויר ובאותו רגע עלתה במוחו מחשבה מוזרה. שאסור היה לו להוריד את הקסדה. שמרבית מקרי המוות בקרב רוכבי אופניים...
נדמה היה שהמחשבה מגמגמת, כמו זמן שהתעוות, כאילו השידור החי נקטע לרגע.
ארלנד ונסלה בהה נכחו נדהם וחש שטיפת זיעה חמה נוטפת על מצחו. הוא דיבר, אבל המילים היו חסרות כל משמעות, כאילו חלה תקלה בחיבור בין המוח והפה. הוא שמע שוב את השריקה הנמוכה. ואז נעלם הצליל. כל הצלילים, הוא אפילו לא שמע עוד את נשימותיו שלו. והוא גילה שהוא עומד על ברכיו, ושהאופניים נופלים באיטיות לתעלה בצד הכביש. מולו ריצד האור הצהוב, אבל נעלם כשטיפת הזיעה הגיעה לגשר האף, זלגה לתוך עיניו ועיוורה אותו. והוא הבין שזו לא זיעה.
המהלומה השלישית היתה כמו נטיף קרח שננעץ בראשו וחדר מבעד לגרונו אל תוך הגוף. הכול קפא.
אני לא רוצה למות, חשב וניסה להרים את זרועו כדי לגונן על ראשו, אבל הוא לא היה מסוגל להזיז אף לא אחת מגפיו, והבין שהוא משותק.
במהלומה הרביעית כבר לא הרגיש דבר, אבל לפי ריח האדמה הרטובה הסיק שהוא שוכב עכשיו על הקרקע. הוא מצמץ כמה פעמים, ראייתו חזרה אליו בעין אחת. היישר מול פניו ראה זוג מגפיים גדולים ומלוכלכים בתוך הבוץ. העקבים התרוממו ומיד אחר כך גם המגפיים עצמם המריאו קצת מהאדמה. נחתו. הדבר חזר על עצמו, העקבים התרוממו והמגפיים המריאו. כאילו זה המכה אותו קופץ במקום. קופץ כדי להגביר את עוצמת המהלומות. והמחשבה האחרונה שעברה במוחו היתה שעליו לזכור איך קוראים לה, לנכדתו, אסור לו לאבד את השם שלה.
