סרוטונין
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סרוטונין
מכר
מאות
עותקים
סרוטונין
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סרוטונין

4.2 כוכבים (17 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

    ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

    תקציר

    [צרפת, 2019]

    אחרי שנים ארוכות שבהן, חרף עקרונותיו הנאצלים, לקח חלק פעיל בהרס העולם הישן והטוב, ומשהצליח סוף סוף להיפטר מבת זוגו השנואה, מנסה מהנדס אגרונומיה באמצע הקריירה לברוח מחייו.

    לעת עתה יש לו די כסף ואת כל הזמן שבעולם. כשהוא מתודלק בניקוטין, באלכוהול ובקפטוריקס, נוגד דיכאון מדור חדש, הוא תועה במרצדס G350 4x4 בין מושבות נודיסטים ומלונות בוטיק בספרד ובין מלונות רשת ומגדלי מגורים בפריז; ובעיקר, הוא חוזר למרחבים הכפריים של צרפת ההולכים ומתרוששים. שם, בנופי הטבע המתמסחרים, באזורי החקלאות המתועשת יותר ויותר ובמתחמי התעסוקה והצריכה הפזורים ביניהם, הוא עורך חשבון נפש ומנסה להתחקות אחר האהבות שאיבד. אלא שאז הוא מגלה שבעצם היו אלה חייו שברחו ממנו, ושכל מה שקרה, קרה לנצח.

    פרק ראשון

    זו טבלית קטנה לבנה, סגלגלה, עם סימון חיתוך באמצעה.
     
    בסביבות השעה חמש בבוקר ולפעמים בשש אני מתעורר, הצורך בשיאו, זה הרגע הכי קשה ביום שלי. קודם כול אני מפעיל את מכונת הקפה החשמלית; אתמול בלילה מילאתי את המכל במים ואת הפילטר בקפה טחון (בדרך כלל מַלוֹנגוֹ, אני עדיין מקפיד על הקפה שלי). אני לא מדליק סיגריה לפני שאני לוגם לגימה אחת של קפה; זו מגבלה שהטלתי על עצמי, זו הצלחה יומיומית שנעשתה מקור הגאווה העיקרי שלי (יש להודות שמכונות הקפה החשמליות פועלות מהר). ההקלה שאני מרגיש אחרי השאיפה הראשונה של הסיגריה היא מיידית, אלימה להדהים. הניקוטין הוא סם מושלם, סם קל וקשה, שלא גורם שום הנאה, ומוגדר במלואו על ידי המחסור, ועל ידי הפסקת המחסור.
     
    כמה דקות אחר כך, אחרי שתיים־שלוש סיגריות, אני נוטל טבלית קפטוריקס עם רבע כוס מים מינרליים - בדרך כלל של ווֹלְוויק.
     
    אני בן ארבעים ושש, קוראים לי פְלוֹרָן־קלוד לַבְּרוּסְט ואני מתעב את השם הפרטי שלי, נדמה לי שמקורו בשני בני משפחה שאבי ואמי רצו, כל אחד מסיבותיו שלו, לכבד את זכרם; מצער עוד יותר שאני לא יכול לבוא בטענות אל הורי, הם היו מכל בחינה אחרת הורים מצוינים, הם עשו כמיטב יכולתם לצייד אותי בכלי הנשק הנחוצים במאבק על החיים, ואם בסופו של דבר כשלתי, אם חיי מסתיימים בעצב ובסבל, אני לא יכול לתלות את האשם בהם, אלא בעיקר ברצף נסיבות מצער שאליו תהיה לי ההזדמנות לחזור - וזה, למען האמת, הנושא של הספר הזה - מכל מקום אני לא יכול להאשים את הורי בדבר, להוציא את העניין הפעוט הזה, האפיזודה המרגיזה אך הפעוטה של שם פרטי, לא רק שהשילוב פלורן־קלוד מגוחך בעיני, המרכיבים שלו גם הם לא לטעמי, בקיצור אני מחשיב את השם הפרטי שלי כהחטאה גמורה. פלורן רך מדי, קרוב מדי לפלורנס הנשי, באופן כמעט אנדרוגיני. הוא לא הולם בשום צורה את הפרצוף שלי החרוץ קמטים זוויתיים, שבדרך כלל (על ידי נשים בכל אופן) נחשב לגברי, וממש לא, באמת ממש לא מזכיר פרצוף של מתרומם בוטיצ'ליאני. אשר לקלוד אין בכלל מה לומר, הוא גורם לי פתאום לחשוב על הקלודטיות, והדימוי הנוראי של קטע וידיאו ישן של קלוד פרנסואה1 שמשודר שוב ושוב בערב של מתרוממים זקנים חוזר אלי מיד, ברגע שאני שומע שהוגים את השם הפרטי הזה קלוד.
    לא קשה לשנות שם פרטי, אני לא מתכוון מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, שום דבר כמעט אינו אפשרי מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, המטרה של האדמיניסטרציה היא לצמצם את אפשרויות החיים שלכם ככל הניתן במקרה שהיא לא מצליחה פשוט לחסל אותן, מנקודת המבט של האדמיניסטרציה נתין טוב הוא נתין מת, אני מדבר פשוט מנקודת מבט מעשית: די שתציג את עצמך בשם פרטי חדש ואחרי כמה חודשים או אולי אפילו כמה שבועות כולם מתרגלים, אנשים אפילו לא מעלים על דעתם שהיה לך, בעבר, שם פרטי אחר. היישום במקרה שלי היה יכול להיות הרבה יותר פשוט בהתחשב בכך שהשם הפרטי השני שלי, פייר, הלם באופן מושלם את הדימוי של קשיחות וגבריות שקיוויתי שאני משדר לעולם. אבל לא עשיתי דבר, הסכמתי שיפנו אלי בשם המגעיל הזה שלי, פלורן־קלוד, הצלחתי רק לגרום לכמה נשים (בעיקר לקאמי ולקייט, אבל עוד אחזור לכך, עוד אחזור) להסתפק בפלורן, מהחברה בכללותה לא קיבלתי דבר, בעניין הזה וגם בכל האחרים כמעט הייתי נתון לטלטלת הנסיבות, אני ההוכחה לכך שאני לא מצליח לקחת את החיים שלי בידיים, הגבריות שדומה היה שמבצבצת בפרצוף הרבוע שלי עם העצמות הבולטות, הקמטים הצרובים, לא היתה למעשה אלא מסווה, אחיזת עיניים טהורה ופשוטה - שלא הייתי אחראי לה, אלוהים העניק לי אותה אבל במציאות לא הייתי, מעולם לא הייתי אלא חדל אישים נרפה, ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו, מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי, בקיצור נראה שסביר להניח בוודאות שהמחצית השנייה של הקיום שלי, בהתחשב במחצית הראשונה, תתאפיין ברפיסות ובהתפוררות כואבות.
     
    נוגדי הדיכאון הראשונים המוכרים (סרופלקס, פרוזאק) העלו את רמת הסרוטונין בדם על ידי עיכוב הקליטה החוזרת שלו בעזרת חוסם הקולטן HT-5. התגלית בתחילת 2017 של קפטון D-L פתחה את השער לדור חדש של נוגדי דיכאון, שמנגנון הפעולה שלהם פשוט יותר, כיוון שתהליך שחרור הפליטה התאית של הסרוטונין נוצר בשכבה הרירית של מערכת העיכול והמעיים. החל מסוף אותה שנה, הקפטון D-L נמכר באופן מסחרי תחת השם קפטוריקס. מההתחלה, הוא התגלה כיעיל באופן מפתיע, ואיפשר למטופלים להשתלב במחדש בנינוחות בטקסים העיקריים של החברה המפותחת (ניקיון, חיי חברה שמתמצים ביחסי שכנות טובים, הליכים אדמיניסטרטיביים פשוטים) בלי תופעות לוואי, בניגוד לנוגדי הדיכאון מהדור הקודם, שהגבירו את הנטיות להתאבדות או לפגיעה עצמית.
     
    תופעות הלוואי הלא נעימות השכיחות ביותר שנצפו עקב שימוש בקפטוריקס היו בחילות, היעלמות הליבידו, אין־אונות.
     
    אני לא סבלתי מעולם מבחילות.

    מישל וולבק (צרפתית: Michel Houellebecq; נולד ב- 26 בפברואר 1958 או 1956‏), סופר, איש קולנוע ומשורר צרפתי שנוי במחלוקת. הוא זכה בפרסים רבים ביניהם פרס אנטראלייה ופרס גונקור.

    ספריו של וולבק כתובים בסגנון פורנוגרפי ומתארים באופן גרפי מין ואלימות. הוא מלעיג את תרבות ההיפים של שנות הששים, את הניו אייג' ואת תרבות הבידור. וולבק גם מתבטא בספריו כנגד הפמיניזם, האסלאם, ההומניזם והדמוקרטיה. דברים אלו עוררו עליו ביקורת עזה והוא זכה לביקורות שליליות לספריו. עם זאת ספריו זוכים לפופולריות רבה ותורגמו לשפות רבות.

    סקירות וביקורות

    אדם מחפש משמעות 'סרוטונין' מוכיח שוב כי אין כמו מישל וולבק לבטא את העייפות והייאוש של המערב הפריווילגי נתחיל מהסוף: זה ספר מצוין. מצוין בכלל ומצוין של וולבק. אחרי 'כניעה', שהכתיר אותו כנביא אבל סדק את מעמדו כסופר מחונן, וולבק מסתער מחדש, מותש ומיואש מתמיד. איש אינו מיטיב כמותו להעביר את העייפות הזאת: מאוכל, ממין, מתיירות, שהיא מנת חלקו של המערב הפריווילגי שחושב שהוא ניצח משהו. הרי כולנו מותשים מכמויות של יופורן וז'מבון, גם אם קוראים להם נטפליקס וקינואה. הגיבור בעל השם הבעייתי פלורן-קלוד לברוסט הוא למעשה פרפרזה רגישה וחובבת פילוסופיה של הגיבור הקבוע של וולבק: גבר לבן באמצע שנות ה-‭40‬ לחייו שמוסר כרוניקה של הידרדרות בגוף ראשון; אדם מחפש משמעות ואזורי עישון. לברוסט, עובד של משרד החקלאות, לוקה בדיכאון ויוצא למסע של נטישת חייו שלו, שבמהלכו הוא חוזר ופוקד אהובות וחברים מעברו. רעיון רומנטי על גבול הקיטש? בהחלט. והנכונות הזאת לרומנטיקה כמעט יבבנית, להתבוננות וחרטה על העבר, היא החידוש של 'סרוטונין'. מקומה של הבוטות המפורסמת לא נפקד, והמעוניינים לצקצק ולהצטקצק מתיאורי מין אנאלי ומתשבחות לזונות - יוכלו לעשות זאת גם הפעם בקלות. אלא שהפעם וולבק עצמו, שכבר עבר את הגיל הזה, משקיף על גיבורו מלמעלה. האם בשל כך בולט בספר המבט החתיארי - כמו בסצנה הפותחת, המכוננת של הרומן, שבה מסייע הגיבור לשתי צעירות ספרדיות בניפוח הצמיג שלהן, משל הייתה זו פתיחה של משדר חגיגי ב-‭- RTL‬ או שאולי זה רק טריק? לפרקים נדמה שאנחנו מחזיקים עותק ישן של 'גברים ממאדים ונשים מנגה', הכולל קביעות כמו "האהבה אצל הגבר היא אפוא סוף, הגשמה, ולא, כמו אצל האישה, התחלה, לידה". בלב המונולוג הזה מסביר וולבק את החשיבות שהוא מייחס לסקס כרגע היחיד "שבו האיברים נעשים מעורבים באופן אישי וישיר", כשפוטנציאל ההתעברות והניסיונות להימנע ממנה בכל מחיר - ללא אמצעי מניעה - הם ליבת התשוקה. קטע כזה אפשר לשפוט כמונולוג של גבר אנוכי עד גועל, אבל ראוי לראות בו חלק מתמונה גדולה יותר, שאולי יש בה ממד פארודי או מתריס: וולבק רוצה לקבל את מה שהוא רואה כטבעם של הזכר והנקבה כמפתח לקיומו של אושר, שכן "האהבה נותרה הדבר היחיד שאפשר עדיין, אולי, להאמין בו". אם לסכם בקיצור: הציוויליזציה גוועת בגלל הגלובליזציה. המפתח היחיד להישרדות הוא אהבה. אהבה היא מין. מין הוא עילי ללא מטרת הולדה. "אף אחד כבר לא יהיה מאושר במערב... אנחנו צריכים היום להתייחס לאושר כאל חלום-בהקיץ עתיק יומין", קובעת אחת מאהובותיו של לברוסט, אבל הוא אומר דווקא: "ידעתי אושר... ואני יודע גם את סופו... חסר לך אדם אחד והכל מת, העולם מת ואנו עצמנו מתים". לצד אמירות כאלו,'סרוטונין' גם מצחיק מאוד. קלייר, אחת מבנות זוגו לשעבר, זוכה לביקורת משבחת ב'לה מונד' על סצנה בהצגה שבה היא מאוננת ברגליים פשוקות מול קהל, בעוד שחקנית אחרת קוראת קטע של ז'ורז' בטאיי. ייתכן בהחלט שלעולם כזה מגיע לחיות ללא אושר. סוציולוגית, החשיבות הגדולה של וולבק היא בניתוץ תפיסת הפריווילגיה המערבית הלבנה: אחד-אחד מתגלים חבריו של הגיבור כאנשים אבודים, שנפלטו לשולי החברה. לאיש מהם אין מקום בעולם שיצר הקפיטליזם המאוחר, עולם שבו "מקום" אינו באמת מקום, אלא רק זירת סחר: של נדל"ן, של מין, של תיירות או של מזון (משפט קצר אחד מיטיב לתאר את האימה מהארכיטקטורה הגלובלית: "הסביבה אפילו לא הייתה עוינת, היא הייתה רק ניטרלית להחריד"). כולם הבינו מאוחר מדי שאת החיים צריך היה להפוך לחוויית-חיים ולחשוב איך ניתן למרכל אותה בהצלחה. כעת נותר להם רק לשרוד או לשתות. המגלם הקיצוני של הוויה זו הוא איימריק, ידידו של לברוסט מהאקדמיה לחקלאות, אספן תקליטים שהיה צעיר שקדן ושאפתן, והיחיד מבני המחזור שהחליט להפוך לחקלאי. איימריק מנסה לעבד את אדמות משפחת האצולה שלו. בהתחלה הוא נכשל בקטן, ומוכר יותר ויותר נתחים מהאדמה, אחר כך הוא עושה את מה שכולם עושים - פותח צימרים. ומכאן הוא מידרדר עד למקום ממנו לא ניתן יותר להידרדר. תיאור מאבקו של איימריק ועמיתיו לגסיסת החקלאות המקומית, הביא לטענה שוולבק חזה את מהפכת האפודים הצהובים. טענה חשובה פחות מעומק ההבנה שהוא מציע: המעבר של הגיבור, מעובד של תאגיד הזרעים המהונדסים מונסאנטו, דרך משרה במשרד החקלאות שעניינה שיווק וקידום של גבינות צרפתיות מקומיות בעולם, ואז לכלום, לשום דבר - מקבילה לגסיסת הליבידו שלו, שהוא לשד חייו. זה מה שקורה: כשאתה צעיר אתה חושב שלעבוד אצל הבד-גייז זה לא כל כך נורא, אתה אפילו לא מבין את המשמעות של הגלובליזציה המסרסת על בשרך שלך. אחר כך אתה מנסה שיטה בוטיקית של אותו הדבר - אימוץ מונחים תאגידיים לצורך קידום עסק קטן ואותנטי. אם נפער סדק בנשמתך בשלב הזה, או אם נכשלת במשימה אתה אבוד. נידונת לחפש שארית של אמת ביחסי אנוש ולא למצוא אותה. וולבק מעז לקרוא לשארית הזאת אהבה, ולכרוך את היעדרה בתפיסתו את המהלכים הכלכליים והחברתיים של העולם. ומה נותר, אחרי שהאהבה מתה והגוף ממשיך לחיות? זה פשוט: אפשר לעבור למגדל ולהדליק טלוויזיה. עוד 3 ספרים של וולבק: החלקיקים האלמנטריים > 2001 אפשרות של אי > 2006 המפה והטריטוריה ‭ 2011 < ‬ בתמונה: מישל וולבק, צילום: גטי אימג'ס שרון קנטור 7 לילות 04/10/2019 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "סרוטונין": ספרו של מישל וולבק נגוע במיזוגיניות, בטרחנות ובפרובוקטיביות אבירמה גולן הארץ ספרים 15/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    אדם מחפש משמעות 'סרוטונין' מוכיח שוב כי אין כמו מישל וולבק לבטא את העייפות והייאוש של המערב הפריווילגי נתחיל מהסוף: זה ספר מצוין. מצוין בכלל ומצוין של וולבק. אחרי 'כניעה', שהכתיר אותו כנביא אבל סדק את מעמדו כסופר מחונן, וולבק מסתער מחדש, מותש ומיואש מתמיד. איש אינו מיטיב כמותו להעביר את העייפות הזאת: מאוכל, ממין, מתיירות, שהיא מנת חלקו של המערב הפריווילגי שחושב שהוא ניצח משהו. הרי כולנו מותשים מכמויות של יופורן וז'מבון, גם אם קוראים להם נטפליקס וקינואה. הגיבור בעל השם הבעייתי פלורן-קלוד לברוסט הוא למעשה פרפרזה רגישה וחובבת פילוסופיה של הגיבור הקבוע של וולבק: גבר לבן באמצע שנות ה-‭40‬ לחייו שמוסר כרוניקה של הידרדרות בגוף ראשון; אדם מחפש משמעות ואזורי עישון. לברוסט, עובד של משרד החקלאות, לוקה בדיכאון ויוצא למסע של נטישת חייו שלו, שבמהלכו הוא חוזר ופוקד אהובות וחברים מעברו. רעיון רומנטי על גבול הקיטש? בהחלט. והנכונות הזאת לרומנטיקה כמעט יבבנית, להתבוננות וחרטה על העבר, היא החידוש של 'סרוטונין'. מקומה של הבוטות המפורסמת לא נפקד, והמעוניינים לצקצק ולהצטקצק מתיאורי מין אנאלי ומתשבחות לזונות - יוכלו לעשות זאת גם הפעם בקלות. אלא שהפעם וולבק עצמו, שכבר עבר את הגיל הזה, משקיף על גיבורו מלמעלה. האם בשל כך בולט בספר המבט החתיארי - כמו בסצנה הפותחת, המכוננת של הרומן, שבה מסייע הגיבור לשתי צעירות ספרדיות בניפוח הצמיג שלהן, משל הייתה זו פתיחה של משדר חגיגי ב-‭- RTL‬ או שאולי זה רק טריק? לפרקים נדמה שאנחנו מחזיקים עותק ישן של 'גברים ממאדים ונשים מנגה', הכולל קביעות כמו "האהבה אצל הגבר היא אפוא סוף, הגשמה, ולא, כמו אצל האישה, התחלה, לידה". בלב המונולוג הזה מסביר וולבק את החשיבות שהוא מייחס לסקס כרגע היחיד "שבו האיברים נעשים מעורבים באופן אישי וישיר", כשפוטנציאל ההתעברות והניסיונות להימנע ממנה בכל מחיר - ללא אמצעי מניעה - הם ליבת התשוקה. קטע כזה אפשר לשפוט כמונולוג של גבר אנוכי עד גועל, אבל ראוי לראות בו חלק מתמונה גדולה יותר, שאולי יש בה ממד פארודי או מתריס: וולבק רוצה לקבל את מה שהוא רואה כטבעם של הזכר והנקבה כמפתח לקיומו של אושר, שכן "האהבה נותרה הדבר היחיד שאפשר עדיין, אולי, להאמין בו". אם לסכם בקיצור: הציוויליזציה גוועת בגלל הגלובליזציה. המפתח היחיד להישרדות הוא אהבה. אהבה היא מין. מין הוא עילי ללא מטרת הולדה. "אף אחד כבר לא יהיה מאושר במערב... אנחנו צריכים היום להתייחס לאושר כאל חלום-בהקיץ עתיק יומין", קובעת אחת מאהובותיו של לברוסט, אבל הוא אומר דווקא: "ידעתי אושר... ואני יודע גם את סופו... חסר לך אדם אחד והכל מת, העולם מת ואנו עצמנו מתים". לצד אמירות כאלו,'סרוטונין' גם מצחיק מאוד. קלייר, אחת מבנות זוגו לשעבר, זוכה לביקורת משבחת ב'לה מונד' על סצנה בהצגה שבה היא מאוננת ברגליים פשוקות מול קהל, בעוד שחקנית אחרת קוראת קטע של ז'ורז' בטאיי. ייתכן בהחלט שלעולם כזה מגיע לחיות ללא אושר. סוציולוגית, החשיבות הגדולה של וולבק היא בניתוץ תפיסת הפריווילגיה המערבית הלבנה: אחד-אחד מתגלים חבריו של הגיבור כאנשים אבודים, שנפלטו לשולי החברה. לאיש מהם אין מקום בעולם שיצר הקפיטליזם המאוחר, עולם שבו "מקום" אינו באמת מקום, אלא רק זירת סחר: של נדל"ן, של מין, של תיירות או של מזון (משפט קצר אחד מיטיב לתאר את האימה מהארכיטקטורה הגלובלית: "הסביבה אפילו לא הייתה עוינת, היא הייתה רק ניטרלית להחריד"). כולם הבינו מאוחר מדי שאת החיים צריך היה להפוך לחוויית-חיים ולחשוב איך ניתן למרכל אותה בהצלחה. כעת נותר להם רק לשרוד או לשתות. המגלם הקיצוני של הוויה זו הוא איימריק, ידידו של לברוסט מהאקדמיה לחקלאות, אספן תקליטים שהיה צעיר שקדן ושאפתן, והיחיד מבני המחזור שהחליט להפוך לחקלאי. איימריק מנסה לעבד את אדמות משפחת האצולה שלו. בהתחלה הוא נכשל בקטן, ומוכר יותר ויותר נתחים מהאדמה, אחר כך הוא עושה את מה שכולם עושים - פותח צימרים. ומכאן הוא מידרדר עד למקום ממנו לא ניתן יותר להידרדר. תיאור מאבקו של איימריק ועמיתיו לגסיסת החקלאות המקומית, הביא לטענה שוולבק חזה את מהפכת האפודים הצהובים. טענה חשובה פחות מעומק ההבנה שהוא מציע: המעבר של הגיבור, מעובד של תאגיד הזרעים המהונדסים מונסאנטו, דרך משרה במשרד החקלאות שעניינה שיווק וקידום של גבינות צרפתיות מקומיות בעולם, ואז לכלום, לשום דבר - מקבילה לגסיסת הליבידו שלו, שהוא לשד חייו. זה מה שקורה: כשאתה צעיר אתה חושב שלעבוד אצל הבד-גייז זה לא כל כך נורא, אתה אפילו לא מבין את המשמעות של הגלובליזציה המסרסת על בשרך שלך. אחר כך אתה מנסה שיטה בוטיקית של אותו הדבר - אימוץ מונחים תאגידיים לצורך קידום עסק קטן ואותנטי. אם נפער סדק בנשמתך בשלב הזה, או אם נכשלת במשימה אתה אבוד. נידונת לחפש שארית של אמת ביחסי אנוש ולא למצוא אותה. וולבק מעז לקרוא לשארית הזאת אהבה, ולכרוך את היעדרה בתפיסתו את המהלכים הכלכליים והחברתיים של העולם. ומה נותר, אחרי שהאהבה מתה והגוף ממשיך לחיות? זה פשוט: אפשר לעבור למגדל ולהדליק טלוויזיה. עוד 3 ספרים של וולבק: החלקיקים האלמנטריים > 2001 אפשרות של אי > 2006 המפה והטריטוריה ‭ 2011 < ‬ בתמונה: מישל וולבק, צילום: גטי אימג'ס שרון קנטור 7 לילות 04/10/2019 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות "סרוטונין": ספרו של מישל וולבק נגוע במיזוגיניות, בטרחנות ובפרובוקטיביות אבירמה גולן הארץ ספרים 15/02/2019 לקריאת הסקירה המלאה >
    סרוטונין מישל וולבק
    זו טבלית קטנה לבנה, סגלגלה, עם סימון חיתוך באמצעה.
     
    בסביבות השעה חמש בבוקר ולפעמים בשש אני מתעורר, הצורך בשיאו, זה הרגע הכי קשה ביום שלי. קודם כול אני מפעיל את מכונת הקפה החשמלית; אתמול בלילה מילאתי את המכל במים ואת הפילטר בקפה טחון (בדרך כלל מַלוֹנגוֹ, אני עדיין מקפיד על הקפה שלי). אני לא מדליק סיגריה לפני שאני לוגם לגימה אחת של קפה; זו מגבלה שהטלתי על עצמי, זו הצלחה יומיומית שנעשתה מקור הגאווה העיקרי שלי (יש להודות שמכונות הקפה החשמליות פועלות מהר). ההקלה שאני מרגיש אחרי השאיפה הראשונה של הסיגריה היא מיידית, אלימה להדהים. הניקוטין הוא סם מושלם, סם קל וקשה, שלא גורם שום הנאה, ומוגדר במלואו על ידי המחסור, ועל ידי הפסקת המחסור.
     
    כמה דקות אחר כך, אחרי שתיים־שלוש סיגריות, אני נוטל טבלית קפטוריקס עם רבע כוס מים מינרליים - בדרך כלל של ווֹלְוויק.
     
    אני בן ארבעים ושש, קוראים לי פְלוֹרָן־קלוד לַבְּרוּסְט ואני מתעב את השם הפרטי שלי, נדמה לי שמקורו בשני בני משפחה שאבי ואמי רצו, כל אחד מסיבותיו שלו, לכבד את זכרם; מצער עוד יותר שאני לא יכול לבוא בטענות אל הורי, הם היו מכל בחינה אחרת הורים מצוינים, הם עשו כמיטב יכולתם לצייד אותי בכלי הנשק הנחוצים במאבק על החיים, ואם בסופו של דבר כשלתי, אם חיי מסתיימים בעצב ובסבל, אני לא יכול לתלות את האשם בהם, אלא בעיקר ברצף נסיבות מצער שאליו תהיה לי ההזדמנות לחזור - וזה, למען האמת, הנושא של הספר הזה - מכל מקום אני לא יכול להאשים את הורי בדבר, להוציא את העניין הפעוט הזה, האפיזודה המרגיזה אך הפעוטה של שם פרטי, לא רק שהשילוב פלורן־קלוד מגוחך בעיני, המרכיבים שלו גם הם לא לטעמי, בקיצור אני מחשיב את השם הפרטי שלי כהחטאה גמורה. פלורן רך מדי, קרוב מדי לפלורנס הנשי, באופן כמעט אנדרוגיני. הוא לא הולם בשום צורה את הפרצוף שלי החרוץ קמטים זוויתיים, שבדרך כלל (על ידי נשים בכל אופן) נחשב לגברי, וממש לא, באמת ממש לא מזכיר פרצוף של מתרומם בוטיצ'ליאני. אשר לקלוד אין בכלל מה לומר, הוא גורם לי פתאום לחשוב על הקלודטיות, והדימוי הנוראי של קטע וידיאו ישן של קלוד פרנסואה1 שמשודר שוב ושוב בערב של מתרוממים זקנים חוזר אלי מיד, ברגע שאני שומע שהוגים את השם הפרטי הזה קלוד.
    לא קשה לשנות שם פרטי, אני לא מתכוון מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, שום דבר כמעט אינו אפשרי מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, המטרה של האדמיניסטרציה היא לצמצם את אפשרויות החיים שלכם ככל הניתן במקרה שהיא לא מצליחה פשוט לחסל אותן, מנקודת המבט של האדמיניסטרציה נתין טוב הוא נתין מת, אני מדבר פשוט מנקודת מבט מעשית: די שתציג את עצמך בשם פרטי חדש ואחרי כמה חודשים או אולי אפילו כמה שבועות כולם מתרגלים, אנשים אפילו לא מעלים על דעתם שהיה לך, בעבר, שם פרטי אחר. היישום במקרה שלי היה יכול להיות הרבה יותר פשוט בהתחשב בכך שהשם הפרטי השני שלי, פייר, הלם באופן מושלם את הדימוי של קשיחות וגבריות שקיוויתי שאני משדר לעולם. אבל לא עשיתי דבר, הסכמתי שיפנו אלי בשם המגעיל הזה שלי, פלורן־קלוד, הצלחתי רק לגרום לכמה נשים (בעיקר לקאמי ולקייט, אבל עוד אחזור לכך, עוד אחזור) להסתפק בפלורן, מהחברה בכללותה לא קיבלתי דבר, בעניין הזה וגם בכל האחרים כמעט הייתי נתון לטלטלת הנסיבות, אני ההוכחה לכך שאני לא מצליח לקחת את החיים שלי בידיים, הגבריות שדומה היה שמבצבצת בפרצוף הרבוע שלי עם העצמות הבולטות, הקמטים הצרובים, לא היתה למעשה אלא מסווה, אחיזת עיניים טהורה ופשוטה - שלא הייתי אחראי לה, אלוהים העניק לי אותה אבל במציאות לא הייתי, מעולם לא הייתי אלא חדל אישים נרפה, ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו, מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי, בקיצור נראה שסביר להניח בוודאות שהמחצית השנייה של הקיום שלי, בהתחשב במחצית הראשונה, תתאפיין ברפיסות ובהתפוררות כואבות.
     
    נוגדי הדיכאון הראשונים המוכרים (סרופלקס, פרוזאק) העלו את רמת הסרוטונין בדם על ידי עיכוב הקליטה החוזרת שלו בעזרת חוסם הקולטן HT-5. התגלית בתחילת 2017 של קפטון D-L פתחה את השער לדור חדש של נוגדי דיכאון, שמנגנון הפעולה שלהם פשוט יותר, כיוון שתהליך שחרור הפליטה התאית של הסרוטונין נוצר בשכבה הרירית של מערכת העיכול והמעיים. החל מסוף אותה שנה, הקפטון D-L נמכר באופן מסחרי תחת השם קפטוריקס. מההתחלה, הוא התגלה כיעיל באופן מפתיע, ואיפשר למטופלים להשתלב במחדש בנינוחות בטקסים העיקריים של החברה המפותחת (ניקיון, חיי חברה שמתמצים ביחסי שכנות טובים, הליכים אדמיניסטרטיביים פשוטים) בלי תופעות לוואי, בניגוד לנוגדי הדיכאון מהדור הקודם, שהגבירו את הנטיות להתאבדות או לפגיעה עצמית.
     
    תופעות הלוואי הלא נעימות השכיחות ביותר שנצפו עקב שימוש בקפטוריקס היו בחילות, היעלמות הליבידו, אין־אונות.
     
    אני לא סבלתי מעולם מבחילות.