הבת האפלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבת האפלה
מכר
אלפי
עותקים
הבת האפלה
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הבת האפלה

4.3 כוכבים (35 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

    תקציר

    מהדורה חדשה עם צאת סרטה של מגי ג'ילנהול לפי הספר.
    לֶדָה, ילידת נפולי, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטה של פירנצה, חשה את עצמה כבפתח חיים חדשים, חופשית לתשוקות ולחלומות, לאחר ששתי בנותיה הבוגרות עברו להתגורר עם אביהן בקנדה. סוף-כל-סוף גמרה להביא אותן לָעולם; אף-אחד כבר לא תלוי בהשגחתה, ואפילו היא-עצמה כבר לא לטורח עליה.
    באופטימיות הזאת היא יוצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. אלא ששם, על שפת המים, היא נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה, גסה ורעשנית, שנוכחותה מבלבלת אותה, מושכת אותה ומאיימת עליה. מחזירה אותה אל הצללים של הנשים במשפחה שלה, אשר עד כה סברה שהצליחה להיחלץ מהם.
    רבים הם הדברים המקולקלים, האבודים, שדימתה כי כבר השאירה מאחור – ובמרכזם הבחירות האמביוולנטיות שעשתה כְּאֵם; יש ביניהם דברים שמעולם לא דיברה עליהם עם איש. והנה עכשיו צצים כל אלה במערבולת של תמונות חיות.
    משהו התעקם בתוכה, ומבלי שתוכל לשלוט בכך, בסתר, היא עושה מעשה עכור, חסר-היגיון, שהימשכותו ממיטה סבל; מעשה שלמרות החלטותיה אינה מסוגלת לתקנו ואינה מצליחה להבינו.
     
    'הבת האפלה' (2006) הוא הרומאן הבשל והמושלם ביותר של פרנטה עד כה. אחרי 'אהבה מטרידה' (1992), שהגיבורה שלו נאבקת על זהותה מול אִמה; אחרי 'ימי הנטישה' (2002), שהגיבורה שלו מַלְחימה את חלקיה מחדש בעקבות עזיבתו של בעלה – נפנית פרנטה ב'הבת האפלה' אל אם האוספת את שברי זהותה מול בנותיה ומול הטורפנות התובענית של האימהוּת. איש עוד לא עירטל כמו פרנטה את היחסים שבין הנשים בתא המשפחתי. זהו רומאן אמיץ בעמידתו מול המוסכמות של האימהוּת הטובה – ספר שנועד לכל הנשים שאינן מעיזות לדבר כך על אימהוּתן, ולכל הגברים הסבורים לתומם שהם יודעים מה עובר בנפשן של נשים.

    פרק ראשון

    1
    התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן־מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי־היום.
     
    החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנוּתי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לֶדָה, אף־פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו, אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לֶדָה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?
     
    בבית־החולים, כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוב, להרף־עין, מהססת לנוכח הים השטוח. אולי לכן, בהמשך, הייתי משוכנעת שלא מדובר בחלום, אלא בהזיית־אזעקה, שנמשכה עד שהתעוררתי במחלקה של בית־החולים. הרופאים אמרו לי שהאוטו שלי התנגש במעקה, אבל בלי תוצאות חמורות. הפגיעה הרצינית היחידה היתה במותן שמאל, פציעה שאין לה הסבר.
     
    באו לבקר אותי החברים שלי מפירנצה, בְּיַאנְקָה ומרתה חזרו, ואפילו ג'אני הגיע. סיפרתי להם שהעייפות הורידה אותי מהכביש. אבל ידעתי היטב שאין להאשים את העייפות. הכל נבע ממעשה חסר־היגיון שלי אשר, בדיוק משום שלא היה בו היגיון, החלטתי מיד שלא אדבר עליו עם איש. הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו־עצמנו לא מצליחים להבין.
     
    2
    כשהבנות שלי עברו לטוֹרוֹנטוֹ, אל אבא שלהן שמתגורר ועובד שם זה שנים, גיליתי, בפליאה נבוכה, שלא רק שאין בי שום כאב, אלא שאני מרגישה קלילה, כאילו רק עכשיו הבאתי אותן באופן סופי לעולם. לראשונה במשך כמעט עשרים־וחמש שנה לא הכבידה עלי חרדת הדאגה להן. הבית נשאר מסודר, כאילו אף־אחד אינו מתגורר בו, נחלצתי מטִרדת הקניות או הכביסה, האשה שבמשך שנים עזרה לי במלאכות־הבית מצאה עבודה משתלמת יותר, ולא הרגשתי שום צורך למצוא לה מחליפה.
     
    החובה היחידה בנוגע לילדות היתה לטלפן אליהן פעם ביום, כדי לשמוע מה שלומן ומה הן עושות. בטלפון הן התבטאו כאילו כבר מצאו דירה לעצמן; במציאות הן התגוררו עם אביהן, אבל הן התרגלו לחצוץ בינינו לבינן גם במלים, ולכן הן דיברו אלי כאילו הוא אינו קיים. לשאלותי על מצבן השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת־רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַׁוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים.
     
    גם הן התקשרו לעתים קרובות, בעיקר בְּיַאנקָה, שיחסיה אתי היו תובעניים ושתלטניים יותר, אבל היא טילפנה רק כדי לברר אם הנעליים הכחולות מתאימות לחצאית כתומה, ואם אני יכולה לחפש דפים כלשהם שנשארו באיזה ספר ולשלוח לה אותם בדחיפות, או אם אני עדיין מוכנה שיִפְרְקוּ עלי את כל הכעסים שלהן, את האומללויות, למרות היבשות השונות והשמיים הרחוקים שמפרידים בינינו. שיחות הטלפון היו כמעט תמיד חפוזות, לפעמים הן נשמעו מזויפות, כמו בסרטים.
     
    עשיתי מה שהן ביקשו ממני, פעלתי בהתאם לציפיותיהן. אבל מאחר שהמרחק כפה את היעדר האפשרות הפיזית להתערב ישירות בחייהן, הפך מילוי משאלותיהן או גחמותיהן לפעולות ערטילאיות וגם נטולות־אחריות, כל בקשה נראתה לי קלה, כל טרחה בשבילן - הֶרגל אוהב. הרגשתי משוחררת להפליא, כאילו משימה קשה, שהושלמה סוף־סוף, כבר אינה מעיקה עלי יותר.
     
    התחלתי לעבוד מבלי לקצוב את שעותי לפי סדר־היום שלהן וצורכיהן. תיקנתי בלילות את העבודות של הסטודנטים שלי אגב האזנה למוזיקה, ישנתי הרבה בשעות אחר־הצהריים בעזרת פקקי־שעווה באוזניים, אכלתי פעם ביום ותמיד במסעדה קטנה מתחת לבית. השתניתי במהירות באורחותי, במצב־הרוח, בעצם המראֶה הפיזי שלי. באוניברסיטה הפסיקו לעצבן אותי הסטודנטים הטיפשים יותר מדי והחכמים יותר מדי. חבר־לעבודה, שנפגשתי אתו במשך שנים, ומפעם לפעם, לעתים רחוקות, נכנסתי אתו למיטה, אמר לי באחד הערבים, מופתע, שנעשיתי פחות פזורת־דעת, יותר נדיבה.
     
    תוך חודשים מעטים החזרתי לעצמי את הגוף הרזה שהיה לי בצעירותי והרגשתי בתוכי כוח עדִין, היה דומה שחזרתי לקצב הנכון של המחשבות. באחד הערבים הסתכלתי במראָה. הייתי בת ארבעים־ושבע, בעוד ארבעה חודשים ימלאו לי ארבעים־ושמונה, אבל ראיתי שאיזה מעשה־קסמים הסיר ממני כמה שנים טובות. אינני יודעת אם הדבר נעם לי, אבל בלי־ספק הופתעתי.
     
    במצב הזה, של נינוחות יוצאת־דופן, התחשק לי, כשהגיע חודש יוני, לצאת לחופשה, והחלטתי שאסע לים ברגע שיסתיימו בדיקת הבחינות ושאר המִטרדים הביורוקרטיים. חיפשתי באינטרנט, בדקתי תצלומים ומחירים. לבסוף שכרתי דירה זעירה וזולה למדי על חוף הים היוֹני, מאמצע יולי עד סוף אוגוסט. בפועל הצלחתי לנסוע רק ב־24 ביולי, הנסיעה היתה שלווה, המכונית היתה עמוסה בעיקר בספרים שנזקקתי להם להכנת הקורס של השנה הבאה. היה יום יפה, מבעד לחלונות הפתוחים חדר אוויר מלא ניחוחות צחיחים, הרגשתי חופשייה ובלי שום אשמה על כך.

    אֶלֶנָה פֶרַנטֶה (באיטלקית: Elena Ferrante) הוא שם העט של סופרת איטלקייה ידועה, שאיננה מוכנה לחשוף את זהותה או תמונתה בפומבי. הסיפור סביבה מכונה בעיתונות האיטלקית "תעלומת אלנה פרנטה". לפי השערות שונות היא ילידת 1950 בערך, חיה ומלמדת פילולוגיה קלאסית בטורינו. ההערצה הציבורית כלפיה רבה, והעיתון האיטלקי קוֹרִייֶ‏רֶה דֶלָה סֶרָה כתב על פרנטה שהיא "הסופרת האיטלקייה הגדולה ביותר מאז אלזה מורנטה".

    סקירות וביקורות

    יודעת את סודו של הריאליזם גם כשהיא לא בשיא כוחה, אלנה פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם

    לשם מה צריך רומנים בעולם?

    אם לא מסתפקים בצרכים בידוריים, כלומר בהסחת הדעת שיש בהם, אחד מתפקידיו של הרומן בעיניי הוא ההמחשה שהחיים עשירים ומורכבים מכפי שנראה במבט חטוף. תפקידו של הרומן כך הוא לשדל אל הקיום. הוא ממחיש שהחיים הם דבר מה מסתורי, נפתל ורב-רובדי ולא פשטנות תפלה. אמנות הרומן, כמו כל אמנות ראויה לשם זה, נושאת כך בתפקיד כמו-דתי: סיוע מהותי לבני האדם לשאת את עול הקיום. את התפקיד החיוני הזה מחמיצים כל אלה הרואים בריאליזם ז'אנר ככל ז'אנר אחר, קל וחומר אלה שרואים בו ז'אנר שעבר זמנו. זאת משום שרק הריאליזם יכול למלא אותו.

    וזו גם הסיבה שפרנטה היא אחת הסופרות החשובות בדורנו. כתיבתה של גיבורת 'הרומנים הנפוליטניים' של פרנטה, לילה, מתוארת כך בידי חברתה, אלנה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את  המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים". פרנטה יודעת את סודו של הריאליזם בספרות: כיצד להפוך מציאות שגרתית - לא את הפלגות הפנטזיה; לא את הסנסציוניות של הרומן הבלשי לטעונה במתח, למחוזקת.

    ב'הבת האפלה' הגיבורה המספרת, לדה, היא אשת אקדמיה גרושה, בת‭ ,48 ‬הנוסעת לחופשת קיץ בשפת הים. היא פוגשת שם במשפחה נפוליטנית וולגרית ורועשת שמזכירה לה את ילדותה בנפולי, ממנה נמלטה בעור שיניה (כרגיל אצל פרנטה). בערך בתום השליש הראשון של הרומן עושה לדה מעשה שלא ייעשה: היא גונבת לילדה קטנה מהמשפחה הנפוליטנית את בובתה. מדוע עשתה זאת? היא עצמה לא ממש מבינה. אמנם המשך הרומן, שבו נגלל עברה של לדה ויחסיה הסבוכים עם בנותיה, מאפשר לנו לחשוב על כמה פירושים למעשה. אך זו דוגמה למה שאני מכנה "השידול אל הקיום" שקיים ברומן:  אנחנו, לעיתים, יצורים מסתוריים, חידה אפילו לעצמנו.

    אני קורא את פרנטה בראש ובראשונה כסופרת ריאליסטית מעולה ולעיתים גדולה. מיד אחזור לזה. אבל, כמובן, הנושא הפמיניסטי מרכזי ביצירתה. יש ביצירתה תיאור עז של הקושי באימהות. של הרגעים הפחות פוטוגניים, בלשון המעטה, של ההורות. "דברים רבים כל כך עושים ואומרים לילדים בצנעת הבית", נזכרת לדה ברגע קשה בהורות שלה. את ההיריון עם בתה השנייה היא מתארת "כפיסת ברזל שחיה בבטני. הגוף שלי... שבתוכו צמח פוליפ אלים". לדה, כמו כל גיבורותיה של פרנטה, היא אישה יצרית, ויש לה הערות מעניינות על סקס ("תמיד חשבתי על יחסי מין כעל מציאות צמיגה אולטימטיבית, כעל המגע הכי פחות מתווך עם גוף אחר. אבל אחרי ההתנסות הזאת השתכנעתי שהם תוצר קיצוני של הפנטזיה. ככל שהעונג גדול יותר, כן אין האחר אלא חלום, תגובה לילית של הבטן, השדיים, הפה, התחת – כל סנטימטר בודד של העור – לליטופים ולחיכוכים של ישות בלתי-מוגדרת") ועל גברים ("אצל גברים יש תמיד משהו פתטי, בכל גיל. עזות מצח שברירית, אומץ-לב מהוסס. היום כבר אינני יודעת אם אי-פעם עוררו בי אהבה או רק הבנה רוחשת חיבה לחולשותיהם"). אגב, מתוך שבעת הרומנים של פרנטה שקראתי (היא כתבה שמונה), זה הרומן שבו היחס הסלחני ביותר לגברים.

    אבל, כאמור, התחום הפמיניסטי הוא חלק משלם הגדול ממנו: אותה העמקה ריאליסטית המשדלת אל הקיום. השידול הזה נוכח, למשל, בהקפדה על הצגת מלוא שטח הפנים העשיר של המציאות. שימו לב להתעקשות על ה"או" בשני הציטוטים הבאים: "לשאלותיי על מצבן [של בנותיה] השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת-רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים"; "נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי. לא האמנתי שהעיר מסוגלת להכיל בתוכה צורות חיים אחרות מאלה שהכרתי כילדה, שהיו אלימות, או בעלות חושניות עצלה, או בעלות וולגריות סכרינית, או התבצרו בעיוורון בהגנה על הניוון העלוב שלהן". השידול נובע גם משימוש במטפורות עזות ועם זאת פשוטות ("הסתלקתי מנפולי כמי שנשרפת ותולשת מעליה בצרחות את העור הכווי") ומפרישה של דקויות פסיכולוגיות. השידול נולד גם מניסוחים מעמיקים ומקוריים של אירועי חיים דרמטיים. בשיחה בין לדה לאישה צעירה מהמשפחה הנפוליטנית, המתחבטת גם היא בסוגיות של זוגיות והורות, שואלת הצעירה את לדה על יחסה למשפחתה. האישה הצעירה מנסה להבין אם היה ללדה "טוב" או "רע" כשהתרחקה בעבר מילדותיה. הניסוחים המקוריים של לדה ממחישים שבלתי אפשרי לדבר בנוסח פשטני על "טוב" או "רע". החיים מורכבים. "כשהתרחקתי מהן", אומרת  לדה, "הרגשתי טוב. זה היה כאילו אני כולי מתפרקת, וכל החתיכות שלי צונחות בחופשיות לכל עבר בתחושת הנאה". כשם שיש התפרקות וריסוק שמכילים בו-זמנית תחושת שחרור והנאה, בראיית העולם המורכבת של הרומן לדה גם יכולה לנסות לנחם את הנפוליטנית הצעירה בכך שתנסה "לשקר לה באמצעות אמירת האמת".

    גם כשהיא לא בשיא כוחה (בעיניי, 'ימי נטישה' הוא הרומן הטוב ביותר של פרנטה ואחריו באים כמה מכרכי 'הרומנים הנפוליטניים'), פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם.

    אריק גלסנר 7 לילות 07/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    חבלי לדה שהם סמיט הארץ 20/07/2011 לקריאת הסקירה המלאה > אמא על החוף: על "הבת האפלה" תלמה אדמון מקור ראשון 11/07/2011 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    יודעת את סודו של הריאליזם גם כשהיא לא בשיא כוחה, אלנה פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם

    לשם מה צריך רומנים בעולם?

    אם לא מסתפקים בצרכים בידוריים, כלומר בהסחת הדעת שיש בהם, אחד מתפקידיו של הרומן בעיניי הוא ההמחשה שהחיים עשירים ומורכבים מכפי שנראה במבט חטוף. תפקידו של הרומן כך הוא לשדל אל הקיום. הוא ממחיש שהחיים הם דבר מה מסתורי, נפתל ורב-רובדי ולא פשטנות תפלה. אמנות הרומן, כמו כל אמנות ראויה לשם זה, נושאת כך בתפקיד כמו-דתי: סיוע מהותי לבני האדם לשאת את עול הקיום. את התפקיד החיוני הזה מחמיצים כל אלה הרואים בריאליזם ז'אנר ככל ז'אנר אחר, קל וחומר אלה שרואים בו ז'אנר שעבר זמנו. זאת משום שרק הריאליזם יכול למלא אותו.

    וזו גם הסיבה שפרנטה היא אחת הסופרות החשובות בדורנו. כתיבתה של גיבורת 'הרומנים הנפוליטניים' של פרנטה, לילה, מתוארת כך בידי חברתה, אלנה: "היא לקחה את העובדות והפכה אותן בטבעיות לטעונות במתח; היא חיזקה את  המציאות בשעה שצימצמה אותה למילים". פרנטה יודעת את סודו של הריאליזם בספרות: כיצד להפוך מציאות שגרתית - לא את הפלגות הפנטזיה; לא את הסנסציוניות של הרומן הבלשי לטעונה במתח, למחוזקת.

    ב'הבת האפלה' הגיבורה המספרת, לדה, היא אשת אקדמיה גרושה, בת‭ ,48 ‬הנוסעת לחופשת קיץ בשפת הים. היא פוגשת שם במשפחה נפוליטנית וולגרית ורועשת שמזכירה לה את ילדותה בנפולי, ממנה נמלטה בעור שיניה (כרגיל אצל פרנטה). בערך בתום השליש הראשון של הרומן עושה לדה מעשה שלא ייעשה: היא גונבת לילדה קטנה מהמשפחה הנפוליטנית את בובתה. מדוע עשתה זאת? היא עצמה לא ממש מבינה. אמנם המשך הרומן, שבו נגלל עברה של לדה ויחסיה הסבוכים עם בנותיה, מאפשר לנו לחשוב על כמה פירושים למעשה. אך זו דוגמה למה שאני מכנה "השידול אל הקיום" שקיים ברומן:  אנחנו, לעיתים, יצורים מסתוריים, חידה אפילו לעצמנו.

    אני קורא את פרנטה בראש ובראשונה כסופרת ריאליסטית מעולה ולעיתים גדולה. מיד אחזור לזה. אבל, כמובן, הנושא הפמיניסטי מרכזי ביצירתה. יש ביצירתה תיאור עז של הקושי באימהות. של הרגעים הפחות פוטוגניים, בלשון המעטה, של ההורות. "דברים רבים כל כך עושים ואומרים לילדים בצנעת הבית", נזכרת לדה ברגע קשה בהורות שלה. את ההיריון עם בתה השנייה היא מתארת "כפיסת ברזל שחיה בבטני. הגוף שלי... שבתוכו צמח פוליפ אלים". לדה, כמו כל גיבורותיה של פרנטה, היא אישה יצרית, ויש לה הערות מעניינות על סקס ("תמיד חשבתי על יחסי מין כעל מציאות צמיגה אולטימטיבית, כעל המגע הכי פחות מתווך עם גוף אחר. אבל אחרי ההתנסות הזאת השתכנעתי שהם תוצר קיצוני של הפנטזיה. ככל שהעונג גדול יותר, כן אין האחר אלא חלום, תגובה לילית של הבטן, השדיים, הפה, התחת – כל סנטימטר בודד של העור – לליטופים ולחיכוכים של ישות בלתי-מוגדרת") ועל גברים ("אצל גברים יש תמיד משהו פתטי, בכל גיל. עזות מצח שברירית, אומץ-לב מהוסס. היום כבר אינני יודעת אם אי-פעם עוררו בי אהבה או רק הבנה רוחשת חיבה לחולשותיהם"). אגב, מתוך שבעת הרומנים של פרנטה שקראתי (היא כתבה שמונה), זה הרומן שבו היחס הסלחני ביותר לגברים.

    אבל, כאמור, התחום הפמיניסטי הוא חלק משלם הגדול ממנו: אותה העמקה ריאליסטית המשדלת אל הקיום. השידול הזה נוכח, למשל, בהקפדה על הצגת מלוא שטח הפנים העשיר של המציאות. שימו לב להתעקשות על ה"או" בשני הציטוטים הבאים: "לשאלותיי על מצבן [של בנותיה] השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת-רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים"; "נפולי נראתה לי גל שיטביע אותי. לא האמנתי שהעיר מסוגלת להכיל בתוכה צורות חיים אחרות מאלה שהכרתי כילדה, שהיו אלימות, או בעלות חושניות עצלה, או בעלות וולגריות סכרינית, או התבצרו בעיוורון בהגנה על הניוון העלוב שלהן". השידול נובע גם משימוש במטפורות עזות ועם זאת פשוטות ("הסתלקתי מנפולי כמי שנשרפת ותולשת מעליה בצרחות את העור הכווי") ומפרישה של דקויות פסיכולוגיות. השידול נולד גם מניסוחים מעמיקים ומקוריים של אירועי חיים דרמטיים. בשיחה בין לדה לאישה צעירה מהמשפחה הנפוליטנית, המתחבטת גם היא בסוגיות של זוגיות והורות, שואלת הצעירה את לדה על יחסה למשפחתה. האישה הצעירה מנסה להבין אם היה ללדה "טוב" או "רע" כשהתרחקה בעבר מילדותיה. הניסוחים המקוריים של לדה ממחישים שבלתי אפשרי לדבר בנוסח פשטני על "טוב" או "רע". החיים מורכבים. "כשהתרחקתי מהן", אומרת  לדה, "הרגשתי טוב. זה היה כאילו אני כולי מתפרקת, וכל החתיכות שלי צונחות בחופשיות לכל עבר בתחושת הנאה". כשם שיש התפרקות וריסוק שמכילים בו-זמנית תחושת שחרור והנאה, בראיית העולם המורכבת של הרומן לדה גם יכולה לנסות לנחם את הנפוליטנית הצעירה בכך שתנסה "לשקר לה באמצעות אמירת האמת".

    גם כשהיא לא בשיא כוחה (בעיניי, 'ימי נטישה' הוא הרומן הטוב ביותר של פרנטה ואחריו באים כמה מכרכי 'הרומנים הנפוליטניים'), פרנטה מזכירה לנו מדוע יש ספרות בעולם.

    אריק גלסנר 7 לילות 07/01/2022 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    חבלי לדה שהם סמיט הארץ 20/07/2011 לקריאת הסקירה המלאה > אמא על החוף: על "הבת האפלה" תלמה אדמון מקור ראשון 11/07/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
    הבת האפלה אלנה פרנטה
    1
    התחלתי להרגיש רע אחרי פחות משעה של נהיגה. הצריבה במותן חזרה, אבל זמן־מה החלטתי לא לייחס לה חשיבות. נעשיתי מודאגת רק אחרי שתפסתי שאין לי די כוחות לאחוז בהגה. תוך שניות מעטות נעשה הראש שלי כבד, הפנסים הקדמיים נראו לי חיוורים יותר ויותר, עד מהרה אפילו שכחתי שאני יושבת ליד ההגה. היה לי רושם שאני דווקא נמצאת בים, בצהרי־היום.
     
    החוף ריק, המים שקטים, אבל על מוט, מטרים אחדים משפת המים, מתנופף דגל אדום. אמא שלי, בקטנוּתי, היתה מפחידה אותי מאוד, היתה אומרת: לֶדָה, אף־פעם אל תתרחצי אם יש דגל אדום, הוא מודיע שהים סוער מאוד ואת יכולה לטבוע. הפחד נשאר לאורך השנים, וגם עכשיו, אפילו שהים הוא דף נייר שקוף הנמתח עד לאופק, אני לא מעיזה לטבול בו, אני חוששת. אני אומרת לעצמי: נו, תתרחצי, הם בטח שכחו את הדגל על התורן, ובינתיים אני עומדת על שפת המים, בוחנת אותם בזהירות בקצות בהונותי. רק מדי פעם אמא שלי מופיעה בפסגת גבעות החול וצועקת אלי כאילו אני עוד ילדה: לֶדָה, מה את עושה, את לא רואה את הדגל האדום?
     
    בבית־החולים, כשפקחתי את עיני, ראיתי את עצמי שוב, להרף־עין, מהססת לנוכח הים השטוח. אולי לכן, בהמשך, הייתי משוכנעת שלא מדובר בחלום, אלא בהזיית־אזעקה, שנמשכה עד שהתעוררתי במחלקה של בית־החולים. הרופאים אמרו לי שהאוטו שלי התנגש במעקה, אבל בלי תוצאות חמורות. הפגיעה הרצינית היחידה היתה במותן שמאל, פציעה שאין לה הסבר.
     
    באו לבקר אותי החברים שלי מפירנצה, בְּיַאנְקָה ומרתה חזרו, ואפילו ג'אני הגיע. סיפרתי להם שהעייפות הורידה אותי מהכביש. אבל ידעתי היטב שאין להאשים את העייפות. הכל נבע ממעשה חסר־היגיון שלי אשר, בדיוק משום שלא היה בו היגיון, החלטתי מיד שלא אדבר עליו עם איש. הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו־עצמנו לא מצליחים להבין.
     
    2
    כשהבנות שלי עברו לטוֹרוֹנטוֹ, אל אבא שלהן שמתגורר ועובד שם זה שנים, גיליתי, בפליאה נבוכה, שלא רק שאין בי שום כאב, אלא שאני מרגישה קלילה, כאילו רק עכשיו הבאתי אותן באופן סופי לעולם. לראשונה במשך כמעט עשרים־וחמש שנה לא הכבידה עלי חרדת הדאגה להן. הבית נשאר מסודר, כאילו אף־אחד אינו מתגורר בו, נחלצתי מטִרדת הקניות או הכביסה, האשה שבמשך שנים עזרה לי במלאכות־הבית מצאה עבודה משתלמת יותר, ולא הרגשתי שום צורך למצוא לה מחליפה.
     
    החובה היחידה בנוגע לילדות היתה לטלפן אליהן פעם ביום, כדי לשמוע מה שלומן ומה הן עושות. בטלפון הן התבטאו כאילו כבר מצאו דירה לעצמן; במציאות הן התגוררו עם אביהן, אבל הן התרגלו לחצוץ בינינו לבינן גם במלים, ולכן הן דיברו אלי כאילו הוא אינו קיים. לשאלותי על מצבן השיבו בהתחמקויות עליזות, או במורת־רוח רצופה הפוגות נרגנות, או בטונים המלאכותיים שהן משַׁוות לעצמן כשהן מבלות עם חברים.
     
    גם הן התקשרו לעתים קרובות, בעיקר בְּיַאנקָה, שיחסיה אתי היו תובעניים ושתלטניים יותר, אבל היא טילפנה רק כדי לברר אם הנעליים הכחולות מתאימות לחצאית כתומה, ואם אני יכולה לחפש דפים כלשהם שנשארו באיזה ספר ולשלוח לה אותם בדחיפות, או אם אני עדיין מוכנה שיִפְרְקוּ עלי את כל הכעסים שלהן, את האומללויות, למרות היבשות השונות והשמיים הרחוקים שמפרידים בינינו. שיחות הטלפון היו כמעט תמיד חפוזות, לפעמים הן נשמעו מזויפות, כמו בסרטים.
     
    עשיתי מה שהן ביקשו ממני, פעלתי בהתאם לציפיותיהן. אבל מאחר שהמרחק כפה את היעדר האפשרות הפיזית להתערב ישירות בחייהן, הפך מילוי משאלותיהן או גחמותיהן לפעולות ערטילאיות וגם נטולות־אחריות, כל בקשה נראתה לי קלה, כל טרחה בשבילן - הֶרגל אוהב. הרגשתי משוחררת להפליא, כאילו משימה קשה, שהושלמה סוף־סוף, כבר אינה מעיקה עלי יותר.
     
    התחלתי לעבוד מבלי לקצוב את שעותי לפי סדר־היום שלהן וצורכיהן. תיקנתי בלילות את העבודות של הסטודנטים שלי אגב האזנה למוזיקה, ישנתי הרבה בשעות אחר־הצהריים בעזרת פקקי־שעווה באוזניים, אכלתי פעם ביום ותמיד במסעדה קטנה מתחת לבית. השתניתי במהירות באורחותי, במצב־הרוח, בעצם המראֶה הפיזי שלי. באוניברסיטה הפסיקו לעצבן אותי הסטודנטים הטיפשים יותר מדי והחכמים יותר מדי. חבר־לעבודה, שנפגשתי אתו במשך שנים, ומפעם לפעם, לעתים רחוקות, נכנסתי אתו למיטה, אמר לי באחד הערבים, מופתע, שנעשיתי פחות פזורת־דעת, יותר נדיבה.
     
    תוך חודשים מעטים החזרתי לעצמי את הגוף הרזה שהיה לי בצעירותי והרגשתי בתוכי כוח עדִין, היה דומה שחזרתי לקצב הנכון של המחשבות. באחד הערבים הסתכלתי במראָה. הייתי בת ארבעים־ושבע, בעוד ארבעה חודשים ימלאו לי ארבעים־ושמונה, אבל ראיתי שאיזה מעשה־קסמים הסיר ממני כמה שנים טובות. אינני יודעת אם הדבר נעם לי, אבל בלי־ספק הופתעתי.
     
    במצב הזה, של נינוחות יוצאת־דופן, התחשק לי, כשהגיע חודש יוני, לצאת לחופשה, והחלטתי שאסע לים ברגע שיסתיימו בדיקת הבחינות ושאר המִטרדים הביורוקרטיים. חיפשתי באינטרנט, בדקתי תצלומים ומחירים. לבסוף שכרתי דירה זעירה וזולה למדי על חוף הים היוֹני, מאמצע יולי עד סוף אוגוסט. בפועל הצלחתי לנסוע רק ב־24 ביולי, הנסיעה היתה שלווה, המכונית היתה עמוסה בעיקר בספרים שנזקקתי להם להכנת הקורס של השנה הבאה. היה יום יפה, מבעד לחלונות הפתוחים חדר אוויר מלא ניחוחות צחיחים, הרגשתי חופשייה ובלי שום אשמה על כך.