ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון7
חרדת פרידה
לורה זיגמן

תקציר

״אני רואה אותו וקופאת. איך אסביר את העובדה שהחוטם הדק והמחודד של כלבתנו מציץ מתוך חיתול שעוטף את חזי? אני משפילה מבט אל המנשא כאילו הופתעתי לא פחות מגרי. תפסו אותי על חם... הגיע הזמן. נמאס לי לשמור סוד, להעמיד פנים שהכול בסדר. כזאת אני בגיל העמידה — אבודה ומבולבלת, נעה ונדה ללא הרף בין עולמי לבין העולם האמיתי. אם הכלבה עוזרת לי לשרוד בימים קודרים אלה, שיהיה לי לבריאות. אין לי במה להתבייש. למעשה, אני ראויה לכל שבח כי מצאתי פתרון לא־מזיק, לא־אלכוהולי, לא־נרקוטי
ולא־קנבואידי לכאב שלי. (נכון?)״
האמת היא שג'ודי מעולם לא התכוונה ללבוש את הכלבה. איכשהו, היא ירדה לסדר את המרתף, נתקלה במנשא שקיבלה ממישהו כשבנה טדי היה תינוק, ובעיניים דומעות (כי טדי המתבגר הולך ומתרחק ממנה) נזכרה שמעולם לא השתמשה בו.
איך זה מרגיש, להשתמש במנשא? שאלה את עצמה. במטבח היו קופסאות שימורים והיא שקלה לשים כמה בתוך המנשא, אבל אז הכלבה פסעה פנימיה, ו — נו — מי לא היה מכניס את הכלבה למנשא לראות איך זה מרגיש? 
החיים של ג'ודי לא הסתדרו לפי התוכנית. היא היתה כוכבת לרגע כשכתבה ספר ילדים מצליח אבל אלה שאחריו נכשלו ועכשיו הקריירה שלה מדשדשת, והקריירה של בעלה מדשדשת, כמו גם מצבם הכלכלי והנישואים שלהם. בעצם, הכול מדשדש וג'ודי - משותקת על ידי מינונים שווים של חרדה ואהבה — לא יכולה אפילו לקום וללכת.
אז היא מסתובבת עם הכלבה. גוף חמים, דופק הולם, נחמה במנשא. 

חרדת פרידה הוא מאותם ספרים נדירים שנקראים אגב צחוק ובכי, ונחרטים בלב. 
לורה זיגמן היא המחברת של כמה רבי־מכר. חרדת פרדה זכה לאהדת הקהל ושבחי הביקורת.

הקן הכמעט מתרוקן / רן בן-נון
זאת שהחליטה לקחת את הכלבה שלה במנשא
הקן הכמעט מתרוקן / רן בן-נון
זאת שהחליטה לקחת את הכלבה שלה במנשא
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • הילד שלה מגיע לגיל ההתבגרות והיא מרגישה ריקנות אדירה. גיבורת ספרה של לורה זיגמן בת 50, כותבת פרילאנס באתר לייף סטייל. היא ובעלה נפרדו טכנית רק כי אין להם כסף להיפרד באמת, והחיים שלה הופכים אט אט לוואקום מהדהד שאין בו כלום. אף אחד לא רוצה אותה, אף אחד לא צריך אותה, היא לא מעניינת אף אחד ולתחושתה, אין לה הרבה בשביל מה לחיות. אבל במקום להידרדר לאלכוהוליזם, סמים או תרופות נגד דיכאון כמו כולם, ג'ודי מוצאת פתרון יצירתי מופלא למצב – מנשא לתינוק, שבתוכו היא מניחה את הכלבה שלה, שרלוט, וכך מסתובבת איתה בכל מקום, מרגישה את חום הגוף, הקרבה, ההזדקקות. היא כבר לא לבד.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • אישה בעונת מעבר/ ענת לב-אדלר
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • ממש משקל נוצה, כתיבה הומוריסטית, זורמת ונעימה.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • פעם ג'ודי הייתה סופרת ילדים מצליחה. הספר הראשון שלה היה להיט עצום ואף עובד לסדרת אנימציה מוצלחת על קבלת האחר והשונה. אבל הספר השני והשלישי שלה נכשלו באופן מחפיר והנה היא כאן, במחסום כתיבה נצחי, אפופת אכזבה קיומית עמוקה. בעלה, גרי, פרש כבר מזמן ל"חדר נחירות" בו הוא מעשן קנביס רפואי כנגד התקפי חרדה וצופה באובססיביות בפורנו, וכך נגזר עליהם לחיות בעוינות שקטה, חומקים זה מזו בחשאי כדי לא לעורר ריבים ישנים. מדי פעם הם אפילו מנסים טיפול זוגי כושל, ושוב פורשים איש איש לפינתו.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • אבל בעצם, יכול להיות שהמצב קצת פחות גרוע מכפי שג'ודי מתארת. בטיפול הזוגי, למשל, מתברר שהקשר בינה לבין גרי עדיין חי וקיים איכשהו, יש ביניהם חמלה וחברות לצרה כלכלית ואולי אולי אפילו שרידי אהבה. כלומר, נכון שאין להם יחסי מין, אבל זה לא כזה נדיר. עם זאת, החוויה המרכזית ב"חרדת פרידה" היא בעיקר של אובדן – הוריה של ג'ודי שמתו מסרטן בזה אחר זה, חברתה הטובה שגוססת גם היא, וזה מצטרף לאובדן האנשים שעדיים נמצאים שם ובראשם הילד המסוגר, טדי.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • זה ספר של טריק אחד, שהוא מסחטת דמעות ורגשות נטולת בושה לחלוטין.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • החברה הטובה, גלן, שמאירה את כל ההתרחשויות בתובנות נהדרות ובהומור סופני מושחז. כשהיא הולכת לעולמה זה באמת הכי כואב.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "האובדן גרם לך לפחד מהחיים, אבל את חייבת להישאר פתוחה. את חייבת להיות מוכנה לספוג כל קרן אור, כל רסיס של אושר, ולתת לו לזרום דרכך".
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • ניו אינגלנד בסתיו, עם עלי השלכת בצבעיהם המופלאים ומגע של עצבות שאי אפשר בלעדיו.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • לא בטוח. בספר הבא של זיגמן נקרא את הפרק הראשון - ורק אז נחליט אם להמשיך.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • אז אולי הספר קצת גימיקי ומאוד סנטימנטלי, אבל הסנטימנט הזה משותף לאנשים רבים באמצע החיים – אנחנו עדיין לא רוצים להיפרד. לא מהילדים, לא מבן הזוג, ובעיקר לא מהחיים.