ביקורת העורך

ביקורת ספר מזווית אחרת
ציון8
ארץ־סלע
ריטה קוגן

תקציר

ארץ־סלע מספר שני סיפורים במקביל. בראשון אנו מתוודעים לקורותיה של ילדה הנעשית לנערה ואחר כך לאישה צעירה. שמותיה של הדמות הזו, הנושאים משמעויות סמליות, מתחלפים. מתחלפים גם הנופים, שפת הדיבור ושפת הקריאה שלה וכן זהותם של רבים מהאנשים הסובבים אותה, שכן היא מהגרת, עם אמה, מסנקט־פטרבורג לחיפה.
השינויים התכופים בקורותיה של הגיבורה מבליטים את מאפייניה הקבועים. היא נתפסת תמיד זרה ושייכת כאחת. הפרטים הנגלים לנו דרך עיניה נראים לרוב כמו מבעד לעדשת מיקרוסקופ: מוגדלים, עתירי צורות, לא צפויים ונדמים כחורגים מהקשרם.
מאפיין נוסף של הדמות הזאת, שקל להתאהב בה, חוזר ומופיע במפגשיה עם בני המין השני. אלה כרוכים באלימות קשה שיש לה גוון סאדו־מזוכיסטי. אין תמה אפוא, שהיא  תופסת את גופה כמין מיכל שמתרוקן ומתמלא חליפות – מיכל מנוקב, פרוץ, מודלק, זולג ונוטף.   
הסיפור השני שייך לדמות המספרת, שהיא בת דמותה הפיוטית של גיבורת הסיפור. זו מתבוננת במתרחש ממרחקים משתנים. לעתים היא מאמצת את מבטה ואת לשונה של הגיבורה שלה ולעתים היא מתארת את העולם דמוי המציאות מלמעלה ובאמצעות שפה גבוהה, כמו מתורגמת, מהודרת ומיושנת משהו, בכוונת מכוון. זו עברית "יותר טובה", במופגן, מהעברית שבה חושבים ומדברים וגם כותבים רבים מהישראלים ילידי הארץ. 
המעקב אחר הקשרים העלילתיים והלשוניים הנרקמים בין דמות הגיבורה לדמות המספרת, מוביל אותנו, בין היתר, לזיהויו של הקונפליקט המשמש כעמוד התיכון של הספר. זהו המתח בין החיים לבין הספרות, המוכרע כאן דווקא, באורח מפתיע, לטובת הספרות.
ריטה קוגן היא משוררת ומתרגמת. זהו ספרה הראשון בפרוזה.  

                                                                                          

ישראל ביתנו / רן בן-נון
זכרונות האימה של נערה מהעלייה הגדולה של ראשית הניינטיז
ישראל ביתנו / רן בן-נון
זכרונות האימה של נערה מהעלייה הגדולה של ראשית הניינטיז
  • תקציר מנהלים
  • תקציר מנהלים

  • במשפחה יהודית בעיר אפורה, אבא נעלם, אמא בדיכאון וסבתא רדופת זכרונות. למאשה בת החמש לא נותר אלא להימלט למחוזות הדמיון, עם פיטר פן ורובין הוד, אבל גם עם שלל מכשפות, רוחות ושדים, שבאים לבקר בלילה. בפתח קובץ הסיפורים של ריטה קוגן נמהלות גותיקה כבדה ושפה קלאסית מרשימה אל תוך חוויה מצמררת ומתמשכת – מהילדות הגלותית ועד לחיי העלייה הגדולה של שנות ה-90 בישראל, אז מאשה הקטנה והנוגעת ללב מתחלפת בוויטה הבוגרת, והמרגשת לא פחות.
  • כמו מה זה
  • כמו מה זה

  • תורת הקבוצות/ כרמית סחר
  • קל/כבד?
  • קל/כבד?

  • בהחלט קריאה מאתגרת, לשונית ותוכנית.
  • למה כן?
  • למה כן?

  • סיפור הנושא שייך לתחילת גיל ההתבגרות ומתרחש בחוף הים השחור, עם ניצני התאהבות ראשונה בבן משפחת חברים לחופשה. האסטרטגיות של מלחמת המינים נקבעות כבר עכשיו, כשהדמיון פולש אל תוך המציאות ומחלק אותה בחדות בין טובים לרעים, והתום הילדותי מתפוגג לטובת מלחמת הישרדות אכזרית שאין בה מתיקות יתרה.
  • למה גם כן?
  • למה גם כן?

  • במרכז הקובץ ניצבת הנובלה "1994", על השנה הדרמטית בחייה של ויטה, ארבע שנים בארץ, לפני צבא, כשהיא גרה עם אמה ובעלה השני המגעיל בקריות ומעבירה את הזמן בחלוקת שאלונים לנהגים בכרמל. תמיר, ילד שמנת ענק ורכרוכי, הוא האהבה הראשונה שלה, גם כשהוא מועך את בשרה בכוח ועושה בה כרצונו. תמיר מכיר לוויטה את מסתרי העיר התחתית כמו היה איזה פאוסט מודרני המדרדר אותה במורד מעגלי התופת של דנטה: המוזיקה של דיוויד בואי ופינק פלויד, מועדון רכבי היוקרה של ילדי העשירים, ולבסוף מסיבות הטכנו השבטיות והכתות השרלטניות למודעות עצמית. בכחנליה מהבילה, מתוארת בעוצמה שירית אדירה, המסתיימת בשואו דאון אפי כמחווה לסרט התקופה, "רוצחים מלידה" של טרנטינו ואוליבר סטון.
  • למה לא?
  • למה לא?

  • לא כל הסיפורים אחידים ברמתם. "ככה וככה", למשל, עוקב אחר אלינה, הרוסיה האובר-אצ'יברית החרשנית, שמתקשה עם העברית הנפתלת של שיעורי הספרות וחולמת להיות מקובלת. סיפור נוער מוזר ומשמים במקצת, עמוס בפרטים לא הכרחיים.
  • דמות לקחת
  • דמות לקחת

  • ויטה היא נערת החלומות האולטימטיבית, ג'ינג'ית דקיקה ועצובה עם עברית מופלאה וזעם פנימי עצור. לחבק אותה חזק.
  • משפט לקחת
  • משפט לקחת

  • "היא עוד אהבה אותו, אהבת אביונים אמנם, שהיתה יותר חרדת הלבדות, הנוספת אל גאוותה החבולה, מאשר אותו רגש ההתמסרות שמילא אותה בראשית".
  • איפה קוראים?
  • איפה קוראים?

  • חיפה של קוגן היא התרחשות אורבנית מהבילה בלתי פוסקת, שמאוד מסקרן לגלות.
  • נחזור לעוד?
  • נחזור לעוד?

  • כן. קוגן היא כותבת אדירה. נשמח מאוד לקרוא רומן באורך מלא שלה.
  • השורה האחרונה
  • השורה האחרונה

  • ההישג המהמם באמת של קוגן מגיע לקראת סוף הקובץ, ב"סיפור דמיוני לחלוטין", שבו היא מתאבדת בעוז על הטאבו האולטימטיבי של פנטזיית האונס הנשית. הגיבורה חסרת השם מדברת בגוף ראשון, חשופה ופגיעה עד לעצמות, והסיפור שלה יותיר אתכם פעורי עיניים והפוכי קרביים. היה או לא היה? בעצם, זו בכלל לא השאלה הנכונה.