קרין ברקמן

"עוֹמְדִים שָׁם?" שָׁאַל הַיַּלְדּוֹן אֶת אָבִיו שֶׁנִּכְנַס אֶל הַיָּם.
"עוֹמְדִים שָׁם?" שָׁאַל הַחַיָּל אֶת הַמְּפַקֵּד שֶׁנָּדַם.
"עוֹמְדִים שָׁם?" שָׁאַל הַגֶּבֶר לִפְנֵי שֶׁנִּכְנַס עִם אֲהוּבָתוֹ לְמִטַּת אַהֲבָתָם.
"עוֹמְדִים..." חִרְחֵר הַקָּשִׁישׁ רֶגַע לִפְנֵי שֶׁלִּבּוֹ נָדַם.

בספר הייתם קהל נפלא ינקות פוגשת זקנה, החל מזכרון שרפרף החליבה של סבתא דבורה, דרך נעורים פרועים, ועד הזדקנות בזמן מגפה, כשבתוך ההשתנות התמידית, נשאר וקבוע המבט הילדי, הנצחי. בילינו יחד בתוך השירים במשך שנה, וסיימנו ימים ספורים לפני מותך. אני מקווה שעומדים שם אבא, איפה שאתה לא נמצא.

אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים קִבַּלְתִּי מִלְגַּת לִמּוּדִים וְנָסַעְתִּי לְשָׁנָה לְאוּנִיבֶרְסִיטַת קֶיְמְבְּרִידְג' בְּאַנְגְלִיָּה. הָיָה לִי קָשֶׁה לַעֲזֹב אֶת אַחְיוֹתַי הַצְּעִירוֹת, שְׁלָשְׁתֵּנוּ הִתְאַבַּלְנוּ עַל אִמָּא שֶׁלָּנוּ שֶׁנִּפְטְרָה זְמַן קָצָר קֹדֶם לָכֵן. מֵרֹב גַּעְגּוּעִים וְאַשְׁמָה, וּכְדֵי לְשַׂמֵּחַ אֶת עֲנָת אֲחוֹתִי שֶׁהָיְתָה אָז בַּת אַרְבַּע, כָּתַבְתִּי לָהּ שִׁירִים. אֶת הַסִּפּוּרִים כָּתַבְתִּי לָהּ בָּאָרֶץ, אַחֲרֵי שֶׁחָזַרְתִּי.

יְהוֹנָתָן גֶּפֶן

סִפְרֵי הַיְּלָדִים הַמֻּפְלָאִים שֶׁל יְהוֹנָתָן גֶּפֶן מַעֲמִידִים אוֹתוֹ בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַמְּשׁוֹרְרִים וְהַסּוֹפְרִים הָעִבְרִיִּים לִילָדִים. סְפָרָיו, הַיְּלָדִים הֵם הַכּוֹכָבִים שֶׁל הַיָּרֵחַ, יֶלֶד הַכְּרוּבִית, אַלֶּרְגְּיָה, הַכֶּבֶשׂ הַשִּׁשָּׁה־עָשָׂר וְעוֹד רַבִּים אֲחֵרִים, אֲהוּבִים עַל דּוֹרוֹת שֶׁל יְלָדִים, אֲבָל הַשִּׁירִים וְהַסִּפּוּרִים שֶׁכָּתַב לְאֲחוֹתוֹ הַקְּטַנָּה הָיוּ הָרִאשׁוֹנִים. הַשִּׁירִים וְהַסִּפּוּרִים לְעֲנָת רָאוּ אוֹר בִּשְׁנַת 1969, וְגַם הַיּוֹם, בַּחֲלֹף לְמַעְלָה מֵחֲמִשִּׁים שָׁנָה, שׁוּמְדִי הָאַרְנָב, סָבְתָא יוֹכֶבֶד וְשָׁאוּל הַשּׁוּעָל נִכְנָסִים אֶל לִבָּם שֶׁל יְלָדִים וְהוֹרִים, מְעוֹרְרִים חִיּוּךְ וְגַם דִּמְעָה. כָּעֵת הֵם זוֹכִים לְמַהֲדוּרָה חֲדָשָׁה וּלְפַרְשָׁנוּת אִיּוּרִית נְבוֹנָה וִיפֵהפִיָּה שֶׁל הַמְּאַיֶּרֶת מִיכַל בּוֹנָנוֹ.

"אני נעזר בכל מה שאני יכול, אני מגייס את כל המיתולוגיה היוונית ומנסה לקחת מהם משהו... אני צועק שהם יעזרו... אדם נמצא לבד, כל העיר לפניו... מה הוא יעשה?"

ניסים אלוני

כתיבתו המופלאה ושפתו המכושפת של אלוני השפיעו על יהונתן גפן ועל כותבים אחרים בני דורו. הוא היה המלך, מקור להשראה. הארץ היחידה שלו היתה ארץ התיאטרון, ובארץ הזו הוא נדד לבד, הרחק מגלי האהבה והביקורת שעורר. "הוא מקיף את עצמו בעצמו," אמר חברו הטוב יוסל ברגנר על בדידותו הקיומית של אלוני.

בפרצוף של צועני גפן מבקש לשרטט את חייו הסבוכים של המחזאי, לספר על מחזותיו וכתיבתו ובעיקר להודות לו על שהרחיק אותנו, ולו לזמן מה, מהאקטואליה המשמימה ומהמציאות המדכדכת בארץ החאקי שלנו — אל עולם צבעוני ורחוק של דמיון ופנטזיה.

עלמה כהן ורדי

יהונתן גפן משורר וסופר שפירסם כארבעים ספרים לילדים ולמבוגרים. מחזאי, כתב ותירגם מחזות שהוצגו בתיאטרון "הקאמרי", ב"בית לסין" וב"תיאטרון באר שבע".

"יש ילדים בני ארבע וילדים בני חמש וילדים בני שש וילדים בני שבע. אני מכיר כמה ילדים שהם כבר בני שלושים. אני ילד בן שלושים ואני מקווה שתאהבו לקרוא (או לשמוע) את הספר שכתבתי רק לכם. אם יש לכם חברים, אתם יכולים לקרוא בספר הזה יחד איתם. ואם אין לכם חברים, הלוואי שהספר הזה יהיה חבר שלכם." יהונתן גפן, 1978