רגעי המזל הקטנים של אמא

1
העמדת הפנים של אני־אתה ריצ'רד גיר
 
מר ריצ'רד גיר היקר,
 
במגירת התחתונים של אמא - בזמן שהפרדתי בין פרטי הלבוש האישיים שלה לבין פריטים "משומשים קלות" שאפשר לתרום לחנות הצדקה המקומית - מצאתי מכתב שכתבת.
כפי שאתה זוכר, מכתבך עסק באולימפיאדה שנערכה ב־2008 בבייג'ין, סין - קראת לחרם בגין הפשעים והזוועות שביצעה ממשלת סין בטיבט.
אל תדאג.
אני לא מהטיפוסים הפסיכים האלה.
אני מיד הבנתי שמדובר בהעתק של מכתב ששלחת למיליוני אנשים באמצעות ארגון הצדקה שלך, אבל אמא הצטיינה כל כך בהעמדת פנים במהלך חייה, שהיא האמינה שחתמת עליו באופן אישי במיוחד עבורה, וסביר להניח שבגלל זה היא שמרה אותו - מתוך אמונה שנגעת בנייר בידיך, שליקקת את המעטפה בלשונך - כשהיא מאמינה שהנייר מסמל חיבור מוחשי אליך... שאולי כמה תאים שלך, חלקיקים מיקרוסקופיים מהדי־אן־איי שלך, נמצאים איתה בכל פעם שהיא נוגעת במכתב ובמעטפה.
אמא היתה המעריצה מספר אחת שלך, ומעמידת פנים מיומנת.
"הנה השם שלו בכתב יד," אני זוכר שאמרה לי, כשהיא דוקרת את המכתב באצבעה. "מריצ'רד גיר! כוכב הקולנוע ריצ'רד גיר!"
אמא אהבה לחגוג את הרגעים הקטנים של החיים. כמו למצוא שטר מקומט של דולר בכיס מעיל מרופט, או כשלא היה תור בדואר והפקיד חייך מאוזן לאוזן וניהל איתה שיחת נימוסים, או כשהיה קריר מספיק לשבת על המרפסת ביום קיץ חם - כשהמעלות צנחו במידה דרמטית בלילה למרות שהחזאי צפה לחות וחום בלתי נסבלים, ולכן הערב הפך למעין מתנה בלתי צפויה.
"בוא ותיהנה מהקרירות הנדירה הזאת, ברתולומיו," נהגה אמא לומר, והיינו יושבים בחוץ ומחליפים חיוכים כאילו זכינו בלוטו.
אמא ידעה לשוות נופך פלאי לרגעים קטנים. זאת היתה המומחיות שלה.
ריצ'רד גיר, אולי כמו רוב האנשים, גם אתה כבר תייגת את אמא כטיפוס מוזר, תימהוני.
לפני שחלתה, היא מעולם לא השמינה או רזתה; היא מעולם לא קנתה לעצמה בגדים חדשים, ולכן נתקעה לנצח עם אופנות מאמצע שנות השמונים; היא הדיפה את ריח כדורי הנפטלין שהחזיקה במגירות ובארונות, והשיער שלה היה בדרך כלל דבוק לרקה שהונחה על הכרית (כמעט תמיד הרקה השמאלית).
אמא לא ידעה שמדפסות יכולות בקלות לשעתק חתימות, כי היתה זקנה מדי לשלוט בטכנולוגיות מודרניות. לקראת הסוף היא נהגה לומר ש"חזון יוחנן מגנה את השימוש במחשבים", אבל האב מק'נאמי אמר לי שזה לא נכון, אם כי הנחנו לאמא להאמין בזה.
מעולם לא ראיתי אותה מאושרת יותר משהיתה ביום שהמכתב שלך הגיע.
כפי שבטח הבנת, אמא לא היתה איתנו לגמרי בשנים האחרונות לחייה, וממש לקראת הסוף השיטיון החמור השתלט עליה לחלוטין, עד שבימיה האחרונים היה קשה להבחין בין העמדות הפנים שלה לבין המציאות.
עם הזמן הכול היטשטש.
ברגעיה הטובים - היית מאמין? - היא ממש חשבה (העמידה פנים?) שאני אתה; שריצ'רד גיר מתגורר איתה ומטפל בה - וזאת היתה ללא ספק חלופה מבורכת לאמת המרה שלפיה בנה הסתמי והלא־יוצלח הוא המטפל הצמוד שלה.
"מה אוכלים הערב, ריצ'רד?" היתה אומרת. "איזה עונג לבלות איתך סוף־סוף, ריצ'רד."
זה היה כמו בילדותי, כשהיינו מעמידים פנים שאנחנו אוכלים עם אורח מפורסם - רונלד רייגן, פרנציסקוס הקדוש, מיקי מאוס, אד מק'מהון, מרי לו רֶטון - שישב על אחד משני הכיסאות הריקים תמיד במטבח, מלבד בזמן ביקוריו של האב מק'נאמי.
כפי שציינתי קודם, אמא העריצה אותך למדי - סביר להניח שגם אתה התארחת ליד שולחן המטבח שלנו, אבל למען האמת, אני לא זוכר ארוחה עם ריצ'רד גיר שהתרחשה בילדותי. למרות זאת, נעניתי לה ושיחקתי את התפקיד, וכך התגשמת באמצעותי, אם כי אני לא נאה כמוך, ולכן שימשתי תחליף עלוב. אני מקווה שאתה לא כועס שגילמתי אותך ללא רשותך. זה היה דבר תמים שגרם לאמא אושר רב. בכל פעם שהגעת להתארח, פניה זהרו כמו מפגן האורות של כולבו "וונאמייקר" בחג המולד. ואחרי הכימותרפיה וניתוח המוח הכושלים, והבחילות הנוראות שהתלוו אליהם, היה קשה להעלות חיוך על פניה או לשמח אותה בכלל, אז שיתפתי פעולה עם המשחק שבו אתה ואני הופכים לאנחנו.
זה התחיל ערב אחד, אחרי שצפינו בקלטת הווידיאו השחוקה של "אישה יפה", אחד הסרטים האהובים על אמא.
בזמן כתוביות הסיום, היא טפחה על זרועי ואמרה, "אני הולכת לישון עכשיו, ריצ'רד."
הסתכלתי עליה, והיא חייכה בשובבות כמעט - כמו הנערות הסקסיות והקלות להשגה, עם השפתיים הצבועות והבורקות, שזכרתי מהתיכון. החיוך התאוותני הזה עורר בי בחילה, כי ידעתי שהוא מבשר רעות. זה גם בכלל לא התאים לאמא. זאת היתה תחילתם של חיים עם אישה זרה.
אמרתי, "למה קראת לי ריצ'רד?"
היא הניחה את ידה בעדינות על ירכי, ובאותו קול ילדותי פלרטטני, אגב עפעופים נמרצים, אמרה, "כי ככה קוראים לך, טיפשון."
במשך שלושים ושמונה שנות היכרותנו, אמא מעולם לא קראה לי טיפשון.
האיש הקטן והזועם שבבטני חבט באגרופיו בכבד שלי.
ידעתי שאנחנו בצרות.
"אמא, זה אני - ברתולומיו. הבן היחיד שלך."
כשהסתכלתי לה בעיניים, היה נדמה שהיא לא רואה אותי. כאילו היא שקועה בחזיון תעתועים - רואה דברים שאני לא רואה.
זה גרם לי לתהות אם אמא הטילה עלי מין כישוף נשי והפכה אותי לבן דמותך בדרך כלשהי.
שאנחנו - אתה ואני - הפכנו לאחד במוחה.
ריצ'רד גיר.
ברתולומיו ניל.
אנחנו.
אמא הסירה את ידה מהירך שלי ואמרה, "אתה גבר נאה, ריצ'רד, אהבת חיי אפילו, אבל אני לא מתכוונת לחזור על אותה הטעות פעמיים. אתה את הבחירה שלך עשית, אז תיאלץ פשוט לישון על הספה. נתראה בבוקר." ואז היא ריחפה במעלה המדרגות, מתקדמת במהירות שלא ראיתי אצלה כבר חודשים.
היא נראתה משולהבת.
כמו הקדושים המעונים עם ההילה, שבוויטראז' בכנסיית סנט גבריאל, נראָה שאלוהות כלשהי מנחה את אמא. הטירוף שלה נראה קדוש. היא טבלה באור.
למרות אי־הנעימות שהוליד המהפך הזה, אהבתי לראות את אמא זוהרת כך. מאושרת. והעמדת פנים באה לי בקלות מאז ומתמיד. העמדתי פנים כל חיי. והיה גם המשחק מילדותי שסיפרתי לך עליו, אז ללא ספק הייתי מתורגל.
איכשהו - כי מי יודע בדיוק איך קורים דברים כאלה - במשך ימים ושבועות רבים, אמא ואני פיתחנו מעין שגרה.
שנינו התחלנו להעמיד פנים.
היא העמידה פנים שאני אתה, ריצ'רד גיר.
אני העמדתי פנים שאמא לא יוצאת מדעתה.
העמדתי פנים שהיא לא עומדת למות.
העמדתי פנים שלא אצטרך להתמודד עם החיים בלעדיה.
המצב הידרדר, כמו שאומרים.
כשהיתה כבר מרותקת לגמרי לספה הנפתחת בסלון, כשמזרק מורפיום נעוץ בזרועה, כבר גילמתי אותך עשרים וארבע שעות ביממה, גם כשאמא היתה מחוסרת הכרה, כי זה עזר לי לספק לה בנאמנות את המורפיום בכל פעם שעיוותה את פניה.
מבחינתה לא הייתי עוד ברתולומיו, אלא ריצ'רד.
אז החלטתי שאכן אהיה ריצ'רד ואשלח את ברתולומיו לחופשה שלה הוא בהחלט היה ראוי, אם זה נשמע לך הגיוני, מר גיר. ברתולומיו עבד שעות נוספות בתור הבן של אמו לאורך ארבעה עשורים כמעט. עורו הרגשי של ברתולומיו הופשט בעודו בחיים, ראשו נערף, והוא נצלב במהופך - כפי שעלה בגורלו של אחד משנים־עשר השליחים שעל שמו הוא נקרא - מטאפורית, כמובן, בעולם המודרני ובזמן הזה.
להיות ריצ'רד גיר היה כמו להזריק לעצמי מורפיום לנפש.
הייתי אדם טוב יותר כשהייתי אתה - נחוש יותר, שולט יותר במצב, בטוח בעצמי יותר מאי־פעם.
עובדי ההוספיס שיתפו פעולה עם התחבולה שלי. הוריתי להם בתוקף לכנות אותי ריצ'רד בכל פעם שהיינו בחדרה של אמא. הם הסתכלו עלי כמו על משוגע, אבל מילאו את מבוקשי כי עבדו בשכר.
עובדי ההוספיס טיפלו באמי רק מפני ששילמו להם. לא היו לי שום אשליות שלאנשים האלה אכפת מאיתנו. הם הציצו בשעון של הטלפון הנייד חמישים פעם בשעה, ותמיד נראה שרווח להם מאוד כשלבשו את המעילים בתום המשמרת - כאילו הפרידה מאיתנו היא כמו כניסה אל מסיבה נהדרת, כמו יציאה מחדר מתים היישר אל טקס האוסקר.
כשאמא ישנה, עובדי ההוספיס כינו אותי לפעמים מר ניל, אבל כשהיתה ערה תמיד הייתי אתה, ריצ'רד, והם עשו מה שביקשתי בגלל הכסף שקיבלו מחברת הביטוח. הם אפילו נהגו לפנות אלינו בנימה רשמית, מלאת יראה. "אנחנו יכולים לעשות משהו כדי להקל קצת על אמך, ריצ'רד?" נהגו לומר כשהיתה ערה, אם כי אף פעם לא כינו אותי מר גיר, וזה היה בסדר מבחינתי, מאחר שאתה ואמא פניתם זה אל זה בשמות פרטיים מלכתחילה.
אני רוצה שתדע שאמא נהנתה מאוד לצפות במשחקים האולימפיים. היא לא החמיצה אף שידור - היא נהגה לצפות בהם גם עם אמה - והצפייה הסבה לה הנאה מרובה, אולי מפני שבשבעים ואחת שנותיה עלי אדמות, היא מעולם לא יצאה את גבולות פילדלפיה. היא נהגה לומר שצפייה במשחקים האולימפיים דומה לנסיעה לחופשה בארץ זרה מדי ארבע שנים, אף שאולימפיאדות החורף והקיץ התנהלו לסירוגין בשנים שונות, ולכן המשחקים האולימפיים התקיימו למעשה מדי שנתיים, כפי שאתה בטח יודע.
(סליחה שאני חוזר על עצמי שלא לצורך, אבל אני כותב לך בתור ברתולומיו ניל - השונה ממך בכל צורה שניתן להעלות על הדעת. אני מקווה שתפגין סבלנות כלפי ותסלח לי על דברי הפשטניים. אני רהוט הרבה יותר כשאני אתה. הרבה יותר. ברתולומיו ניל הוא לא כוכב קולנוע; ברתולומיו ניל מעולם לא שכב עם דוגמנית־על; ברתולומיו ניל מעולם לא נמלט אפילו מהעיר שבה אתה ואני נולדנו, ריצ'רד גיר, "עיר אחוות האחים"; ברתולומיו ניל מודע היטב לעובדות הללו, לצערו. וברתולומיו ניל גם לא כותב מי יודע מה, כפי שכבר הסקת.)
אמא אהבה את ענפי ההתעמלות, ובמיוחד גברים עם גוף משולש ש"זזים כמו מלאכי חבלה". בכל פעם שמישהו ביצע "צלב ברזל" על הטבעות, היא היתה מוחאת כפיים עד שהן הוורידו. זה היה התרגיל האהוב עליה. "חזק כמו ישו ביום הכי גרוע שלו," נהגה לומר. והיא אפילו צפתה בטקסי הפתיחה והסיום - בכל שנייה ושנייה מהם. כל מאורע אולימפי ששודר בטלוויזיה, אמא ראתה.
אבל כשהיא קיבלה את המכתב שלך - זה שהזכרתי קודם, עם פירוט הזוועות שביצעה ממשלת סין בטיבט - היא החליטה לא לצפות באולימפיאדה שהתקיימה בסין, וזאת היתה הקרבה אדירה מבחינתה.
"ריצ'רד גיר צודק! אנחנו צריכים להעביר מסר לעם הסיני! זה נורא ואיום מה שהם עושים לעם הטיבטי! למה לאף אחד לא אכפת מזכויות אדם בסיסיות?" אמרה אמא.
אני מוכרח להודות שבהיותי פסימיסט, כנוע ואדיש יותר מכפי שאמי היתה אי־פעם - נאבקתי לשווא למען הצפייה באולימפיאדה. (סלח לי בבקשה, מר גיר. הייתי קטן אמונה אז.) אמרתי שהצפייה או אי־הצפייה במשחקים אינן מתועדות אפילו - "סין בכלל לא תדע שאנחנו לא מסתכלים! החרם שלנו יהיה חסר טעם!" מחיתי - אבל אמא האמינה בך ובשליחותך, מר גיר. היא עשתה מה שביקשת, כי אהבה אותך וניחנה באמונה תמימה של ילדה.
פירוש הדבר היה שגם אני לא זכיתי לראות את האולימפיאדה, ובהתחלה זה הרגיז אותי כי זאת היתה פעילות מסורתית של אם ובן בבית משפחת ניל, אבל התגברתי על זה מזמן. עכשיו אני תוהה אם החרם של אמא, מותה והעובדה שמצאתי את המכתב שכתבת לה - פירושם שאתה ואני נועדנו אולי להתחבר באופן קוסמי משמעותי כלשהו.
אולי נועדת לעזור לי, ריצ'רד גיר, עכשיו כשאמא איננה.
אולי כל זה הוא חלק מהחזון שלה - מין הגשמה של אמונתה.
אולי אתה, ריצ'רד גיר, הירושה של אמא בשבילי!
אולי אתה ואני באמת נועדנו להיות אנחנו.
וכדי להוסיף ולהצביע על הסינכרוניות של הדברים (קראת את יונג? אני דווקא כן. זה מפתיע אותך?),* אמא צעקה בוז לסינים, ללא רחם, בזמן משחקי ואנקובר 2010 - אפילו לקפיצות ולפירואטים של המחליקות הסיניות, שהיו חינניות כל כך - רגע לפני שהתחלתי להבחין בשיטיון, אם זיכרוני אינו מטעני.
[* במושג "סינכרוניות" התכוון יונג להתרחשות בו־זמנית של אירועים בלתי קשורים לכאורה, אשר טומנת בחובה משמעויות נסתרות. (ההערות בספר הן הערות המתרגמת)]
זה לא קרה בבת אחת, אבל התחיל עם דברים קטנים כמו לשכוח שמות של אנשים שראינו במסגרת הסידורים היומיומיים שלנו, או להשאיר את התנור דולק למשך הלילה, או לא לזכור איזה יום היום, או ללכת לאיבוד בשכונה שבה גרה כל חייה, ולהניח את המשקפיים במקומות הלא נכונים פעם אחר פעם, לעתים קרובות על ראשה - טעויות יומיומיות קטנות.
(אבל היא מעולם לא שכחה אותך, ריצ'רד גיר. היא דיברה איתך־איתי מדי יום ביומו. זה סימן נוסף. היא מעולם לא שכחה את השם ריצ'רד.)
למען האמת, אני לא בטוח מתי החלה ההידרדרות המנטלית שלה, כי במשך זמן רב העמדתי פנים שאני לא מבחין בזה. מעולם לא הצטיינתי בהסתגלות לשינויים. ולא שקלתי להיכנע לטירוף של אמא ולהיות אַתָה, אלא בשלב מאוחר הרבה יותר. אני לא עומד בקצב, אני מאחר תמיד לנשף הקוסמי, כפי שאנשים חכמים ממני בהרבה, כמוך, אומרים בוודאי.
הרופאים אמרו לי שזאת לא אשמתנו, שגם אם היינו מביאים את אמא אליהם מוקדם יותר, המצב ככל הנראה היה מידרדר באותה המידה. הם אמרו לנו את זה כשהתעצבנו בבית החולים, אחרי שלא הניחו לנו לראות את אמא לאחר הניתוח והתחלנו לצעוק. עובדת סוציאלית דיברה איתנו בחדר פרטי בזמן שחיכינו לאישור לראות את אמא שלנו. וכשראינו אותה, התחבושות שעל ראשה גרמו לה להיראות כמו מומיה עם עור צהבהב חולני, זה היה פשוט נורא, ואם לשפוט על פי מבטי הדאגה של צוות בית החולים - האימה ניכרה היטב על פנינו.
העובדת הסוציאלית שאלה בשמנו את הרופאים אם יכולנו לעשות משהו כדי למנוע את התפשטות הסרטן - האם התרשלנו? ואז הרופאים אמרו שזאת לא היתה אשמתנו, למרות שהתעלמנו מהתסמינים במשך חודשים והעמדנו פנים שאין לנו בעיות בחיים.
ובכל זאת.
זאת לא היתה אשמתנו.
אני מקווה שתאמין לי, ריצ'רד גיר.
זאת לא היתה אשמתי, וגם לא אשמתך.
אמנם שלחת רק מכתב אחד, אבל היית עם אמא עד הסוף - במגירת התחתונים שלה, וגם לצדה, באמצעותי, המתַקשר שלך, ההתגלמות שלך.
הרופאים חזרו ואישרו את העובדה הזאת - שלא יכולנו לעשות שום דבר נוסף.
הגידול שלח כמו דיונון את זרועותיו עמוק לתוך מוחה של אמא שלנו, לא היה משהו שיכולנו לחזות או להביס, חזרו ואמרו הרופאים לא פעם, בשפה פשוטה וישירה שאפילו גברים בעלי אינטליגנציה נחותה מסוגלים לתפוס.
זאת לא היתה אשמתנו, ריצ'רד גיר.
עשינו כל מה שהיה אפשר לעשות, כולל העמדת הפנים, אבל יש כוחות חזקים מכל בן אנוש, כפי שאמרה העובדת הסוציאלית בבית החולים בהנהון מסויג ועגום.
"אפילו שחקן מפורסם כמו ריצ'רד גיר לא היה יכול לטפל טוב יותר באמא שלך," ענתה העובדת הסוציאלית כשהעליתי את הנושא - כשחלקתי איתה את החשש שאני כישלון, שאני אדם שלא מסוגל אפילו לטפל באמא שלו ולמלא את תפקידו היחיד בעולם, הייעוד היחיד שהיה לו אי־פעם.
כישלון עלוב שכמותך! צרח האיש הקטן בבטן שלי. מפגר! אידיוט!
דיונון הגידול הסרטני במוח שם קץ לחייה של אמנו לפני שבועות ספורים בלבד; עכשיו הוא מין כתם מטושטש שנמתח ומתכווץ בזיכרוני, אחרי ניתוח וכימותרפיה כושלים שנועדו לרפא אותה.
הרופאים הפסיקו לטפל בה.
הם אמרו לנו - "זה הסוף. אנחנו מצטערים. תשתדלו להקל עליה. תנצלו את הזמן. תיפרדו לשלום."
"ריצ'רד?" לחשה לי אמא בליל מותה.
זה הכול.
מילה.
אחת.
בודדת.
ריצ'רד?
סימן השאלה נשמע היטב.
סימן השאלה רודף אותי.
סימן השאלה גרם לי להאמין שכל חייה ניתנים לסיכום בסימן פיסוק.
לא כעסתי, כי אמא אמרה את מילותיה האחרונות בהעמדת הפנים של אני־אתה ריצ'רד גיר, שבה גם אני השתתפתי - בנה, עצמה ובשרה.
באותו הרגע הייתי ריצ'רד.
בעיני רוחה, ובעיני רוחי.
העמדת פנים יכולה לעזור בדרכים רבות כל כך.
עכשיו אנחנו שומעים ציפורים מצייצות כשאנחנו יושבים לבדנו במטבח בבוקר ושותים קפה, למרות החורף שבחוץ. (אלה בוודאי ציפורי עיר קשוחות שלא פוחדות מטמפרטורות נמוכות, או ציפורים עצלניות מכדי לנדוד.) הטלוויזיה של אמא תמיד הרעישה ברקע, כי היא אהבה "לשמוע אנשים מדברים", אז אף פעם לא שמנו לב לציוצי הציפורים קודם לכן. שלושים ותשע שנים בבית הזה, וזאת הפעם הראשונה שאנחנו שומעים ציפורים מצייצות באור הבוקר בזמן שאנחנו שותים קפה במטבח.
סימפוניה של ציפורים.
הקשבת פעם לציוץ ציפורים - באמת־באמת הקשבת?
זה יפה כל כך, שזה כואב בחזה.
היועצת שמסייעת לי להתמודד עם האֵבל, וֶנדי, אומרת שאני צריך לנסות להיות חברותי יותר ולגבש לעצמי "קבוצת תמיכה" של חברים. היא היתה כאן פעם במטבח כשציפורי הבוקר צייצו, וּונדי השתתקה באמצע משפט, זקפה את אוזניה לעבר החלון, מיצמצה בעיניים ועיקמה את האף.
ואז היא אמרה, "שמעת את זה?"
הינהנתי.
חיוך חוצפני נמתח על שפתיה רגע לפני שאמרה - כמו שרק מישהי צעירה כל כך מסוגלת להגיד - בקול נמרץ של מעודדת, "הן אוהבות להיות בלהקה. שומע כמה הן מאושרות? כמה הן עליזות? אתה צריך למצוא לעצמך להקה משלך עכשיו. לעזוב את הקן סוף־סוף, כמו שאומרים. אפילו לעוף. תעוף! יש המון שמים בשביל ציפורים אמיצות. אתה רוצה לעוף, ברתולומיו? נכון שאתה רוצה?"
היא אמרה את כל המילים האלה מהר, ולכן נותרה חסרת נשימה כשסיימה את קריאות העידוד שלה. פניה היו סמוקות כמו אדום־חזה, כפי שקורה בכל פעם שהיא מציגה את מה שנחשב בעיניה לטיעון מנצח. היא הביטה בי פעורת עיניים - ב"עיני קליידוסקופ", כמו ששרים הביטלס - וידעתי מה התגובה הראויה לקריאתה, מה אני אמור להגיד, מה ישמח אותה נורא, מה ייתן תוקף לקיומה במטבח שלי ויגרום לה להרגיש שמאמציה נושאים פרי, אבל לא יכולתי לומר את זה.
פשוט לא יכולתי.
נדרש ממני המון מאמץ לשמור על שלוות נפש, כי חלק ממני - הליבה השחורה הזדונית שלי, שבה האיש הקטן והזועם מתגורר - רצה לאחוז בכתפי הציפור של ונדי ולנער את כל הנמשים מהפרצוף הצעיר והיפה שלה, בזמן שאצרח עליה בעוצמה כזאת ששערה יתבדר ברוח, "אני מבוגר ממך! תכבדי אותי!"
"ברתולומיו?" היא אמרה, והרימה את עיניה שמתחת לגבות הכתומות הדקות שלה, גבות בצבע עלי שלכת יבשים על מדרכה.
"אני לא ציפור," אמרתי לה בנימה השלווה ביותר שיכולתי לגייס באותה עת, ונעצתי מבט חודר בשרוכי הנעליים החומים שלי כדי לשמור על איפוק.
אני לא ציפור, ריצ'רד גיר.
אני יודע שאתה יודע את זה, כי אתה אדם חכם.
לא ציפור.
לא ציפור.
לא.
ציפור.
 
מעריצך הנאמן,
ברתולומיו ניל