כשהדברים מתפרקים

 

פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות לאמת.

 

יציאה למסע רוחני, כמוה כעלייה לסירה קטנה והפלגה אל רחבי האוקיינוס בחיפוש אחר יבשות לא־נודעות. עם התרגול בלב שלם מגיעה ההשראה, אך במוקדם או במאוחר נפגוש גם בפחד. כשנגיע לאופק, כך אנו סבורים, ניפול מקצה העולם. כמו כל מגלי העולם, גם אנחנו נמשכים לגלות מה מחכה שם, בלי לדעת עדיין אם יש לנו האומץ לעמוד בפניו.

 

אם נגלה עניין בבודהיזם ונחליט לברר מה יש לו להציע לנו, נגלה עד מהרה, שקיימות נקודות מבט שונות, שלפיהן נוכל להמשיך. באמצעות מדיטציית תובנה אנחנו מתחילים לתרגל קשב ושימת לב – להיות נוכחים בשלמות בכל פעילות ומחשבה שלנו; בתרגול זן אנחנו לומדים אודות ריקנות ואודות האתגר להתחבר עם הצלילות הפתוחה, חסרת הגבולות של התודעה; לימודי הוואג׳ריאנה1 מציגים בפנינו את הרעיון של עבודה עם האנרגיה של כל מצב, ראיית כל מה שעולה כבלתי נפרד ממצב הערות. כל אחת מהגישות הללו עשויה לרתק אותנו ולהזין את ההתלהבות לחקור הלאה, אך אם נרצה להעמיק אל מתחת לפני השטח ולתרגל בלא היסוס, בלתי נמנע שבשלב מסוים נחווה פחד.

 

פחד הוא חוויה אוניברסלית. גם החרק הקטן ביותר מרגיש אותו. כשאנו משכשכים במי־ים רדודים ומושיטים אצבע ליד גוף רך ופתוח של שושנת ים או צדפה, היא מיד תיסגר. כל יצור נוהג כך באופן ספונטני. תחושת הפחד כתגובה לבלתי נודע אינה דבר נורא. היא חלק מחוויית החיים, דבר המשותף לכולנו. זוהי תגובה לאפשרות של בדידות, של מוות, של חוסר היכולת להיאחז במשהו. פחד הוא תגובה טבעית להתקרבות לאמת.

 

אם אנחנו מתחייבים להישאר בדיוק במקום שבו אנחנו נמצאים, החוויה שלנו הופכת למוחשית מאוד. הדברים נעשים ברורים מאוד, כשאין לאן לברוח.

 

במהלך התבודדות ארוכה התבהר לעיני, מה שנדמה לי כגילוי מרעיש, שאיננו יכולים להיות בהווה ולהמשיך בעלילת הסיפור שלנו בעת ובעונה אחת! זה נשמע די ברור מאליו, אני יודעת, אבל כשאתה מגלה דבר כזה בעצמך, הוא משנה אותך. ארעיות הדברים הופכת למוחשית ברגע ההווה; וכך גם החמלה והפליאה ואומץ הלב. וכך גם הפחד. למעשה, כל מי שעומד על סף הבלתי־ידוע, לגמרי בהווה ללא נקודת התייחסות, מתנסה בחוסר בקרקע יציבה. בשלב הזה ההבנה שלנו מעמיקה, כשאנחנו מגלים, שרגע ההווה הוא מקום פגיע למדי, שיכול להיות מערער מאוד וענוג מאוד בעת ובעונה אחת.

 

בתחילת החקירה אנחנו מחזיקים בכל מיני אידיאלים וציפיות. אנחנו מחפשים תשובות שיספקו את הרעב שחשנו זמן רב כל כך. אבל הדבר שאנחנו הכי פחות רוצים הוא עוד פגישה עם ׳המפלצת המפחידה׳. כמובן, אנשים מנסים להזהיר אותנו. אני זוכרת, שכשקיבלתי לראשונה את ההוראות למדיטציה, האישה מסרה לי את הטכניקה וההנחיות איך לתרגל ואז אמרה, ׳אבל בבקשה, אל תלכי מכאן במחשבה שמדיטציה היא חופש מעצבנות׳. משום מה כל ההזהרות שבעולם לא ממש משכנעות אותנו. הן אפילו מושכות אותנו עוד יותר.

 

מדובר כאן על הכרת הפחד, על היכרות קרובה עמו, הסתכלות ישירה בעיניים שלו – לא כדרך לפתור בעיות, אלא כביטול מושלם של הדרכים הישנות לראות, לשמוע, להריח, לטעום ולחשוב. האמת היא שכשנתחיל ממש לעשות זאת, נחווה שוב ושוב ענווה. לא יהיה מקום ליהירות שמתלווה לעתים להיאחזות באידיאלים. את היהירות, שתעלה שוב ושוב, יירט האומץ שלנו לצעוד קדימה עוד קצת. לסוג התגליות, שנגלה עם התרגול, אין כל קשר לאמונה בדבר כלשהו. הן קשורות יותר אל האומץ למות, האומץ למות שוב ושוב.

 

ההנחיות לקשב או לריקנות או לעבודה עם אנרגיה, כולן מצביעות לאותו כיוון: הישארות במקום ממסמרת אותנו. היא ממסמרת אותנו בדיוק לנקודה בזמן ובמרחב שבה אנחנו נמצאים. כשאנחנו עוצרים כאן ואיננו פועלים במקום להרגיש, איננו מדחיקים, לא תולים את האשמה באף אחד אחר וגם לא בעצמנו, אז אנחנו פוגשים בשאלה פתוחה, שאין עליה שום תשובה ניתנת לתפישה. אנחנו פוגשים גם את הלב שלנו. כפי שניסח זאת במליציות תלמיד אחד, ׳טבע הבודהה, שמוסווה בתחכום כפחד, בועט בנו בתחת כדי שניפתח לקבל׳.

 

שמעתי פעם הרצאה על התנסותו הרוחנית של אדם בהודו בשנות השישים. הוא סיפר, שהיה נחוש בדעתו להיפטר מרגשותיו השליליים. הוא נאבק בכעס ובתאווה; הוא נאבק בעצלות ובגאווה, אבל יותר מכול רצה להיפטר מהפחד שלו. המורה שלו אמר לו שוב ושוב שיחדל להיאבק, אבל הוא הבין זאת רק כעוד דרך להסביר איך להתגבר על המכשולים שלפניו.

 

לבסוף שלח אותו המורה למדוט בבקתה קטנה למרגלות הר. הוא סגר את הדלת והתיישב לתרגל, וכשהחשיך, הדליק שלושה נרות קטנים. בסביבות חצות הוא שמע רעש בפינת החדר, ובחושך ראה נחש גדול. הוא נראה לו כמו נחש קוברה מלכותי, שהתנועע ממש מולו. כל הלילה הוא נשאר ער לחלוטין, נועץ מבטו בנחש. הוא פחד כל כך, שלא יכול היה לזוז. היו שם רק הנחש, הוא עצמו והפחד.

 

לפנות השחר כבה הנר האחרון, והוא התחיל לבכות. הוא לא בכה מייאוש אלא מרגישות. הוא הרגיש את הכמיהה של כל החיות ובני האדם בעולם; הוא הכיר את הניכור ואת המאבק שלהם. כל המדיטציה שלו לא היתה אלא הפרדה ומאבק נוספים. הוא קיבל – באמת קיבל בכל לבו – את העובדה שהוא כועס ומקנא, שהוא מתנגד ונאבק ושהוא מפחד. הוא קיבל גם את עובדת היותו יקר ללא מידה – חכם וטיפש, עשיר ועני, ולחלוטין בלתי ניתן לפענוח. הוא חש אסיר תודה כל כך, עד שבחושך המוחלט הוא קם על רגליו, הלך לעבר הנחש והשתחווה בפניו. אחר כך נרדם על הרצפה וישן שינה עמוקה. כשהתעורר, הנחש נעלם. הוא מעולם לא ידע, אם היה זה הדמיון שלו או שאכן היה שם נחש, ונראה היה, שזה לא משנה. כפי שניסח זאת בסוף ההרצאה שלו, אינטימיות רבה כזו עם הפחד מוטטה את הדרמות שלו, והעולם שמסביבו סוף סוף חדר אליו.

 

איש מעולם לא אומר לנו להפסיק לברוח מהפחד. לעתים נדירות אומרים לנו להתקרב אליו, רק להיות שם, להכיר טוב יותר את הפחד. שאלתי פעם את מאסטר הזן, קויבון צ׳ינו רושי, איך הוא מתייחס לפחד, והוא אמר, ׳אני מסכים, אני מסכים׳. אבל העצה, שאנחנו בדרך כלל מקבלים, היא להמתיק אותו, להחליק אותו, לקחת גלולה או להסיח את דעתנו, אבל בכל מקרה לדאוג שהוא יסתלק.

 

אנחנו לא זקוקים לעידוד כזה, כי התנתקות מפחד היא דבר, שאנחנו עושים באופן טבעי. על פי רוב אנחנו מאבדים שיווי משקל ונבהלים כשיש אפילו שמץ קלוש של פחד. אנחנו חשים שהוא מתקרב, ובורחים. טוב לדעת, שאנחנו עושים זאת לא כדרך להלקאה עצמית, אלא כדרך לפתח חמלה ללא תנאים. הדבר המצער ביותר הוא איך שאנו גוזלים מעצמנו את רגע ההווה.

 

עם זאת, לפעמים אנחנו נעשים מודאגים; הכול מתפרק, ונגמרות לנו האפשרויות לברוח. בפעמים כאלה האמיתות הרוחניות והעמוקות ביותר נראות פשוטות למדי ורגילות. אי אפשר להתחבא בשום מקום. אנחנו קולטים זאת טוב כמו כל אחד אחר, טוב יותר מכל אחד אחר. במוקדם או במאוחר אנחנו מבינים, שאמנם איננו יכולים לעשות את הפחד יפה, אך למרות זאת הוא ידאג שנעשה היכרות עם כל הלימוד, ששמענו או קראנו עליו אי פעם.

 

לכן, בפעם הבאה שתפגוש בפחד, ראה עצמך בר מזל. אנחנו נוהגים לחשוב שאנשים אמיצים לא מפחדים. האמת היא שיש להם קשר אינטימי עם הפחד. כשרק התחתנתי, בעלי אמר, שאני אחד האנשים האמיצים ביותר שהוא מכיר. כששאלתי אותו למה, הוא הסביר, מפני שאני לגמרי פחדנית, אבל בכל זאת הולכת ועושה דברים.

 

העניין הוא להמשיך לחקור ולא לברוח, אפילו כשאנו מגלים, שמשהו הוא לא מה שחשבנו. זהו הדבר שאנחנו עומדים לגלות שוב ושוב ושוב. שום דבר הוא לא כמו שחשבנו. אני יכולה לומר זאת בביטחון רב. ריקנות היא לא מה שחשבנו. גם קשב או פחד הם אינם מה שחשבנו. חמלה איננה מה שחשבנו. אהבה. טבע הבודהה. אומץ. אלה מילות קוד לדברים שאיננו מכירים בתודעה שלנו, אבל כל אחד מאתנו יוכל לחוות אותם. אלה הן מלים שמסמנות, מה הם החיים באמת, כשאנחנו מניחים לדברים להתפרק ומניחים לעצמנו להישאר ברגע ההווה.

 

1. מרכבת היהלום'; התרגול שעיקרו ראיית התוצאה כמהות הדרך.