הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • בנותיו של שומר המגדלור
  • בנותיו של שומר המגדלור
    ג'ין פנזיוול | תרגום: יסמין קלין
    תכלת | ספטמבר 2019 | פרוזה תרגום | 311 עמ' מודפסים
    בליל סערה נשטפת סירה רעועה אל חוף אי קטן בדרום קנדה. גופת אישה מוטלת עליה, ולצדה – תינוקת חיה. גבר שעובר במקום אוסף את התינוקת לביתו. התינוקת הזאת, הוא מאמין, נשלחה אליו משמים.
     
    עשרות שנים לאחר אותו לילה, נפגשות באקראי שתי נשים: אליזבת ליווינגסטון הקשישה, המתגוררת בבית אבות, ומורגן –  צעירה יתומה שנשלחת למקום לעבודות שירות, ומתבקשת להקריא לאליזבת את יומניו הישנים של אביה, שומר המגדלור באי. אך בעוד המילים הדהויות על הדף חושפות בפני מורגן ההמומה את הסיפור המשפחתי שהוסתר ממנה מאז נולדה, מעלים אותם דפים ממש שאלות הנוגעות לעצם זהותה של אליזבת. האם בגילה עוד תוכל לגלות מי היא באמת?
     
    בנותיו של שומר המגדלור הוא רומן סוחף על סודות ושקרים, ועל החלטות לא נכונות בצמתי חיים ההופכות למקור בלתי נדלה של רגשי אשם. כל אלה, על רקע סגנון החיים הסגפני בקנדה הפראית של תחילת המאה שעברה – חיים שאין בהם חשמל והאור היחיד בחורף הוא אורה של העששית, שאינה מצליחה להאיר ולו לרגע את נפשותיהם המיוסרות של הגיבורים –  הופכים את הקריאה בספר לחוויה עמוקה ובלתי נשכחת.
     
    ג'ין פנזוויל היא סופרת קנדית עטורת פרסים. בנותיו של שומר המגדלור היה לרב מכר גדול בקנדה, ותורגם עד כה ל-16 שפות.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     
    ארני ריצ'רדסון
     
    הלברדור השחור מזדקן. רגליו מוכות השיגרון צועדות באיטיות במשעול המוכר. הוא עובר בזהירות מעל שורשים, גופו הרחב משתחל בין גזעי אשוחית וצפצפה. חוטמו, המנוקד בכתמים אפורים, צמוד לקרקע, והוא מרחרח את עקבות בעליו.
    מנהג הבוקר הזה מוביל אותם מבתי הנופש בסילבר אַיילֵט דרך היער בשביל מידלבּרן בֶּיי, והם מקפידים עליו מאז שהלברדור היה גור מגושם. אבל אפילו אז, לפני שנים רבות, שערו של האיש כבר היה לבן, בזוויות עיניו נחרשו קמטים ובזקנו זרקה שיבה. כעת האיש וכלבו מתנהלים באיטיות, מפרקיהם נוקשים וכואבים. הם צועדים בזהירות רבה. מדי בוקר כשהם יוצאים לדרך עם אור ראשון של שחר, הם מברכים זה את זה לשלום בידיעה הפשוטה והמספקת שזכו לבלות יחד יום נוסף בחייהם.
    האיש נעזר במקל הליכה מעץ אורן מסוקס, שנשטף תחילה על ידי הגלים של ימת סופיריור ואז צוּפּה בלכה בבית המלאכה שלו עד שהפך אפור ומבריק. הוא אינו זקוק לו, לפחות עד שהשביל נהיה תלול, ואז הוא מהדק את אחיזתו בו והעץ נעשה חלק הכרחי ובלתי נפרד ממנו. הוא עוצר בקצה רכס. בנקודה זו מתמזגים שני משעולים. המשעול שבו הם צועדים מתאחד עם משעול רחב ממנו שבו עוברים הרבה יותר אנשים — אחד משבילי ההליכה בפארק "הענק הישֵן". הפארק שקט עכשיו.
    חצי האי הזה, שנשלח אל תוך ימת סופיריור, הוא מקום מיסטי: צוקים חלקים ורכסים שחוקים שסותתו על ידי רוח וגשם וזמן ולבשו צורה של ענק שישן את שנתו מוקף במים אפורים קפואים. האגדה מספרת על אל בשם ננבּוּז'וּ משבט האוֹג'יבּווי ששכב בכניסה לתאנדר בֶּיי והתאבן, ומאז שומר גופו העצום על מרבצי כסף עשירים. אמנם מדובר באגדה, אבל הכסף אמיתי. הוא הוביל למכרה — מנהרות ארוכות שנמצאות במעמקי ימת סופריור ומתוכן כורים מחצבים שהמים מאיימים להטביע. בעקבות המכרה הוקמה העיירה, שהיתה למעשה רק כפר קטן — תפזורת של בתי עץ, נפחייה וחנות — שכולם ננטשו כשהימה ניצחה בקרב וקברה את מרבצי הכסף במעמקי מימיה הקפואים. כעבור כמה שנים הגיעו למקום הנופשים, ניקו את הרצפות והשולחנות, צחצחו את זגוגיות החלונות, חיזקו רעפים שהתרופפו, וסילבר איילט שוב התעוררה לחיים, לפחות לעונה אחת בכל שנה. משפחתו של האיש מבלה בבית נופש כזה מדי קיץ כבר דורות רבים, ומתגוררת בו גם בחודשי החורף לכמה ימים או אפילו שבועות, כשמזג האוויר מאפשר זאת. הוא צועד במסלול הזה מאז היה ילד.
    האיש וכלבו מתחילים לרדת אל החוף. זנבו של הכלב מצייר חצאי עיגולים באוויר. מקלו של האיש ננעץ באדמה הלחה ונחבט באבנים במשעול המתפתל לעבר המפרץ. הימה מתחילה להתעורר לחיים, מתנערת מהערפל שירד עליה כמו מסך בשעות הלילה. צופרי הערפל הדוממים במגדלורי טרוברידג' ופּוֹרפרי השמיעו את צפירתם בשעות שלפני עלות השחר והזהירו כלי שיט רחוקים שחצו בזהירות את תאנדר ביי, חלפו על פני הכֵף שלמרגלות הענק הישן לכיוון האי רויאל ונכנסו אל נתיבי השיט של ימת סופיריור. עם עלות השמש התגברה הרוח וסילקה את שאריות הערפל, ובמקום הצפירות המאיימות שמעו כעת שני המטיילים שירת ציפורים.
    מוטב היה שישמעו צפירת אזהרה.
    הכלב מחיש את צעדיו כשהוא מתחיל להתקרב אל האגם. עצמותיו כבר חלשות וראייתו אינה חדה עוד, אבל הוא לברדור והמים קוראים לו. הוא חולף על פני האיש בדהרה לעבר מפרץ מידלברן. בדרכו הוא חוטף מקל מתוך ערימת גזרי העץ שהושלכו הרחק מעבר לקו המים בסערה שהתחוללה לא מזמן. הוא רץ על החוף והמים מוחים את טביעות כפותיו בחול במהירות שבה הן נוצרות.
    האיש לא רחוק ממנו, אבל הכלב מבחין בה עוד לפני שבעליו מספיק לדרוך על החול. ראייתו של הלברדור אמנם מטושטשת, אבל הוא חש בנוכחותה ומזהה את צורתה כשהיא מגיחה בין הסלעים והעצים והחוף והגלים. הוא זונח את המקל שהרים, עומד בתוך המים ונובח.
    אורכה של הסירה הוא שמונה מטרים בערך, גוף העץ שלה סדוק ומבוקע בחלק השמאלי, והמנור מתנודד עם הגלים. עם כל נשימה של המים היא מתרוממת מהקרקעית המסולעת ואז שוב נחבטת בה ומיטלטלת. המפרש הראשי עדיין מתוח אבל הוא קרוע ומתנופף ברוח. היא נוטה על צדה. בשיפוליה נפער חור, ומי הימה חודרים לתוכה. האיש לא צריך לראות את השם המתנוסס בכתב מחובר על ירכתי הסירה כדי לדעת שזוהי רקדנית הרוח.
    רגליו שוקעות בחול כשהוא צועד במהירות לעבר הסירה. לטביעות נעליו מתווספת גם הטביעה העגולה של מקל ההליכה שלו, והשביל שהוא מותיר אחריו נראה כמו מסר בכתב מורס. מי המפרץ רדודים, אבל סלעים ממסגרים את הקצה הרחוק שלו, ושם שוכב כלי השיט. הוא לא מתייחס ליבבות של הלברדור, ובמקום זאת צועק לכל מי שעשוי לשמוע אותו על סיפונה של הסירה. הוא מתקדם בצעדים כושלים לעבר הנקודה ונכנס למים הקפואים. הקור משתלט עליו. הוא מתחיל לאבד תחושה ברגליו אבל מתעלם מכך וממשיך להתקדם מעל הסלעים, מנסה לא להימחץ בין הסירה לחוף. הוא מטפס לסירה, גורר את עצמו אל תא ההיגוי ושם עומד ורועד מקור.
    הוא מעולם לא היה על סיפונה של רקדנית הרוח, ולמרות זאת שטף הזיכרונות שמציף אותו מאיים להטביע אותו כשמבטו נודד מלוח הגה שבור למעלן קרוע. הוא נזכר במבצר ששניהם בנו יחד מפיסות עץ שנסחפו אל החוף כשהיו ילדים, מרגיש את המשיכה בחכה שלו כשיצאו לראשונה לדוג לבדם במפרשית הקטנה "סוויט פּי" בתעלת ווקר, מרגיש את טעם הבירה שחלקו אחרי שגנבו אותה מסל פיקניק ולקחו אותה איתם אל החוף הוולקני השחור שבקצה המרוחק של האי פורפרי. הוא שומע שמות נאמרים בלחש: אליזבת ואמילי.
    "לכל הרוחות, צ'רלי!" הוא אומר בקול רם, נושא את עיניו אל התורן ואל המפרש הקרוע ואל צלליותיהם של שני שחפים שעפים גבוה מעליו. "מה לעזאזל עשית עכשיו?"
    שישים שנה חלפו מאז דיברו בפעם האחרונה, שישים שנה מאז עלה האי פורפרי בלהבות. הוא ראה את רקדנית הרוח פעמים רבות, שמע סיפורים על הקפטן שלה, על אליזבת, על אמילי. אבל הוא וצ'רלי לא דיברו. אילו היו עושים זאת הם היו מדברים על חלקם בסיפור, למרות כוונותיהם הטובות, ומעצימים את כאב החרטה. זה רדף אותו. כל אותן שנים לא היה אפילו יום אחד שבו לא חשב עליהם. אפילו לא אחד.
    הזקן נאחז ביתד כדי לא לאבד את שיווי המשקל, מציץ במורד גרם המדרגות המובילות אל בטן הספינה. כרית מושב וכובע מצחייה צפים בשלולית מים. על שולחן העץ הקטן מונחת ערימה של ספרים עטופים ביריעת בד דהויה ורופפת ולצדה חבל דק מגולגל בפקעת סבוכה.
    הוא מתיישב במושב ההגאי. הלברדור לא משמיע הגה. רק ציוצי ציפורים, מלמולן השקט של הרוח והימה וחריקות המחאה של הסירה קוטעים את מחשבותיו. צ'רלי ליווינגסטון לא נמצא על סיפונה של הסירה.
    ברקדנית הרוח לא נראים סימני חיים. רק אורה הקלוש של עששית — שנחבטת במנור כמו פנס מהבהב — ממשיך לרצד בהתרסה.
    • ג'ין פנזיוול
    • ג'ין פנזיוול
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • זיכרונות מחיים אחרים
    • האנשים שאהבנו
    • קולו של המלאך
    • האשליה
    • שבע האחיות
    • הציירת משנחאי
    • קולות מן ההרים
    • הבת הסודית
    • נערת התה
    • עשבים
    • אהבה ואוצרות אחרים
    • האשה ה-19