כך זה קורה. הוא יוצא אחר הצהריים במסלול שהראו לו ועד מהרה העיירה הקטנה נותרת מאחוריו. בתוך כשעה הוא מוקף בגבעות נמוכות מכוסות עצי זית וסלעים אפורים, שנשקף מהן מישור היורד בהדרגה לים. הוא מאושר מאוד, כפי שהוא עשוי להיות כשהוא מטייל וכשהוא לבדו.
הדרך עולה ויורדת ויש רגעים שהוא רואה בהם למרחקים ורגעים אחרים שהוא לא רואה בהם דבר. הוא מחפש כל הזמן אנשים אחרים, אבל נראה שהנוף האינסופי נטוש לחלוטין. הסימנים היחידים לנוכחות אנושית הם פה ושם בית מזדמן, זעיר ורחוק, ועצם קיומה של הדרך.
ואז, בשלב מסוים, כשהוא מגיע לראש גבעה, הוא מבחין בדמות אחרת במרחק. הדמות יכולה להיות גבר או אישה, היא יכולה להיות בכל גיל שהוא, היא יכולה ללכת בכל כיוון, לעברו או הלאה ממנו. הוא צופה בה עד שהדרך שוקעת ויוצאת מטווח ראייתו, וכשהוא מגיע לקצה השיפוע הבא הדמות ברורה יותר ומתקרבת לעברו. עכשיו הם צופים זה בזה, ומעמידים פנים שאינם עושים זאת.
כשהמרחק ביניהם נסגר הם עוצרים. הדמות היא גבר בערך בגילו, לבוש כולו שחורים. חולצה ומכנסיים שחורים, נעליים שחורות. אפילו תרמיל הגב שלו שחור. מה לובש הגבר הראשון אני לא יודע, שכחתי.
הם מהנהנים לשלום, הם מחייכים.
מאין באת.
מִיקֶנה. הוא מצביע לאחור מעבר לכתפו. ואתה.
הגבר בשחור מצביע גם הוא, בצורה לא מחייבת, אל המרחק שמאחוריו. ולאן אתה הולך. יש לו מבטא שהגבר הראשון לא מזהה, אולי סקנדינבי, או גרמני.
לחורבות.
חשבתי שהחורבות בכיוון ההוא.
כן. לא החורבות האלה, את אלה כבר ראיתי.
יש חורבות אחרות.
כן.
באיזה מרחק.
עשרה קילומטרים, אני חושב. זה מה שאמרו לי.
הוא מהנהן. הוא ניחן במין יופי קודר, שערו המשיי הארוך נופל על כתפיו. הוא מחייך, אף על פי שאין כל סיבה לחייך. ומאין אתה.
דרום אפריקה. ואתה.
אני מגרמניה. איפה אתה מתארח במיקנה.
באכסניית נוער.
יש הרבה אנשים.
אני היחיד. אתה מתכנן להישאר.
הוא מנענע בראשו, ותלתליו הארוכים מתרוממים ומרחפים. אני נוסע הערב ברכבת. לאתונה.
הם מנהלים את השיחה ברשמיות מוזרה, משני עברי הדרך, ולמרות זאת יש משהו באופן שבו הם פונים זה אל זה, לא אינטימיות ממש, אבל משהו מוכר. כאילו כבר נפגשו באיזה מקום, לפני הרבה זמן. אבל הם לא נפגשו.
תיהנה מהחורבות, מחייך הגרמני. הדרום־אפריקאי אומר שייהנה. אחר כך הם נפרדים שוב בהנהון ומתרחקים לאיטם על הדרך הלבנה הצרה, מדי פעם מביטים אחורה, עד שהם שוב שתי נקודות זעירות ונפרדות, עולות ויורדות עם התנועה הגלית של הקרקע.
הוא מגיע לחורבות באמצע אחר הצהריים. עכשיו אני אפילו לא זוכר אילו חורבות אלה, שרידים של איזה מבנה גדול אבל עלוּם, היתה גדר שהיה צריך לטפס עליה, היה חשש מפני כלבים אבל שום כלב לא הופיע, הוא מועד בין סלעים ועמודים ומדפי סלע, הוא מנסה לדמיין איך היה פעם אבל ההיסטוריה מחוסנת מפני הדמיון. הוא יושב על קצה רצפת אבן מוגבהת ובוהה מבלי לראות בגבעות שסביבו ועכשיו הוא חושב על דברים שקרו בעבר. במבט בו ממרחק הזמן, אני נזכר איך הוא נזכר, ואני נוכח בַּמקום יותר מכפי שהוא נכח בו. אבל לזיכרון יש מרחקים משלו, במובן מסוים הוא לגמרי אני, במובן אחר הוא זר שאני צופה בו.
כשהוא שב ומתעשת, השמש כבר עומדת לשקוע, צללי ההרים נמתחים על פני המישור. הוא חוזר לאיטו ברגל בקרירות הכחולה. הכוכבים נזרעים בערוגות זוהרות בשמים, האדמה ענקית ועתיקה ושחורה. עד שהוא מגיע לקצה הכפר הקטן ועולה ברחוב הראשי הנטוש כבר חלפה מזמן שעת ארוחת הערב, החנויות והמסעדות מוגפות ונעולות, כל החלונות חשוכים, הוא עובר דרך דלת הכניסה הפתוחה של האכסניה, במעלה המדרגות, במעברים, על פני חדרים מלאים בשורות־שורות של מיטות קומתיים ריקות, כולם חשוכים וקרים, איש לא מבקר בעונה הזאת של השנה, עד לחדר האחרון והגבוה ביותר, בלב עליית הגג, קובייה לבנה מקובעת בשטח מישורי. עכשיו הוא עייף מאוד, ורעב, ורוצה לישון.
אבל בתוך החדר מחכה הגרמני. הוא יושב על אחת המיטות, ידיו בין ברכיו, מחייך.
שלום.
הוא נכנס וסוגר מאחוריו את הדלת. מה אתה עושה פה.
פיספסתי את הרכבת הערב. יש רכבת אחרת בבוקר. החלטתי לחכות עד הבוקר. ביקשתי ממנו להכניס אותי לחדר שלך.
אני רואה.
מפריע לך.
אני רק מופתע, לא ציפיתי, לא, לא מפריע לי.
לא מפריע לו, אבל הוא חסר שקט. הוא יודע שהגבר השני לא דחה את נסיעתו בגלל הרכבת אלא בגללו, בגלל השיחה שניהלו בדרך.
הוא יושב על מיטתו. הם שוב מחייכים זה אל זה.
כמה זמן תישאר פה.
גם אני נוסע בבוקר.
אתה נוסע לאתונה.
לא. לכיוון השני. לספרטה.
אז כבר ראית את מיקנה.
הייתי פה יומיים.
אה.
עכשיו משתררת שתיקה ואיש מהם לא זע.
אולי אשאר עוד יום. אני לא ממהר לשום מקום. אני אוהב את המקום הזה.
הגרמני מהרהר. חשבתי שאולי גם אני אשאר. לא ראיתי את מיקנה.
כדאי לך לראות אותה.
אז אתה נשאר.
כן.
כן. אז גם אני נשאר. עוד יום אחד.
זה נשמע כאילו הסכימו למשהו מעבר לסידור המעשי הזה, אבל לא ברור בדיוק לְמה. השעה מאוחרת וקר, והחדר הקטן חשוף ומכוער באור הפלורסצנט. כעבור זמן קצר נכנס הדרום־אפריקאי לשק השינה שלו. הוא ביישן ובניגוד למנהגו הוא לא מתפשט הערב. הוא חולץ את נעליו ומסיר את שעונו ואת שני צמידי הנחושת שלו ונכנס לשק ושוכב על גבו. הוא רואה את פסי המתכת של המיטה שמעליו ותמונות אקראיות מהיום החולף חוזרות אליו, החורבות, הדרך, קווי המתאר המסוקסים של עצי הזית.
גם הגרמני מתכונן לשינה. הוא פורש את שק השינה שלו על המיטה שהוא יושב עליה. מובן ששק השינה שלו שחור. הוא פורם את שרוכי נעליו וחולץ אותן, מניח אותן זו לצד זו על הרצפה. אולי גם הוא מתפשט בדרך כלל, אבל לא הערב, אי־אפשר לדעת מה הוא עושה בדרך כלל. הוא לא עונד שעון. הוא הולך לדלת בגרביו השחורים ומכבה את האור, חוזר חרש למיטתו ונכנס לשק השינה. עוברים רגעים אחדים עד שהוא מוצא מנוחה.
הדרום־אפריקאי אומר משהו.
אני לא שומע אותך.
איך קוראים לך.
ריינר. ולך.
אני דיימון.
דיימון. לילה טוב.
לילה טוב, ריינר.
לילה טוב.
כשהוא מתעורר למחרת המיטה האחרת ריקה ורחש של מים עולה מהמקלחת הסמוכה. הוא קם ויוצא החוצה, לגג. האוויר קפוא ובהיר וצלול. הוא הולך לקצה ויושב על המעקה, מתחתיו כל גגות העיירה, הרחוב הראשי המשתרע ממערב למזרח, דמויות הסוסים הזעירות בשדה. הוא רחוק מאוד מהבית.
ריינר יוצא לגג, מנגב את שערו הארוך במגבת. הוא לובש את אותם המכנסיים השחורים מאתמול, אבל בלי חולצה, גופו חוּם ומוצק, פרופורציונלי להפליא. הוא יודע שהוא יפהפה ומשום־מה זה מכער אותו. הוא עומד בשמש, מתנגב, ואז חוצה גם הוא את הגג ובא לשבת על המעקה. המגבת תלויה סביב צווארו, יש לו עור־ברווז בגלל הקור, אגלי מים נוצצים כמתכת בשיער הגס שעל חזהו.
מה אתה רוצה לעשות היום.
מה עם החורבות האלה.
הם הולכים לחורבות. הוא כבר ראה אותן, היה שם כמה שעות אתמול, אבל עכשיו הוא מסתכל על הקירות העבים ועל היסודות ועל הביצורים ועל הקברים הגבוהים מבעד לעיניו של ריינר, שעובר ממישור למישור בהבעה בלתי משתנה ובקצב קבוע, גופו הארוך זקוף להפליא. הוא יושב על סלע ומחכה וריינר בא ומשתופף לידו. ספר לי על המקום הזה, הוא אומר.
אני לא מתמצא כל כך בעובדות, אני מתעניין בעיקר במיתולוגיה.
אז ספר לי עליה.
הוא מספר מה שהוא זוכר, איך חיכתה האישה הבודדה שבעלה ישוב מהמלחמה הארוכה בטרויה, ומתוך היגון על בתה שנרצחה הבשילה הנקמה, יגון הוא חומר הבעירה המושלם לנקמה, לֶקח שההיסטוריה מלמדת שוב ושוב, ואיך צירפה את זעמה לזעמו של אהובהּ, שֶיְגונות משלו מניעים את נקמתו, עד היום שבו חוזר אגמֶמנון ומביא עמו את פילגשו השבויה, הנביאה, החוזָה את העתיד אך לא יכולה לעשות דבר כדי למונעו. הוא פוסע על האריגים עזי הצבע שאשתו פרשה לרגליו, מאחוריו משתרכות עשר שנות מצור, בעקבותיו קסנדרה, שניהם נשחטים בפנים. הוא נקטל באמבט, מִסיבה כלשהי זאת התמונה החרותה בזיכרון, מוחשית ומלאת חיוּת, הגרזנים פוגעים בגבר הענק, דם קולח, גופו העירום קורס לתוך מים אדומים כשָני, למה תמיד קל כל כך לדמיין אלימות אבל העדינות נותרת נעולה בתוך מילים ומחוץ להישג ידי. כבר בסוף הסיפור הזה מחזור נוסף של יגון, ונקמה הוא בלתי נמנע, כלומר הסיפור הבא חייב להתחיל. וזה נכון, שואל ריינר. למה אתה מתכוון. אני מתכוון אם זה קרה. לא, לא, זה המיתוס, אבל מיתוס מבוסס תמיד על כמה עובדות. ומה העובדות פה. אני לא יודע, המקום הזה קיים, במשך הרבה זמן אנשים חשבו שהוא לא קיים, זאת עובדה שאפשר להתחיל בה. אני לא מתעניין במיוחד במיתוסים, אומר ריינר, בוא נטפס לשָם.
הוא מתכוון להר שמאחורי החורבות.
לשָם.
כן.
למה.
ככה, הוא אומר. הוא שוב מחייך, ברק מוזר בעיניו, מין אתגר שהסירוב לו ייחשב לכישלון.
הם מתחילים לטפס. במדרון התחתון יש שדה חרוש שהם עוקפים בזהירות, ואז ההר מתרומם בתלילות, הם מפלסים דרך בין השיחים ומחלצים את עצמם מבין הענפים. ככל שהם מעפילים גבוה יותר כך הסלעים מגובבים ומסוכנים יותר. אחרי כשעה הם מגיעים לכתף הר שהפסגה הגבוהה מתנשאת מעליה, אבל הוא לא רוצה להמשיך. כאן, הוא אומר. כאן, אומר ריינר, מסתכל למעלה, הספיק לך. כן. עובר רגע לפני שהתשובה מגיעה, טוב, וכשהם מתיישבים על סלע עולה על פני הגרמני הבעה עוקצנית מוזרה.
עכשיו החורבות הרחק מתחתיהם וביניהן נראים שניים־שלושה אנשים זעירים כצעצועים. השמש כבר במרכז השמים ולמרות עונת השנה חם היום. ריינר פושט את חולצתו וחושף שוב את הבטן השטוחה ואת נתיב אבק השרפה של השיער הכהה המוביל מטה־מטה. מה אתה עושה ביוון, הוא אומר.
אני. סתם מטייל. סתם מסתכל.
על מה אתה מסתכל.
אני לא יודע.
כמה זמן אתה מטייל.
כמה חודשים.
איפה היית.
התחלתי באנגליה. צרפת, איטליה, יוון, טורקיה, עכשיו חזרתי ליוון. אני לא יודע לאן אסע מכאן.
משתררת שתיקה והגרמני בוחן אותו והוא מסיט את מבטו למטה אל העמק, לעבר המישור וההרים הכחולים הרחוקים, מאחורי השאלות האלה יש שאלה שהוא לא רוצה לענות עליה.
ואתה.
באתי הנה כדי לחשוב.
לחשוב.
כן, יש לי בעיה בבית. רציתי לבוא ולטייל כמה שבועות ולחשוב.
ריינר אומר את זה ואז עוצם את עיניו. גם הוא לא מוכן לדבר, אבל אצלו השתיקה היא עוצמה. לא כמו אצלי, לא כמו אצלי. גם אני פושט את חולצתי, כדי ליהנות מהשמש החמה. אחר כך, הוא לא יודע למה, הוא לא מפסיק, הוא חולץ את נעליו ופושט את גרביו, את מכנסיו, הוא בתחתוניו על הסלע, האוויר כבר לא חם. שניהם מבינים שבמובן מסוים הוא מציע את עצמו, רזה וחיוור ואכיל על הסלע האפור. גם הוא עוצם את עיניו.
כשהוא שב ופוקח אותן ריינר עסוק בלבישת חולצתו. הבעתו לא השתנתה, הוא לא מסגיר דבר. כבר זמן לאכול צהריים, הוא אומר, אני רוצה לרדת.
הזיכרון הבא שצץ הוא משעת ערב, ובאופן כלשהו הוא הופכי לזיכרון מאותו בוקר, הוא יושב שוב על המעקה והאור האחרון נמוג בשמים, ריינר שוב במקלחת, רעש המים נישא. אחר כך נפסק. כעבור זמן קצר הוא יוצא, שוב בלי חולצה, המגבת סביב צווארו, ובא לשבת לצדו על הקיר הנמוך. זמן־מה שוררת שתיקה ואז ריינר אומר חרש, כאילו בתשובה לשאלה שזה עתה נשאל, שבא לכאן כדי לחשוב על אישה.
השמש כבר נעלמה, הכוכבים הראשונים מתחילים להופיע.
אישה.
כן. יש אישה אחת בברלין. היא רוצה להתחתן איתי. אני לא רוצה להתחתן, אבל היא תיפרד ממני אם לא אתחתן איתה.
זאת הבעיה שלך.
כן.
והחלטת.
עוד לא. אבל אני לא חושב שאתחתן.
העיירה בנויה על מדרון שממשיך להשתפל בעדינות קילומטר או שניים ואז משתטח למישור שמשתרע עד לים. היכן שהמישור מתחיל עוברת מסילת הברזל שהביאה אותו הנה ושתסיע אותו מחר, ועליה עוברת ברגע זה רכבת במרחק, קרונותיה מוארים מבפנים בזוהַר צהוב. הוא מתבונן ברכבת החולפת. גם אני פה כדי לחשוב על מישהו, הוא אומר. אבל אני לא מנסה להחליט, רק לשכוח.
זה מה שחשבתי.
זאת לא אישה.
ריינר מחווה בידו באוויר, כאילו זורק משהו. גבר או אישה, הוא אומר, זה לא משנה לי.
נראה שיש לזה משמעות מסוימת, אבל ייתכן שהמשמעות אחרת. בהמשך אותו ערב בחדר הקטן, כשהם מתכוננים לישון, הוא מתפשט עד לתחתוניו, כפי שעשה קודם על הסלע, ואז מתכרבל במהירות בשק השינה שלו. קר מאוד הלילה. ריינר מאריך בהכנותיו, מקפל את חולצתו ואת גרביו ומכניס אותם לתרמילו. אחר כך הוא פושט את מכנסיו. הוא עושה את זה במידה מסוימת של טקסיות, עומד במרכז החדר, מקפל את המכנסיים. בתחתוניו, שאינם שחורים, הוא ניגש למיטה השנייה, זאת שאני שוכב בה, ויושב על הקצה. אתה רוצה ביס, הוא אומר, מושיט תפוח, מצאתי אותו בתיק שלי. הם מעבירים אותו ביניהם, נוגסים ולועסים בחגיגיות, זה ששוכב נשען על מרפקו, האחר יושב בברכיים מורמות, נדרשת רק תנועה זעירה של אחד מהם, הושטת יד או הרמת קצהו של שק השינה, רוצה להיכנס, אבל איש מהם לא עושה את הצעד, אחד פוחד מדי והאחר גאה מדי, ואז התפוח נגמר, הרגע חולף, ריינר קם, משפשף את כתפיו, קר פה, הוא חוזר למיטתו.
האור עדיין דולק. אחרי רגע הוא קם לכבותו. אחר כך הוא חוצה את החדר החשוך למיטה השנייה ויושב לצד ריינר. אין לו תפוח להציע ושניהם מחכים בדממה, נושמים, למחווה שאיש מהם לא יעשה, ואז הוא קם וחוזר למיטתו. הוא מגלה שהוא רועד.
בבוקר הם שוב רשמיים וקורקטיים. הם אורזים את תרמיליהם. אתה רוצה את הכתובת שלי, אומר ריינר, אולי תגיע יום אחד לגרמניה. הוא כותב אותה בעצמו בפנקס הקטן, האותיות הצרות רשומות במדויק, ואז שואל, אני יכול לקבל את הכתובת שלך. אין לי כתובת, אין לי בית, אבל אתן לך שם של ידידה, את זה הוא כותב לגבר השני, ואז החילופים מסתיימים. הם הולכים יחד לאורך הרחוב הראשי ויוצאים מהעיירה, יורדים במדרון הארוך לתחנת הרכבת. הרכבות שלהם יוצאות בהפרש של כמה דקות, בכיוונים שונים. תחנת הרכבת היא חדר יחיד ורציף בטון בקצה מישור ירוק ואינסופי, הם הנוסעים היחידים שממתינים, פקיד אחד באשנב מלוכלך מוכר להם כרטיסים ואז יוצא בעצמו, כשהרכבת הראשונה מגיעה, לשרוק במשרוקית. הדרום־אפריקאי עולה וניגש לחלון. שלום, הוא אומר, אני שמח שפגשתי אותך.
גם אני.
שמע.
כן.
למה אתה תמיד לובש שחור.
הגרמני מחייך. כי אני אוהב את זה, הוא אומר.
הרכבת מתחילה לזוז.
נתראה שוב, אומר ריינר ומרים יד, ואז נעלם לאיטו במרחק, והנוף המוצק הופך לנוזל עם הגשם הניתך.
הוא נוסע לספרטה, הוא נוסע לפּילוֹס. כמה ימים לאחר שהוא עוזב את מיקנה הוא עובר בכיכר עירונית ורואה תמונות של פצצות ושרֵפות בטלוויזיה בבית קפה. הוא מתקרב. מה זה, הוא שואל כמה מהאנשים שיושבים וצופים. אחד מהם, שיודע אנגלית, אומר לו שזאת מלחמה במפרץ. כולם חיכו וחיכו לה, עכשיו זה קורה, זה קורה בשני מקומות, במקום אחר על כדור הארץ ובאותו זמן במַקלט הטלוויזיה.
הוא צופה, אבל מה שהוא רואה לא מציאותי בעיניו. נסיעות רבות מדי ומעבר ממקום למקום הוציאו אותו מהכול, כך שההיסטוריה מתרחשת במקום אחר, היא לא קשורה אליו. הוא רק עובר פה. אולי בבית קל יותר לחוש אימה. גם גאולה וגם מכאוב, הוא לא נושא בעול המוסר המופשט, אבל היעדרו מיוצג מבחינתו ברצף של חדרים מזוהמים וחדגוניים שהוא ישן בהם, לילה אחר לילה, תמיד מתחלפים אבל איכשהו זהו תמיד אותו חדר.
האמת היא שהוא לא טַיָיל מלידה, זהו מצב שנכפה עליו מתוקף הנסיבות. רוב זמנו בדרכים עובר עליו בחרדה גדולה, שבגללה הכול מוגבר ומלא חיים. החיים הופכים לשורת פרטים קטנים ומאיימים, הוא לא חש כל קשר לדברים סביבו, הוא כל הזמן פוחד למות. כתוצאה מכך הוא כמעט אינו מאושר בַּמקום שהוא נמצא בו, משהו בתוכו כבר מתקדם למקום הבא, ועם זאת הוא גם לא הולך לעבר משהו, אלא תמיד הלאה, הלאה. זהו פגם באופיו שעם המסע הפך למצב נתון.
עשרים שנה קודם לכן, מִסיבות שונות, קרה משהו דומה לסבו. מרבית חייו הארוכים היה נטוע במקומו ולא פעיל, וכשמתה אשתו משהו בלב הזקן נשבר ללא תקנה והוא יצא לדרך. הוא נסע ברחבי העולם, למקומות הרחוקים והבלתי סבירים ביותר, מוּנע לא בכוח הפּליאה או הסקרנות אלא בכוח היגון. גלויות ומכתבים עם בולים וסימנים מוזרים הגיעו לתיבת הדואר בבית. לפעמים היה מתקשר וקולו בוקע, כך נשמע, מקרקעית הים, צרוד מהכמיהה לחזור. אבל הוא לא חזר. רק כעבור זמן רב, כשהיה זקן מאוד ותשוש, חזר סוף־סוף לתמיד, וחי את שנותיו האחרונות בדירה בגינה מאחורי הבית. הוא שוטט בין ערוגות הפרחים, לבוש בפיג'מה באמצע היום, שערו פרוע ומלוכלך. כעת כבר החל מוחו להסתייד. הוא לא הצליח לזכור איפה היה. כל התמונות והרשמים והמדינות והיבשות שביקר בהן נמחקו. מה שאינך זוכר לא קרה מעולם. למיטב ידיעתו, מעולם לא נסע לשום מקום שמעבר לקצה המדשאה. רוב חייו היה רגזן ורשע, וכעת היה בעיקר נוח, אך עדיין מסוגל לזעם לא הגיוני. על מה אתה מדבר, צרח עלי פעם, אף פעם לא הייתי בפֶּרוּ, אני לא יודע עליה שום דבר, אל תבלבל לי את המוח על פרו.
הוא עוזב את יוון כעבור שבועיים. הוא נע ממקום למקום במשך שנה וחצי ואז חוזר לדרום אפריקה. איש לא יודע שהגיע. הוא נוסע משדה התעופה באוטובוס, התרמיל על ברכיו, מסתכל מבעד לחלונות הכהים על העיר שחזר לגור בה, ואין שום דרך לומר מה הוא מרגיש.
הכול השתנה בהיעדרו. ממשלת הלבנים הוכנעה, השלטון נלקח ממנה ושינה את צורתו. אבל דומה שבאורח החיים לא חל שינוי של ממש. הוא יוצא בתחנה ועומד באמצע המון האנשים הנעים ומנסה לחשוב, עכשיו אני בבית, חזרתי הביתה. אבל הוא מרגיש שהוא רק עובר אורח.
הוא תופס מונית לבית של ידידה, שהתחתנה בזמן שנעדר. היא שמֵחה לראותו, אבל כבר בחיבוקה הראשון הוא מרגיש עד כמה הוא זר. מבחינתה, ומבחינתו. הוא עוד לא היה בבית הזה והוא משוטט בו, מביט ברהיטים ובחפצי הנוי ובציורים שנראים לו כבדים בצורה בלתי נסבלת. אחר כך הוא יוצא לגינה ועומד בשמש.
ידידתו יוצאת החוצה לחפש אותו. הנה אתה, היא אומרת, איזה צירוף מקרים שהגעת היום, זה חיכה לך הבוקר בדואר. היא מוסרת לו מכתב שבאותה מידה היה יכול ליפול מהשמים. מכתב מריינר.
הם מתחילים להתכתב. פעם בשבועיים או שלושה נשלחים המכתבים הלוך ושוב. הגרמני יבש ועובדתי, הוא מדבר על אירועים בחייו מבחוץ. הוא חזר לברלין. הוא לא התחתן. הוא התחיל ללמוד באוניברסיטה, אבל שינה את דעתו ונשר. אחר כך נסע לקנדה, משם מגיעים עכשיו מכתביו, הוא באיזו תוכנית ייעור, נוטע עצים.
הוא מנסה לדמיין אותו, את האיש הקודר בשחור עם השיער הארוך המשיי, שותל שתילים באדמה ומהדק את העפר. הוא לא זוכר אותו היטב, לא את מראהו, מה שנשאר הוא הרגש שריינר עורר בו, תחושה של אי־שקט והתרגשות. אבל הוא לא יעז לבטא את זה, הוא חש אצל הגבר האחר הסתייגות מדיבור גלוי לב על רגשות, במובן מסוים זהו ביטוי לחולשה. אבל גלוי ככל שיהיה לגבי העובדות, פרטים רבים עדיין חסרים מהדיווח של ריינר על עצמו, עם מי הוא גר בברלין, מי משלם על נסיעותיו לכל מקום, מה הביאו לקנדה לנטוע עצים. גם כשהשאלות מוצגות לו באופן ישיר, ריינר מצליח איכשהו לא לענות.
אשר לו, הוא מעולם לא נצר את רגשותיו, למעשה הוא מביע אותם בחופשיות רבה מדי, לפחות במכתבים. מפני שמילים לא קשורות לעולם. לכן קל לכתוב לריינר עד כמה קשה לחזור. הוא לא מצליח להשתקע בשום מקום. הוא מתארח זמן־מה אצל ידידתו ובעלה, אבל הוא מפריע, מטריח, הוא יודע שהוא צריך לעזוב. הוא שוכר חדר בבית עם סטודנט, אבל הוא אומלל שם, הבית מלוכלך ומלא פרעושים, הוא לא משתלב, אחרי חודש או חודשיים הוא שוב עובר. הוא משגיח על בתים של אנשים שנסעו, הוא ישן בחדרים השמורים לאורחים. אחר כך הוא עובר לדירה ששייכת למישהי שהיתה בעלת הבית שלו, שגרה בשלושת החדרים הסמוכים ומתחתיו. אבל זאת טעות. בעלת הבית נכנסת לדירתו בכל שעה שהיא, הפודל הנַבחן שלה בעקבותיה, היא עוברת תקופה קשה, היא צריכה לדבר, הוא מנסה להקשיב אבל הוא מלא באומללות משלו. הוא רוצה להיות לבד אבל היא לא עוזבת אותו במנוחה, הכלב מפיץ שיער והיסטריה על כל הרצפה. בשלב מסוים הוא כותב לריינר, הלוואי שיכולת לבוא הנה ולקחת אותי לטיול ארוך באיזה מקום. מגיע מכתב תשובה, תודה על ההזמנה. אהיה שם בדצמבר.
אל תפגוש אותי בשדה התעופה, אומר לו ריינר, אני אמצא אותך, אין שום צורך. אבל הוא מצלצל לחברת התעופה לברר את מספר הטיסה, הוא שואל מכונית מחברים ומגיע לאולם הנחיתות שעה לפני הזמן. הוא חש תערובת של ציפייה וחרדה. עברו שנתיים מאז התראו, הוא לא יודע מה יהיה.
כשריינר יוצא מהשער הוא לא מצפה לאיש ולכן לא מסתכל סביבו. אני עומד במרחק מה וצופה בו. הופעתו לא השתנתה. השיער החום המבריק נופל על כתפיו, הוא לבוש שחורים מכף רגל ועד ראש, על גבו אותו תרמיל שחור. בפנים חמורות סבר הוא ניגש מיד לשורת כיסאות פלסטיק לסדר מחדש את תרמילו.
אני מביט בו דקה או שתיים ואז ניגש ועומד לצדו, מנסה להיראות נינוח.
שלום.
ריינר מרים את מבטו. הפנים הקודרות מתבהרות לרגע, ואז שוב נאטמות. למה אתה כאן. אמרתי שאתה לא צריך.
אני יודע. אבל רציתי לבוא.
טוב.
שלום.
הם לא בטוחים איך לקבל זה את פני זה. הוא פורש את זרועותיו והגבר האחר מקבל את החיבוק. אבל לא לגמרי.
אתה לא סומך עלי שאמצא את הדרך.
רק רציתי לקבל את פניך, זה הכול. אפשר לעזור לך עם הדברים.
יש לי רק תיק אחד. אני מעדיף לסחוב אותו בעצמי.
הוא מסיע את ריינר לדירתו. כשהם עולים במדרגות, בעלת הבית, שיחסיו עמה הצטננו בינתיים, מציצה דרך דלתה הפתוחה למחצה. דירתו כמעט ריקה, חפציו המעטים ארוזים בקרטונים, הוא עוזב את הדירה בסוף החודש. הם יוצאים לשבת על המרפסת, מסתכלים למטה על העצים הירוקים, רובע קֵייפּ פְלַאטס משתרע הרחק עד ההרים. כעת לראשונה הוא משתתק.
נו, אומר ריינר.
כן.
אני כאן.
זה מוזר.
הם מביטים זה בזה, שניהם מחייכים. עד עכשיו הרעיון שריינר יבוא היה לא ממשי, הוא לא באמת האמין שזה יקרה, אבל עכשיו שניהם שוב באותו המקום. הם יושבים על המרפסת, מדברים. בהתחלה הם לחוצים ונבוכים, המילים לא יוצאות בקלות וכשהן יוצאות הן טעונות במתח. אבל לא חולפת שעה קלה והשיחה מתחילה לזרום, הם נרגעים קצת, לרווחתם הם מגלים שהם מסתדרים היטב, שהם חולקים סוג מסוים של חוש הומור שקשור לניכור מִדבָרים. זה עוזר להם לשוב ולחבב זה את זה, גם אם לעת עתה החיבה לא עומדת על בסיס מוצק אלא על תחושה מעורפלת של קִרבה. זה כמעט מספיק.
בדירתו יש רק מיטה אחת, שעליהם לחלוק. אבל באותו הלילה, כשמגיע זמן השינה, ריינר אומר שהוא לא צריך מזרן.
למה אתה מתכוון.
הוא מסתכל על ריינר שיוצא למרפסת ומתחיל לפרוק את תרמילו. אנשים צריכים יותר מדי דברים, הוא מסביר. הוא מוציא שק שינה ומזרן דק. אנשים רוצים שיהיה להם נוח. זה לא נחוץ. הוא מגולל את המזרן על המרפסת ופורש עליו את שק השינה שלו. זה כל מה שנחוץ. אני מעדיף את זה. הוא חולץ את נעליו ונכנס לשק השינה ורוכס אותו. הוא שוכב שם, מביט בחברו מבעד לחושך. אי־אפשר לראות שום הבעה על פניו. מושלם, הוא אומר.
עכשיו, כשריינר פה, הוא מוריד את האטלס ושניהם מעיינים בו בלהיטות. הם מחפשים מדינה שופעת שטחים פתוחים, עם מעט ערים. בזמן שדיברו על הטיול הסכימו על התנאים האידיאליים בשבילם. איש מהם לא מחפש הרבה אנשים או דרכים עמוסות או אזורים בנויים. אז אולי בּוֹטסואנה. אולי נַמיבּיה. אולי זימבבואה.
ומה זה כאן.
לֶסוֹטוֹ.
מה אתה יודע על המקום הזה.
הוא לא יודע הרבה, הוא מעולם לא היה שם, גם איש מחבריו לא היה שם. הוא יודע שהיא הררית וענייה מאוד ומוקפת כולה בדרום אפריקה, אבל מלבד זה המדינה הזאת היא חידה בעיניו. שניהם יושבים ומביטים בה.
אולי כדאי שניסע לשם.
אולי.
אולי אלה לא המילים שבהן הם בוחרים להשתמש, אבל ההחלטה קלילה ופזיזה, רגע אחד הם לא יודעים לאן הם נוסעים, ורגע אחרי הם כבר בדרכם ללסוטו.
למחרת הם הולכים למשרד ממשלתי בעיר ומקבלים מפה שכל הכבישים והיישובים והגבהים מסומנים בה בבירור. בעיני זאת מפה אידיאלית, אבל ריינר בוחן אותה בפקפוק.
מה הבעיה.
אתה לא חושב שכדאי לחפש מפות גדולות יותר. מפורטות יותר. ארבע או חמש מפות לכל המדינה.
אבל בשביל מה.
ככה נוכל לתכנן כל חלק של הטיול.
אבל אפשר לתכנן עם המפה הזאת.
אבל לא מספיק.
הם מביטים זה בזה, זאת הפעם הראשונה שהם לא מתואמים. אבל האיש מאחורי הדלפק אומר שממילא אין לו מפות יותר מפורטות, זה כל מה שהוא יכול להציע. זה בסדר, אני אומר, ניקח אותה. אבל בהמשך היום ריינר אומר, אנחנו חייבים לחפש כשנגיע ללסוטו.
לחפש מה.
מפות יותר מפורטות.
הניגודים האלה מבלבלים, הנה גבר שחושב שאין צורך במיטה אבל לא מסתפק במפה טובה בהחלט. למחרת הולך לו ריינר לספרייה המקומית לקרוא על לסוטו. זאת הקלה, לפחות נדע משהו על המקום שאנחנו נוסעים אליו, אבל כשהוא חוזר מתברר שבכלל לא בירר על ההיסטוריה של המדינה. במקום זה הוא חקר את האקלים, את פני הקרקע ואת הטופוגרפיה, כל דבר שמקוּדד במִספרים.
המִספרים נוסכים בריינר מין ביטחון. כשמוצע לו קפה בערב הוא אומר לא, כבר שתיתי היום שתי כוסות קפה, אני לא שותה יותר משתי כוסות בכל שתים־עשרה שעות. כשהם מטיילים למקום כלשהו הוא רוצה לדעת מה המרחק בקילומטרים. אם הוא לא יודע, או אם הוא לא יודע בדיוק, ריינר נראה נרגז.
כך שאפילו בימים הראשונים המעטים אני שם לב לכמה הבדלים ביניהם. אבל אין זמן לדאוג לכך. נותרו עוד שבועיים לפני שיֵצאו לדרך ויש לו הרבה דברים לעשות, הוא צריך להסדיר את חשבונותיו ולמצוא מחסן לכל חפציו. הוא מוטרד ולחוץ ובמצב זה היה מעדיף להיות לבד. אבל זה כמעט לא קורה. גם כשהוא יוצא מדירתו לסידורים הרגילים ביותר ריינר תמיד איתו. הוא סחוט מהנוכחות המתמדת, כמו איזה מלאך שומר אפל, אירוני ומהורהר, פניו כמעט קצרות רוח. ונראה שריינר עצמו מתעצבן מכל המטלות והחובות האלה, מחויבויות היומיום אינן לכבודו.
למה אתה חייב לעשות את כל הדברים הטיפשיים האלה.
אני חייב. צריך לעשות אותם.
למה, אומר ריינר בחיוך זחוח.
זאת חידה מי מטפל בכל המחויבויות השגרתיות של ריינר בבית. כשהוא חושב על זה, הוא לא יודע דבר על ריינר, אבל אם הוא שואל הוא לא ממש מקבל תשובה. הוא מגלה שהוריו דתיים מאוד, אבל מעבר לכך אין לו מושג על משפחתו או מאיזה רקע בא. אף כי הוא מתעניין באמת, הוא חש שהצד השני מסתייג מאוד ממתן תשובות.
פעם אחת הוא שואל את ריינר, מאיפה יש לך כסף.
מה זאת אומרת מאיפה.
איך אתה מרוויח אותו. מאיפה הוא מגיע.
הכסף מגיע. אל תדאג.
אבל צריך לעבוד בשביל כסף.
שילמו לי בקנדה. על נטיעת עצים.
ולפני זה.
אני פילוסוף, אומר ריינר, והשיחה נעצרת שם, הרעיון משתיק אותו, פילוסוף, מה זה אומר. האם פילוסופים פטורים מעבודה, מי מפרנס אותם, מה הם עושים בדיוק. הוא מניח שלפילוסופים אין זמן למטלות השגורות של העולם, ואולי זאת הסיבה שריינר מתעצבן מכל ההתרוצצויות שלו.
מה היית מעדיף לעשות.
ללכת ברגל.
אנחנו הולכים.
לא מספיק. אנחנו צריכים להתאמן לקראת הטיול הזה. אנחנו צריכים להיכנס לשגרה, אני רואה שאתה לא בכושר.
פעם אחת ריינר מכריח את שניהם לצאת לטיול ארוך. אנחנו צריכים אתגר, הוא אומר. כדי להתכונן. הם נוסעים באוטובוס לקְלוּפנֶק, הם הולכים לאורך מסלול צינור המים, חולפים על פני קאמפּס בֵּיי וכמעט מגיעים עד לַאנדוּדְנוֹ, הנוף שם מזכיר מאוד את יוון בסלעיו האפורים ובים הטורקיז, העבר מהדהד מבעד לזמן במעגלים קונצנטריים, הם מטפסים על פסגת ההר ויורדים בצד השני בקוֹנסטָנשָה נֶק ומשם הולכים דרך היער כל הדרך בחזרה לרוֹנדבּוֹש, שש או שבע שעות חלפו להן, כפות רגליהם מתכסות שלפוחיות, הם סחרחרים מרעב. אני מרגיש חלש, הוא אומר, אני חייב לאכול. גם אני מרגיש חלש, אומר ריינר, זאת תחושה מעניינת, אני לא רוצה לאכול.
זה עוד הבדל ביניהם, מה שמציק לאחד מעניין את האחר. גם הדרום־אפריקאי אוהב לטייל ברגל, אבל לא ברציפות ולא בכפייתיות, גם הוא נמשך לקיצוניות, אבל לא כשזה נהיה מסוכן ומאיים, הוא לא מסוגל לבחון את סבלו כמו נבג במיקרוסקופ ולחשוב שהוא מעניין, מעניין. אם סבלך נראה לך מעניין, עד כמה מנותק תהיה מסבלו של אדם אחר, ובאמת יש בריינר משהו שמביט בכל החולשות האנושיות בחוסר עניין, אולי אפילו בבוז. מה עורר בו קרירות כזאת אני לא יודע.
מה שריינר רוצה זה להתכונן לטיול בהחלטיות, הוא רוצה לסלק את כל הפרטים השוליים, מה שאמר על המרפסת באותו לילה מבטא מבחינתו איזו אמת בסיסית, אנשים צריכים יותר מדי דברים, זה לא נחוץ. הוא יושב ובוחן את מפת לסוטו במשך שעות, הוא סימן בה כמה מסלולים אפשריים בעט אדום. אני מסתכל על הקווים הדקים האלה בפחד, הם כמו ורידים שעוברים באיזה איבר פנימי מוזר, לפעמים נדמה שמבחינת ריינר המדינה הזאת היא רק מושג, איזה רעיון מופשט שאפשר לשעבד לכוח הרצון. כשהוא מדבר זה במונחים של מרחקים וגבהים, ממדים מרחביים שאפשר לדחוס למשוואות, אין כל אזכור לאנשים או להיסטוריה, שום דבר לא חשוב מלבד עצמו והמקום הריק שלתוכו הוא מקרין את עצמו. מה עם המצב הפוליטי, אני אומר, לא ביררנו על המצב ההומניטרי, אנחנו לא יודעים למה אנחנו נכנסים. ריינר בוהה בו בבלבול, ואז מחווה בידו בביטול. אפילו כאן בדרום אפריקה, מקום שלא היה בו מעולם, לריינר אין שום עניין במה שקורה סביבו, כשהוא יוצא לטיוליו הארוכים ברחובות הוא תוחב זוג אטמים לאוזניו, הוא לא רוצה שרעשים חיצוניים יפריעו לו, מבטו הקודר העז נישא קדימה אבל למעשה מופנה פנימה.
אבל בשלב הזה יש רק רמזים עמומים לאי־שקט. הוא נרגש מהטיול. החיכוכים המעטים בין ריינר לבינו ייעלמו, הוא בטוח, כשיֵצאו מהעיר ויהיו לבדם יחד בדרכים. איש מהם לא נועד לחיים נטולי תנועה.
הוא שואל אוהל מחבר. ריינר מתעקש שיקימו אותו בגינה מחוץ לדירה. זה אורך זמן רב, המוטות והיתדות דומים לאלפבית חדש ומוזר שעליהם ללמוד. צריך לשאול או לקנות הכול, גזייה ומכלים מסנן־מים פנס סכינים ומזלגות צלחות פלסטיק עֶרכּת עזרה ראשונה, הוא לא טייל כך בעבר, המוזרוּת של כל זה מפחידה אותו, אבל גם מסעירה אותו, הרעיון שישליך את חייו הרגילים יש בו משום שחרור, כמו שהיה אז כשנפגשו ביוון. ואולי זאת הסיבה האמיתית למסע הזה, בהשילם את מטען החיים המוכרים מנסה כל אחד מהם להשיב לעצמו תחושה של חוסר משקל שהוא זוכר אבל שאולי לא חווה מעולם. בזיכרון, יותר מבכל מקום אחר, הנסיעה היא כמו צניחה חופשית, או מעוף.
בשלב כלשהו באותם שבועיים אחרונים עולה שאלת הכסף. יש לשקול שאלות מעשיות, כמו איך יממנו את מהלך הטיול. ריינר אומר שיש לו דולרים קנדיים שהוא רוצה לנצל ולכן מוטב שהוא יהיה אחראי על הכסף. אבל מה איתי, אני אומר.
תוכל להחזיר לי אחר כך.
אז כדאי שארשום כמה אני מבזבז.
ריינר מהנהן ומושך בכתפיו, כסף הוא דבר שולי, הוא לא חשוב.
עכשיו הכול מוכן. הוא מוצא את עצמו נפרד לשלום מאנשים בנימת דאגה, כאילו הוא עלול לא לחזור. בכל פרידה יש פחד מוות, עמוק וקטן, כמו גרעין שחור.
הם נוסעים העירה ברכבת. בתחנה הם עולים לאוטובוס ונוסעים כל הלילה. קשה לישון, הטלטלות מעירות אותם והם רואים את הנוף האפור המתכתי חולף על פניהם בחוץ. הם מגיעים לבְּלוֹמפוֹנטֵיין ביום ראשון עם זריחה, והולכים ברחובות השוממים עד שהם מוצאים תחנת מוניות שממנה ייסעו במיניבוס אל גבול לסוטו. הם צריכים לחכות שעות עד שהמונית תתמלא. ריינר מתיישב במושב האחורי, תרמילו על ברכיו וראשו על תרמילו, אטמים תחובים באוזניו.
אני משוטט וחוזר, ואז שוב הולך לשוטט. המְתנה תופסת חלק ניכר מכל טיול, עם כל השעמום והדיכאון שבכך. עולים זיכרונות של מקומות אחרים שחיכה בהם, אולמות הטיסות היוצאות בנמלי תעופה, תחנות אוטובוס, מדרכות מיותמות בחום, ועל כולם שורה אותה נימה מלנכולית שלובשת צורה בכמה פרטים ארעיים. שקית נייר מתעופפת ברוח. סימן של נעל מלוכלכת על מרצפת. הבהובים לא סדירים של נורת פלורסצנט. מהמקום המסוים הזה יישאר בזיכרונו מראה חומת הלבֵנים הסדוקה המתחממת יותר ויותר בשמש.
כשהם יוצאים לדרך כבר שעת אחר צהריים. הנסיעה לא ארוכה, קצת יותר משעה, והם חולפים על פני אזור מישורי עם קרקעות מעובדות, כבישי עפר נמתחים משני העברים. הם מוקד לסקרנות אילמת במכונית הצפופה. ניכר שריינר מדוכא מהקִרבה הכפויה לבני אדם, הוא נראה כמי שעוצר את נשימתו.
בהגיעם הם יוצאים לתורים המחכים לעבור במכס, המדים והמשקפיים הכהים והמחסומים והחדרים הדהויים הם מרכיבים קבועים בכל מעבר גבול. הם הולכים על פני גשר ארוך מעל נהר ודרכוניהם מוחתמים שוב בצד השני. כעת חצו קו על מפה והם במדינה אחרת, שאפשרויות הגורל בה שונות מאלה שהשאירו מאחוריהם.
לא ברור לאן ילכו מכאן ומה יעשו, הוא דימה שפשוט יתחילו לצעוד, הדרך תיפרש לפניהם, אבל מה שעומד מולם כעת הוא עיר גבול מגובבת, מלונות ובתי קזינו משני צדי כביש מלוכלך, המונים מסתובבים בעצלתיים על המדרכות, וזאת כבר שעת יום מאוחרת. הם מתייעצים ומחליטים לשכור חדר ללילה. מחר ינטשו את החדרים לתמיד. כל המלונות גרועים במידה שווה, הם בוחרים במלון הראשון משמאלם, הם מקבלים חדר גבוה מעל הרחוב.
כדי להעביר את הזמן הם מטיילים בעיר הזאת, מאסֶרוּ. הם הולכים הלוך ושוב ברחוב הראשי, הם מסתכלים על החנויות, הם נכנסים לסופרמרקט וקונים קצת אוכל. שוררת ביניהם התרגשות שבחלקה נובעת מפחד, הם מחויבים למצב שתוצאותיו אינן ידועות, זה מה שמשותף למסע ולאהבה. הוא לא אוהב את ריינר אבל ידידותם לובשת צורה של תשוקה אפלה.
כשהם חוזרים למלון הם מסתובבים גם בו. הם יורדים במדרגות האחוריות לגינה. בפינה ניצב צריף עץ. השלט על הדלת מכריז: סאונה. בפנים יושבת אישה כבת חמישים, משהו בעיניה סחוט וגמור, היא שמחה לראותם, היא מקדמת את פניהם בלהיטות. תיכנסו, תיכנסו, תעשו סאונה. הסאונה פושרת ובלי אדים, הקירות אינם אלא קירות העץ של הצריף. לא, לא, אנחנו רק מסתכלים, אולי אחר כך. לא, בואו עכשיו, תקבלו עיסוי, אני עושה לכם עיסוי טוב. היא ממש נאחזת בזרועותינו.
כשאנחנו יוצאים הוא אומר לריינר, היא מכרה את עצמה.
ריינר לא אומר כלום, אבל משהו בהבעתו בכל זאת מספק תשובה. הוא שתקני ומהורהר במשך כל ארוחת הערב בחדר האוכל וגם למעלה בחדר. עדיין מוקדם, אבל שארית הערב משתרעת לפניהם ללא תכלית.
אני חושב שאצא, אומר ריינר.
לאן.
אולי אעשה סאונה.
הוא יוצא ובמשך זמן רב אני עומד ליד החלון, חושב. אורות העיר פרושים בכל כיוון, אבל אפלה עמוקה מקיפה אותם. הוא מחכה שריינר יחזור, אבל הוא לא בא ולא בא, ובסוף הוא הולך לישון.
כשהוא מתעורר כבר בוקר וריינר במיטה השנייה ועליו רק סדין. הסדין מופשל והוא לא לובש דבר מתחתיו. הגרמני תמיד זהיר ומקפיד לכסות את גופו, והרשלנות האגבית הזאת נראית כמעין הכרזה. הגב החום והארוך הולך ומצר עד למקום שבו האחוריים נפרדים, שם מדגיש העור החיוור יותר את אניצי השיער המוּצלים, עכשיו ריינר מסתובב, מתגלה הבזק קל שבקלים של זקפה לפני שידו הישֵנה אוחזת בסדין, אני קם בתערובת של כמיהה ובחילה, האם באמת הוא עשה את זה אתמול.
כן, הוא אומר.
חזרת לשם ושכבת עם האישה ההיא.
כן. הוא שוב מחייך, חיוך דק ומתנשא, זה כבר קורה בהמשך היום, הוא יושב על קצה המיטה ומגבת כרוכה סביב מותניו. משהו מריינר נמצא תמיד במצב מאוזן על צוק סלעי גבוה, צופה מלמעלה אל המבוכה המוסרית שבמישור. כשהייתי בקנדה התחלתי לשכב עם זונות.
למה.
אני נורא מתוח. סקס עוזר לי להיפטר מהמתח.
זאת לא תשובה לשאלה אבל הוא לא שואל שוב, ניכר שהוא מוטרד ואיכשהו זה מחליש אותו, הוא מהנהן ומחליף את הנושא אבל מחשבותיו לא מרפות מפניה התשושות והמקומטות של האישה בסאונה, איך נאחזה בזרועותינו.
הם מתלבשים ואורזים והולכים. רק עכשיו הם באמת יוצאים לדרך, כל השאר היה הכנה. הם הולכים ברגל ועל גבם התרמילים, גובה הבניינים שסביבם וטיבם משתנים, אבל העיר ממשיכה וממשיכה. הם הולכים לעבר רכס גבוה בקצה המזרחי, שעות חולפות אבל לא נראה שהם מתקרבים, נראה שיבלו פה גם את הלילה השני.
אבל אז הם מגיעים לדרך העפר הארוכה שעולה על הרכס, ואט־אט מתמעטים גגות הפח והגינות ולבסוף הם מטפסים על השיפוע האחרון בין סלעים חומים ושיחים. כשהם מגיעים לפסגה הם נעצרים ומעיפים מבט אחרון לתוך הסיר המזוהם והמבעבע שממנו עלו, ואחר כך ממשיכים. מאחורי הרכס הראשון יש רכס נוסף, ועכשיו הם במקום לגמרי אחר.
ההרים נמשכים עוד ועוד, עולם של זוויות ישרות וקווים נוקשים נטמע בעולם של תנועות גליות ושיפועים, עקומות שמשרטטות הלכי רוח בקִווקוּוֵי צבע, גוונים חוּמים מעמיקים לגוונים של כחול שכמעט מיטשטשים לתוך השמים. זאת שעת אחר צהריים מאוחרת. אבל חם. עצמים בצד הכביש, עץ, מחרשה שבורה, מופיעים ונעלמים באוויר הרותח. בתחילה הנוף ריק, לא מעובד ולא מפותח, אבל אחרי העלייה הבאה, או אולי הבאה אחריה, יש שדות, אולי דמויות אנושיות זעירות עמֵלות, בקתה או בית במרחק. הם עוצרים ונחים במקום מוצל, זה מדהים אותו, אולי את שניהם, שהם כאן, מה שהיה שרבוט פזיז במכתב לפני חודשים התגשם.
הם הולכים והולכים, כל התנועה החבויה בעיקולים הגדולים של האדמה מצטמצמת באיזה אופן לדינמיקת התנועה הזאת, רגל אחת מיטלטלת וחולפת על פני רעותה, כל כף רגל ניטעת וניתקת בתורהּ, כל פני השטח של העולם נרמסו ושוּטחו כך במשך הזמן. תרמיל הגב כבד, החגורה חותכת במותניו ובכתפיו, אצבעות רגליו ועקביו משתפשפים בנעליו, פיו יבש, כל המחשבות החופשיות והאקראיות שבמוחו מתלכדות לרצון ולדחף יחידים להמשיך ללכת. לבד לא היה ממשיך ללכת. לבד היה מתיישב ולא זז יותר, או שבכלל לא היה כאן, אבל הוא כאן והעובדה הזאת לבדה משעבדת אותו לאדם אחר, שמושך אותו בעקבותיו כמו בעזרת חוטים דקים של סמכות.
הם לא מדברים. כן, מדי פעם מתנהלת שיחה, אבל על דברים מעשיים, איפה נישן, האם כדאי לנוח, מלבד זאת הם הולכים, לפעמים זה לצד זה, לפעמים בנפרד, אבל תמיד לבדם. מוזר שכל המרחב הזה, שאינו תָחוּם בגבולות מלאכותיים וממשיך ונשפך אל האופק, משליך אותך לגמרי לתוך עצמך, אבל זאת האמת, אני לא יודע מתי בפעם האחרונה הייתי כל כך מרוכז בנקודה אחת, תראו איך אני הולך בדרך המאובקת הזאת כשפנַי חפּוֹת מכל הרגשות הרגילים, מהטִרחה ומהמאמץ להתחבר לעולם. אולי מדיטציה עמוקה מעוררת בך תחושה כזאת. ואולי לזה מתכוון ריינר כשהוא אומר באותו הערב שלהליכה יש קצב שמשתלט עליך.
למה אתה מתכוון.
אם אתה הולך והולך הרבה זמן, הקצב משתלט עליך.
יש משהו עמום באופן שהוא אומר את זה, שמעורר בך רצון לזנוח את הנושא, זה מה שקורה לעתים קרובות עם ריינר, הוא מביע רעיון מעניין או עמוק ואולי לא שלו, ואתה מרגיש שמעבֶר לזה יש ריקנות שהוא לא יכול למלא, אין עוד רעיונות עוקבים. הוא מחכה בדממה שתדבר. לפעמים אתה מדבר, אבל לא הערב, אני עייף מדי, הם יושבים זה לצד זה במערה קטנה, בליטה בסלע. כבר כמעט חשוך. חלפו שעות על שעות מאז שיצאו מהעיר, הוא היה שמח לעצור מזמן אבל ריינר רצה להמשיך, רק אחרי שהשמש שוקעת הוא סוף־סוף מודה שהגיע הזמן להקים את האוהל, אבל עכשיו שום מקום לא נראה מסביר פנים, מצד אחד שדות ומנגד רכס עירום, זה חשוף מדי, זה לא מתאים, בוא נעבור את הרכס ונסתכל. ושם במקרה הם מוצאים את המערה, ריינר לובש את ההבעה המנצחת של מישהו שידע כל הזמן, הבעתו מרמזת שהוא קשוב למקצבי היקום, מקצבי ההליכה אינם שונים ממקצבי החיים, לךְ באומץ עד הסוף והכול יסתדר. אתה רואה, אין צורך להקים את האוהל. אני פחות נלהב, האם באמת נעשה את זה, נישן תחת כיפת השמים כמו צמד נוודים, הוא מפונק ורך, הוא לא ניחן בפָטליזם של שותפו הקשוח, ורועי צאן עשו את צרכיהם בערמות קטנות סביב המערה. אבל מחשיך יותר ויותר והעולם מתכווץ לגודל הבליטה הזעירה בסלע, נעים יותר להיות פה, בעיגול המואר של המדורה שהבעירו במו ידיהם.
מול המערה צונחת הקרקע לעמק גדול, באור היום היה גודלו של המרחב העצום מפחיד אבל עכשיו הוא מנחם, במרחק רב מתחתיהם דולקות המדורות הזעירות והמבודדות של הרועים, צליל מרוחק של פעמוני פרות נישא בהדים רוטטים, אחרי שהרתיחו מים ואכלו יורדת עליהם תחושת סיפוק, כל הקרעים והבקעים בעולם התאחו והגלידו, לפניהם שעות של שינה.
הוא פורש את שק השינה שלו ושוכב בצד אחד, בוהה החוצה אל החשכה. לאחר רגע ניגש ריינר ומשתופף מאחוריו. הם לא אומרים דבר, השתיקה מתעבה למתח ואז ריינר אומר, באחד המכתבים שלך.
כן.
אמרת שאתה מצפה לראות אותי שוב.
כן.
למה התכוונת.
הוא לא יודע למה התכוון אבל הוא יודע למה ריינר מתכוון. זה חזק ממנו, כל היום בדרכים טווה מוחו תמונות לא רצויות, הוא כל הזמן רואה את האישה מאמש, מלאה עד גדותיה בכזה ייאוש קודח, הוא רואה את ריינר גוהר עליה, מכופף אותה בגמישות בידיו החוּמות. מה שריינר רוצה עכשיו לא יהיה שונה ממה שעשה עם האישה, טקס הנערך ללא רוך או חוֹם או עונג חושני.
אבל האמת היא גם שמפַעֵם בו דחף להיענות, חלק ממנו רוצה להיכנע, אני רואה צללים מתגוששים זה בזה על גג המערה.
אני לא יודע למה התכוונתי.
אתה לא יודע למה התכוונת.
ציפיתי לראות אותך.
וזה הכול.
אני חושב שכן.
ריינר מהנהן לאיטו. הם כבר לא האנשים שהיו עד עתה מתוקף הסכם הדדי, מהלילה הכללים יהיו שונים. הוא מריח את זיעתו אפופת העשן של הגבר האחר, ואולי זאת הזיעה שלו, לא ריח רע, ואז ריינר קם והולך לקצה המרוחק של המערה כדי לשכב לישון. הם לא מדברים עוד. האש שוככת לאיטה, הצללים מתעמעמים, צליל הפעמונים נותר באוויר.
הם יוצאים שוב לדרך לפני הזריחה, הדרך עדיין כחולה ומעורפלת. המקומות הרגישים מאתמול כואבים בעוצמה חדשה, אבל אחרי חצי שעת הליכה הכאב נהיה מפוזר וכללי. כואב לו בכל הגוף בצורה נעימה. השמש זורחת ומכל עבר מתרוממים ההרים מתוך החשכה.
הם הולכים במעגל גדול שיסתיים במקום כלשהו קרוב לעיר, משם יתחילו מעגל שני וגדול יותר שיסתיים כמעט באותו מקום, משם יתחילו מעגל שלישי. כך יחצו את המדינה בשלוש לולאות גדֵלות והולכות, שהאחרונה בהן תוביל אותם אל ההרים הגבוהים ביותר של רכס הדראקֶנסבֶּרג, הרחק במזרח. עד אז הם מקווים להיות בכושר טוב וחזקים, רגילים יותר לקשיים שבמסע מהסוג הזה, אף על פי שיש לו ספקות. ריינר הוא שתיכנן את מסעם בצורה כזאת, סימן אותו בדיו צבעונית על המפה שלו.
הם עוצרים בחנות קטנה בצד הדרך כדי לקנות אוכל לאותו יום. החדר הזעיר מלא פחיות וקופסאות ואריזות, פסטה וממתקים וירקות וסבון. התרמילים כבדים ונראה הגיוני לקנות דברים קלים, אולי כמה לחמניות, קצת אורז. אבל ריינר מסתובב לאט בחנות העמומה, לוקח פריטים כבדים מהמדפים, בוחר קופסאות שימורים, שק תפוחי אדמה, חטיפי שוקולד.
אבל למה.
מתחשק לי.
שוקולד.
אני אוהב שוקולד. קראתי מאמר על מישהו שחי שנה על שוקולד ומים.
זה בלתי אפשרי.
ריינר מסתכל עליו בחיוך זחוח, בטח שזה אפשרי. בימים הבאים הוא בוצֵע חתיכות שוקולד קטנות ואוכל בעדינות, מתענג על איזו תמצית שתזין אותו, בניגוד לכל חוקי הביולוגיה. בעינֵי ריינר מורכבוּת העולם וסתירותיו הן הסחת דעת, והאמת תמיד מוחלטת ופשוטה, כלל שיש לציית לו בקפדנות כדי להתגבר על כל הבלבול, זה אפשרי, כך הוא מאמין, לשרוד בזכות כוח רצון ושוקולד, ובכל פעם שהוא מציע לשותפו שוקולד שב אותו חיוך זחוח ועולה על פניו.
הכסף שמממן את האוכל הזה, וגם את כל השאר, הוא של ריינר. הוא החליף חלק מהדולרים הקנדיים שלו לראנדים בעיר מאסֶרוּ, הוא מחזיק את הכסף בתיק שכרוך למותניו, ומזה הם מתקיימים עכשיו. אמנם אני רושם בהתמדה כל רכישה בפנקס קטן, ואחזיר כל גרוש בסוף המסע, אבל מה שמתברר כבר עכשיו, ביום השני של המסע הזה, הוא שריינר יחליט מה יאכלו ומה לא יאכלו לאורך הדרך.
אז הם לוקחים את קופסאות השימורים ואת תפוחי האדמה והשוקולד, הם מחלקים אותם שווה בשווה, אבל כשהם יוצאים שוב לדרך נדמה שמשקלם אינו מחולק באופן פרופורציונלי, הוא מרגיש שכעס רב מכביד עליו, הוא הולך לאט משהלך קודם לכן. בצהריים השמש לוהטת בעוז, שניהם נוטפים זיעה. הם קרובים לכמה בניינים מודרניים מכוערים, איזה כפר קטן, יש שם כנסייה עתיקה חרֵבה. אני חושב שכדאי לעצור ולנוח קצת, אומר ריינר.
מעבר לרכס שמימין יש מדרון תלול, ובמרכזו מערה גדולה מזו שישנו בה אמש, ריינר רוצה לרדת אליה. אבל זאת ירידה ארוכה. אז מה. אז נצטרך לטפס שוב למעלה. אז מה. זה עוד רגע של עימות אילם, הלגלוג הציני בעיניו הכהות של אחד מהם גובר על הסתייגותו של החלש יותר, הם מפלסים דרך למטה בין סלעים וצמחי אלוורה, חלוקי אבן רופפים מתפזרים תחת כפות רגליהם. כשהם מגיעים למערה, בצל האבן, מול הנוף השלֵו של העמק הנפרש לרגליהם, כעסו שוכך. כמה יפה פה. כן. הברת ההסכמה היחידה הזאת פירושהּ ששוב הוא צודק.
הם משליכים את עצמם על הסלע. הוא נרדם וכשהוא מתעורר כבר חלפו שעות ומתחילה סערה. השמים שחורים וכחולים ומעוננים, סולמות של ברקים צונחים מטה, רעם מרעיד את האבן. כשהגשם יורד הוא כמעט מוצק, דלת שנועלת בפניהם את העולם. הם יושבים מתחת לתקרת הסלע, הגשם יורד בחוזקה, ניחוחות קרירים עולים מתוך הקרקע. זה כמו אתמול בערב, אחרי שנח והתרענן, אחרי שהחום פג, גם סערת רגשותיו שככה, הוא כמעט מסוגל לאהוב את המקום הזר הזה שהוא מוצא את עצמו בו, וגם את שותפו המוזר.
אני חושב, אומר ריינר, שאנחנו צריכים לטייל ככה כל יום. אנחנו צריכים לקום מוקדם ולטייל ואז לעצור באמצע היום. אחר כך להמשיך.
כן, הוא אומר.
באותו רגע הוא מסכים לגמרי עם ריינר, הוא לא יודע איך יכול היה לכעוס עליו, על רקע השמים הסוערים פניו חמורות הסבר יפהפיות.
כשהסערה שוככת האור חודר פנימה והם יוצאים לעולם נקי ונוטף צבע. סערות אחר הצהריים האלה מתחוללות כמעט כל יום, החום גובר וגובר עד שלבסוף נשבר, אחר כך שוררת תמיד תחושת התחדשות, בנוף אבל גם ביניהם.
עכשיו הם באמת בדרכים. עד שישנו בפעם הראשונה תחת כיפת השמים כל הטיול הזה עוד היה רעיון מטורף, רעיון שיכלו לנטוש בכל רגע, אבל מרגע שהגיעו לנקודה מסוימת עברו מעולם אחד לעולם אחר. בעולם הישן הם ניהלו את חייהם הרגילים, על הרגליהם וחבריהם, מקומותיהם ובחירותיהם, אבל כעת כל זה נשאר מאחור. בחיים החדשים יש להם רק זה את זה ומעט החפצים שהם נושאים על גבם. כל השאר, אפילו האנשים שהם עוצרים ומדברים איתם בצד הדרך, חולף ונעלם.
באיחוד המוזר הזה, בנישואים המשונים האלה, צריכים לצמוח הרגלים חדשים שיבטיחו את קיומם. יש מטלות שצריך לבצע, הדברים הבסיסיים ביותר, הנחוצים ביותר, שבימים מסוימים מוארים במשמעות כמעט דתית, ובימים אחרים נראים כמו המטלות המעיקות ביותר. את האוהל, למשל, צריך להקים ולפרק. פעמיים או שלוש ביום צריך להכין ארוחה, ואחר כך צריך לשטוף את הסירים ואת המחבתות. בהתחלה, בימים הראשונים, הם מחלקים ביניהם את התפקידים שווה בשווה. הם עוזרים זה לזה לסדר את המוטות ולהשחילם דרך הברזנט הרפוי, לחפש יחד אבנים כדי לתקוע באמצעותן את היתדות בקרקע. או שהם מתחלפים, אולי אתה תקים את האוהל, ואני אכין ארוחת ערב. טוב, אחר כך אעזור לך לשטוף כלים. ואף על פי שהם פוקחים עין זהירה זה על זה, ורגעי העימות הקטנים נשנים, יש סימטריה ואיזון בניהול הדברים, הם יכולים להמשיך כך זמן־מה.
בתקופה הראשונית הזאת הם עדיין מדברים הרבה, הם מצליחים לנהל שיחות מעניינות, הם מחליפים רעיונות וחולקים זה על זה בכבוד. ואם הם נמנעים מנושאים אישיים, אם הם לא דנים בחייהם האינטימיים, זה משום שהשאירו את החיים האינטימיים האלה מאחור. את מקומם תופסת אינטימיות חדשה שצומחת ביניהם, אינטימיות מעשית, הם שוכבים זה לצד זה ונתקלים זה בזה בחושך, מביטים זה בפני זה בקוּמָם בבוקר, במובן מסוים האינטימיות הזאת היא המנוע של מסעם.
היום מתארגן סביב טקסים קטנים של פירוק והתחדשות. בכל בוקר הם קמים מוקדם מאוד לפני שהיום מאיר. אחד מהם מבעיר אש ומרתיח מים לקפה והשני מפרק את האוהל. ואז הם יוצאים לדרך, מנסים להספיק מרחק מסוים לפני שנהיה חם מדי. אחרי שעה או שעתיים הם עוצרים לאכול ארוחת בוקר. אחר כך הם שוטפים כלים, אם יש מים, או מאחסנים את הסירים והצלחות המלוכלכים לשעה מאוחרת יותר, ויוצאים שוב לדרך.
באמצע הבוקר, כשחם מדי, הם מוצאים מקום לנוח בו כמה שעות. במדינה הזאת של פסגות ועמקים, הארוגה בנהרות, מוצאים לעתים קרובות מקומות מוצלים ליד מקווה מים, עם נוף למרחקים כחולים, הם מתרגלים לישון בסביבה רכה ושופעת כזאת, דבורים מזמזמות, צללי העננים נעים בדממה, עשב מתנועע.
כעת החום מוביל לסערה. קצות ההרים לוכדים ברק חשמלי חד, ענני גשם כהים עולים באוויר, בסופו של דבר מתחילה לנשוב רוח חמה ויבשה. הם יחכו במקום שהם נמצאים בו, לפעמים אפילו יקימו שוב את האוהל לחסות בו עד שוך הסערה, או שיתפסו מחסה בבקתה או במערה. ברגעים האלה הם מפחדים יותר מכול מהברק. במצב הזה של תלישות, כאשר המוות נוכח בקביעות מתחת לעור, הרעיון שהשמים יכו בהם סביר עד כדי גיחוך. מעולם לא ראה ברק מבהיק כל כך, או שמע רעם מפחיד כל כך.
אחר כך מגיע הטיול האחרון של היום, פרץ האנרגיה והמאמץ האחרון, בניסיון להספיק מרחק מסוים לפני רדת הלילה. בערך בשעת השקיעה הם מוצאים מקום לינה. על פי רוב הם מקימים את האוהל. אם הם ליד כפר הם הולכים לבקש רשות מהצ'יף, והרשות תמיד ניתנת, פעם או פעמיים מוצע להם חדר ללון בו. ואז מגיעים טקסי הערב, המדורה והאוכל, אולי קצת קריאה, היציאה לחשכה עם גליל נייר טואלט ביד. השעה אינה מאוחרת כשהם נרדמים, משתרעים זה לצד זה, התשישות מוחקת את המוח בתוך שניות, אפילו הקרקע הקשה ביותר רכה.
כך חולפים הימים. הדרך מובילה אותם על פני בתים או קבוצות קטנות של בקתות, ובכל מקום אנשים מפסיקים את מה שהם עושים ומביטים בהם בעוברם. לפעמים נצעקות ברכות, משפטי מפתח באנגלית שבוודאי למדו בבית הספר, שלום מה שלומכם כן לא גם שלומי טוב להתראות. במקומות רבים נוהרים סביבם המוני ילדים, הולכים בשירה ובצחוק אחרי צמד החלילנים האלה מהמְלין המושכים אותם בעקבותיהם. בכפר אחד מְשַכֵּן אותם ראש הכפר בביתו, הוא גבר ענק עם רווחים בין השיניים שלא מפסיק לעשן מריחואנה מגולגלת בנייר עיתון, הוא מתעקש שיישנו במיטתו והוא עצמו מבלה את הלילה במקום אחר. בחנות לצד הדרך שתי ילדות מפטפטות בביישנות, גם הן בודקות את שורת המשפטים שהן יודעות באנגלית, שלום שלום איך קוראים לך, ואז אחת פולטת אני אוהבת אותך ושתיהן מתגלגלות מצחוק.
הילדות משעשעות את ריינר, הייתי יכול להתחתן עם אישה שמנה בלסוטו, זה היה יכול להיות נחמד חה־חה־חה, אבל לְרוב הגישושים הידידותיים האלה הוא מגיב ברוגז. הוא לא רוצה לטרוח לחייך ולדבר, הוא לא מבין למה הידברות כזאת נחוצה. כשהוא יוצא לדרך בבוקר הוא תוחב לאוזניו אטמים, הוא נועץ את עיניו בדרך מולו. הוא שמח שמציעים לו חדר, אבל הוא לא רוצה לשלם עליו, והוא לא רוצה לבקש רשות לחנוֹת. למה לבקש רשות. זה המנהג. המנהג שלהם, לא שלי. אנחנו במדינה שלהם. המדינה שלהם, אני לא מאמין במדינות, אלה סתם קווים על מפה. לפעמים אני לא יודע במה אתה מאמין, ריינר. פניו הזועפות רק מחייכות בתגובה.
רוב הזמן הם הולכים בדרכים, אבל לפעמים הם סוטים מהן. זה קורה כשריינר רואה במפה שלו מקום שהם יכולים לעשות בו קיצור דרך, תראה כאן, מהנקודה הזאת לשם. אבל יש באמצע הרים. כן, אני רואה אותם. לעתים קרובות נראה שהוא בוחר במסלולים האלה דווקא בגלל המכשולים, ההרים, הנהרות, המדרונות, הם מציבים אתגר מעניין, עלינו להתגבר על הטבע באותה אדישות שהוא מפגין כלפינו, אז הם יוצאים אל השממה.
אני לא אוהב לסטות מהדרך, תחושת הפגיעוּת שלי מעמיקה, מין עצבנות קדמונית יורדת עלי. אבל זה גם אחד הגורמים המרתקים במסע, רגש האימה שנמצא מתחת לכול, שבגללו התחושות עזות וחדות, העולם טעון בעוצמה שאינה קיימת בחיים הרגילים.
אחרי כשבוע הם משלימים את הלולאה הראשונה של מסעם. בעיירה הקטנה רוֹמָה הם חונים בשטחי בית ספר נטוש, בניין אבן חול ארוך עם עמודים וקשתות, מאחוריו שורה כהה של עצי צפצפה, כמו משהו מאיטליה.
ברוֹמָה, בארוחת צהריים במסעדה עם שולחנות בחוץ, הוא גם פוגש את הגבר הזקן מאוד, מאיפה אתה, מחייך כל הזמן בלי שיניים, אה, דרום אפריקה, אתם חושבים שאנחנו קופים אתם מחזיקים את נלסון מנדלה בכלא. כשהוא אומר לו שנלסון מנדלה שוחרר מבית הסוהר, כבר לפני שלוש שנים, הזקן צוחק בקול, מטה את ראשו לאחור, אתם חושבים שאנחנו קופים, נלסון מנדלה בכלא. אבל זה לא נכון, זה לא נכון, אני מבטיח לך, משום־מה הוא כמעט רוצה לבכות. הזקן צוחק עליו, שונא אותו, עזוב, אומר ריינר, נראה מבוהל, הוא לא יודע, לא סיפרו לו, עזוב.
למחרת הם יוצאים מרוֹמָה והולכים בדרכים שמובילות אותם להרים גבוהים. עד כה הלכו למרגלות הדראקנסברג, כעת מיתמרות סביבם הפסגות בקווים מוזרים ודמיוניים על רקע השמים. השביל עולה ויורד כמו סירה בים סוער, נדחק לתוך עיקולים חדים ומתפתל בלולאות מורכבות כדי לעבור מרחקים קצרים. אחר הצהריים מתחוללת סערה קשה. השמים מעל העמק הארוך נסגרים, הברק מרהיב. הם מוצאים מחסה מחוץ לבית ואחר כך ממשיכים, מחפשים מקום שטוח להקים בו את האוהל, אבל הם לא מוצאים, השביל עובר על צלע ההר מעל העמק ומעליו ומתחתיו יש קירות תלולים. עם רדת החשכה הם מגיעים למיסיון, מתברר שהכמרים גרמנים, ריינר מנהל שיחה ארוכה וידידותית, מחייך ומהנהן, הוא נראה אדם אחר לגמרי. הכמרים אומרים שאין להם מקום אבל שולחים אותם לצ'יף של הכפר המקומי, באותו לילה הם ישנים על רצפת בוץ בבקתה, אוושה מסתורית רוחשת בגג הסכך מעליהם.
ריינר אומר שהכמרים אמרו לו שהשביל שהלכו בו נגמר לא רחוק משם. מהנקודה הזאת יצטרכו ללכת בשטח טרשי לשביל הבא. לריינר יש תוכנית, תראה, הוא אומר, אנחנו יכולים לעשות את זה, הוא רוצה לנסות טיול ארוך למחרת, הטיול הארוך ביותר עד עתה, כל הדרך לסֶמוֹנקוֹנג.
בשלב הזה אפילו האירועים הפעוטים ביותר מסתירים משחקי כוחות. בהתחלה־בהתחלה, לפני שנתיים, כשנפגשו בפעם הראשונה ביוון, הם חשבו שהם דומים. על אותה דרך גלמודה נראו כמו בבואות המשתקפות במראה. אולי כל אחד מהם חשב שתקשורת אמיתית לא נחוצה, המילים מפרידות כשהן מתרבות, הדבר הבטוח היה האַחדוּת שמתחת למילים. אבל כעת הם נמנעים מדיבורים כי הדיבור עלול לגלות להם את השוני המסוכן ביניהם. בבואה במראה היא היפוך, ההשתקפות והמקור מאוחדים אבל עלולים לבטל זה את זה.
אז מתחת למסע רוחש עימות, כמעט מסע נוסף בפני עצמו, מאבק על שליטה, שעם כל יום שעובר עולה ומבצבץ על פני השטח. בבוקר נוהג ריינר להתרחץ בנהר, אם יש נהר, או במים מבקבוקי המים. אחר כך הוא מתנגב ויושב על סלע, מורח את עורו בקרמים ובתחליבים מתוך צנצנות קטנות ובקבוקונים. אחר כך הוא מוציא מברשת עץ ומעביר אותה בשערו הארוך, פעם אחר פעם, עד שהשיער מבריק. אף כי הטקס מתארך מיום ליום, עד שהוא נמשך חצי שעה או יותר, ריינר תמיד מקפיד להיות נכון לעשות את חלקו, רק חכה קצת ואעזור לך, עזוב את האוהל אני אעשה את זה, אבל שותפו לא מסוגל לשבת ולצפות בו, עדיף להיות עסוק, להכין קפה, לקפל את האוהל, בזמן שריינר מתגנדר. כשהם יוצאים לדרך זמן־מה לאחר מכן, הוא לא פעם חנוק מכעס ועצבים, וריינר מלא בשביעות רצון זחוחה, שערו החום מנתר על כתפיו.
מקור נוסף לעימותים הוא הכסף. הוא עורך רישומים קפדניים בפנקסו הקטן, ונראה שריינר מתייחס לכך באדישות. אבל בכל פעם שהם עוצרים לקנות משהו מתחולל מאבק דומם על מה יבחרו ומי יורשה לקבל את זה. למשל, ריינר ממשיך לקנות לעצמו שוקולד, אבל אם אני רוצה משהו, לעתים קרובות מתעורר ויכוח, המממ אני לא יודע אם כדאי בשביל מה אנחנו צריכים את זה. ולפעמים ריינר קונה משהו לעצמו, קופסת ממתקים או בקבוק מים, ומחכה ששותפו יבקש. הבקשה משפילה, וריינר יודע את זה. הכסף הוא לא רק כסף, הוא סמל לדברים עמוקים יותר, בטיול הזה כמה שיש לך הוא כמה שאתה אהוב, ריינר צובר את האהבה, הוא מחלק אותה כטובה, כל הזמן מכרסם בי היעדר האהבה, המחסור באהבה הוא מחסור בכוח.
אז בשלב הזה של המסע יש רגעים של אחדוּת ורגעים אחרים של עימות, וביניהם מרווחי ההליכה הארוכים, שבהם כל אחד מהם לבדו. אבל גם במהלך הרגעים האלה הם לא מסוגלים להסכים. לא די בכך שיגיעו מנקודה א' לנקודה ב', הם צריכים לעשות זאת בזמן מסוים, לא די בכך שילכו לאורך השביל, הם תמיד חייבים לעלות על הסלע ההוא או לרדת למערה ההיא, משהו תמיד נמדד, משהו תמיד נכפה. בלילה ריינר תמיד רכון על המפה שלו עם פנס, מחבר את הקילומטרים שעברו, בוחן את המרחק לעומת הזמן.
אז כשהוא אומר שהוא רוצה לעשות מחר את הטיול הארוך, המשמעות מבחינתו של כל אחד מהם שונה.
כמה זה רחוק.
בערך שישים קילומטר.
ביום אחד.
נעמוד בזה.
אבל למה.
כי אני רוצה להשתפר.
הוא מבין שריינר מציב עצמו מול הסיכוי להיכשל, מול מגבלותיו, מול התנאים הקשים, במסגרת הזאת הוא רק עוד התנגדות שצריך להתגבר עליה, הוא לא רוצה שיחשבו עליו בצורה כזאת ולכן הוא אומר, טוב, כן, אפשר לנסות.
הם קמים הרבה לפני הזריחה. האור מתחיל לעלות הרבה אחרי שעזבו את בקתת הבוץ של הצ'יף ויצאו לדרך. חלק גדול מיום האתמול היו מעל הקרקע המיוערת של העמק, אבל עכשיו ההרים סוגרים משני הצדדים והשביל יורד, עד שהם מגיעים לכפר. השביל נגמר פה. הם יושבים זמן־מה בין הבתים וגינות הפרא, עזים מלחכות את הפרחים בשמחה, תרנגולות מנקרות בעפר. אחר כך הם יוצאים לדרך, הולכים במרץ בכיוון כללי, זאת בטח הדרך. הם צריכים לטפס ולצאת מהעמק, לחצות את ההרים, הנתיב עולה ועולה. אלה השיפועים התלולים ביותר שהתמודדו איתם, שום דרך לא העפילה בצורה כזאת, רוב הזמן הם נאבקים על נקודת אחיזה, מדי פעם יש שבילים והם הולכים בהם, השבילים מובילים אותם לכפרים, כן, אפילו פה במתלול השומם יש התקבצות של בקתות עגולות וביניהן שטח של עפר יבש ודחוס, הפנים מציצות בהם בסקרנות או בתדהמה בחולפם, אנשים חיים את כל חייהם בפינה אחת קטנה של העולם, אינם מודעים לכל מה שנמצא מעבר. הזיכרון שוב קטוע ולא עקבי, למה נופים מסוימים, קטעים מסוימים בַּשביל, חקוקים כה עמוק בזיכרון, מתעוררים בבהירות כזאת, ואחרים נעלמים בלי עקבות, אני רואה את שניהם מטפסים סוף־סוף על השיפוע האחרון, אל ראש גבעה עירומה, יש עוד כפרים למעלה, שדות תירס, אבל בַּמרחק, במקום גבוה יותר, נמתח קו הכביש, אולי מכונית עוברת כמו צעצוע על מסילה, הצלחנו, תראה־תראה, אנחנו פה.
לוקח עוד שעה להגיע לכביש. עייפות עמוקה כבר נפלה, הם יושבים מחוץ לאיזה בית כדי לנוח. מפעם לפעם חולפות מכוניות, הם יכולים לתפוס טרמפ, אבל זה יחטיא את המטרה, בתוך זמן קצר הם ממשיכים. השמים היום ללא רבב, חוֹם עצום מעיק עליהם. הם מגיעים לחנוּת על כתף גבעה, עכשיו כבר אין רצון או כוח להמשיך, הם יושבים על מרפסת הבטון בחוץ, הוא נרדם לזמן־מה, והם רק במחצית הדרך.
כשהם ממשיכים זה לאורך נתיב כפרי שמעפיל מתוך הרמה המאוכלסת בצפיפות, ואז הם בשדה בּוּר גבוה ונטוש, מוקף מרחבים ריקים מאדם, דבר לא נע מלבדם, וגם הם נעים בקושי. עכשיו הם עייפים מאוד. העלייה הבלתי פוסקת מאז הבוקר התישה אותם, אף על פי שהם יורדים עכשיו שריריהם מאומצים עד קצה גבול היכולת, אין כל עונג בתנועה הזאת. אפילו ריינר לא מרוצה. אין שום שלטים או יישובים, המפה לא יכולה לומר להם איפה הם, אני מביט כל הזמן קדימה, מחפש את סמונקונג, בטח כמעט הגענו, הרי כבר היינו צריכים להיות שם, אבל מעבר לכל עיקול הדרך ממשיכה, נפרשת לפניהם כמו הגורל. איש על חמור בכובע בָּסוּטוֹ גדול ושמיכה חולף על פניהם, הוא לא שם לב אליהם בכלל. הדרך יורדת בתלילות רבה יותר, הם שוב יורדים מהנקודה הגבוהה ביותר ברכס הזה, השמש שוקעת מאחורי הפסגות.
מעבר לתשישות יש מצב של חולשה כה חריפה, שכבר לא משנה איפה אתה או מה אתה עושה. המצב הזה אוחז בו בערב, הוא מרגיש לאוּת של שינה, קשה לשמור על שיווי משקל. הוא חולף על פני סוס בשדה מתחת לירח מלא. שום תמונה מהמסע הזה לא נדירה ונשגבת בעיניו כמו זאת, ירקוּת העשב כמו נוצות מבריקות, החיה החולמת בשקט בפרופיל, העיגול הלבן מעליה כמו אלוהים. עכשיו הם בטח מגיעים. אבל הלילה יורד, אין אור בשום מקום, הם ממשיכים.
מספיק, הוא אומר לריינר. אולי נעצור.
כאן. ריינר מסתכל סביבו, אפילו פניו המותשות והסדוקות מתפתות, אבל הוא לא נכנע. אנחנו בטח קרובים, כבר עשינו מרחק כזה גדול.
בבסיס ההרים הדרך משתטחת, בטח עכשיו, בטח עכשיו, הם הולכים בלי לעצור כי אם ינוחו לא יקומו, הם חולפים על פני סכר, ציפורים חולפות ביעף וצוֹוחות במעופן, זעקותיהן הפרועות בלילה הן כמו קול האדמה הקוראת עִצרו עכשיו עִצרו, אבל הם לא עוצרים, הנוף החולף משני הצדדים נע כעת מאליו, אין לו שום קשר להליכתם, הרחק מעליהם הכוכבים חגים באופן בלתי מורגש בתבניותיהם החידתיות, עיגול הירח המושלם מתגלגל כמו חישוק אבוד ונעלם, לקראת חצות הם עולים בשיפוע ומולם מתגלות הצורות השטוחות הנמוכות, האורות הקודרים הפזורים של העיירה. כלב מתחיל לנבוח, כלב אחר מצטרף, הם צפים ברחובות על גל של רטינות ויללות, מי הנוודים האלה שמגיעים מתוך החשכה.
הנה שלט. הם הולכים בעקבותיו. דרך העיירה ומחוץ לה. הדרך יורדת לערוץ וחוצה נהר, בתחתית הם מגיעים לאתר מחנאות עם ביתנים פזורים, הכול בחשכה. הם מצלצלים בפעמון, מישהו בא, הם עייפים מכדי להקים את האוהל אז הם שוכרים חדר, הם נכנסים למיטה. עשינו את זה, אומר ריינר, הצלחנו, אבל הוא יודע גם בלי לחשוב על כך שהחבל נמתח יותר מדי.
הם נחים שם כמה ימים. בבוקר הם עוזבים את הביתן ומקימים את אוהלם על העשב. יש שם רצועת עצים ואחריה הנהר, זרם חוּם כמו בירה בין הסלעים.
עכשיו הם בקושי מדברים. ההליכה הארוכה הכתה קשות בשניהם, כפות רגליהם מכוסות שלפוחיות, שריריהם כואבים, תרמילי הגב השאירו חלקות פצועות בעורם. אבל תגובותיהם לחוויה שונות מאוד. נראה שריינר השתקם, המטרה מבחינתו היתה להתגבר על חולשתו והמטרה הושגה, הוא כבר מתכנן את השלב הבא במסעם. הוא מכריז שהם יכולים ללכת בערך יום על שביל טוב, שעולה למקום מסוים. בין המקום הזה לסוף הלולאה השנייה יש רכס הרים ששום שביל לא עובר דרכו. אם ישַנו את מסלולם, אם יסטו קצת דרומה, יגיעו לדרך שתוביל אותם היישר למקום שהם מנסים ללכת אליו, אבל זה קל מדי, בוא נעבור את הרכס, אומר ריינר. יומיים, שלושה, נגיע לשם.
אני בוהה במפה במבט אטום.
אני רוצה לעשות יותר טיולים ארוכים, אומר ריינר. כמו הטיול האחרון. מה דעתך. נתחזק, נצא להליכה גדולה, ואז ננוח כמה ימים.
הוא מהנהן, הוא פונה ומתרחק, משהו בתוכו גמור. עייפות ההליכה הארוכה לא עוזבת את גופו, קהות הזדחלה לעצמותיו. הוא משוטט סביב המחנה, מנסה להשתקם, הוא חושב על הכול ולא מחליט דבר, הוא מכבס את בגדיו בנהר ופורשׂ אותם לייבוש על הסלעים. אחר כך הוא יושב בשמש, מקשיב למים, קורא. בחדר זר עליך להתרוקן לקראת שינה. ולפני שאתה מרוקָן לקראת שינה, מה אתה. וכשאתה מרוקָן לקראת שינה, אתה אינך. וכשאתה מלא בשינה, מעולם לא היית.1 המילים מגיעות אליו ממקום רחוק. הוא מניח את הספר ובוהה בחרקים מוזרים, ארוכי רגליים, שעל פני הנהר, הם מזנקים בפראות הלוך ושוב, חיים את כל חייהם על פני מטר או שניים, הם לא יודעים דבר עליו או על צרותיו, גם עכשיו הם לא מודעים לכך שהוא צופה בהם, שוֹנוּתם מוחלטת בעיניו.
1 מתוך ״בשוכבי גוועת״ מאת ויליאם פוקנר, תרגום: רנה ליטוין, הוצאת ספרית פועלים, 1980.
הבעלים של אתר המחנאות הוא איש שמן ששמו ג'ון. הוא מספר להם על נוף מרהיב במרחק הליכה של שעה וחצי, אַל תפספסו אותו, הוא אומר, זה משהו־משהו. כשהם מגיעים לשם מתברר שזה נכון, הנוף באמת מהמם, אותו נהר שלצדו חנו צונח מִצוּק ונעלם בחלל. הוא שוכב על בטנו ומציץ מעבר לקצה. המפל נמשך ונמשך, מבלבל, מסחרר, כוח המשיכה מעורב בו בערגה חשאית למוות.
כשהוא מתרחק בזחילה וקם הוא רואה את ריינר לא רחוק ממנו, על סלע בקצה הצוק, נרכן על פי התהום. מה שחולף במוחו באותו רגע, להרף עין, בלי מילים, הוא החשק לדחוף, תנועה זעירה אחת של ידַי והוא איננו. מנין היא באה, מחשבת הרצח הזאת המגיחה באופן אגבי כל כך מרסיסֵי היומיום של מוחי ואז שוב שוקעת לה.
מכאן אנחנו צריכים ללכת, אומר ריינר. מחר.
אה.
כשנמשיך, אני רוצה לעשות טיול לילי. נצא כשיחשיך, נלך כל הלילה.
אפשר לנסות, הוא אומר.
אז למחרת אחר הצהריים הם יוצאים יחד לדרך עם אור אחרון, גשם קל מתחיל לרדת. הם נעלמים לתוך החשכה, וגם לתוך חור בזיכרון, התמונה הבאה שיש לי היא של שניהם, שוב באור יום מלא, עולים דרך ההרים. הם ירדו מהשביל והולכים באופן כללי מערבה. ביום חם ורגיל זה, שתי הדמויות הזעירות עולות מעלה־מעלה, בין נקיקים ובקיעים ושדות ועיירות קטנות, חולפות על פני כפרים ונחלים קטנים, סבכי שיחים עבותים וחורשות עצים, מטפסות לעבר פסגת הרכס, משם יוכלו להתחיל לרדת. ריינר מדרבן אותם. אחר הצהריים יורד גשם, מבול קצר וחזק, אבל החום לא מתפוגג. הנחל עולה מכל צד, כאילו האדמה בוערת, ולפנות ערב האוויר מתוח וחשמלי וחם.
אחר כך נדמה שהכול קורה במהירות רבה, מתכנס אל עבר מטרה. הם יוצאים אל מה שנראה כמו גג העולם בדיוק עם רדת החשכה, ומולם ערוץ תלול ושורות־שורות של הרים מתרחקים כאדוות. החשכה יורדת מהר מדי וכשהם מישירים את מבטם הם רואים למה. שתי סערות גדולות מתגלגלות משתי נקודות נפרדות על קו האופק, נתיביהן יצטלבו בערך במקום שהם עומדים בו. חזיתות העננים השחורים בלתי חדירות, כבר מסתירות את השמש.
מאוחר מדי לחזור על עקבותיהם, או למצוא מקום מחסה נמוך יותר. נותרו רק כמה דקות לפני שהסערות יַכּוּ, מספיק זמן להקים את האוהל, והם מתחילים להסתבך בבהילות עם מוטות ויתדות ורצועות. הרוח מתגברת ובאוויר נישא ריח מוזר, כמו מתכת. צליל הרעם מתגלגל שוב ושוב. הם מקימים את האוהל ומכניסים אליו את התרמילים וכעת מתרוצצים בחיפוש אחר אבנים שיכבידו על הברזנט.
בשלב הזה מתעקמים קווי המתאר של העולם ומתערערים, והם מרגישים כאילו הם טסים בחלל. בעין רגועה היכנשהו בתוכו הוא מבחין עד כמה הם חשופים ומבודדים, הבליטה הקטנה הזאת מזדקרת על קודקודו הקירח של ההר.
הברק, הוא חושב, אנחנו חייבים להיפטר מהמתכת. בדקה או שתיים הבאות הם מפשפשים בתרמילים, אוספים את כל המתכת שהם מוצאים. עמוסים בכלי אוכל ואולרים וצמידים הם רצים שוב החוצה וזורקים את הערמה הקטנה והעלובה של חפצי הכסף בשיחים המתנועעים ורצים בחזרה. האם זה משנה, אמצעי הזהירות המגוחך הזה, היתדות עדיין בקרקע, גם הן ממתכת, מאוחר מדי לעשות משהו לגביהן. הם נדחקים פנימה כשהסערות מגיעות.
שום דבר לא הכין אותו לאלימות סתמית או חזקה כל כך. רוח וגשם ורעש. האדמה רועדת. ההפוגה בין הברק לרעם זעירה ומתקצרת והולכת. אחר כך אין שום הפוגה ומרכז העוצמה מעליהם.
במובן מסוים התמונה הזאת מסכמת הכול, זה הרגע שאליו הוביל הכול, הוא שוכב על בטנו בכיוון החלק האחורי של האוהל, כמו פיסת עץ, אבן, ראשו מהודק לאדמה וידיו על אוזניו. עכשיו, הוא חושב, זה יקרה עכשיו, עכשיו, עכשיו, ואילו ריינר שוכב בכיוון ההפוך, ראשו מורם, מפריד קצת את שולי הפתח כדי שיוכל להציץ החוצה, באותה הבעה זועפת של ילד מרוגז, על העולם השואג המואר כמו בשעת צהריים.
הבוקר עולה מושלם וללא ענן. הוא מתעורר מוקדם וזוחל החוצה לשלווה. השיחים כסופים מלחוּת, ההרים חדים וצלולים על רקע הכחול. באוויר הנקי העין נעה בראייה טלסקופית אל הפרטים הזעירים של קו האופק. הם במקום גבוה מאוד.
ריינר מגיח כעבור כמה זמן ומסתכל סביבו. המממ, הוא אומר. אני חושב שאעשה טיול קצר. הוא משוטט לו בכיוון הערוץ.
בזמן שהוא מחכה לריינר הוא מדליק את הגזייה כדי להכין תה ואז בוחן את הנזק מאמש. כמה מהחבלים השתחררו וכמה מהאבנים התגלגלו, אבל מלבד זאת האוהל יציב. יותר מכול, משקלם ודאי מנע ממנו לעוף.
ריינר עדיין לא חוזר, אז הוא מעסיק את עצמו בהוצאת התרמילים מהאוהל. אחר כך הוא מתחיל לארוז הכול. זה אורך יותר זמן מהרגיל בגלל כל הבוץ והעפר, וכשהברזנט מגולגל ומאוחסן הוא לא מוצא כמה מהיתדות. הן שקעו לתוך האדמה הרטובה ונעלמו.
ריינר שב ומופיע, פוסע דרך השיחים. השקט שלו אומר שהוא באמת בסביבתו הטבעית כאן, על צריח העולם בין סערות ופסגות.
אני לא מוצא את כל היתדות.
המממ, אומר ריינר. הוא מוזג לעצמו תה והולך לשבת על סלע, צופה אל המרחק בדבקות.
הוא חופר זמן־מה בבוץ, אחר כך הולך לחפש את המתכת שזרקו אתמול בלילה. הוא לא זוכר איפה שמו את החפצים, באור היום שום דבר לא נראה כפי שנראה בחושך. לבסוף לוכד את עינו נצנוץ הכסף והוא מחזיר הכול בערמה משקשקת לאחסון. ריינר מתבונן בו ואומר, פחדת מהברק.
כן. מה איתך.
הוא מנענע בראשו ולוגם מהתה שלו.
אני מכין ארוחת בוקר. ריינר שופך את שאריות התה שלו ובא לאכול. הם לא מדברים ושורר ביניהם מתח עמוק, איזה שריד של רטט חשמלי מהסערה. ריינר אוכל לאט, חושב ובוהה, והוא עדיין עסוק כששותפו מסיים. נמאס לו לחכות והוא הולך שוב לחפש את היתדות החסרות. כשהוא מסתכל שוב, ריינר יושב על סלע, בלי חולצה, מורח קרם על עורו.
אתה לא רוצה לעזור לי לחפש.
אני עסוק, אומר ריינר.
עסוק.
הוא חוזר ואוסף את הצלחות ואת כלי האוכל המלוכלכים. הוא מכניס אותם לתרמילו וכעת ריינר גמר להימרח והתחיל להבריש את שערו. המברשת מרפרפת, הסירוק נמשך, חוזר ומכעיס.
הוא הולך לצחצח שיניים. כשהוא חוזר ריינר גמר להסתרק ולובש את חולצתו. אחר כך גם הוא מורח משחה על מברשת השיניים שלו ומתרחק.
הוא חוזר כעבור כמה דקות בצעד מהיר ויעיל. מוכן, הוא אומר, בוא נלך.
עוד לא מצאנו את כל היתדות.
מה.
היתדות.
ריינר מצקצק בלשונו ברוגז, הוא נאנח. הוא ניגש לחֶלקה המיושרת שעליה הקימו את האוהל ומציץ באדמה הרמוסה. כעבור כמה רגעים הוא אומר, עזוב.
מה.
עזוב. נשתמש במשהו אחר.
זה לא האוהל שלי. אני צריך לשמור עליו.
טוב, הן נעלמו. אני לא רואה אותן. בוא, ביזבזנו הרבה זמן הבוקר.
הוא מסתכל עליו וממקום עמוק בתוכו עולות מילים למרות התנגדות חזקה, הוא אומר, לא עשית כלום.
מה.
לא עשית כלום. אני עשיתי הכול הבוקר. אני רוצה לחפש את היתדות.
ריינר שוב מצקצק בלשונו בקוצר רוח, מנפנף בדרמטיות בשערו הארוך. בלי לומר מילה הוא מרים את תרמיל הגב שלו ומתחיל ללכת בַּשביל של מסלולם. זה שנשאר מאחור בוהה בו בתדהמה בשעה שהוא מתרחק, דמותו הכהה מתכווצת במהירות עד שהיא נעלמת. אחר כך הוא אורז את האוהל בתרמילו ויוצא בעקבותיו.
השביל חולף תחילה בהרבה סיבובים ופניות, בהתאם לקווי המתאר של הגבעה, הוא לא רואה למרחק רב, אבל כשהוא מגיע לצלע ההר המדרון נפתח והשביל נפרש לאורך אל העתיד. עכשיו הוא רואה את ריינר במרחק, דמות זעירה, נעה במהירות ולא מסתכלת לאחור. הוא מנסה ללכת מהר יותר, אבל הוא עייף וכבד לו. הוא גם סוחב משקל רב יותר, זה התפקיד של ריינר לסחוב את האוהל אבל הוא הסתלק בלעדיו, בסוף הכול מסתכם בכמה יתדות אבודות ובמשקל של אוהל.
אחרי זמן־מה הוא מפסיק לנסות להדביק אותו. אבל כשהם בצד השני של ההר הוא זוכה לנקודת תצפית על השביל הממשיך הלאה ואז פונה בחדות שמאלה ויורד לעבר נהר. ריינר רחוק מקדימה, מתקרב לפנייה. השביל לא מתקדם במסלול ישר, והוא רואה שאם יֵרד כאן מהנתיב ויקצר דרך מדרון תלול יוכל להגיע לנהר לפני ריינר.
הוא חותך שמאלה, נאבק בשיחים המחוספסים הקטנים ובאבנים הרופפות, מנסה לשמור על שיווי משקלו. בזווית עינו הוא עוקב אחר ריינר, הוא רואה אותו מאיץ את הקצב כשהוא מבין מה קורה, מנסה לשמור על ההובלה, ואז מאט שוב כשהוא מבין שהוא לא מסוגל. כל זה קורה בלי שיכירו זה בקיומו של זה.
הוא מיטלטל ומתאמץ, מגיע לתחתית השיפוע וחוזר לשביל לפני ריינר. עכשיו הוא מרשה לעצמו להירגע. הוא הולך באיטיות לנהר ומוריד את תרמילו ויושב לחכות. המים רדודים אבל זורמים במהירות. אבנים הוצבו כך שאפשר לנתר מאבן לאבן ולעבור. ממש מעבר לפסגת השיפוע בצד השני מבצבצים גגות מחודדים של בקתות, פס עשן דק מפַצח את השמים.
בתוך כמה דקות ריינר מגיע. הם לא מביטים זה בזה. הוא עומד, מסתכל סביבו, אחר כך גם הוא מוריד את תרמילו ומתיישב. הם לא מדברים. שניהם בוהים בדממה באותו כיוון, רחוקים במקצת זה מזה. רעש המים מדגיש את התמונה. שניהם רגועים, וברור שמהנקודה הזאת ימשיכו יחד.
כשהם יוצאים שוב לדרך ריינר נע קודם, קם ומתמתח ומעסיק את עצמו בתרמילו. אחר כך גם הוא קם ומתכונן, כמו בבואה של ריינר. הרושם הוא שהם במקומות שונים, אף מילה לא נאמרה.
באמצע החציה הוא מחליק על אבן ונופל. הוא לא פצוע, רק רטוב ומושפל. ריינר כבר עבר את הנהר בבטחה ומסתובב להעיף מבט לאחור. הוא לא צוחק אבל הרושם הוא כאילו הוא צוחק. הוא לא מחכה, הוא לא משתהה, הוא משאיר אותי כורע ברך במים וממשיך ללכת, בתוך חצי דקה הוא נעלם מעבר לשיפוע.
אני קם, חוצה אל הצד השני. בוהה לרגע בשביל הריק, חושב, הוא שוב נעלם, הוא שוב נעלם. אחר כך הולך בעקבותיו. עכשיו מניע אותו זעם שמשרה עליו שלווה קפואה, כל המילים שלא נאמרו מסתחררות בפיו כמו עשן, איבריו לוהטים מכל הדברים שלא עשה.
מעבר לשיפוע הוא רואה את ריינר יושב במדרון, על בול עץ, צופה בילדים מהכפר המשחקים סביבו בעשב הארוך. מחייך ומחייך.
הוא ניגש ואומר, למה לא חיכית.
ריינר מרים את מבטו, גבותיו מורמות, הבעת תמיהה סבלנית על פניו.
כשנפלתי עכשיו. במים. למה לא חיכית. אני חיכיתי לך.
נדבר על זה, אומר ריינר. אבל אחר כך.
נדבר על זה עכשיו.
המילה האחרונה, עכשיו, טעונה במתח שמפתיע את כולם. הילדים, שלא הבינו את פירוש השיחה השקטה הזאת, משתתקים לפתע ומתרחקים בדריכות.
נדבר על זה, אומר ריינר, אבל לא בטון הזה.
נימת קולו לעגנית ומשועממת, כאילו ריח רע חלף מתחת לאפו, הוא מביט בשותפו ואז בילדים ומחייך.
במה שקורה אחרי זה גם אני מסתכל, אני צופה בהתנהגותי, פותח את התרמיל ומוציא דברים וזורק אותם. גם מילים יוצאות מפי, גם הן נתלשות החוצה ונזרקות, חסרות סדר ולא הולמות, מסלוליהן מתנגשים, אתה חושב שאני נהנה לטייל איתך זה לא נכון אני לא נהנה אתה יכול לטייל לבד מעכשיו אתה לבד אתה שומע אותי איך אתה יכול להתייחס אלי הנה קח את זה תצטרך את זה ואת זה ואת זה, זורק את מכלי הגז, את שק השינה, סכינים ומזלגות, גלילי נייר טואלט, קופסאות שימורים, ואת זה ואת זה ואת זה.
החפצים עפים ופוגעים בקרקע ומנתרים. ריינר מסתכל עליהם בניתוק משועשע, אוי ואבוי תראה את כל השיגעון הזה כמה מצער. הוא לא זז. הוא נראה כאילו חיכה לרגע הזה מההתחלה, אם כי לאמיתו של דבר זה בוודאי הדבר האחרון שהוא מצפה לו.
אחר כך הטירוף נגמר, הוא סוגר את תרמילו ומרים אותו, הוא מתחיל להתרחק. קשה להאמין שהוא עושה את זה, משהו בתוכו רוצה שיקראו לו לחזור, אז כשהוא שומע את קולו של ריינר הוא נעצר.
הֵיי.
הוא מסתובב. ריינר הולך לעברו. אם יציע לו מילת התנצלות, אם יפגין ולוּ צל של ענווה, אתרכך. אבל ריינר נוקשה מדי וגאה מדי. אם כי מה שהוא עושה הוא במובן מסוים מוזר עוד יותר.
הנה, הוא אומר. תצטרך את זה.
הוא מושיט שטר של חמישים ראנד.
אין לו כסף משלו, אפילו לא גרוש, אבל בזעמו הוא היה מוכן ללכת חסר פרוטה, ואפילו עכשיו הוא מהסס. אבל אז ידו מושטת, הוא לוקח את הכסף, זאת פרידה מרירה.
שלום.
שלום.
ואולי אין ברכות שלום, כלום לא נאמר, כן זה יותר סביר ככה, המבט האחרון חולף ביניהם והם מפנים עורף זה לזה. הוא מתחיל ללכת בכיוון מזרח, כך הוא מקווה, לפי השמש ולפי חושיו. כשהוא מגיע לקצה הרכס הוא מסתכל לאחור וריינר אסף את כל הדברים והחפצים והולך בכיוון ההפוך, מערבה. אז הם מתרחקים זה מזה בוקר אחד בהרים הגבוהים, תחת עיניהם הצופיות של הילדים בעשב.
בתוך חצי שעה הוא מתחיל לחוש חרטה. הוא פעל מתוך להט, הוא לא חשב, זה לא היה הוגן לנטוש מישהו בצורה כזאת. אבל מיד זועקים קולות בתשובה, מה עוד היית צריך לעשות, הגיע לו שינטשו אותו. הוא עוצר ויושב וחושב, מחזיק את ראשו בידיו. הוא מנסה לשקול את אפשרויותיו. אבל מה הטעם, גם אם ינסה להדביק את ריינר אין דרך לדעת איפה הוא בהרים האלה, ואפילו אם יצליח למצוא אותו מה הסבירות שהריב הזה ייפתר. הוא מרגיש בעצמותיו שריינר לא סולח.
אז הוא מכתף את תרמילו וממשיך ללכת, מהר יותר וביתר קלות מכפי שהלך זה ימים. הוא ממשיך ללכת מזרחה, מנסה לחזור לסמונקונג. בכל פעם שהוא מגיע ליישוב כלשהו, חנות או כפר, הוא עוצר ושואל, ותמיד יש מישהו שיודע את הדרך. במקום אחד מתעקש צעיר שקט בסרבל כחול לבוא איתו כמורה דרך, הולך לצדו קילומטרים, בלי לדבר, רק מחייך בביישנות בכל פעם שמופנית אליו שאלה. הוא מוביל אותו לפתח גיא שהוא קיצור דרך בהרים. יורד משם שביל, והוא מצביע, סמונקונג בכיוון הזה, מחייך וראשו עולה ויורד.
אין לו כסף לתת לו, רק השטר של חמישים ראנד, אבל לא נראה שהאיש הצעיר מצפה לתשלום, הוא מקבל בשמחה לחיצת יד ומתבונן במטייל הזר העוזב. קירות הסלע מתרוממים מכל צד, הגיא נראה ריק מאנשים, אבל לא רחוק משם מתחיל לקרוא לעברו רועה, בלתי נראה באיזה מקום גבוה, אותם משפטים ששמע בעבר, שנלמדו בשינון בבית הספר, שלום שלום מה שלומך. הוא מסתכל אבל לא רואה דבר. שלום אני אוהב אותך, צועק הקול החזק, מהדהד במורד הגיא באופן לא מציאותי, אני אוהב אותך אני אוהב אותך שלום.
הוא שואל ומשוטט, ומוצא את דרכו בחזרה לסמונקונג עד הערב. זה הישג, הוא עשה מסע של יומיים ביום אחד, אבל אולי המסלול שלו ישיר יותר, וּודאי שתרמילו קל יותר. ג'ון השמן נראה מבולבל כשהוא רואה אותו שוב מהר כל כך, לא עזבת לפני יומיים, ואיפה הבחור השני, הגרמני. רבנו בהרים, נפרדנו. ג'ון מרשה לו לחנות ללילה בחצי המחיר הרגיל, הוא עוזר אבל חשדן, אולי רצח את חברו בגבעות. אבל בבוקר הוא בא ומציע, אתה רואה את הבחורה ההיא שם, היא נוסעת היום למאסרוּ, אולי היא תיתן לך טרמפ.
הבחורה היא אישה בת עשרים וארבע או חמש, אמריקאית שעובדת באיזו תוכנית סיוע בלסוטו. היא לא שמחה לעזור, הוא רואה את זה בהבעתה, אבל היא מסכימה, הוא יצטרך לנסוע מאחור עם כמה משותפיה לעבודה ועם ערמת ארגזים שהיא צריכה לפרוק. כן כן כל מה שתגידי זה בסדר גמור. הוא נכנס עם האחרים ומקשיב להם כשהם מתקוטטים ורבים זה עם זה. הם היו כאן זמן רב מדי זה בחברת זה, הוא שומע נימה מסוימת בקולותיהם, הגיע זמנם לחזור הביתה.
היום הוא עצמו מרגיש המום ומרוקן, הוא לא מסוגל להאמין לקִצם המהיר של האירועים, הוא ממשיך להריץ את הסצנה מאתמול במוחו. הוא אוטם את אוזניו לשיחה שסביבו ומביט מבעד לחלון בנוף הכפרי החולף. מוזר לראות בהילוך הפוך את כל הפנורמה הרחבה של הטיול הארוך שעשו רק לפני כמה ימים, הנה המקום שנחנו בו, שם המקום שראיתי בו את הסוס, שם עלינו על הכביש.
הם מגיעים לרוֹמָה בשעות הבוקר המאוחרות. כאן צריך לפרוק את הארגזים, הוא הולך עם האחרים למתחם שהם מתאכסנים בו, הוא עוזר להם לסחוב את הארגזים ומחכה בצל שיסיימו את ענייניהם האחרים. הוא מרגיש שהם חושבים שהוא מוזר ומתנשא, שתיקתו משונה בעיניהם, אבל קשה לו להיענות לתכתיבי התקשורת האנושית, הוא לבדו.
חולפות שעות עד שהם נוסעים שוב, ואז עוד שעה בערך למאסרוּ. היא מורידה אותו בפאתי העיר, היא נוסעת למקום אחר ואין לה חשק להמשיך להסיע אותו, אבל הוא שופע תודות. שלום, שלום. אחר כך הוא צועד שוב עם תרמיל על גבו לאורך הרחוב הראשי האינסופי.
כשהוא מגיע לשני מעברי הגבול כבר שעת אחר צהריים מאוחרת. עכשיו מכה בו לפתע המציאות הממשית של מצבו, שאינה מעודדת או טובה. בשלב מסוים ביום האחרון החליט לחזור צפונה, לפּרֶטוֹריה, שם גרה אמו, כי היא קרובה ונגישה יותר מאשר קייפטאון. אבל עכשיו, כשהוא סוף־סוף תקוע בצד הדרך והשמש האדומה שוקעת מולו, זה לא משנה מה יעדו. הוא ביזבז עשרים ראנד על לינה במחנה ומזון, נותרו לו שלושים ראנד שאיתם הוא צריך לעבור שש מאות קילומטר. וזה לא הנוף הנדיב והזנוח של לסוטו, זהו מעבר גבול בדרום אפריקה, מכוניות ומסחריות חולפות ללא הרף על פניו, המוני אנשים עוברים בכל כיוון, הוא דמות מוזרה ומבודדת, פגיעה בבדידותה. הוא כמעט מצפה לראות שם את ריינר.
הוא מנסה לתפוס טרמפ אבל אף אחד לא עוצר. אין הרבה שחורים במכוניות וממילא הם בקושי מסתכלים עליו, אבל גם משפחות לבנות או זוגות לבנים או נשים לבנות בתכשיטים ובתסרוקות גבוהות, שמגיעים מבלומפונטיין לבתי הקזינו ללילה או שניים של הימורים פרועים, זורקים בו מבט חשדני או מלא בוז בחולפם ביעף בסנטרים מורמים. אולי הוא נראה מלוכלך או פרוע, הוא בוודאי לא נראה כמוהם, הילה של סכנה מקיפה אותו. כשמגיעה שעת בין ערביים והטמפרטורה צונחת, אופף אותו הייאוש כמו שכבת בגדים נוספת. אין לו מקום לישון, אין מקום בטוח להקים בו אוהל, הוא היה עובר שוב את הגבול אם זה היה עוזר, אבל הוא יהיה לבד גם בצד השני.
כשכבר כמעט חשוך לגמרי, חולפת לידו מונית שירות, הנהג צועק את יעדו מבעד לחלון, ג'וֹבּוּרג, ג'וֹבּוּרג. יוהנסבורג קרובה לפרטוריה, יש לו שם חברים שיוכל להתאכסן אצלם, זה טוב כמעט כמו הבית, כן בבקשה, הוא צועק, כן. הנהג מסתכל עליו ועוצר. כמה.
שבעים ראנד.
יש לי רק שלושים.
הוא מנענע בראשו. אני לא יכול לעזור לך.
בבקשה.
מצטער.
הוא מתחיל להחליף הילוך כדי לנסוע ואני שואל, תסכים לקחת שלושים ראנד ואת השעון שלי.
הנהג שוב מסתכל עליו, מי הלבן המשוגע הזה, הוא פושט את ידו. הוא מוריד את שעונו ומעביר אותו דרך החלון. הוא חושד שהאיש פשוט ייסע, מה יוכל לעשות נגד זה, אבל הוא בוחן את השעון ומושך בכתפיו, תיכנס.
המונית ריקה, אבל הנהג, ששמו פול, לוקח אותו בהמשך הדרך לעץ גדול ומת שמתחתיו מחכים כל שאר הנוסעים. הוא האחרון והלבן היחיד ביניהם. זה לא דומה למוניות שירות שהוא רגיל אליהן מהעיר, שבהן כולם מתרועעים וידידותיים, הוא היוצא דופן פה, אף אחד לא מדבר איתו. אבל פול מחבב אותו, בוא שב מקדימה, הוא אומר, הכביש רץ לעברם כל הדרך בגשם, כחול ואלים.
בחצות הוא יוצא למדרכה בהילבורו, אורות העיר דולקים סביבו כאש צהובה נטולת חוֹם. הוא לוחץ את ידו של פול, שחוזר ישר ללסוטו לאסוף מטען נוסף של נוסעים. הוא מסתכל על מונית השירות שנעלמת, פנסיה האחוריים מתמזגים עם כל שאר האורות האקראיים הנעים, הנוסעים מתפזרים כעת בכיוונים שונים, בתוך ההמון, חיים שהשתלבו לזמן־מה ואחר כך נפרדו שוב.
הוא נשאר בפרטוריה כמה שבועות. רק לפעמים הוא חושב על ריינר. אז הוא תוהה איפה הוא ומה הוא עושה. באיזשהו מקום בתוכו הוא מניח שריינר עשה כמוהו, הלך הרבה ומהר כדי לצאת מההרים, ואז חזר לקייפטאון. המסע ללסוטו היה מסע שעשו יחד, הוא מן הסתם לא ירצה להמשיך לבדו.
יום אחד הוא מתקשר מתוך דחף לכמה חברים בקייפטאון. הוא רוצה לדעת אם ראו את ריינר, אם שב והופיע, אם עבר שם. לא, אף אחד לא ראה אותו, אף אחד לא שמע מילה. אבל מה קרה, רוצים חבריו לדעת, מה השתבש. הוא מנסה להסביר אבל הכול נקרש ומחמיץ על לשונו. עד עתה לא היו לו נקיפות מצפון של ממש, הן מתחילות כשהוא שומע את האי־אמון בקולו של אחד מחבריו, זה מה שעשית, השארת אותו בהרים. כן זה מה שקרה אבל אתה לא מבין. כן זה מה שקרה. עכשיו הוא מרגיש ייסורי דאגה חריפים, אולי הכישלון לא היה הדדי כפי שחיבר במוחו, אולי הכישלון הוא שלו בלבד. אם הייתי עושה את זה, אם הייתי אומר את זה, בסוף תמיד הדברים שלא עשית מענים אותך יותר מהדברים שעשית, מעשים שכבר נעשו תמיד אפשר להצדיק במשך הזמן, מעשים שלא נעשו היו עשויים לשנות את העולם.
אחרי כחודש הוא חוזר לקייפטאון. אין לו שָם מקום משלו והוא צריך להתחיל לחפש מחדש. בינתיים הוא מתאכסן אצל חברים שונים, גר שוב בחדרים פנויים בבתים, עובר ממקום למקום. תשומת לבו הוסטה מהאירועים האחרונים לבעיות ההווה. עכשיו הוא לא חושב על ריינר לעתים קרובות כל כך. בשלב הזה הוא מניח שהוא חזר לגרמניה, חי את החיים שהסתיר כל כך, שונא אותי מרחוק.
אבל ריינר שב ומופיע יום אחד, בלי אזהרה, סתם כך. במשך כל הזמן הזה, כשהיה בפרטוריה ואחר כך כשניסה להשתקע מחדש בקייפטאון, ריינר היה בלסוטו. הוא נשאר מחויב לתוכניתם. הוא רזה מאוד, בגדיו תלויים עליו ברפיון, הוא חלש ומותש. הוא בילה את הזמן בהליכה, הוא אומר, אם כי לעולם לא ייוודע לאן בדיוק הלך או מה עשה.
גם המעט הזה מגיע מיד שנייה, בדיווחים עקיפים. לפני שעזבו הוא הציג את ריינר בפני חבר שגר באותו בניין דירות. עכשיו החבר הזה מתקשר לומר שריינר הופיע יום קודם על סף דלתו, נראה איום ונורא, בלי מקום לגור בו. הוא רצה לדעת אם יוכל להישאר שם שבוע, עד טיסתו הביתה. מובן שהסכים, זה רק לכמה ימים.
הוא נשאר שלושה חודשים. הוא ישן על הספה בסלון, כמעט לא יוצא, בקושי מסתובב בדירה בהתחלה. הוא במצב רע מאוד. הוא חולה במחלות שונות עם תסמינים מדאיגים, יש לו חום גבוה מאוד, הבלוטות שלו נפוחות, יש לו איזה זיהום פטרייתי על הלשון. החבר לוקח אותו לשני רופאים, שרושמים אנטיביוטיקה. אבל המחלות לא נעלמות וריינר לא מראה רצון לעזוב.
כל הדיווחים מגיעים דרך חברו, בטלפון או פנים אל פנים. בכל הזמן שריינר שם הוא לא הולך אפילו פעם אחת לדירה, הוא לא רוצה לפגוש את ריינר, הוא לא רוצה לדבר איתו. למען האמת הוא המום מכך שהופיע שוב, במוחו הפרק הזה כבר שייך לעבר, השיבה הזאת נראית כמעט מכוונת כלפיו אישית. אבל הוא מרותק מעצם נוכחותו הקרובה כל כך, הוא שואל עליו ללא הרף, הוא רוצה לדעת מה קרה מאז שנפרדו. המידע מצומצם מאוד. אבל הוא מסיק מחברו שריינר מתעניין בו לא פחות. הוא שואל עלי, לאן הלכתי, איפה אני עכשיו. לפעמים הוא מתלונן עלי. למה, הוא רוצה לדעת, למה הסתלקתי בסערה, המצב היה כל כך טוב בינינו, מה נכנס לו לראש.
הוא מוצא עצמו מוחה, תשאל אותו, הוא יודע למה זה קרה, החבר מקשיב באהדה אבל גם בפקפוק, הוא רואה בפניו שהוא שמע מריינר גרסה אחרת לדברים, הסיפור השני לא כתוב כאן. שני הסיפורים נדחקים זה כנגד זה, לעולם לא ייפתרו, הוא רוצה להתווכח ולהסביר עד שהסיפור האחר ייעלם.
לפעמים נדמה שריינר לא יעזוב לעולם. הוא יאכלס לנצח את הספה בפינת הסלון, כמי שמבקש לאכלס פינה בחייו. אבל בסופו של דבר הוא לוקח את עצמו בידיים. הוא מנער מעליו חלק מהמחלה, מתחיל לאכול כמו שצריך, משמין קצת. הוא מסתובב, הולך ברחובות. אחר כך הוא מקבל באורח פלא כסף מחו״ל, וסוף־סוף קובע תאריך לטיסה הביתה.
במשך כל הזמן הזה הוא משקיע הרבה מאמץ ומרץ בהתחמקות מהגרמני. אבל הם נתקלים זה בזה בשני מקרים. הפעם הראשונה היא ביום רגיל אחד, במקום הרגיל ביותר. בשלב הזה כבר עבר לדירה משלו, לא רחוק מהמקום שריינר מתארח בו. בוקר אחד הוא הולך לסניף הדואר המקומי לשלוח כמה מכתבים, אבל כשהוא מתקרב לדלת הכניסה החיצונית יש לו פתאום תחושה ברורה שריינר בפנים. אל תיכנס, הוא שם. הוא נעצר במקומו, אבל אז הוא רוצה לדעת אם האינטואיציה שלו נכונה. מובן שהוא נכנס פנימה והם בוהים זה בזה בפעם הראשונה זה חודשים. ריינר עומד בתור, מחכה, ואף על פי שהוא מהסס לרגע הוא הולך לקצה התור. לבו הולם וכפות ידיו מזיעות. התור מתעקל במאה ושמונים מעלות וריינר נמצא בצד השני של התור, כך שהם נעים זה לעבר זה עם התקדמות התור. צעד, צעד, עוד צעד. כשיגיע תורו של האדם הבא, הם יעמדו זה מול זה, במרחק זרוע, קרובים כפי שהיו כששכבו באוהל. הוא רוצה לברוח אבל לא מעז.
אז סב ריינר על עקבותיו, עובר את החבל ויוצא. אני רועד בתחושת ניצחון מוזרה.
הפעם השנייה והאחרונה היא כעבור כמה שבועות, בערב, ברחוב. הוא ביקר חברים וחוזר הביתה ברגל לבד. הוא ליד חומה ארוכה ומתעקלת והוא רואה שני אנשים הולכים לעברו. הוא תופס שהחיצוני, הקרוב יותר אליו, הוא ריינר, הוא עם אישה שהוא לא מכיר. האישה מדברת, שקועה בשיחה, וריינר מקשיב, אבל כשהוא מרים את מבטו ניכר בגופו הלם. לו היו שניהם לבד אולי אחד מהם היה חוצה את הכביש ומתחמק, או אולי הפעם היו נעצרים ומדברים. נו. שלום. שלום. מה שלומך. אבל הנוכחות הזרה של האישה עומדת ביניהם כמו מרחק ודממה, והם רק מביטים זה בזה בהתקרבם אט־אט במסלולם המתעקל, וכשהם כמעט זה מול זה ריינר מחייך. זה החיוך העוקצני הישן, שאומר הכול בכך שאינו אומר דבר, זוויות הפה מתרוממות במסכת הפנים המאובנת, ואז הם חולפים זה על פני זה. הוא לא מסתכל לאחור והוא כמעט בטוח שגם ריינר לא מסתכל.
אחר כך הוא נוסע. החבר שלי מתקשר לומר, טוב, ריינר נסע אתמול בלילה, ובמשפט האחד הזה נגמר הסיפור כולו. הוא מחכה לאיזה אירוע נוסף, הוא לא יודע מה, שיחת טלפון, מכתב, שיפתור את העניין, אף שהוא עצמו לא רוצה ליצור קשר. ואז בשלב מסוים הוא מבין שהשתיקה, המתח, הם סוג הפתרון היחיד המתאים לסיפור המסוים הזה.
אולי כששני אנשים נפגשים בפעם הראשונה כל הווריאציות האפשריות של הגורל כבר כלולות באופיים הנבדל. שני אלה יימשכו זה לזה, שני אלה יידחו זה מזה, הרוב יעברו בנימוס, יסֵבו את עיניהם הצידה וימשיכו בחיפזון לבדם. האם מה שקרה בינו לבין ריינר היה אהבה או שנאה או משהו אחר בעל שם אחר. אני לא יודע. אבל כך זה נגמר. כעבור כמה זמן, כשהוא מפַנה את שולחנו במעבר דירה נוסף, הוא מוצא את הפנקס שבו רשם ריינר את שמו ואת כתובתו לפני שנים ביוון, ואחרי שהוא מסתכל זמן־מה על כתב היד הצר והזעיר הוא זורק את הפנקס. אחר כך הוא מוציא גם את מכתביו של ריינר, צרור גדול של מכתבים, וזורק אותם לפח. זאת לא נקמה ושום דבר נוסף לא יקרה. אבל אף על פי שבקושי יחשוב שוב על ריינר, וכשיחשוב זה יהיה בלי צער, עדיין יש רגעים, כשהוא הולך לבדו בדרך כפרית, שבהם לא יופתע לראות דמות כהה במרחק, מתקרבת לעברו.
