אני ליאונה

פרק 1

בסופו של דבר קראו לי ליאונה.

כפי שסיפרו לי וכפי שאני מאמינה, הייתי בת שנתיים כשהורי בחרו לי את שמי.

נולדתי בארץ אפריקנית ואמי אמרה שבמתן שמות, כמו גם בעניינים אחרים, ראוי ללמוד מבני השבטים שאינם נחפזים לחרוץ מהו השם הראוי לילד ומחכים בסבלנות שייראה טבעו ויתגלו סגולותיו.

עד שמלאו לי שנתיים קראו לי בשמות רבים על פי הנסיבות ובהתאם לתכונות המשתנות שהתגלו בי.

הייתי שמנת ושמש ומנגו, נסיכה וצפרדע, פטיפור וקנה סוכר. הייתי קופיף, ותוכי ומוֹן פטיט שוּ - כרוב קטן שלי. והייתי אנז'ליק וקאנאר - מלאך וברווז.

לידתי, כך אמרו לי, היתה סמוך לחצות, בליל שישי סוער במיוחד, בבית חולים עירוני שמראהו כארמון וחדריו ריקים מציוד ותרופות.

הורי לא התכוונו שאבוא לאוויר העולם בעיר בירה של מדינה אפריקנית. אמורה הייתי להיוולד באחת הערים שבישראל או בעיר האמריקנית אוסטין, בבית החולים המצויד היטב שבו עבד סבי. כשעזבה אמי את לימודיה בקולג' לטובת ניסיון חיים בקומונה - תחילה בוורמונט ואחר כך בישראל - הצהיר אביה כי לא יקיים איתה כל קשר עד שתתנער משיגיונות ההרפתקנות ומאידיאלים זרים. את נישואיה לבן קיבוץ ראו סבי וסבתי כהמשכם של אותו שיגיון ושל אותם אידיאלים. כשנדדו הורי אל מעמקיה של אפריקה - הכעס שכעסו באמריקה העמיק עוד. אך לידתי, כשהתקרבה, זימנה לכולם אפשרות לפיוס.

אלמלא שלחה סבתא דרורה, אמו של אבי, את ידיה לעבר היבשת שמדרום לה, אלמלא אחזה גם היא באמי ותבעה שנכדתה תיוולד בחיקם הבטוח של המולדת והמשק - אמי ודאי היתה מתפייסת וטסה לזרועות הוריה ששבו ונפתחו לקראתה ממערב.

נקרעת בין פה לשם, רגליה עומדות על יבשת אחת בעודה נמשכת לשתיים אחרות, דחתה אמי האומללה את ההחלטה מיום ליום, עד שאיחרה את המועד. שיטפונות ירדו, מים גאו על הארץ, ושדה התעופה המוצף נסגר. מורדים התפרעו בעיר הבירה, והתנועה ברחובות נעשתה מסוכנת.

המקומיים נזקקו לאבי. אבי חלה בקדחת צהובה, נאסר עליו לעלות על מטוס, והוא נזקק לאמי שתישאר לצדו ותטפל בו.

לידתי הקדימה. אמי היתה בשבוע השלושים ושבעה להריונה כשאחזו בה צירים והיא הובהלה בחושך, בג'יפ חמוש, אל ארמון בית חולים שנבנה מתרומות והופשט מתכולתו בידי שודדים.

ארבעים שעות ארכה הלידה. חבורה של נשים כרעה על הרצפה וזימרה כל הלילה בשפת קיקונגו. ירח אדום התחלף בשמש לבנה, והשירה שנָדַמה ביום, שבה והתחדשה עם חשכה, לקולות נפץ של ירי או של סופת רעמים. אמי האמינה ששתינו חבות את חיינו למזמורים הקיקונגיים האלה, ושלא ידיה המיוזעות של המיילדת אלא המזמורים הם שהפיסו את דעתי ומשכו אותי לצאת מהרחם שבו נחבאתי מפחד הרעמים.

כינויַי הראשונים, מנגו ושמש, ניתנו לי עוד באותו לילה, בזכות עטרת השיער שלראשי.

מכל רחבי בית החולים התקבצו אנשים לראות את הזהב האדום, שכמוהו לא ראו מעולם על ראשה של תינוקת. צחוק מילא את החדר שבו נשמעו מעט קודם לכן צעקות היולדת, והצחוק דבק באנשים והתגלגל אל המסדרונות.

אבי נהג לספר שלרגע לא בכיתי: משהחלטתי לצאת לאור העולם הִשרְתי מעלי כל דאגה וספק, וחרף משקלי הדל, משקל של זבובונת, התבוננתי בשקט נסיכותִי בפנים המחייכות שגהרו להציץ בי מבעד לכילה.

"על מה היה לה לבכות?" אמרה לו אמי. ולי אמרה לא פעם: "אין עוד תינוקת שככה חיכו לבואה בשלוש יבשות."

ילדותי המוקדמת עמדה בסימנו של עושר שנראה לי טבעי. רק לאחר שעזבתי את אפריקה, תפסתי שאני חסרה את ענן הריחות שבתוכו צמחתי ושהיה בעיני כאוויר פשוט. הכול היה בו: צהוב כורכום וקארי, אודם פרי ותרסיס יתושים; ריח חיק של אישה פשוקת ירכיים, ריחות מתחלפים של נשים, עשן מדורות. ריחות של אדמה יבשה, של חמר לח, של לשלשת; שכבות הריח של פרווה מתייבשת; ריח גשם באוויר, ריח גשם פוגש ריח ים, ריח עמילן של סינר, סירחון נבלה, ריח פרפיום - שושנת העמקים של אמי, ריח המקטרת המעשנת של אבי, ריח מקטרתו של אבי כשהיא כבויה.

אינספור ריחות נמהלו זה בזה. ובעודנו נודדים בעקבות שליחותו של אבי, נעים בין ארצות ששמותיהן הוחלפו מאז לעתים פעמיים ושלוש - גם מראות, ואנשים ולשונות התערבבו לי, עד שבתודעתי נעשתה היבשת כולה דבר אחד שהכול גלום בו: ניחוח סגול עמוק של פריחה, ריח דלק, ריח חריף מחוספס של עזים, חמיצותן של שכבות בוץ.

שליטים ומלכים הזמינו את אבי שילמדם איך לאסם תבואה. אבי לימד שליטים, ואמי, שהשקפותיה התרבותיות והחברתיות היו נלהבות מאוד והקדימו מאוד את זמנן, למדה חוכמה מהאפריקנים.

אמי הסבירה לי שאבי, כמו יוסף שבתנ"ך, עמל למנוע רעב בארץ.

כפי שסופר לי, בערך בעת שמלאו לי שנתיים אבי נקרא ללחום ברעב בארץ נוספת, וכדי לאפשר את יציאתנו אליה, נדרשו הורי לפקוד את הקונסוליה שבעיר הולדתי, ולהעניק לי שם רשמי ותעודה. כגמול על עזרתו במילוי האסמים, הבטיח שליטהּ של הארץ שאליה הוזמנו, כי עם בואנו יזכה אבי בזכות לצוד אריה, והשם שניתן לי, ליאונה, הוא בין השאר מזכרת לכָּבוד האדיר הזה: רק קומץ נבחרים זכה בכבוד כזה, כי בארץ החדשה שאליה עמדנו לנסוע, האריות כולם שייכים לשליט, ודינו של הורג אריה - מוות.

בקונסוליה שבעיר הולדתי הכירו את הורי: מאבי למדתי שבימיו הראשונים ביבשת, קודם שיצא ללחום ברעב, הוא שמר על עובדיה. שליחותו הראשונה - הוא סיפר - היתה להגן עליהם מפני שודדים ומורדים, ואמי סיפרה שזעמוּ עליו מאוד כשפנה והקדיש את עצמו לסייע לאפריקנים שנזקקו לו יותר.

נדדנו מארץ לארץ. רעב גדול היה בחבלים שונים של כל ארץ, ושליטים מקומיים ביקשו את עזרתו של אבי. אחדים גמלו לו בנדיבות, אך קרה שאויביהם של שליטים טובים פנו נגדנו. וקרה גם ששליטים למדו את התורה ואז רדפו את המורה.

פעם, אני זוכרת, העירו אותי באמצע הלילה, ואבי נשא אותי בזרועותיו בריצה למשאית פתוחה, אולי קומנדקר, שהרִיח משמן מלוכלך והיה עמוס בארגזים קשים. את כל הרכוש שצברנו השארנו מאחור אז, כשמנועים של רכב נשנקו בחיפזון להניע, ורוח יבשה הלכה והתחזקה, ומתוך חיקה של אמי, שוודאי ניסתה לחפות עלי מהרוח, ראיתי שמים זרועים בצפיפות בזהב.

אמי חזרה ואמרה שאנו זוכים לראות דברים שהמערב הרקוב איננו מכיר, דברים שילד אמריקני חולני שצמוד כל היום למסך הטלוויזיה - לא מסוגל אף לחלום עליהם. בעיני רוחי ראיתי את הילד החולני הזה צמוד אל מסך חיוור. בעיני רוחי ראיתי המוני ילדים חולניים וריחמתי עליהם שגם לחלום אינם יודעים. בדמיוני הולכתי את כולם בשיירה אל הנמל: צי הספינות שלי המתין שם לשאתם אל ארץ טובה שאוצרות כוכבים בשמיה.

שליטים הם גחמנים מטבעם. כמו יוסף שרוּמם לגדולה ואז הושלך אל הבור ורוּמם שוב להיות משנה למלך, גם אבי היה תלוי בתהפוכות המזג של מלכים, ובעקבותיהן הסתחררנו: רחובות סלולים החליפו ירוק עז של יער, חמימות של שלולית מבוצבצת החליפה טורקיז קר מנצנץ של ברֵכה, כפפות בד לבנות החליפו כפפות של אבק. אני זוכרת אינספור פיסות כסף - אינספור דגים מורעלים מבריקים לחופו של אגם כמטמון שנפלט. אל תוך זיכרוני שט עכשיו ברבור מעוצב מקרח מוקף אדום וכתום של פירות... ומעל לסחרחרת השינויים הזאת שידעתי, הסתובב כמעט תמיד מאוורר תקרה ענק.

את מאווררֵי התקרה אהבתי תמיד, וכשבגרתי, ההערכה התמה שרחשתי להם כילדה העמיקה. עם השנים למדתי שלכל אחד מהם אישיות משלו, עוצמת כנפיים משלו, וצליל וקצב ייחודיים לו, ושכל אחד מהם מניע את האוויר בדרך שונה. המזגן - צינתו אחידה ונוכחותו איננה מורגשת. המאוורר, לעומתו, משיב רוח מוחשית מלמעלה. ואני, מראשית חיי, זכיתי בנדיבות המוחשית של רוח שבאה מלמעלה - בעונג מגען של רוחות שונות זכיתי; והרוחות פייסו את גופי בצמיחתו, ועוררו אותי, ודיגדגו את בטני הרטובה, וליטפו את פני ואת ירכַי וכמו עודדו אותי לצמוח עוד.

בשונה מהמזגן הנחבא, מאוורר התקרה מזמין התבוננות ממושכת. וכשמרכזים את המבט בתנועתו המעגלית, הנפש - שמשתובבת בתחילה תחת מגעה של הרוח - נרגעת, ולעתים היא מתעלה לדרגה שנזירים נכספים לה: למצב שיש בו ערות מלאה וניקיון של ריק.

אם ניחנתי בתבונה, היא ודאי התחזקה בי מתוך ההסתכלות שהסתכלתי כל שנות ילדותי בתנועה הסיבובית של כנפיים גדולות מעלי. לעתים הייתי ממקדת את עיני בכנף אחת ועוקבת אחריה, איך היא משלימה את מסלולה וחוזרת לנקודת המוצא שלה, איך כל נקודה במסלול היא גם מוצא וגם סיום, ולמטה, תחתיה - נעימות וברָכה. כל כך הרביתי להסתכל עד שגם בעיניים עצומות יכולתי להמשיך ולראות על מסך עפעפי את תנועת הכנפיים הנדיבות.

מאווררי תקרה היו כמעט בכל מקום שאליו הוליך אותנו אבי. עצמים אחרים נעלמו בכל פעם שהרחקנו.

אורח חיינו זיכה אותי במגוון של בתי ספר ובשפע של הזדמנויות ללמוד. אבי דיבר איתי רק בעברית, אמי דיברה עברית ואנגלית, נשים אחרות שבחיקן ישבתי שרו לי באנגלית, בצרפתית, בפורטוגזית, בסיסואטי, בטסונגה, בסואהילית - אינני יודעת באילו לשונות זימרו לי. אני יודעת שהבנתי את כולן.

גם היום קורה שעולה בפי מילה ונעלם ממני באיזו לשון היא, אולי אני עצמי המצאתי אותה.

לדברי אמי, הייתי בת שישה חודשים כשהשמעתי את המילים הראשונות שלי. אבי אמר שכבר ברחם פיטפטתי, שכבר אז היו לי רעיונות והמצאות, ושמלכתחילה ברור היה שניחנתי בכישרונות רבים ושאינני נזקקת לאוזן שומעת כדי לבטא אותם. בגיל שלוש קראתי בשטף בשתי שפות. ובגיל ארבע כבר קראתי מכל הבא ליד.

ספרי ילדים היו נדירים במקומות שבהם חנינו. תיבה ובה ספרי פעוטות שסבתי האמריקנית שלחה לי, הושארה מאחור באחד הכפרים. ומאותו שלב בחיי התרגלתי לבלוע ספרים שנקרו בדרכי בלי לשאול אם נועדו לי. מוחי רעב תמיד לסימני הדפוס המסודרים שעל הדף: מילים שמסתדרות למשפטים, משפטים שמתחברים לעלילה מסודרת, התחלה, אמצע, סוף. את הכול אפשר לחזור ולקרוא, וגם כשספר אובד - הסיפור נשאר.

בבתי הספר היו ספריות כאלה או אחרות. באחת מהן ניצבו ספרים הדורים מעבר לדלתות של זכוכית, באחרת היו מרובבים בחול והוצגו בארגז. כשאבי היה שב מאחד ממסעותיו, לא פעם עוד לפני שהרים והניף אותי וסיחרר אותי באוויר, הוא היה מצניח ספר חדש אל חיקי. מניסיוני למדתי כי בכל מקום שיש בו בני אדם גם ספר כלשהו יופיע: יתגלה בתא המטען של מכונית, ספוג בריח של דלק; יצוץ מכיס המושב של מטוס - כמו מתנה שמישהו טמן בשבילי; ימתין לי על שולחן מתקפל בפתחה של כנסייה. וכמעט בכל מקום נמצא ספר תנ"ך, בלשון זו או אחרת. כשמכירים סיפור - נעים לפגוש בו בלשונות שונות, וגם אם אין יודעים את הלשון, אפשר לחבוק את הספר בידיעה נעימה שגם בו יוסף ניצל מהבור.

ספרים תמיד הופיעו. רומנים ששמם מודפס בזהב על כריכתם הרכה, סיפורי הברית החדשה, דיקנס, המניפסט הקומוניסטי, קטלוג של ורדים, "דון קיחוטה", מדריך תיירות ללונדון, מדריך לטיהור מים, אבירי השולחן העגול, כרך של אנציקלופדיה בריטניקה, מילון - תמיד נמצא לי ספר לאחוז בו, ומילונים אהבתי במיוחד.

לעתים, משום הנסיבות המזדמנות, הייתי משתהה ארוכות על ספר אחד, חוזרת וקוראת בו עד שהמילים הפכו לחלק ממני. וכך, לשמחתם של הורי ולשמחתי, השתכללה גם יכולתי ללמוד בעל־פה.

"רוח רפאים מהלכת על פני אירופה - רוח הקומוניזם," דיקלמתי מעל שולחן האוכל לחברים חדשים של אבי. פניהם המאירות נישאו אלי מלמטה, כי אבי הציב אותי על כיסא. שיניהם הלבנות הבריקו לכבודי, ואורה של נברשת בדולח ניצנץ מתחתי בכוסות של בדולח.

באותו ערב התגלה לי כוחה של המילה הכתובה לחבר בין לבבות. ורק משירדתי מהכיסא גאה בי עצב על רוח הרפאים המהלכת, שאין לה טירה משלה לשכון בה. אולי הוגלתה ממנה. אולי כמו הרוח מטירת קנטרוויל, היא הושפלה בצחוק לעג של זרים - וברחה, ומאז היא מהלכת על פני אירופה ולא מוצאת לה מקלט משלה.

עלילות הזינו את רוחי. דקלום בעל־פה הרגיע אותה. אהבתי את התכנסויות הבוקר בבית הספר, שבו יחד עם שלוש מאות ילדים שחורים נדרשתי לדקלם את "אבותינו הגאלים", וחודשים ספורים אחר כך, כשנשלחתי לבית ספר קתולי בעיירה אחרת, הצטערתי שהורי מנעו ממני להצטרף לתפילת "אבינו שבשמים".

רציתי לצרף את קולי לקולותיהם של שאר הילדים, ורציתי למחול כמותם לכל מי שחטאו לי. התפתיתי לפנות יחד עם כולם אל אבינו שבשמים ולבקש שידאג לי, שמהשמים הוא ידאג לי ללחם חוקי ושבבוא היום ירים אותי ויניף אותי אליו.

אבל הורי אמרו שאנחנו יהודים ושזאת לא תפילה בשבילי. ועוד הסבירו לי שהדת היא אופיום להמונים, ושבעצם אין אלוהים בשמים.

צייתִי להוראתם. ידעתי שהורי לא יטעו אותי ולא ימנעו ממני שום טוב ושום הנאה, אם אין לכך סיבה מוצדקת. ובכל זאת, מדי בוקר, בעודי מוֹנעת משפתי לנוע, לא יכולתי למנוע מהמילים להתמלמל בלבי.

מדי יום ישבתי על הספסל שבחוץ, מדי יום צירפתי תפילה דוממת למקהלת הקולות שמעבר לקיר, ובכל יום מחדש, למשך רגעים ארוכים האמנתי שבעניין הזה הורי טועים: כשאנשים מתפללים אליו - אבינו שבשמים קיים. אולי הוא מוחל גם לאלה שמחכים בחוץ עד שהתפילה תיגמר, ואולי ימחל לי על שאני מפרה מצוות כיבוד אב ואם ומאמינה בכוחו המניף בעת שאני מתפללת.

הורי מיעטו באיסורים. שניהם האמינו שטוב לו לילד ללמוד בדרך טבעית מתוך ניסיונו: אם מלאך קטן כמוני נופל ונחבל, תמיד יימצאו זרועות שיאספו אותו, תמיד תהיה מישהי שתנער את הלכלוך משׂער השמש שלו, אולי גם תסרק. ואם הנחמה לא תמהר להופיע - גם להתנסוּת הזאת יש ערך, כי ממנה, אני, הקופיף, אוכל ללמוד ממה כדאי לי להיזהר.

הורשיתי לקרוא כל ספר שעניין אותי. הורשיתי לטפס על כל עץ ועל כל גדר ולפְנות בדברים כמעט אל כל מי שחפצתי. רק מאלוהים ומקבצנים בעלי נגעים הורו לי להישמר, ורק איתם מנעו ממני ללמוד מניסיוני.

למדתי בבתי ספר רבים משביכולתי לזכור, ולזריזותי בטיפוס הוספתי את היכולת לסגל את עצמי במהירות לחוקים משתנים: פעם גו ישר, ידיים על השולחן ומבטים קדימה אל הלוח, ופעם הבהונות מתחפרות באדמה והידיים חופשיות למולל עפר מתחת לסככת הלימוד ולזרות אותו לאט על גב הרגליים. לבית ספר צרפתי אחד הלכתי במשך שנתיים, וקרה גם שהוציאו אותי מבית ספר כלשהו אחרי שהות של ימים.

"צפרדעונת" היה האות. בכל פעם שקראו לי "צפרדעונת" ידעתי שעסקֵי איסום התבואה מחייבים אותנו לשוב ולארוז ושעלי להתכונן לקפיצה הבאה.

"איסום הוא עסק רגיש," הסביר לי אבי, אך גם בלי שהסביר לי ידעתי: בצוֹרת ושיטפון וגחמות לב של שליט אינם ניתנים לניבוי ו"כל החוכמה היא לעזוב את השלולית לפני שתתייבש".

אבי שלט בחוכמת העזיבה. ואמי שעזבה הורים ומולדת, אמי שגם את הקיבוץ עזבה כדי לנדוד עם אבי ליבשת אחרת - גם היא לא התייראה משינויים.

"תראי את כל החברים החדשים האלה," היתה אומרת בכל פעם שעמדנו בפתחה של כיתה חדשה: "לכי לך, שמש קטנה, מחכים לך."

בתי הספר השונים שבהם למדתי גירו את סקרנותה הנלהבת עד שלעתים דומה היה שאמי מתקנאה בי ומשתוקקת להצטרף במקומי לכיתה. כל מוסד היה טוב מהתיכון־הציבורי־האמריקני שבו היא עצמה למדה. האופן שבו הגתה את המילים תיכון־ציבורי־אמריקני צימרר את עורי. "מוסד פשיסטי," היא היתה אומרת, ואני נשמרתי מלחקור מה מסתתר מאחורי המילים הקודרות האלה, כי קלטתי ש"מוסד פשיסטי" נורא מכל כלא, גם מבוֹרוֹת הכלא הטחובים של האינקוויזיציה.

משנעשיתי תלמידה התעורר באמי הרצון להקים בעצמה בית ספר. כמו בית החולים של אלברט שווייצר הוא נועד להיות מופת של אנושיוּת, ושעות רבות של הנאה עברו על שתינו בתכנון המוסד שתקים למעני ולמען הילדים האפריקנים.

קלסרים? ספרי לימוד? מפות? ספרי לימוד מציגים אנשים שחורים בצורה מכוערת, ואת המפות צריך להפוך: אנטארקטיקה למעלה ואוקיאנוס הקרח הצפוני למטה. היבשת האפריקנית היא ערש האנושות, באפריקה נולד האדם. האם אין היא ראויה למשול מלמעלה על כל האחרות?

שלוש פעמים הרחקנו בתוכניותינו עד לקניית עפרונות צבעוניים ומחברות, ופעמיים ליקטה אמי ילדים מבין שכנינו, הושיבה אותנו על המחצלת ולימדה אותנו דברים יפים מאוד. אני זוכרת ששרנו שירים של פיט סיגר.

ובכל זאת, כיתת הבית שלנו החזיקה מעמד ימים ספורים בלבד. משהו קרה. מישהו איים על אמי. מילים רעות הוטחו מעבר לקיר. אבי נסע. אמי קוללה פעם נוספת בהתקף של מיגרנה.

אולי היה זה אז שכרעתי לצד מיטתה בחדר המואפל למחצה ודיקלמתי לה: If you can keep your head when all about you / Are losing theirs and blaming it on youאבל גם כשהגעתי לשורות הסיום: Yours is the Earth and everything that's in it / And - which is more - you'll be a Man, my son!*, אמי לא פקחה את עיניה ולא הרימה את ראשה מהכרית. המילים לא הרגיעו את רוחה ולא אימצו את לבה, ובאותו אחר צהריים למדתי שמילות קסם, כמו תרופות של שמאנים, צריכות להתאים באופן אישי לחולה.

[* השורות לקוחות משירו הנודע של רודיארד קיפלינג, "If".]

אמי נשארה חולה במיטתה. כיתת הבית שלנו נסגרה, אך סגירתה של הכיתה, סגירתן של שתי כיתות, לא ריפתה את ערנות חלומותיה. המשכנו לרקום תוכניות. ואף שבית הספר שלנו לא הוקם, שתינו הקמנו אותו פרט־פרט בדמיוננו: פטפון ניגן בו, ואריג ברוקדה סגול שראינו בשוק נגזר ונתלה בו כווילון, והווילון החלקלק חזר ודיגדג אותי כשהתנפח ברוח.

לכן, בין כל בתי הספר שבהם למדתי, אני מונה גם את בית הספר הזה.

איסום תבואה הוא עסק רגיש. אבי נדרש לנסיעות ארוכות, לעתים תכופות נעדר בלילות מהבית. ופעמים היה שב דווקא באמצע הלילה, מעיר אותי וממטיר עלי מתנות: ספרים, תליון שעליו שן חדה של נמר, שרשרת פנינים, מצלמה אמיתית מפלסטיק, סבון שצובע את מי האמבטיה בוורוד, שוקולד אנגלי עם צימוקים.

בלילות כאלה הייתי מצטרפת אל הורי לארוחת חג מאולתרת: אמי היתה מקשקשת ביצים במחבת או שפתחנו קופסאות ועירבבנו את תכולתן. פעם, כשבאחוזה שבה שהינו היו עוזרים רבים וביניהם גם טבח, שלחנו והערנו גם אותו.

לפנות בוקר אבי היה פורש לנוח, אמי היתה פורשת לנוח איתו, ואני זכיתי לראות זריחות יפהפיות וגם לבי היה זורח: אחרי ליל החג בא לרוב יום של חג, ובחגי הפתע האלה, שבהם הורי האריכו לישון, הייתי פטורה מלימודים.

פונקתי הרבה. ואלמלא היו טרודים בעניינים רבים, אין לי ספק שהורי היו מפנקים אותי אף יותר.

אבי, שכמעט לא תבע ממני דבר, התעקש רק על כך שאדבר איתו בעברית, ותמיד ידעתי כי יום אחד, אחרי שישלים את שליחותו בעמים האפריקניים, נשוב לישראל ונשתקע בה.

בקטנותי דימיתי אותנו שבים רכובים על שיירת פילים, נושאים שנהב ותוכיים, מתנות לכל חברינו, ורק כשבגרתי נטרדתי בשאלה איך יחצו הפילים את היבשת ואיך מעמיסים פילים על אונייה.

אלמלא היו הורי עסוקים כל כך, אפשר ששפע התפנוקים שהקיף אותי היה משחית את אופיי עד שלא היה בכוחי לעמוד בניסיונות הקשים שבאו אחר כך. ואולי שיחק לי מזלי שאבי נעדר הרבה, יותר ויותר הוא נדרש להיעדר, ושאמי, ככל שאהבה אותי, לא תמיד היתה פנויה לפנק אותי ולעתים השאירה את המלאכה הזאת לאחרים.

רוחה הנלהבת של אמי סחפה אותה לכיוונים משתנים: כשגרנו בכפרים למדה לגלף חרוזים ולקלוע סלים ורקמה תוכניות איך לשווק את האמנות המקומית לחנויות במערב. במשך ימים תיקתקה מכונת הכתיבה שלה בשטף, כי על אותה מכונת כתיבה, הרמס בייבי שנישאה איתנו לכל מקום, אמי חיברה גם שירים, וכשהתמסרה לשיווק האמנויות המקומיות החליף הקצב התקיף של תקתוק מכתבים את התקתוק המהוסס של משפטי השירה. עשרות המכתבים ששיגרה לארצות הברית ולאירופה נשארו ללא מענה. סוחרים לא השכילו לראות את אפשרויות הרווח שביוזמה שלה, ששילבה קירוב לבבות ושגשוג כלכלי, והשירים ששלחה לכתבי עת אף הם לא זכו לתגובה. המערב היה חירש לקולות שעלו מערש האנושות. המערב שלח ליבשת פקידים שפניהם סמוקות מחנק עניבה, ונשות פקידים בכפפות קוקטייל שמגיעות עד למרפק, והן, לדברי אמי, היו גרועות אף מהגברים שלהן.

נשות פקידים, נשות הקוקטיילים, היו איומות מכול. והמקומות האיומים מכול היו הקונסוליות. קונסוליות היו מביאות על אמי את קללת המיגרנה.

הפקידים הקשו על אבי. וכשהקשו עליו - קשה היה גם לאמא. קרה שגופו של אבי היה מתקשח מזעם, קרה שהיה מרים את קולו על אדם. צעקות נשמעו, לאחריהן היה נוסע, ואמי, שרוחה היתה עדינה כשם שהיתה נלהבת, היתה נופלת למשכב.

היום שבו הוכיתי בבית הספר היה באחד הזמנים האלה: אבי נעדר אז, ואור השמש הכאיב לעיני התכלת של אמא.

אלמלא אותו יום ואותה ענישה שנענשתי, הורי ודאי לא היו משלחים אותי, לטובתי, מעליהם, ולא היו מרחיקים אותי מערש העולם.