מגע הקסם של הבל גאגין

הכוורת של אפרים צ'וּפאק

בשנת 1966 התחלתי לבלות את הבקרים שלי עם רוצח. היינו עובדים ביחד, ואחר כך הולכים לשתות קפה ב"אלסקה". קראו לו הֶבֶל גאגין, והוא סיפר לי שהוא הרג שבעה בריטים ושלוש נשים, שתיים יהודיות ואחת גויה. היו להן חברים ערבים והן ריגלו נגדנו, אמר. הגיע להן. הוא היה מתאר לי איך היה מתגנב מאחורי הקצינים הבריטים ומוריד אותם. ככה הוא קרא לזה - מוריד. על איך שהוא הרג את הנשים הוא לא דיבר.
אם הייתם רואים אותו, לא הייתם חושבים שהוא כזה רוצח. הוא היה גבוה, צנום מאוד וכפוף, ולעיניו משקפיים עם זגוגיות עבות, שערו דליל, והוא היה לבוש בסגנון ששיווה לו מראה של אינטלקטואל בריטי, כולל מקטורני טוויד ומכנסי קורדרוי בצבע חרדל וסוודר קרדיגן עם כפתורי עץ וטלאי עור על המרפקים. היתה לו סוכנות לקטעי עיתונות ברחוב הנביאים, ושם היינו מתחילים בארבע וחצי לפנות בוקר לגזור קטעים, להדביק אותם על דפים לבנים ולמיין לפי המוסדות השונים שהיו מנויים על השירותים שלנו: משרדי ממשלה, הסוכנות, העירייה והאוניברסיטה. היו שם עוד שלושה סטודנטים מלבדי, אבל הֶבל גאגין התיידד רק איתי. הוא אמר שהוא אף פעם לא ראה עבודה כל כך מהירה ונקייה כמו שעשיתי שם, ואחרי כמה חודשים הפקיד אותי על הפרויקט היוקרתי של המשרד: סיכום של מאמרי העיתונים כשירות מיוחד למנכ"לים של משרדי הממשלה ולשרים.
היינו נוסעים יחד בפורד "אנגליה" העתיקה שלו כדי לפזר את המעטפות עם הסיכומים בין הלשכות. הוא היה נוהג, ואני הייתי רץ ללשכה, מניח את המעטפה על שולחן המזכירה ודוהר ללשכה הבאה. על השירות הזה גבה הֶבל גאגין כסף רב, והוא בהחלט לא קימץ עלי, ובנוסף על השכר היפה ששילם לי, היה מזמין אותי כמעט בכל יום ל"אלסקה" לארוחת בוקר קומפלט.
עניין אותי לשמוע את הסיפורים שלו. זה מאוד גירה את הדמיון לחשוב שבאותם מקומות עצמם - שהייתי רגיל בהם מאז ימי ילדותי המוקדמים ושנטחנו שנים ביומיום אפרורי וחסר משמעות, בחולין שגור של רחובות, חנויות וכניסות לבתים - באותם מקומות עצמם התרחשו, ממש עם לידתי וקצת אחר כך, עלילות מסמרות שיער, יריות, קריאות לעזרה, רגליים רצות, ריח זיעה ופחד, דם מותז על הקירות. כשהֶבל גאגין היה מדבר, כל המחוזות האלה ששכבו להם אפורים במוחי, הזדעזעו פתאום כאילו עבר בהם זרם חשמלי, והאדמה החלה תוססת.
לפעמים היה מצטרף אלינו לארוחות הבוקר בקפה "אלסקה" חבר של הֶבל גאגין, שהיתה לו חנות מזכרות לתיירים ברחוב מרדכי בן הלל. קראו לו אפרים צ'וּפָּאק. הוא היה קטן גוף וממושקף, ורק האצבעות שלו היו ארוכות, וכשהבטת בהן הבחנת כי מישהו כנראה טעה בהרכבה של אפרים צ'וּפאק, משום שהיו לו ארבעה פרקים בכל אצבע במקום שלושה. הֶבל גאגין סיפר לי כי לחבר שלו מחנות המזכרות היו הידיים הכי זריזות בלח"י, וכי האצבעות האלה הרכיבו את הפצצות הכי קטלניות והרגו המון בריטים וערבים, ועכשיו הן נאלצות להסתפק בליפוף חוטי תיל ובהרכבה של פיסות בד צבעוניות עליהן, כדי לייצר בובות של תימנים רוקדים, ילדים מוכרים עיתונים ברחוב, או קיבוצניקים נושאים על גבם ערמות חציר. הבובות היו מוצבות בחלון הראווה של החנות שלו, ליד כל מיני עבודות תקופתיות אחרות, כמו מאפרות נחושת ירקרקות, חנוכיות זולות ובקבוקים ממולאים בחול-אילת צבעוני.
אפרים צ'וּפאק היה תמיד מדבר במרץ בגנות הממשלה. חדלי אישים, היה קורא לשריה, אנשי יום קטנות, וכשהיה מתרגז באמת היה מקלל אותם בלשון מצוחצחת: בני נעוות המרדות! אנשי תוהו! יועצי אחיתופל! ילדי מפיבושת בני תזנונים!! טיפשים כמו ויזתא! הוא הסביר לי כי הנוהג הנפוץ לקלל בערבית הוא עוד ביטוי לרפיונו המסוכן של הרגש הלאומי. עַם שאינו יודע לקלל בשפתו שלו - עתידו מפוקפק, אמר והאצבעות המשונות שלו קיפלו עד דק חפיסה ריקה של סיגריות "אסקוט".
היה עוד רוצח שישבתי לא רחוק ממנו בבית קפה. זה היה חביב יהושפט, שגם הוא היה איש לח"י ואקדוחן שהשאיר אחריו שובל של גוויות, והוא היה אורח קבוע בקפה "טעמון", שהיה סמוך לביתי ולכן הייתי נכנס לשם הרבה. צ'וּפאק לא אהב את יהושפט, כי בעיניו הוא היה מהסוג של אנשי לח"י שנעשו פתאום רכים כלפי הערבים ונהיו שמאלנים ממש. ראיתי אותו הרבה פעמים יושב עם נתן ילין מור ועם עמוס קינן, אמר צ'וּפאק ועיווה את פניו. הֶבל גאגין סיפר לי שקינן היה גם הוא מהאקדוחנים של הלח"י בעירנו. התחיל להיות לי צפוף בראש מרוב אקדוחנים, עיר ילדותי השגרתית קיבלה לאט-לאט צורה של שיקגו.
חביב יהושפט אולי דיבר עם קינן, אבל ב"טעמון" הוא היה יושב בצד, קורא עיתון, לא מדבר, שותה קפה, נאנח והולך בחזרה למשרד של "טקסי אריה" שבו עבד. אם הוא היה שמאלני, הוא לא היה יוצא דופן ב"טעמון". זה היה מעוז השמאלנות הקיצונית של ירושלים, והייתי בטוח שעל זה מוטקה מהממשלה רצה לדבר איתי כשהוא נטפל אלי יום אחד בגינה ברחוב רשב"א. באותה תקופה בן אדם היה יכול לשבת על ספסל בגינה ציבורית בלי להיחשד שהוא פדופיל. לשבת וסתם לעשן סיגריה. ואני נהניתי ממלוא הריאה של עשן "פּוֹלָארִיס" בטעם מנטול כשמוטקה התיישב לידי והושיט לי פלח מקלמנטינה שהוא קילף.
באותו רגע עוד לא ידעתי שהוא מוטקה ושהוא מהממשלה, ורק ראיתי בן אדם בן ארבעים וחמש בערך, עם שיער שיבה מלא וגלי וחיוך רע עם שיני כסף. תאכל, אמר, זה מלא ויטמין סי. אַ מְחיה. לעסנו את הקלמנטינה בדממה, ואז הוא אמר, שמע, אני אדבר איתך ישר לעניין. אני יודע בדיוק איפה אתה מסתובב ועם מי, ואם אתה רוצה שהעתיד שלך לא יתקמט מהרגע הזה - אל תהיה שמעגעגע ותספר לי הכול. אני מהממשלה שדואגת לך. תיתן לנו יד, זַייט נִישְט קָיין שְמוֹק.
הוא הושיט לי יד ואמר לי שאקרא לו מוטקה, ובקריצה גדולה נתן לי להבין שזה רק שם מקצועי. הוא היה רזה, ונראה שהוא מקפיד על לבושו: החולצה הלבנה שלו רישרשה מרוב עמילן, מכנסיו היו מגוהצים בחדות ונעליו היו מצוחצחות עד זוב דם. מעל כל אלה מלך חיוך ידידותי עם שלוש שיני כסף, אך מצד שני, כשקמתי ואמרתי לו, עזוב, עזוב, וניסיתי ללכת והוא קם ותפס אותי בקיבורת הזרוע והתחיל ללכת איתי, ראיתי שהוא היה אנתולוגיה של טיקים עצבניים: העוויית גיחוך היתה חולפת על פניו, הכתף הימנית שלו היתה מתרוממת מדי פעם בתנועה לא רצונית עזה, וידו השמאלית בחשה בכיס מכנסיו, מרקידה מטבעות ומפתחות. זֶיי וִי דִי גָייסְט, סינן בין שיני הכסף שלו, למה לך צרות? תעשה מה שהמדינה מבקשת ממך. זה לא הרבה.
בסוף הוא שיכנע אותי, ולמרבה ההפתעה התברר לי שהוא בכלל לא רצה הלשנות על יושביו השמאלנים המסוכנים של קפה "טעמון". אם היה מבקש את זה, בכלל לא היתה לי בעיה. על קפה "טעמון" אמרו ממילא שכמעט כל יושביו הם מלשינים של השין-בית - כך קראו לזה אז - ומוסרים מידע זה על אודות זה. אז יהיה עוד אחד, חשבתי, לא נורא. אבל מוטקה מהממשלה ביקש דבר אחר לגמרי: הוא רצה לדעת מה הגאגין והצ'וּפאק האלה, יימח שמם וזיכרם, מתכננים שמה. הם מסוכנים אלה, מי כמוני יודע. אני הייתי בש"י של ההגנה כשהם היו בלח"י. אני אומר: פעם טרוריסט - תמיד טרוריסט. זה בדם, זה מחלה.
עזוב, אמרתי, הם סתם מספרים סיפורים על מה שהיה, ואפרים צ'וּפאק קצת מקלל את הממשלה. זה לא כזה עניין. הוא צחק, בִּיסְט אָ נַארִישֶער קִינְד, אתה ילד טיפש, טֶמְבֶּלוּבָאט כמוך. אל תהיה כל כך נאיבי. בסוף הכולרות האלה יסבכו אותך במשהו, אתה עוד תראה. תפקח עין יותר טוב ותשים אוזן גם כן, ותספר הכול לדוד מוטקה.
איפה אני תופס אותך? שאלתי. יש איזה מספר טלפון? אל תדאג, הוא אמר, אני כבר אתפוס אותך. שלום, שלום, והעיקר - זיי וי די גייסט, זיי וי די גייסט.
עברו שבועות וחודשים, ולא היה לי שום דבר לספר לו. הייתי קם כל יום לפנות בוקר, עובד במשרד של הֶבל גאגין, מחלק את תמצית המאמרים בלשכות השרים, ואוכל ארוחת בוקר ב"אלסקה" עם גאגין. אחר כך הייתי נוסע קצת לאוניברסיטה, חוזר העירה לשבת ב"טעמון", ובערב יוצא לכל מיני בילויים. פתאום, על המדרכה, אחרי יציאה מסרט או בדרך לריקודים ב"פּוּספּוּסְטֶק", היתה יד לופתת את קיבורת זרועי וקול היה אומר, זיי וי די גייטס, תיזהר שלא תיפול, ומוטקה היה מושך אותי למבוא של בית או לספסל בצד הכביש ונוזף בי על שאיני מצטיין בדיווחים. אני משכתי בכתפי. אתה סתם חושד, הייתי אומר לו, הם לא מתכננים כלום. מתכננים, מתכננים, הוא היה מתעקש. הם מסוכנים, פנאטים. תיזהר מהם. זיי וי די גייסט.
כשההמרצות שלו לא הספיקו, היה מתחנן: תביא לי איזה דבר, בחייך. זייט נישט קיין שמוק. בסוף יזרקו אותי. גם ככה אני מתנדנד שם על קצה החוט. שונאים אותי, כי אני לא מאחדוּת העבודה. כולם שם פתאום נהיו מאחדות העבודה, ואני מהמפאיניקעס. תלכו אתם בדרך שלכם, בסדר. אבל על זה ככה מתנהגים לבן אדם? אם יגאל אלון זה לא סגן אלוהים בשבילי אז אני פתאום כלומניק? אל תסתכל עלי ככה. פעם אני הייתי עושה מעקבים על איזה שגרירות שרצית. הרוסית - הרוסית. הצ'כית - הצ'כית. איסר הקטן היה אומר לי תמיד, מוטקה... הוא השתנק והניד ראש. נתקע לי מה הוא היה אומר לי, זה תכף יחזור אלי. פעם הייתי אָס, והיום - היום תקעו אותי בתפקיד קטנצ'יק כזה, ואני צריך להתחנן לשמקאלאך כמוך שיזרקו לי איזה פירור. הלוואי שהנאצים היו גומרים אותי ולא הייתי מגיע לדבר כזה. בפרטיזנים היו הרבה חוֹלֶערֶעס אנטישמיים, נכון, אבל שמה לפחות לא שמו לך רגל בגלל שלא היית מאחדות העבודה. הוא התחיל לבכות לתוך ממחטה מקופלת היטב ומרשרשת מעמילן שהוציא מכיסו.
זה הרגע שבו עלה בדעתי שאולי הוא סתם מתחזה. איך יכול להיות שטיפוסים כאלה, מעורערים כל כך, כאלה שפורצים בבכי מריר לעיני מישהו שהם גייסו להיות מקור, באמת עובדים בשין-בית? לא, יותר סביר שהוא חולה רוח. ולמה לא? זאת הרי ירושלים. הבירה העולמית של חולי הרוח והנפש והמופרעים מכל הסוגים. אז יש עוד אחד. קמתי והתחלתי ללכת בלי להגיד מילה, אבל בדיוק אז, כאילו הוא קרא את המחשבות שלי, הוא שלף את הפרצוף שלו מתוך הממחטה והביט בי בחצי חיוך עם שן כסף אחת, ודיקלם לי פרטים מהתיק האישי שלי בצבא. או-קיי, אמרתי לעצמי, הוא בכל זאת הדבר האמיתי. צריך לחזור למשבצת הראשונה. ובזהירות: זה שהשין-בית מעסיק חולה נפש זאת בעיה, אבל הבעיה שלי עוד יותר גדולה, כי חולה הנפש הזה מכל העולם בחר להתלבש דווקא עלי.
לא היתה לי ברירה. התחלתי לתת לו חומרים. נכון, אלה היו רק שטויות, אבל ניפחתי אותן פה ושם כדי שהוא ירגיש שאני באמת עובד בשבילו. מה לעשות? הייתי חייב, כי פחדתי שהוא יזרוק פה ושם בעיר את הסיפור מהתיק הצבאי שלי, על זה שתפסו אותי מעשן חשיש במרפאה של בה"ד 14. הדבר הראשון שמוטקה התלהב ממנו היה הסיפור על אדיבה ב"ק, אשתו של אפרים צ'וּפאק. הֶבל גאגין לקח אותי כמה פעמים לארוחות ערב אצל הצ'וּפאקים, ומהפעם הראשונה אדיבה ב"ק הבהילה אותי. היא היתה גדולה על בעלה בכמה מספרים לא רק מבחינת האורך והרוחב המרשימים שלה, אלא גם מבחינת האופי והמזג. על הראש שלה בער שיער אדום מסולסל, והיא דיברה באופן שהיית בטוח תמיד שהיא רותחת מכעס, למרות שבסך הכול היא שאלה מה שלומך או ביקשה שתדליק לה את הסיגריה עם המצית שלך. הֶבל גאגין ראה שאני מבוהל ממנה והרגיע אותי. ככה זה עם אמנים, הוא אמר, לפעמים יש להם טמפרמנט כזה. לא היו לה ילדים, ואת כל המרץ שלה היא השקיעה בציורים, שהרבה מהם ראיתי תלויים על הקירות בדירה שלהם: תמונות שמן גדולות ומכוערות מאוד שהיא ציירה. זה ממש כאב בבטן לעמוד שם ולשבח את הציורים האלה, אבל איזו ברירה היתה לי? הייתי רק אורח מבוהל. ראו בכל הציורים האלה רק דבר אחד: אבנים גדולות ששולפות את עצמן ממעבה האדמה ופוערות אגב כך חורים המאפשרים הצצה למטה, אל הגרעין הלוהט באש של העולם. הכול צויר בצבעים עזים, בעיקר האש הנוראה שסחטה הרבה אדום וצהוב מהשפופרות של אדיבה ב"ק. בפעם הראשונה שבאתי לשם היא שילבה את זרועה בזרועי והסבירה לי שאלה האבנים של ירושלים כפי שייראו בעוד ממש לא הרבה זמן, כשתבוא הגאולה, והסימן העיקרי שלה יהיה האבנים האלה שיטלטלו את כל העיר, כך שהגבעות יימסו והר הבית ייבקע והמסגדים ייפלו למטה-למטה, ואז אפשר יהיה לבנות את בית המקדש ולהקים את מלכות ישראל השלישית. היא פירשה את ההתעניינות המנומסת שהצגתי כרצון לוהט לדעת יותר, ולקחה אותי אחרי הארוחה לשטח הבּוּר המסולע ליד בית ספר "עוֹמָרִיָה", והראתה לי איך היא דוחפת לאדמה גליל אלומיניום של סרט מצלמה שלתוכו הכניסה פתק מקופל עם שיר של אורי צבי גרינברג. היא קמה, ניקתה את ידיה מרגבי האדמה ואמרה ברצינות שהקפיאה את דמי, שהטקס הזה נועד לזרז את האבנים.
את כל זה סיפרתי למוטקה מהממשלה. הוא הקשיב לי, מהורהר. אולי יש בזה משהו, אמר, אולי היא מתאמנת, ויגיע הרגע והיא תטמין חומרי נפץ. שאלתי מה יכול לקרות אם באמת יהיו שם חומרי נפץ במקום שירים של אורי צבי גרינברג. מוטקה משך בכתפיו, מה אני יודע? אני נראה לך גיאולוג? אחרי יומיים הֶבל גאגין אמר לי, קרתה קטסטרופה, אדיבה שוכבת בבית עם קומפרסים על הפנים ולא מפסיקה לבכות. נבהלתי קצת ומיד הרגשתי אשם. מה קרה? שאלתי בשפה רפה. מסתבר שהיא היתה צריכה להציג תערוכה בבית האמנים ששכן אז בצריף בריטי ישן מול חומות העיר העתיקה, לא רחוק מהטחנה של מונטיפיורי, ופתאום הודיעו לה שמאוד מצטערים אבל מסיבות טכניות צריך לבטל. וזה אחרי שאפרים צ'וּפאק שלח הזמנות לפתיחה החגיגית, אמר לי הֶבל גאגין בצער גדול, זאת חגיגה שהיתה יכולה להיות מאוד מרגשת - הייתי יכול להכיר לך שם את כל הגיבורים האלמונים שלנו. באמת חבל. שבועות הרגשתי אשם והייתי מתעורר באמצע הלילה בפאניקה, כי היה נדמה לי שאדיבה ב"ק עלתה עלי והיא פורצת את דלתי בבעיטה ופיה יורק אש בצבע הציורים שלה.
מוטקה הודה שהוא עצר את התערוכה של אדיבה בבית האמנים. כשאני מרים טלפון לעירייה, חביבקה'לה, הם עוברים לדום ועושים מה שאני מבקש, אמר. אבל הוא לא היה מרוצה. מסתבר שכשהסיפור התחיל להתגלגל בשין-בית, צחקו על מוטקה שעושה עניין מנשים מטורפות שתוחבות לאדמה שירים. הוא תפס את פרק ידי ואמר בלהט, אתה חייב להביא לי משהו טוב, משהו סולידי. משהו שמוטקה של פעם היה מביא בימים שאיסר הקטן היה תמיד אומר לי, מוטקה... מוטקה... הוא התחיל שוב לבכות לתוך הממחטה המעומלנת שלו. לבי נכמר עליו וסיפרתי לו על הדבש.
זה היה התחביב של אפרים צ'וּפאק. הוא גידל דבורים, והיו לו כוורות בגיא בן הינום, על יד מכלאת הכלבים של השירות הווטרינרי. אלה לא סתם דבורים, היה אומר, אלה יש להן ייחוס. כך יצא לי ללמוד שכבר די הרבה שנים מגדלים בארץ דבורים מסוג אחד בלבד שבכלל לא היה מקומי. זאת היתה דבורה איטלקית, שעבדה יפה והיתה בלתי תוקפנית. אפרים צ'וּפאק ראה בכך מעשה הגובל בבגידה לאומית. הוא חיפש במשך זמן רב את השרידים האחרונים של דבורים ארצישראליות מקוריות, ובשנה האחרונה, כשסוף-סוף שם את ידו על נחיל כזה (שהוברח אליו בדרך עקלקלה מהממלכה ההאשמית של ירדן בידי גונבי גבול בדואים), הוא היה הגאה באדם. אתם מבינים? אמר להֶבל גאגין ולי על ארוחת בוקר ב"אלסקה", אלה אותן דבורים שהיו כאן בארץ עוד בימי אברהם אבינו. שמשון הגיבור ליקק מהדבש שהן עשו בתוך האריה המת, זוכרים? זה הדבש שמי שיאכל אותו יהיה אריה. עברי אמיתי. לא תולעת יעקב כמו הרימות האלה שזוחלות מסביב לשולחן הממשלה.
אפרים צ'וּפאק כעס על השלטונות ובז להם משום שהם לא עשו שום דבר בעניין שטחי המולדת הכבושים ממזרח. לפעמים הוא ואשתו היו לוקחים את הֶבל גאגין ואותי אל גג הבית שלהם אחרי ארוחת הערב, ומשם היינו מביטים אל עבר העיר העתיקה, ואדיבה ב"ק היתה חורקת שיניים, ואפשר היה לרגע לטעות ולחשוב שזאת חריקת האבנים המתקוממות על האדמה הלוחצת אותן והנחלצות ממנה, כמו בציורים האלה שלה, כדי להתחבר עם האבנים מהעבר השני של הגבול, לעשות קמטים מהסוג שלמדנו עליהם בשיעורי הגיאוגרפיה, ולהפיל את המסגדים שעל הר הבית לתהום. נכון שבהזדמנויות כאלה, וגם - כמו שסיפר לי מדי פעם הֶבל גאגין - כשהיו ויעודים של חברים לרעיון מהל"חי ומהתנועה הקטנה של שוחרי מלכות ישראל השלישית, נשמעו דיבורים קצת מתלהמים, ולא פעם מישהו היה נותן דפיקה על השולחן וקורא שהגיע הזמן להוציא את הפָּרָבֶּלוּמִים מהקופסאות המשומנות, אבל זה לא ברצינות, היה הֶבל גאגין צוחק ואומר שגם אם פעם היו להם סליקים של אקדחים, הם כבר שכחו היכן הם. מתברגנים, חביבי, היה אומר.
אבל לסיפור על הדבש של אפרים צ'וּפאק שסיפרתי למוטקה היה פיתול נחמד בסוף, שהיה עשוי למצוא חן בעיניו ולהוריד אותו מהצוואר שלי לכמה שבועות. הייתי זקוק לקצת שקט ויכולת ריכוז, כי כבר נראתה באופק ראשיתו של הקיץ שבישרה על עונת הבחינות. מה שסיפרתי למוטקה היה שאפרים צ'וּפאק בא להֶבל גאגין עם רעיון: אתם, אמר להֶבל, אתה והילד הסטודנט, הרי מחלקים בכל בוקר את המעטפות עם סקירת העיתונות היומית בלשכות של השרים, נכון? אז למה שלא נצרף לזה צנצנות קטנות מהדבש שלי בתור שי חגיגי ליום העצמאות? אני אדפיס על כל צנצנת כזאת אֶטִיקֶטַה עם השם של השר באותיות יפות, ונכתוב שם "איחולי עצמאות". הֶבל גאגין סיפר לי שכאן אפרים צ'וּפאק קרץ ואמר, הם טמבלים אלה, הם לא יבינו שיש כאן רמז שהם עוד בכלל לא עצמאים כמו שצריך, התולעים. אבל מה? אם הם יאכלו מזה, אולי זה יכניס להם לסיסטמה קצת ברזל, קצת עמוד שדרה לאומי, קצת ממהותו של ארי יהודה. הם יחשבו שזה סתם שי במסגרת יחסי ציבור ושמירת קשר חם עם הלקוחות שלך, הסביר אפרים צ'וּפאק להֶבל גאגין, ואתה תרוויח כאן נקודות, וזה כבר טוב פעם אחת. ופעם שנייה זה טוב, כי תחשוב איך ההיסטוריה תשתנה אם באמת הדבש שלי ישפיע.
את כל זה סיפרתי למוטקה, שקנה את הסיפור בהתרגשות. הוא בחש בקול קשקוש עז בכיס מכנסיו וכתפו קפצה בתנועה לא רצונית. אה! אמר בקול רם, אה! ישבנו על ספסל בגן העיר, והוא היה כל כך נלהב ושמח, עד שעוברי אורח התחילו לשים לב אלינו ומוטקה התכעס, פניו אדמו והוא נזף בטון מאיים בכל מי שהעיף מבט לעברנו, לך הלאה, אדוני, זיי וי די גייסט!
מאוחר בלילה התחרטתי. מה יהיה אם מחר בבוקר, כשהֶבל גאגין יוריד אותי מול משרד הפנים בקריית הממשלה, יתנפלו עלינו שין-ביתיניקים באקדחים שלופים ויעצרו אותנו? ומה יקרה אם סתם יפסיקו להֶבל גאגין את החוזה שלו עם הממשלה? הרי בלי הכסף שהוא מקבל מהם, המשרד שלו יפשוט את הרגל. צילצלתי למספר שמוטקה הואיל סוף-סוף לתת לי למקרי חירום, אבל אף אחד לא ענה. ניסיתי להירדם, אבל המצפון שלי הרג אותי במכות. כשכבר הצלחתי סוף-סוף לשקוע באיזה סוג של שינה, מיד התעוררתי, כי היתה המולה ענקית ברחוב והיה נדמה לי שאני שומע המוני כלבים נובחים בהיסטריה. כיסיתי את הראש בשמיכה ונשארתי ער עד שהגיע הזמן ללכת למשרד של הֶבל גאגין. כשהגעתי הוא שאל אותי אם יש לי מושג מה היו הנביחות המטורפות האלה בלילה. זה קצת עודד אותי, כי לפחות הבנתי שלא נכנסתי למצב של הזיות פעילות.
שום דבר נורא לא קרה: אף אחד לא התנפל עלינו, החוזה של הֶבל גאגין עם הממשלה עמד בלי פגע, ויום העצמאות התקרב ובא ועבר. מוטקה המשיך לא לענות, אבל כבר לא הייתי כל כך מתוח בקשר לכך, כי באמת היו לכולנו עכשיו דאגות אחרות: רוחות מלחמה החלו מנשבות, והתחילו לגייס אנשים, וגם אני קיבלתי צו קריאה, והייתי עסוק בלדחוף את הגרביים והתחתונים לתרמיל כשהטלפון שלי צילצל ועל הקו היתה אחות מ"ביקור חולים" שביקשה ממני לבוא למחלקה הפנימית, כי יש להם חולה שהיה מחוסר הכרה כמה ימים ועכשיו הוא התעורר והוא רוצה לדבר רק איתי. היא לא ידעה לומר לי איך קוראים לו. הייתי סקרן, ובדרך למשרד הקישור שלי במחנה שנלר קפצתי ל"ביקור חולים", ושם שכב, מנופח כולו ומנומר בכחול-אדום מישהו ששיני הכסף שלו והתנועה הלא רצונית של כתפו העידו כי הוא מוטקה מהשין-בית. היה לו סדק עין אחד פעיל בתוך כל הנפיחות, ובעדו הוא גם הזיל דמעות וגם הציץ בי כשסיפר לי מה קרה לו.
כמו שחששתי, זה היה בגללי ובגלל הסיפור שסיפרתי לו על הדבש של אפרים צ'וּפאק. אחרי שנפרדנו הוא התחיל לחשוב ואמר לעצמו, מוטקה, זאת השָאנסַה שלך. תסתכל טוב-טוב לתוך הסיפור הזה ותראה מה הוא באמת אומר. האנשים האלה לא משחקים בקקה ולא משחקים בדבש. זה הכול דיבורים בשביל לבלבל את הילד, שלא יבין מה באמת הולך שם. מוטקה, מוטקה, זייט נישט קא נאר, תרים את הטוסיק ולך תראה בכוורות האלה בגיא בן הינום, מה יש שם חוץ מדבורים ומדבש. מה אתה אומר, מוטקה? אולי, למשל, תמצא שם מחבוא גדול של כלי נשק וחומרי חבלה מוכנים ליום שבו תינתן הפקודה להפיל את הממשלה ולהחליף אותה במלכות ישראל השלישית? הא? אז הוא הלך.
הוא ירד משכונת ימין משה במדרון שבתחתיתו היתה תחנת ההסגר לכלבים של השירות הווטרינרי, ומצא את הכוורות של אפרים צ'וּפאק והתחיל לחטט שם מסביב, וכנראה הוא הרגיז את הדבורים הארצישראליות המאוד עצבניות. אפרים צ'וּפאק הציב שם את הכוורות שלו, מפני שהדבורים האלה היו רגילות לשאוב צוף מפרחים שצמחו באזור המורדות המזרחיים של העיר, בואכה מדבר יהודה, ובדיוק כשמוטקה עמד שם והזיז קצת את הכוורות, נחיל דבורים גדול חזר מביקור במצדה או מקום מעצבן דומה, והחליט להוציא את כל העצבים על מוטקה. הוא ברח מהם אל תחנת ההסגר לכלבים כדי להתחבא, אבל לקח זמן עד שהעובד פתח לו את השער, והוא חטף מאות עקיצות בכל חלקי הגוף, ורק כשהיה כבר חצי מעולף הכניס אותו העובד למקום מוגן. הדבורים הנרגזות החלו לעקוץ את הכלבים, והעובד שריחם עליהם, כי הבין שאם הכלבים לא יוכלו לרוץ משם הם ימותו מעקיצות בכלובים שלהם, שיחרר אותם. וככה מאות כלבים נובחים בפחד רצו מכיוון גיא בן הינום ועלו ברחוב ממילא כשהדבורים דולקות אחריהם.
כשבאו לקחת את מוטקה, הוא כבר היה בלי הכרה, וכך הוא שכב עשרה ימים, כי הוא פיתח תופעות אלרגיות קשות וממש פירפר בין החיים למוות. חבל, הוא אמר לי בקול חלוש, דמעה זולגת מסדק העין שלו, חבל שנשארתי בחיים. כשאני אבוא למשרד ואספר מה קרה לי, זה לא ימצא חן בעיניהם של כל החבר'ה האלה מאחדות העבודה. גם ככה הם מתים להעיף אותי. חשבתי שקיבלתי סוף-סוף קלף בחיים. חשבתי שחזרתי לתקופה הטובה שכולם אמרו לי, מוטקה, אין כמוך במעקבים, שאפילו איסר הקטן היה טופח לי, ככה, על השכם ואומר לי, מוטקה... מוטקה...
הוא נרדם בטרם נזכר מה לעזאזל איסר הקטן היה נוהג לומר לו, והאחות נכנסה ורמזה לי לעזוב. הלכתי ממנו מדוכא, כי חשבתי שהכול קרה מפני שפתחתי את הפה הגדול שלי, ויצא שגם בגדתי בחברי ומעסיקי הֶבל גאגין ובחברו אפרים צ'וּפאק ושגם המטתי כאב וחרפה על מוטקה, שלאט-לאט התחלתי לראות בו סוג של ידיד, והיו לי מחשבות קודרות על עצמי ועל זה שאני רק מביא צרות על כל מי שבא איתי במגע, אבל אז פרצה המלחמה, ולקח זמן עד שהשתחררתי, כי השאירו אותנו לשמור על מחסני חירום ליד אשדוד. והיא עשתה לי מצב רוח טוב המלחמה הזאת, כמו לכולם, כי ניצחנו בהפרש גדול ושרנו את השירים הכי מטומטמים בעולם, והם עוד גרמו לעינינו להתלחלח, ונדמה היה כי כמה שנאהב את עצמנו זה לא יספיק כדי להביע את עוצמת הרגשות שלנו כלפינו ואת ההתפעלות שלנו ממי שאנחנו, ככה שאנשים באמת הלכו זקופים ומחייכים ברחוב, ומי אני שלא אלך כמו כולם. וברור שבהליכה הזאת, הקפיצית, עם העיניים הזורחות והאיברים המתרוננים לגמרי, שכחתי את כל העניינים הלא נעימים שאירעו, והמחשבות הלא טובות שהיו לי על עצמי התפזרו ברוח, וככה הלכתי לי ערב אחד שאנן ומרוצה מעצמי במורד רחוב ממילא, כשיד תפסה בזרועי וקול מוכר קרא באוזני:
זיי וי די גייסט! לאן אתה ממהר, ילד?
לא הייתי צריך להסב את ראשי ולזהות את שיני הכסף שנצצו באפלה כדי לדעת שזה מוטקה מהממשלה, או מהשין-בית, כנראה לשעבר, חשבתי מיד, כי אפילו ארגון שמעסיק בן אדם כמו מוטקה מלכתחילה לא יכול הרי להבליג על הבלגן שהוא עשה בירושלים, עם הכלבים המשוגעים מכאב ומפחד שרצו בלילה ברחובות. בהתחשב בכך שאני הייתי מי שסיפק לו את המודיעין בעניין הכוורות של צ'וּפאק, ובכך התחלתי מהלך שסופו היה מר, המצפון שלי, שהלך לישון - כמו שמצפונים עושים בהזדמנויות כאלה - עם פתיחת המלחמה, התעורר במכה אחת, ואני הבטתי במוטקה במבט מתייסר, אבל הוא ושיני הכסף שלו חייכו, ובכלל - הוא נראה שמח וטוב לב. ממש כמו כולם.
איי, כמה טוב לראות אותך, אמר, כבר אמרתי לעצמי, מוטקה, תברר מה עם הילד, אולי קרה לו משהו במלחמה. אבל הנה אתה כאן. בריא ושלם, מה? בוא, בוא נלך לאיזה מקום שקט, נדבר קצת.
הוא לקח אותי לרחוב שמעון בן שטח, ושם פתח דלת של מכונית מרצדס שחורה והושיב אותי על ריפוד העור הרך והתיישב לידי. מוטקה, אמרתי בהתפעלות, מרצדס חדשה? קיבלת ירושה? הוא צחק, מה אתה מדבר שטויות? זה מהמשרד. אני באמת הופתעתי. מהמשרד? שאלתי. מהמשרד-המשרד? אתה עוד שם? והוא שוב צחק. מה זה עוד שם? שמע, אל תשאל איזה בלגן. מהמיטה של הבית חולים לקחו אותי. עוד לפני שבאמת יכולתי לעמוד על הרגליים. מוטקה, אמרו לי, יש המון עבודה ואין לנו כוח אדם. מי יטפל לנו בכל המקומות החדשים האלה שאפילו את השמות שלהם אנחנו בקושי יודעים? טוב, מקומות כמו חברון, בית לחם, כאלה, כבר היו תפוסים, אבל נשאר מספיק ממה לבחור. נתנו לי שלושה-עשר כפרים, חִרבּת זה וכָּפֵר ההוא ועֵין ההוא, ומפתחות של מרצדס, ואמרו לי: אתה אחראי עכשיו. עכשיו תשמע סיפור - אתה לא תאמין. עם מי אני עובד ככה? כאן חיכך במופגן את האצבעות המורות של שתי ידיו זו בזו. אתה מכיר אותו מצוין. עם אפרים צ'וּפאק! נו, ווֹס זוּגסְט דִי? גייסתי אותו למילואים במיוחד כי הוא בא אלי עם רעיון יוצא מן הכלל: אנחנו נשים לנו על יד כל כפר כוורת מהדבורים האלה הארצישראליות העצבניות, ואם יעשו לנו בעיות - אנחנו נשלח נחיל לתוך הכפר ככה שבפעם הבאה הם כבר יחשבו פעמיים לפני שירימו ראש. יש לנו אנשים בכל נפה. הזמנו להם תלבושות מגן מיוחדות מאנגליה, ובעוד שבועיים אנחנו עושים הצגת תכלית באיזה עין אל חארטה לכל קציני המטה, ואחרי זה - כוורת בכל כפר, עשר בכל עיר - ויהיה לנו שקט מהם לתמיד. אה? אה? מה אתה אומר? אתה ידעת בלב שלך, אתה ידעת מה שאיסר הקטן תמיד אמר לי, מוטקה, הוא היה אומר, מוטקה...
אתה תגיע רחוק מאוד-מאוד, אמרתי.
הוא הביט בי בשמחה פראית, תחב אצבע חזקה אל חזי ואמר,
בדיוק.