יהדות - סיפור אהבה

מבוא

זהו ספר על אהבה.

לא סיפור אהבה מהזן המוכר. לא רומן רומנטי על העליות והמורדות, החיבורים והפרידות, בין צמד אוהבים בדוי. סיפור האהבה שיסופר כאן הוא סיפור אהבה קוסמי בין האל לישראל. סיפור על נצחיותה של אהבה זו, ועל המחויבות ההדדית שהיא תובעת אך לא תמיד מקבלת. סיפור על ההרס, הפרידה והגלות שאי־נאמנות באהבה הזאת מחוללת - ועל הסליחה הברוכה, הפיוס וההתחדשות הבאים עם שובה של הנאמנות - כפי שקורה בדורנו שלנו, דור הולדתה המחודשת של מולדתנו הנצחית ישראל.¹ הוא ילמד אותנו גם על האתגר העומד בפנינו בישראל כיום, להפוך את "ראשית צמיחת גאולתנו" לכדי גאולה היסטורית כלל־עולמית, שתרעיף על תבל כולה את ברכת השלום והאהבה של האל.

זה נשמע מיסטי ואוטופי. אל תיבהלו בבקשה. ברמה הבסיסית שלו, זהו ספר על מצווֹת היהדות ועל הפילוסופיה שמאחורי שמירתן. ספר הפועם בקצבם הקדמון של שבעת ימי בראשית, בקצב מעגל העונות של השנה היהודית, מעגל המועדים והתעניות הצובעים את הלוח העברי בדינים, במנהגים ובטקסים. נראה בו כיצד מכניס מעגל זה שירה והוד אל חיי המשפחה היום־יומיים, כיצד הוא מספיג את הקיום האנושי במשמעות ובפשר, ואיך הוא ממחיש את אהבתו של האל כלפינו ומבסס אהבה משפחתית לאנושות כולה.

אך תחילה עלינו לנסות להבין את מהותו של העולם שנולדנו אליו, וגם, במידת האפשר, את מהותו של האל שברא עולם זה. הטקסט העתיק ביותר העוסק בסוגיות אלו הוא התורה, שה' נתן למשה, על פי המסורת שלנו, לפני כמעט ארבעת אלפים שנה - ספר שהוא רב־מכר, ספר העומד ביסוד היהדות, הנצרות, ובמידה ידועה גם האסלאם. נתחיל את עיוננו בסיפורה של התורה על בריאת העולם, והאדם בפרט. סבורני שכדי להבין את היהדות, ולהרגיש את פעימותיה המלוות את השנה, יש להבין תחילה מה קרה ב"יום הבריאה של ההומו־ספיינס הראשון".

מפליא לראות כמה מרכזית האהבה כבר בסיפור בריאת האדם בתורה. שכן אדם הראשון נברא בצלמו של בורא עולם ונוצר מתוך עומק מהותו. השורש אה"ב קרוב לשורש יה"ב, לשון נתינה (כמו בפועל "הב"; וראו בראשית ל, א). כאשר ברא אלוהים את האדם ונטע בו (ובה) את צלמו, "חלק אלוה ממעל",² הוא עשה את מעשה האהבה האלוהי הראשון, מעשה של נתינה אלוהית.

התורה מוסיפה ומספרת, "וַיִּיצֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ו). חכמי הקבלה (בזוהר הקדוש ובתניא; ראו להלן פרק ב) אומרים ששאיפת האוויר, הנשימה, מגלמת את עומק פנימיותנו, ותרגום אונקלוס - שהוא גם פירוש חשוב של חז"ל על התורה, אשר נהפך לחלק מהמסורה - מתרגם "נפש חיה" בפסוק זה כ"רוח ממללא", דהיינו רוח הממללת מילים. יכולת התקשורת שלנו, הדיבור, היא מן ההבדלים האיכותיים החשובים ביותר המבחינים בין האדם לשאר בעלי החיים. כאשר ה' נתן בנו את צלמו, חלק אלוה ממעל, הוא הפגין את אהבתו כלפינו; וכך גם כאשר מסר לנו במילים את חוכמתו ואת מצוותיו ואת הדרכתו לחיינו (ראו בפרק ב). הפילוסוף והתאולוג מרטין בובר לימדָנו שבמקום שיש בו תקשורת חיובית בין בני אדם, שם נמצא האלוהים; ועוד יותר מכך, בתוך מערכות יחסים של אהבה בין אנשים.³

עוד נובע מכך שכל המצוות שה' נתן לנו בתורה מבטאות מערכת יחסים של אהבה אלוהית בין ה' לברואיו המרוממים, בני ישראל שהם חלוצים ומבשרים לאנושות כולה. אנחנו כאן כדי לשמש שותפיו של הקב"ה וללמד את העולם מהי הדרך הטובה ביותר לחיות חיי משמעות ומחויבות; מתוך כך, אנו משמשים שותפיו של ה' בתיקון עולם במלכות שדי. הלהט שאהבה זו מעוררת מחדיר בנו תחושה עמוקה של משמעות ושל מוטיבציה כאשר אנו שומרים את המצוות, חוגגים את החגים, וצוללים בים התורה.

להט זה נותן לי כוח, ונוסך בי השראה, לאורך ששת העשורים, כמעט, שאני משמש בהם רב. בייחוד אני נפעם כאשר אני רואה אותו מתעורר אצל תלמידים המחליטים להקדיש את חייהם להוראת התורה, אצל יהודים מבוגרים המגלים את מורשתם בגיל מתקדם, ואצל יהודים מבחירה: אנשים שלא נולדו יהודים, ואשר אצל חלקם ההחלטה הראשונית להתגייר נועדה לאפשר להם להינשא לבן־זוג יהודי - אך משהחלו ללמוד את המסורת שלנו ולחוות אותה, אימצו את היהדות בלב מלא אהבה. הספר הזה מוקדש לשלוש הקבוצות הללו - עבר, הווה ועתיד - בהערצה כנה ליכולתן להרגיש את אש האהבה שביסוד עולם המצוות, ולהנחילה לאחרים.

עם זאת, אני מוכרח להודות שמקננת בי גם איזו עצבות: מדאיג אותי שבקרב חוגי היהודים־מלידה שומרי המצוות, הלהט הזה לא פעם חסר. כבר הזהירו חכמינו כי אחת הסכנות הגדולות ביותר היא ששמירת המצוות תיעשה שגרתית. בלשון חז"ל, "אל תעש תפילתך קֶבע". אנחנו נוטים לראות את הנסיבות שגדלנו בהן כנתונות מאליהן, ולנוכח כל מטלות "האחריות היהודית" שמצפים מאיתנו למלא, קשה להימלט מהסכנה של "קבע" בשמירת המצוות; של יהדות שקיומה הוא מצוות־אנשים־מלומדה, יהדות שמפתה מדי לזנוח. אני יכול רק לקוות שהספר יאפשר גם ליהודים בעלי רקע עשיר של שמירת מצוות לראות את המסורת שהם אוחזים בה באור חדש, ולחוות להט רענן לתורה ומצוות. הרי אם לא נרגיש להיטות לתורה, נתקשה להנחיל את מורשתנו לדור הבא; והעברת הלפיד היהודי מדור לדור, הנחלת מסורת החופש והשוויון שלנו, הצדק המוסרי והאהבה האוניברסלית לבנינו ולבנותינו, היא מן החשובות במצוות - ככתוב בפרשת שמע, "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) ובציווי על חגנו הראשון כעם (חג הפסח), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" (שמות יג, ח). על ידי אהבת התורה, המצַווה על אהבה, חמלה ויושר, אנו מציעים לעולם להתבונן במשמעות הדברים - ומתוך כך, כפי שאראה בהמשך הספר, מקווים להביא לָעולם גאולה.

▪▪▪

אכן, המחויבות שלנו להנחיל את הערכים היהודיים ולחיות בדרך היהודית חשובה במיוחד ליהודים הגרים בישראל. ובאמת, התרבות ולוח השנה במדינת היהודים הולמים יותר מן החיים בחו"ל את אורח החיים היהודי של האהבה והנתינה, המועדים והתעניות. אבל אסור לנו לשכוח שמטרתה של מדינתנו היא להיות אור לכל הגויים, להפיץ את אור החופש והשוויון לכול, להאיר את העולם בקרני האהבה והשלום של הקב"ה. הנתיבים המובילים לעולם אידילי זה מותווים לנו בדברי התורה. הם נשמעים מפינו בשירנו את שירת התורה, סימפוניה של אהבה, מחול המוביל אותנו אל הגאולה.

אך אל נא תטעו בכוונתי: היהדות אינה גורסת שכולם צריכים להיות יהודים. הנביא מיכה מדייק אותנו בעניין זה. בנבואת אחרית הימים שלו, הוא חוזר תחילה על דברי הנביא ישעיהו, על העמים שיבואו לשמוע את דבר ה' בירושלים, אבל אז מחדד.

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים, וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד רָחוֹק, וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת: לֹא יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה, וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד, כִּי פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר. כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו - וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱ־לֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד (מיכה ד, ב־ה).

כלומר גם בימות המשיח, כשהכול ישחרו לדבר ה', יתקיים מוסר אוניברסלי (שבע מצוות בני נח) - אך יישמר פלורליזם דתי־פולחני, שבו הולך כל עם בשם אלוהיו.

אני מאמין בכל ליבי שהיהדות היא סיפור אהבה, רומן בינינו לבין ה', בינינו לבין התורה, בינינו לבין אבותינו, בינינו לבין דורות העתיד של עמנו, בינינו לבין כל יהודי אחר, בינינו לבין כל אדם אחר בעולם. בכל אחד מאותם שותפים "רומנטיים" נמצא צלם אלוהים. אהבת ה' ואהבת התורה מוכרחות להוביל לאהבת אדם - כפי שאני מקווה לשכנע אתכם.

כמו כל סיפור אהבה אנושי, גם סיפור אהבה מיוחד זה שבין האדם לאלוהיו, בין האדם למסורת שלו, מתפתח במאמץ הנמשך חיים שלמים. כל צד צריך להיות נכון לכניסה אל חוויה אינטימית עם האחר. לבטוח בו - ולתת לו מעצמנו, או לפחות להתחיל בכך. ועוד, כל מפגש אמיתי ואוהב בין בני אדם כולל בתוכו את נוכחותו־שכינתו של האחר־המוחלט, הלוא הוא האל, ויהיה עשוי ברוח התורה ומסר האהבה האוניברסלי שלה.

כדי להרגיש את הרוח הזאת, כדי לשמוע את סימפוניית האהבה הזאת לקולותיה, נדרשים זמן ולימוד וחשיבה. נדרשת סבלנות בהבנת תהליכים, שלעתים הם קשים מנשוא ואפילו גורמים לרבים לשכוח את אפשרות האהבה. ה' אומר לעם ישראל, בפי הנביא עמוס, "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם" (עמוס ג, ב); דווקא עִם העם הנבחר, האהוב, מדקדק ה' בחטאיו ומעניש. עם כל כמה שקשה לקבל זאת, דווקא אהבת האל היא אשר אינה מאפשרת לו להבליג על התנהלות אנושית הפוגמת בצלם האלוהים שבאדם. הסימפוניה שלנו צריכה להתחיל בשיחה בין היחיד לבין שותפיו ה"רומנטיים" - האל, התורה, האבות, יהודים אחרים, דורות העתיד, האנושות - ובחוויה ראשונות של טעימה מן השלווה, העונג והשירה של השבת.

יהי רצון שספרי זה יעורר בכם את הרצון לפתח את האהבה ואת החוכמה, שני עמודי התווך הגדולים של היהדות. יהי רצון שכל אחד מאיתנו יהיה שותף במימוש ברכת ה' לאברהם, ודרכו לצאצאיו שומרי דרכו, "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג).

הבה נתחיל, אם כן, להקשיב לסימפוניה.

שלמה ריסקין

1
אהבת ה' לאנושות
פשר העולם, משמעות החיים

א. איזה מין עולם זה: עולם של משמעות עם אל, או עולם של מקריות בלי אל?

היהדות היא תשתית לחיים בעלי משמעות; תבנית שיש לה מה להציע לא רק ליהודים. זוהי אמונה אוניברסלית ביסודה, המיועדת לכל יושבי תבל. על כן פותחת התורה בסיפור בריאת העולם בידי ה', שבו הגיבורים אינם יהודים אלא פשוט בני אדם - ליתר דיוק, אדם וחוה עצמם.

עוד נדבר הרבה בספר הזה על טבע האדם, אבל אני רוצה קודם להרהר בשאלה הראשונית של הפרק הנוכחי: מהו סוג העולם שאנחנו נולדים אליו? האם הוא תוצר של אל בורא, "תבונה נשגבת" כלשונו של איינשטיין, ואם כך יש כנראה תכלית אלוהית לעולם ולחיים - או שהוא תוצר של מפץ גדול מקרי, תאונה קוסמית שהתרחשה בלי טעם ובלי ריח? שתי האפשרויות הללו נוסחו בשתי קלסיקות ספרותיות גדולות: בפרק הראשון בספר בראשית - ובמחזהו של ויליאם שייקספיר "מקבֵּת".

המלך מקבת, שחווה טרגדיה אישית, קובע (במערכה ה, תמונה חמישית) שהחיים הם "אַךְ סִפּוּר מַעֲשֶׂה בְּפִי כְּסִיל; שָׁאוֹן וָרֹגֶז - וְתֹכֶן אָיִן".⁴ על פי תפיסה זו, אין לעולם ולחיי הפרט לא תכלית, לא כיוון ולא מגמה. מה שקורה קורה, ושום מאורע בחיי הפרט, בחייה של אומה או בחיי העולם אינו מתוכנן מגבוה. המפץ הגדול היה רק תאונה. "בראשית היה המקרה".

אחרת לגמרי היא פתיחתו של המקרא, תחילת ספר בראשית: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א). "שורת פתיחה" לתפארת, המתנגשת התנגשות מצח בתפיסת ה"סיפור מעשה בפי כסיל" של מקבת ומציגה עולם שנוצר בידי תבונה נשגבה, בידי ריבונו של עולם; וכאמור, אם יש בורא ריבון, מתקבל על הדעת שבריאתו בעלת תכלית ופשר.

חוויתי את שתי תפיסות העולם החלופיות הללו לפני שנים רבות; מכל המקומות, דווקא במעבדת הביולוגיה בבית הספר התיכון שלי. הלבורנט, שמעולם לא מסר לנו את שמו, אך "מסורת תלמידים" כינתה אותו שלא בפניו "התולעת", נתן לנו להתבונן במיקרוסקופ בשקופיות של פתיתי שלג. הוא הסב את תשומת ליבנו לכך שכל פתית הוא משושה, וכאשר פוגעות בו קרני השמש הוא פועל כמנסרה השוברת את אורָן לקשת: אדום, כתום, צהוב, ירוק, כחול, אינדיגו, סגול. בכל פתית תצורת הצבעים הזאת שונה מעט, כך שכל פתית שלג הוא יצירת אמנות ייחודית. כשבחנתי כל פתית בתורו, וביקשתי שקופית אחר שקופית כדי לתקף את הרושם, זלגו דמעות במורד לחיַי ומלמלתי שוב ושוב "מה רבו מעשיך, ה'!". הלבורנט הביט בי בפתיעה: "ריסקין, ממה אתה מתרגש כל כך? מהמקריות של פתיתי שלג?" - ואז הבנתי את שם הגנאי שנתנו התלמידים לאיש המעבדה הזה. כמו תולעת, הוא ידע רק להביט מטה אל תוך האדמה האפלה - אך לא להרים את ראשו אל רקיעיו הנהדרים של עולמנו.

אכן, לכל אחד מאיתנו עומדת בחירה - בחירה אמיתית. בידינו לבחור כמורה־דרך לחיינו את תפיסתם כ"סיפור מעשה בפי כסיל", על כל המשתמע מכך: תפיסה כאוטית של הקיום, בלי שום היגיון פנימי, שום אחריות סופית, שום תכנון אלוהי; עולם נטול פשר ומטרה עליונה. בעולם כזה אין חשיבות מוחלטת לשום דבר, כמיוחס תדיר לפילוסוף היווני אפיקורוס, ומנוסח גם בפי ישעיהו הנביא (כב, יג), "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".⁵ ובאמת, העולם אינו מלא רק בפתיתי שלג מופלאים; הוא מחולל גם רעידות אדמה פתאומיות והרסניות, ומוטציות גנטיות המרבות סבל. אולי אלה האחרונים אף מאפיינים את תנאי החיים בעולם יותר מן היופי.

אבל אין ספק שמבחינה אנושית קיומית, המטפורה המוצלחת לעולם איננה רעידת האדמה אלא פתית השלג. אם אנו בוחרים בגישת "פתית שלג" לחיים, זו המהדהדת את "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", חיינו מתמלאים ברגש פליאה - היכול לסלול את הדרך לתחושה של כיוון ומשמעות, של אחריות ברורה למעשינו; לתחושת נוכחותו של המנצח על הסימפוניה האדירה הקרויה עולם, או כלשון שיר מימי ילדותי "הצייר הגדול הזקֵן השוכן בגבעות הרחוקות".⁶ ואם כך הוא, אם עולמנו הוא בעיקר עולמם של פתיתי השלג הנפלאים ולא עולמן של רעידות אדמה, מתקבל בהחלט על הדעת שיש משמעות עליונה, ותפקיד מיוחד, לא רק לאנושות כולה, הפנינה בכתר הבריאה, אלא גם לכל אדם ואדם במסע חייו. עיון בתפיסה המקראית של ההיבט הקיומי בטבע האדם, בהקשר של עולם ברוא־אל, עשוי לסייע לנו להבין איך לחיות חיים של משמעות; והלוא שאלה זו היא החשובה ביותר בחיינו, חיים שהם ההזדמנות האחת והיחידה, כנראה, שניתנה לנו בעולם הזה.

ב. האדם: מצד אחד, חיה משוכללת...

מהו אם כן, על פי התורה, טבעו המהותי של האדם שהאל ברא? אחרי שברא האלוהים את היום ואת הים, את הצומח ואת החי, התורה מספרת: "וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ..." (בראשית א, כו). הפסוק זועק לפרשנות. מהו אותו "אנחנו" של גוף ראשון רבים כאן? הרי אחדות ה', יחידותו, היא יסוד היסודות של התורה, של היהדות, של כל האמונות המונותאיסטיות, והיא ארוגה בתוך חזונה העליון של התורה בדבר עולם גאול של צדקה ומשפט. אל מי אלוהים מדבר כאן?

ניסיונות ההסבר רבים. אני נמשך אל אורו של אחד מהם. אל פירושו של הרמב"ן, שהוא מן העמוקים בפירושי התורה המסורתיים, והמובהק מכולם ברגישותו הפסיכולוגית. בפירושו על הפסוק כותב הרמב"ן שאלוהים פנה כאן אל בעלי החיים שהוא ברא ביום הזה, היום השישי (או העידן השישי לבריאה), לפני האדם. הוא אמר לעולם החי - "אתם, הארץ והברואים החומריים שיבואו ממנה, כגון החיות; ואני, שכולי רוח - הבה נשלב את הוויותינו ונעשה אדם". אלוהים מציע כאן שותפות בין שמים לארץ, בין האלוהי לחייתי, שתתגלם בבריאת האדם. יצור זה יהיה, מצד אחד, סוג של חיה. הוא יהיה כפוף למגבלות של אורך חיים ושל כוח, יזדקק לתזונה ולרבייה מינית, ויהיה עשוי מחומר מתכלה. הוא יהיה חיה משוכללת אך בעלת דחפים, המחשיבה את הכוח ואת השררה ואת ההסתגלות הפיזית המשתקפת בעקרון "הישרדות המתאימים" של דרווין, ונוהה אחר הכרזות רודניות יהירות בדבר "כוח פירושו זכות" ו"המנצח לוקח הכול".

ואכן, תפיסה ארצית וחומרית זו של מהות האדם היא ששררה בכל המשטרים הטוטליטריים. מבַשרם הבולט היה השבט הקדום עמלק, אויב־העל ההיסטורי של ישראל, אשר תקף את עם ישראל העייף והיגע בנדודיו במדבר וזינב בנחשלים אחריו. עמלק תקף מאחור, התחיל בנשים ובילדים, בזקנים ובנכים. על בסיס דומה, של זכות החזק לשעבד את החלש, התפתחו ציוויליזציות כובשות שהשתררו על העולם: מספרטה ומקדוניה (של אלכסנדר מוקדון), רומא, בבל ופרס, עבוֹר בצלבנים, באימפריה העות'מאנית ובקולוניאליסטים הבריטים, וכלה, להבדיל, בגרמניה הנאצית, בקומוניזם הסטליניסטי ובאנשי הג'יהאד. אין זה מפתיע שציוויליזציות כאלו, הדוגלות בהישרדות המתאימים, האדירו את המלחמה: האפוס הרומי הקלסי "אַינֵאִיס", מאת וירגיליוס, פותח במילים "Arma virumque cano", "נֶשֶׁק אָשִׁיר וְגִבּוֹר".⁷ לאסוננו, תפיסת עולם זו חוללה היסטוריה של שפיכות דמים, שהובילה אותנו אל תקופה זו של סף חורבן עולמי עם התפשטות היכולת הגרעינית בעולם.

ג.. ..מצד שני, מחוּנן בצלם אלוהים

התורה מציינת את ההיבט הפיזי, החייתי אפילו, של האדם - אבל היא ממשיכה ומדגישה את מהותו האמיתית, המואצלת מן האלוהות: "וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ. בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א, כז). מיהו האלוהים שבצלמו האדם נברא? משה שואל שאלה זאת את ה' בספר שמות (לג, יג): "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ".

ואכן, בפרק הבא ממש (שמות לד, ו־ז), ה' מגלה למשה את שלוש־עשרה דרכיו של שמו; הראשון ברשימה, שם ה' בן ארבע האותיות, מציין (על פי רש"י) את היותו אל רחום, שאהבתו אינה מותנית.⁸ שם ה' עצמו קרוב להפליא בהגייתו למילה אהבה (אמנם ו' של שם ה' מוחלפת ב־ב רפה, אך חילופים כאלה מוכרים בעברית, כגון בין המילים תאווה ותיאבון שעניינן אחד). הרי לנו אישור מהדהד לכך שה' אלוהי ישראל הוא בראש ובראשונה אל אהבה. כל שלושה־עשר הכינויים שבפסוק, הלוא הם שלוש־עשרה מידות ה', מבטאים היבטים של אהבה זו. חכמינו הוסיפו וביארו (כמצוטט ברש"י לשמות לד, ו) כי הסיבה לכפילות שם ה' בפסוק זה, בתחילת שלוש־עשרה המידות, היא ללמדנו שה' אוהב אותנו ללא תנאי - לפני החטא ואחריו, עדיין ה'!

מתוך כך, ממשיך הרמב"ן לבראשית א, כז ומבאר, האדם יהיה יותר מאשר חלק מממלכת החי; יהיה בו גם חלק אלוהי. לכך כיוון אלוהים בדבריו אל בעלי החיים. היצור החדש הזה, אמר להם כביכול, יהיה חלק מכם וגם חלק ממני; יהיו בו שני היבטים: אדם בהמי ואדם שמיימי; וחשוב במיוחד, האדם שהשמיימי יוכל להתנשא מעל לאדם הבהמי ולמשול בו. יצור בהמי, חיה, יכול רק לקחת, לקבל. הוא פועל על פי אינסטינקטים. הוא צריך לאכול - ולכן הוא טורף את החלשים ממנו. לעומת זאת, האהבה היא תכונה אלוהית ייחודית, וכפי שראינו היא קשורה מבחינה לשונית לנתינה, לשורש יה"ב, שאנו מכירים למשל מהפועל הַב: תֵן.⁹

הרשו לי ללכת איתכם עוד צעד קדימה. עצם התמונה של ה' הבורא את האדם הראשון מבטאת את אהבתו העמוקה - ואת האהבה הזאת הוא "שותל" בכל אדם ואדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱ־לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). ה' לקח עפר, המייצג את החומר הארצי הרעוע, גָלַם ממנו גוף, מעין גולם חמר, ואז נפח באפו נשמה, נשיפת־נפש אנושית,¹⁰ של חיים (נצחיים). למעשה זה, של נפיחת נשמת חיים בגופניות הארצית של האדם, יש השלכות עצומות על המהות, הזהות והייעוד הבסיסיים של האדם, כפי שעוד נראה.

מרתק להתבונן, לאור זאת, בציורו המפורסם של הצייר והפסל הדגול מיכלאנג'לו שבתקרת הקפלה הסיסטינית ברומא. בקטע התמונה הקרוי "בריאת אדם", אלוהים (בדמות אדם ישיש שזקנו לבן) מושיט את אצבעו אל אצבעו של אדם, כנראה כדי לתת בו חיים. אף כי ידוע מן המחקר כי מיכלאנג'לו הִרבה לקרוא בתנ"ך לשם השראה, וכמעט בכל המקרים התמונות המקראיות שלו נאמנות לגמרי לכתוב, הנה במקרה הזה הוא סטה ממנו סטייה חדה.

נראה לי שאני מבין את מיכלאנג'לו. הרי אי־אפשר לשחזר על הבד, בצבע ובמכחול, את מעשה הֲפָחַת הנשמה. אבל בהיותו אמן פלסטי, ועל כן אדם החווה את היצירתיות שלו באצבעותיו דווקא, טבעי היה לו לבטא את תמציתה של היצירתיות האלוהית דרך אצבעו־כביכול של האל.

התיאור במקרא כאמור שונה תכלית שוני, ולטעמי הוא חזק ומשמעותי הרבה יותר מן הפרשנות של מיכלאנג'לו. ספר הזוהר, בפרשנותו המיסטית לתורה, מתאר נאמנה את ה' הנופח נשמה אל תוך נחיריו של גולם החמר שנוצר מעפר הארץ.¹¹ בפרק הראשון של התניא, חיבורו החשוב של מייסד חסידות חב"ד, ר' שלמה זלמן מלאדי, הוא מוסיף כי כל ה"נופח" בתורה נופח מתוך עצמו, "מתוכיותו ומפנימיותו". על כן, בכל אדם מישראל יש "חלק אלוה ממעל ממש"; המילה "ממש" מציינת שהאלוהי עשוי להיכנס ממש אל תוך ההיבט הפיזי והממשי של האדם, אם האדם מתפתח בכיוון זה. זהו אחד מעקרונות היסוד החשובים ביותר של היהדות: שבכל אדם שוכן היבט של המהות האלוהית, כביכול רכיב של נצח ושל רוחניות אלוהית.

אין ביהדות רעיון רדיקלי והרה־גורל מזה. ידועה שאלתו של רש"י בפתח פירושו לתורה, בפסוק "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱ־לֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א) - "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית?" הרי התורה, מהרהר רש"י, היא בעיקר ספר של מצוות, יותר מאשר ספר של תאולוגיה והיסטוריה!

מורי ורבי, הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל, עונה על כך שכבר בפסוק הראשון בתורה נמצאת מצווה. שכן היות שנבראנו בצלם אלוהים, אנו מצווים ללכת בדרכיו ולעשות כמעשיו ככל האפשר: "כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְות ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט). מהפסוק הראשון עלינו ללמוד כי כשם שאלוהים ברא עולם כך צריכים אנו, כמיטב יכולתנו, "לברוא עולמות" בתוך תחומי השפעתנו. ושמא אף יותר מכך; היות שהתברכנו בצלם אלוהים, והיות שה' ברא עולם שאינו מושלם, שמא עלינו לנסות לתקן את העולם, לשוב ולברוא אותו ולחדשו; לתקן עולם במלכות שדי, ללכת בדרכי ה' באמצעות "שותפות" איתו בתיקון מעשה בראשית, ולהשלים איתו את העולם הלא־שלם שהוא נתן לנו. התורה אף עוסקת בכך במפורש.

המשך הפרק בספר המלא