נחת רוח

הקדמה

המסע היהודי לדורותיו ולתפוצותיו נע במקביל על ציר הזמן האופקי של עבר, הווה ועתיד ועל הציר המעגלי של מעגל החיים.

בתנועתו על שני הצירים הללו, פוגש העם היהודי אחת לשבוע את השבת, ואחת למספר שבועות את החגים, המועדים וימי הזיכרון למיניהם. כל אלו הן תחנות עצירה ותדלוק להמשך הדרך, תחנות שיש בהן עצירה לרגע ממרוץ החיים, ופסק זמן לצורך מנוחת הנפש והגוף. פסקי הזמן הללו של השבתות והמועדים הם גם זמן ראוי לבדיקה של "מאין באת ולאן אתה הולך", דבר המצריך לעיתים חישוב מסלול מחדש, וכן בחינה מתמדת של מהות סל הזהות והערכים המלווה ומנחה את העם ככלל ואת הפרטים שבו כיחידים, ומהי הצידה לדרך - האמונית, החברתית, הערכית, האתית והמוסרית שאותה העם נושא עימו במסע הזה.

פרשות השבוע, המועדים וימי הזיכרון הם אלו שהעניקו לעם היהודי את תוכן חייו, את מסורתו וערכיו, את המצפון, המצפן והמגדלור שעל פיו הוא ניווט את דרכו במים ובמרחבים הסוערים. הם גם אלו שנתנו רוח, נשמה ותוכן לתא המשפחתי, לשולחן השבת, לחיים הקהילתיים ולמוסדות החינוך.

עם כל היותם של פרשות השבוע והחגים בני אלפי שנים, באופן מדהים, ייחודי ומרתק הם נותרו רלוונטיים לאורך כל הדורות, ובכל המקומות, עד ימינו אלה. סיפורי האבות, כמו גם ערכי החסד, המצוות ובצידן האמונה והמוסר, הרגישות האנושית והחברתית, הקריאה לצדק והשאיפה לחירות, יסודות התא המשפחתי וחיי החברה והקהילה, כל אלו טמונים מקופלים ומונחים בפרשות השבוע ובמועדים, ומלאים בתובנות רלוונטיות לכל אדם במהלך תנועתו במסע חייו הפרטיים, המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים.

שני תאריכי לידה אני נושא עימי במצעד חיי. האחד בי"א תמוז תשי"ט־1959, עת יצאתי לאוויר העולם ברחובות, בן הזקונים להוריי הגיבורים ניצולי השואה משה ושרה רט ז"ל, והאחר בכ' סיוון תשמ"ב־1982, עת יצאתי חי מהטנק, בקרב סולטן יעקב בלבנון.

מאז ובמשך עשרות שנים, כסופר ואיש חינוך, כעובד סוציאלי וכמדריך מסעות לפולין, כרב וכשליח ציבור, בחרתי להקדיש את חיי לעשייה חינוכית ורוחנית, שיש בה כדי להוסיף חוסן, ערכים, חיבורים, חסד ואהבת אלוקים, ארץ ואדם.

הפלטפורמות והמסגרות לעשייה היו שונות ומגוונות בארץ ובחו"ל - מוסדות חינוך ומוסדות אקדמיים, גופי תקשורת ועמותות, בתי כנסת ומסגרות קהילתיות וציבוריות, ומגמת הכול הייתה אחת - לחזק את רוח האדם והעם, לרומם את הקהילה, ולהוסיף אהבה, אחווה, שלום, דיבוק חברים, שמחה, אחדות ורעות בחברה הישראלית כמו גם בעם כולו לתפוצותיו.

עשרות שנים זכיתי ללמוד וללמד, להשתדל להנגיש את פרשות השבוע והחגים לכלל הציבור באמצעות תוכניות טלוויזיה ורדיו שאותן הגשתי, באמצעות מאמרים וטורים שאותם כתבתי בעיתונים, באתרים ובעלונים השונים, ובאמצעות הפעילות החינוכית שאותה קיימתי בעמותות השונות, ובעיקר במכון ש"י בבר אילן, שאותו זכיתי להקים בתשמ"ד־1984 ולעמוד בראשו במשך שלושים שנה, ופרויקט התלמוד הישראלי שאני זוכה להיות חלק ממנו כמנהל חינוכי וכעורך זה למעלה מעשור.

הספר הזה המונח לפניכם, הוא ריכוז ופירות פרקים נבחרים מהעמל הזה ומהעשייה שהייתה לי הזכות והשליחות להיות חלק ממנה ושותף בה.

הספר הזה מיועד לכל איש ואישה, משפחה, קהילה ומוסד חינוכי, לאלו המחפשים נקודות לעיון ולמחשבה, נושאים לדיון ומקורות לשיחה, סביב שולחן השבת, בבית הכנסת, בשמחה משפחתית, באירוע קהילתי, בתנועת הנוער ובכיתה. לכל אלו המחפשים חיבור בין עבר להווה ולעתיד, חיבור בין דורי ורלוונטיות לחיים העכשוויים, נקודת מבט וזווית ראייה שיש בה גם מבט־על מגובה רב, וגם עיסוק בפרטים ובחלקי הפסיפס השונים המרכיבים את השלם.

שם הספר "נחת רוח" צופן בתוכו מספר הסברים ונקודות.

הראשון שבהם הוא שמה של רעייתי המנוחה רחל חגית ע"ה: המילה "רוח" היא ראשי התיבות של "רחל חגית".

חגית, איתה זכיתי להקים את ביתנו במשך 44 שנות נישואין, הגדירה את עצמה "אימא". כך ראתה את ייעודה ושליחותה בחיים - אם בישראל. תוך כדי שנות הקמת הבית הייתה חגית אשת חינוך ואשת חסד, שהליכותיה והתנהלותה בביתה ומחוצה לו התאפיינו במילה "נחת". חגית עשתה נחת רוח ליוצרה ולבריות, הקרינה נחת רוח לכל סובביה, ושימשה דמות מופת ומקור השראה והערצה למשפחתה, למאות כלות שאותן הדריכה בהתנדבות עשרות שנים, להורים רבים שבאו לבקש את עצתה, לתלמידים רבים שאותם חינכה לאהבת חסד ורגישות לזולת, ולקהילה שאותה שירתה בנאמנות בהתנדבויות רבות במשך שנים ארוכות.

למרות ייסוריה והניסיונות הרבים שהחיים זימנו לה בדרכה, לא מש משפתיה חיוכה הרחב שהפך להיות המאפיין שלה, ולא פסקה אמונתה התמימה. מאור פניה היה מקור השראה לרבים - והסב נחת רוח לעולם כולו.

מכאן שם הספר - "נחת רוח". רוח - רחל חגית.

כל מה שזכיתי לעשות בחיי - מכוחה.

כל מה שיש בספר זה - ממנה ומרוחה.

באופן הכי פשוט של המילה - שלי ושלכם - שלה.

לפני שחגית הלכה לעולמה בשם טוב בד' באב תשפ"ג, היא עוד הספיקה לראות את הטיוטה של הספר מוכנה, קראה בה, נהנתה ובירכה עליו. זאת נחמתנו באבלנו וצערנו שיהא הספר הזה נר זיכרון לדורות עולם למשפחתה ולצאצאיה, ולכל הקוראים. יד ושם לדמותה ולאישיותה הייחודית, שהייתה כולה מלאת חסד ואמונה, עשיית טוב ו"נחת רוח", יד ושם גם לזכרו של בננו האהוב משולם חנן רט ז"ל, שהלך לעולמו צעיר לימים בגיל 22, והותיר אותנו שבורי לב.

תודה לבורא עולם על הזכות לחיות לצידה של חגית 44 שנים ולהקים איתה את ביתנו ומשפחתנו, ותודה לבורא עולם על אשר לא עזבני והיה עימדי גם בימים שבהם הילכתי בגיא צלמוות, וגם בימי השמחה והאושר הגדולים בחיי.

ידידי אמת ושותפים רבים ליוו ומלווים אותי במצעד החיים שלי, ואי אפשר לפרטם כי רבים הם. לאלו שליבי חש כלפיהם הכרת הטוב מיוחדת על מי ומה שהם בחיי - הקדשתי את העמודים הסמוכים כאן בספר. אשרי האדם שזוכה לחברות אמת שכזו.

תודה מיוחדת לידידי האהוב זה ארבעים שנה, מנכ"ל הוצאת הספרים "ידיעות ספרים" דובי איכנולד על החברות, על הלב הרחב ועל האכסניה שהוצאת הספרים העניקה לכל ששת ספריי עד כה. בהוקרה להוריו היקרים אהובי נפשי האצילים, נקיי הדעת וטובי הלב, אברהם צבי הלוי ושרה איכנולד ז"ל.

אחרונים אהובים ויקרים הם ילדיי, חתני וכלותיי, נכדיי וניניי, שהם מקור כוחי ותכלית חיי, הם ממשיכי המורשת והמסורת בית אבא וסבא, הם נושאי הלפיד לדורות הבאים. כל אחד מהם באישיותו המיוחדת, בעשייתו ובחן הייחודי הנסוך על פניו, הוא מקור לנחת רוח במובן הכי רחב, עמוק וטהור של המילה.

יהי נועם ה' עליהם ועל כולנו ותתקיים בנו ברכת ה' לאברהם: "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם. וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה", וברכת יעקב ליוסף ולבניו: "...הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלוֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".

 

אברהם צבי [אבי] רט

גבעת שמואל

תשפ"ד

ספר בראשית

פרשת בראשית

לֹא יָדַעְתִּי?

בכל הפרקים והסיפורים על בריאת העולם והאדם שבפרשת בראשית, הפותחת את כל התורה כולה, שזורה כחוט השני אמירה אחת ערכית, מוסרית, משמעותית ומהותית שתפקידה וכן ייעודה הם להיות אבן ואדן היסוד לאדם ולמין האנושי - לקיחת אחריות.

לאדם יש תפקיד מרכזי בעולם שאותו ברא עבורו ולכבודו האלוקים: "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". עליו יהיה לקחת אחריות על הבריאה, על הסביבה, על החי והצומח ועל האדמה - "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

זו האחריות המוטלת על האדם ועל המין האנושי - מאדם הראשון עד ימינו, אלא שכבר בתחילת האנושות שלוש פעמים בורח האדם מאחריות אישית, וממהר מתוך מנגנון הגנה עצמי להטיל את האשמה על אחרים.

הראשון שבורח מאחריות ומחפש מישהו אחר להאשים אותו הוא אדם הראשון. כאשר אלוקים ישאל אותו את שאלת השאלות: "אַיֶּכָּה?... הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" במקום להשפיל את מבטו בבושה, לקחת אחריות ולומר טעיתי, הוא מושיט אצבע מאשימה לעבר אשתו ואומר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל".

וזו האישה, הנשאלת על ידי ה': "מַה זֹּאת עָשִׂית?" במקום לומר טעיתי, ממשיכה בדרך הבריחה מהאחריות ומאשימה את הנחש: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".

ולצערה של האנושות כולה, התופעה הזו של אי לקיחת האחריות ממשיכה גם לדור הבא, כאשר קין ירצח את הבל, ויישאל אחר כך על ידי הקב"ה: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?", גם הוא במקום לקחת אחריות אישית על המעשה הנורא שעשה, מיתמם ועונה בציניות חמש מילים המסמלות יותר מכול את הרוע והאטימות: "וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?"

ערכי יסוד טמונים בפרשת בראשית ובסיפורי בריאת העולם, ואולי אחד המרכזיים שבהם הוא הערך הזה המצופה מהמין האנושי - ערך לקיחת האחריות.

הפתגם אומר: "לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוקי".

אין ציפייה שהאדם שנברא בְּצֶלֶם יהיה חף מטעויות. טעויות ושגיאות הן חלק מהחיים. אבל בהחלט יש ציפייה מהמין האנושי לקחת אחריות על החיים ועל כל הסובב אותם.

מנגנון ההגנה הכמעט אינסטינקטיבי של האדם לחפש תמיד אשמים אחרים ולהטיל את האחריות לטעויות על כל העולם ואשתו, לא מוביל אף אחד ושום דבר למקום טוב יותר, לעולם מוסרי יותר או למציאות חיים ערכית ואנושית יותר. ההיפך. גדולתו של האדם בעולם ויכולתו להשפיע וליצור עולם טוב יותר לא תבוא לידי ביטוי בניסיון ליצור "פוסטר הוליוודי" ותדמית מושלמת החפה מכל אשמה, אלא בדיוק ההיפך. יכולתו של האדם להיות שותף ליצירת עולם טוב יותר בכל המובנים תבוא לידי ביטוי דווקא בכך שיכיר בטעויותיו, ילמד מהן, ישתפר - וימשיך הלאה. כל זה נכנס תחת המילה הזו - אחריות.

לקיחת אחריות אישית תהיה התשובה האנושית ההולמת והמתאימה ביותר לשאלתו המהותית והנצחית של אלוקים את האדם הראשון ומאז את כל המין האנושי - "אַיֶּכָּה". רק כך יוכל האדם לממש את ייעודו ותפקידו בעולם ועל פני האדמה - "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

 

נַעֲשֶׂה אָדָם

מילה אחת שיש בה הכול - שיעור במנהיגות, בהתנהלות ציבורית, במידות ובענווה - "נַעֲשֶׂה".

יכול היה הקב"ה להרשות לעצמו לכתוב בתורה "אעשה אדם", ואף אחד לא היה מרים גבה ומתרעם. יש בעל בית לעולם, ובידו הכול, ואם הוא מחליט ליצור בני אדם, אז מי אנחנו שנחלוק עליו או נטיל ספק בהחלטתו.

ואף על פי כן, למרות שכל הכוחות והסמכויות בידיו, בחר הקב"ה להעביר לאנושות כולה קורס קצר במנהיגות ובמידות, וכל זאת באמצעות מילה אחת שנכתבה בלשון רבים ולא בלשון יחיד - "נַעֲשֶׂה", מילה שעוררה מיד את תשומת לב הפרשנים לבוא ולומר - "...ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם הוא בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב, שאמר לו מיכה ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מיימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה... אף כאן בפמליא שלו נטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין כדמותי בתחתונים הרי יש קנאה במעשה בראשית... אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה..." (רש"י).

חלל האוויר הציבורי מלא במלל בכל הנושאים הניצבים לפתחה של החברה. האולפנים, הערוצים, האתרים, הרשתות החברתיות וכדומה - כל אלו מלאים ומוצפים במומחים ובפרשנים למיניהם ולסוגיהם, ולכל אחד יש מה להגיד בלהט כאשר הוא בטוח שהוא צודק ושהאחרים טועים, וכל אחד יודע בדיוק מה הפתרון לכל הבעיות ואת מי צריך להאשים, ורק אם יעשו כדבריו יבוא לציון גואל ומרפא.

ומקומה של הענווה נפקד.

וכשאין ענווה, הדוגמה האישית מאין תימצא? והיכן הם המנהיגים שבשעת המלחמה כמשה רבנו בשעתו, יתכבדו וירדו ממקום מושבם הנוח והמרופד, ישבו על אבן ולא על כורסה, מתוך נראות ציבורית של "עימו אנוכי בצרה", ירימו ידיהם לאביהם שבשמיים ויעוררו את העם לתפילה, לאמונה, לאחריות, לערבות הדדית ולחוסן נפשי ורוחני?

"נעשה אדם" - ענוותנותו של הקב"ה למדנו מכאן.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת

עניין קריאת השמות תופס מקום מרכזי בתהליך בריאת העולם בפרשת בראשית ולאורך כל ספר בראשית. התורה מספרת ומתארת לנו פעם אחר פעם ובהרחבה מי נתן את השם - האב, האם או האלוקים, למי ניתן השם ומה ההסבר לשם שניתן.

מיד לאחר בריאת העולם מביא ה' אל אדם הראשון את כל החיות והעופות, ומבקש מאדם הראשון לקרוא להם שמות:

"וַיִּצֶר ה' אֱלוֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ".

וזה אכן מה שעושה האדם: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם", וזה ממשיך גם למתן השם לעֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".

שמו של האדם איננו רק עניין טכני המיועד לזיהוי. אין דבר אישי, אינטימי ורגשי יותר מהורים הנותנים שם לילדיהם. מתן השם הוא גם מתן משמעות. יש הורים הקוראים לילדיהם על שם מישהו יקר, ובכך מנציחים וממשיכים את שמו וזכרו, יש הנותנים שם המזכיר אירוע משמעותי מסוים וכן הלאה הסברים לשמות. אחד הפירושים לכך שבני ישראל נגאלו ממצרים הוא שזה קרה בזכות "שלא שינו את שמם" - שלא שינו את זהותם ואמונתם.

כשאנחנו מברכים את הילדים, כפי שעשה יעקב אבינו לפני מותו, אנו אומרים: "...יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי...".

בדיוק על הנקודה הזו של השמות מיקדו אויבי ישראל לדורותיהם את מטרתם. כך בתהילים: "אָמְרוּ [אויבי ישראל] לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד".

בדרכם של אותם אויבים מלפני אלפי שנים הלכו גם אויבי ישראל באירופה לפני כשמונים שנה, כאשר בחרו להחליף את השם במספר המקועקע על הזרוע, ובכך לבטל את השם, הזהות וכבוד האדם. אין דבר אינטימי יותר מהורים הקוראים שם לילדיהם, ומוסיפים לכך כינויי חיבה המביעים קשר רגשי ואינטימי עמוק, ואין דבר מנוכר, מנותק ומרוחק יותר מלתת לאדם מספר חסר כל ייחוד ומשמעות כאילו היה בהמה בעדר.

שמו של האדם הוא זהותו ומעטפת השתייכותו התרבותית, הערכית והלאומית. כנגד הקשר והרצף הבין־דורי הזה בדיוק יילחמו דורשי רעתו של עם ישראל.

עם בריאת העולם, על כל אשר בו, מטיל האלוקים על האדם את המשימה לתת משמעות לכל הנבראים - עופות, בעלי חיים ואנשים. מתן השם ייצור תקשורת ויחסי קירבה אינטימיים בין האדם לכל הנבראים.

העולם שנברא זה עתה זקוק למשמעות, לזהות ולכיוון. את כל אלו יעשה האדם על ידי מתן השמות לנבראים, וכך יעשו ההורים לאורך כל הדורות כשיתנו שם לילדיהם: "הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".

פרשת נח

בַּדּוֹר הַזֶּה

כל דור וההתמודדויות שלו, ולא דומה דור אחד למשנהו לא בשאלות ולא בתשובות, לא באתגרים ולא במשברים, לא בתהליכים ולא בפתרונות. הרצון לעשות "גזור והדבק" מדור לדור כדי לתת מענה לשאלות ולבעיות עכשוויות, בדרך כלל נדון לכישלון מהסיבה הפשוטה שבדיוק כשם שהיום כבר לא מתקשרים על ידי אסימונים מטלפון ציבורי, כך גם לא מתמודדים עם אסימונים מהעבר מול בעיות של ימינו.

תיבת נח היא פתרון טקטי־זמני, ולא אסטרטגיה לחיים.

לפעמים אין ברירה ויש צורך להכניס חולה במחלקה לבידוד כדי שלא יידבק מזיהום כזה או אחר, לפעמים אין ברירה ויש צורך להגביה חומות ולהיכנס לתיבה כדי לשרוד. העם היהודי היה מומחה עולמי להתכנסויות בתיבות נח למיניהן. אם רצונו של העם היה לשרוד פיזית ורוחנית, לא הייתה לו ברירה במשך אלפי שנות גלות אלא להיכנס ולהתכנס בתיבות הנח שלו בעיירה, בעיר, בגטו, במלאח ובשטייטל. כל כך הרבה רוחות וסערות מבית ומחוץ תקפו אותו. מבית, רוחות של כתות וזרמים שונים, התבוללות, פילוגים ומלחמות אחים, ומחוץ, כל שונאי ישראל לדורותיהם ולסוגיהם שרק חיכו לרגע שבו יוכלו לשבור את גופו ואת רוחו של העם.

לכן היהודים האנוסים בספרד ובפורטוגל ירדו למרתף להדליק נרות שבת, והיהודים בשואה התפללו במחתרת, והיהודים באירופה נלחמו בהתבוללות, ויהודים בכל מקום בעולם הבינו שאם חפצי חיים הם - עליהם להתאים בכל דור ודור את תיבת הנח הרלוונטית לדור שלהם.

משקמה המדינה נוצרה מציאות חדשה שהעלתה במלוא חריפותה את השאלה המהותית - האם מדינת ישראל היא עוד סוג של "תיבת נח", אליה נכנסים, מתקבצים ובאים כדי להינצל מהסערות ומהמבול בחוץ, ולכן ליתר ביטחון קונים בה דירה שתשמש מקלט חלילה לעת הצורך אם האנטישמיות תגבר? או שמדינת ישראל היא לא תיבת נח, ולא סוג של אקווריום סגור המאפשר תנאים מלאכותיים נוחים לדגים, אלא מציאות חיים חדשה הדורשת מהדור הזה של "עם חופשי בארצנו" לצאת מן התיבה, העיירה והגלות, ולהתחיל לנהל חיים יהודיים על היבשה.

הרבה סכנות יש מחוץ לתיבה, באותה מדינה בארץ ציון וירושלים. הרבה אתגרים, מהמורות, משברים והתמודדויות, אבל כל אלו נעשים תוך כדי בניית חיים, חברה ועם על היבשה מחוץ לתיבה, ולא תוך כדי הסתגרות בתיבה עד המבול הבא, ומנגנון הכחשה של "אחריי המבול".

המילים שאותן אומר הקב"ה על נח: "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה", מדגישות את עניין ההתייחסות דווקא לאותו דור - "בדור הזה". באותו הדור של נח זו הייתה הדרך להיות צדיק, ובאותו הדור של נח הכניסה לתיבה הייתה הפתרון הנכון והראוי והמעשי ביותר כדי להינצל מהמבול. במשך אלפי שנים, כאשר יהודים חשו רוחות סוערות המבשרות על מבול המתרגש לבוא עליהם, הייתה בהם התבונה ללמוד מפרשת נח ולהכין לעצמם מבעוד מועד תיבות נח לברוח אליהן ולהתכנס בתוכן עד יעבור זעם.

בדור הזה של הקמת המדינה, השאלות האסטרטגיות המהותיות על תפקידה של המדינה לעם היהודי מבחינה פיזית ומבחינה רוחנית צריכות להישאל במלוא עוזן. האם המדינה היא עוד סוג של עיירה בגלות, אמנם עיירת היי־טק מפותחת, אך עדיין עיירה, או שהמדינה היא משהו אחר, שמצריך שינוי חשיבה מהותית והבנה כי בדור הזה צריכים להינתן תשובות ופתרונות שיהיו רלוונטיים ומעשיים למציאות הנוכחית, ולא נכון יהיה לקחת פתרונות של תיבות נח כאלו ואחרות מן העבר ולנסות ליישם אותם בדור הזה.

זה דור דורשיו. ודרישות הדור הזה לחיים יהודיים גדולים ומלאים הן דרישות של דור שכבר לא רוצה לחיות סגור בתיבה, אך גם לא רוצה להתבולל במרחב.

הדור הזה מחפש את הדרך שבה עליו לנהוג ולחיות כיהודים, כדי לזכות שייאמר גם עליו: "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".

שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים

שני תהליכים מרתקים, מכוננים והפוכים לחלוטין זה מזה מתרחשים בעולם.

מצד אחד - בעקבות סיבות כאלו ואחרות, כשאחת המרכזיות שבהן היא הטכנולוגיה והתקשורת - הפך העולם להיות כפר גלובאלי אחד גדול, שלמתבונן מבחוץ או לגולש במחשב וברשתות החברתיות נראה כמו עולם של שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

אירועים שמתרחשים בקצה אחד של כדור הארץ מגיעים תוך שניות אל מיליארדי מחשבים וטלפונים חכמים בקצה עולם. לווייתן מתעטש באוקיינוס באוסטרליה, ובקצה אלסקה אומרים לו לבריאות. הבורסה נופלת בפאתי מזרח ותוך שעות נופלות כל הבורסות אחריה ברחבי מערב. השפה, הלבוש, האופנה, התרבות, המוזיקה, הספורט, האמנות וכן הלאה הפכו להיות במובנים רבים חסרי גבולות, אוניברסאליים, וסוככים בכנפיהם על מיליארדי בני אדם ברחבי העולם. מטבע אחד מחבר את מרבית אירופה לשוק אחד גדול, ושחקן כדורגל מכניס גול במשחק שמשודר בשידור חי לכל העולם - ומיליארדי בני אדם בו בזמן בקצוות תבל קופצים ומריעים. כפר גלובאלי אחד גדול - שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

ומצד שני - בדיוק הפוך. מדינות וקבוצות דתיות, שבטיות, לאומיות ואתניות חשות שהן מאבדות את זהותן, את ייחודן, את תרבותן ואת מורשתן - ומתחילות להיאבק על עצמאותן. לפתע אנו עדים למלחמות עצמאות של כל מיני מסגרות לאומיות ודתיות כאלו ואחרות המנסות לשמר את מורשתן, את הייחודיות ואת הזהות, כדי לא להיטמע ולהתבולל בכפר הגדול הזה שמטשטש גבולות ומבולל זהויות ותרבויות.

מהבחינה הזו, העם היהודי מאז ומעולם הקפיד לשמור על זהותו. התכונה הזו של הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב, שאותה היטיב לתאר בלעם, הייתה לחלק מהאפיון של העם היהודי באשר הוא.

נוח נכנס לתיבה להימלט מגורל האנושות, אברהם העברי נשאר מעבר, במצרים לא שינו את שמם ולשונם, וכן הלאה לאורך כל הדורות, נאבק העם היהודי במגמה העולמית הזו של שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.

על פניו, זה נשמע יפה ומפתה. סיסמה מושכת ונעימה של אחדות וביחד, מטרייה גדולה שתחת כנפיה נכנסת האנושות כולה, תוך טשטוש הזהות והייחודית של כל אחד מחלקי השלם הזה.

רבים וטובים הלכו שבי אחרי הרעיון הזה - וכך במו ידיהם הביאו על עצמם את קיצם התרבותי, הרוחני והלאומי.

חסד עשה הקב"ה עם העולם כאשר פירק את האחדות המזויפת הזו: "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר", וחסד עשה הקב"ה עם עַם ישראל שטבע בו את תכונת "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".

הדרך לאחדות לא עוברת דרך סיסמאות יפות שאחריתן טשטוש הזהות וההתבוללות התרבותית של כל אחד מחלקי השלם. הדרך לאחדות היא ביכולת לשמר את העבר, המורשת, המסורת, התרבות והזהות - ומתוך כך ליצור הרמוניה אנושית. כך בתזמורת - בה כל כלי יודע את מקומו, ייחודו צליליו ותפקידו - וביחד נוצרת ההרמוניה, כך גם האנושות - כל קבוצה ועם שיידעו לשמר את זהותם ולשרוד תרבותית - יצליחו להתאחד לבניית עולם חדש ומתוקן של אחרי המבול, ושל אחרי פירוק המגדל ופיזור אנשיו.

צֵא מִן הַתֵּבָה

במובנים רבים דמותו של הנביא היא דמות טראגית.

מצד אחד - בציווי האלוקים עליו להזהיר ולומר לציבור את האמת הנוקבת בלי כחל וסרק. הנביא לא צריך למצוא חן בעיני אף אחד, הוא לא זקוק לקולות המתפקדים בפריימריז ולא חושש מבחירות. הנביא הוא איש אמת שתפקידו לייצג את דבר האלוקים והאמת, לומר לעם את האמת גם אם היא לא נעימה, ולהציף רף ערכי ומוסרי שעל העם לעמוד בו.

אלא שמצד שני, הנביא גם סופג ביקורת קשה מהציבור שבסך הכול רוצה קצת שקט, שיעזבו אותו במנוחה, וש"אחרי המבול". לאנשים אין כוח לנביאים שמטיפים להם מוסר, דורשים מהם להשתנות, ושמזהירים אותם מפני מציאות קשה ועתיד מר. כך טבעו של האדם - לחיות את הרגע, לא לחשוב יותר מדי על המחר, ולדחות כל מיני נבואות זעם, במיוחד כאלו המטיפות לו מוסר ודורשות ממנו לעשות מעשה, להשתנות, ולהשתפר.

לכן הנביא כל כך מתוסכל. הוא צועק על שחיתות, על עוולות ועל אמות מוסר ירודות, אבל לאנשים אין רצון ואין כוח להקשיב.

כזה היה נוח, גיבור פרשת השבוע הקרובה שלנו. הוא באופן אישי היה "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו", אבל סביבתו הייתה "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס".

במצב הזה - שתי אפשרויות לפניו. או להתייאש מהציבור ומהמצב, להיכנס אל התיבה הפרטית שלו, ולנסות להציל לפחות את עצמו, או לחרוק שיניים, לא לוותר, ולנסות עד כלות לתקן ולשפר ככל הניתן. בשני המקרים הוא עתיד לשלם מחיר אישי כבד.

נוח בחר בתיבה, שאכן בטווח הקצר כנראה לא היה מנוס מלברוח אליה ולחכות בתוכה עד יעבור זעם, אבל לטווח הארוך כך לא פותרים בעיות. מבעיות לא בורחים אל תוך התיבה, עם בעיות מתמודדים בעולם הריאלי והגדול.

לכן, בסוף המבול, מצווה ה' את נוח: "צֵא מִן הַתֵּבָה". התיבה אמנם התגלתה כעיר מקלט טובה, אבל בסופו של דבר היא כמו אקווריום לדג - מקום נוח ונעים, אך לא סביבת הגידול והחיים הטבעית שלו.

הציווי הזה "צֵא מִן הַתֵּבָה", לא נאמר רק לנוח בזמנו, אלא גם לכל אחד מאיתנו בזמן הזה, רווי המשברים והאתגרים הפיזיים, החינוכיים והערכיים.

הציווי "צֵא מִן הַתֵּבָה" איננו רק ציווי טכני־פיזי שנאמר לנוח בזמנו. זו אמירה עקרונית ומהותית על דרך החיים הנכונה והראויה לכל אלו המסתגרים איש איש באמונתו ובתיבתו, וחושבים שבכך הם יינצלו מהמבול.

צֵא מִן הַתֵּבָה - זו קריאה לכל אחד ואחד ולכל קבוצה וקבוצה - צאו מאזור הנוחות שלכם, מתיבת הנוח הפרטית והנעימה שלכם, ותתמודדו עם המציאות כמו שהיא על כל אתגריה, משבריה וערכיה.

אם נשכיל לצאת כל אחד וכל קבוצה מהתיבה הפרטית שלה, להתרומם מעל האינטרס הזמני הצר, ולגלות אחריות לכלל, נוכל בכוחות משותפים להשיט את הספינה של כולנו אל חוף מבטחים.

 

מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם

עם בריאת העולם, ולאחר רצף של משברים, בלבולים וגלגולי אחריות בין אדם לחווה ולנחש, לאחר הרצח של הבל בידי קין והשחיתות של דור המבול, נוצר הצורך לעשות לעולם "ריסטארט", לארגן ולייצב סדר עולמי חדש, ולהגדיר מה מערכת היחסים הנדרשת בין האדם לאלוקיו, בין אדם לאדם, בין בני האדם לבעלי החיים ולטבע הסובב אותם, וכן להגדיר באופן מדויק יותר מה התרגום המעשי של המשפט המחייב "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

בנקודת הזמן ההיא, לאחר שנוח, משפחתו ובעלי החיים יוצאים מן התיבה לאחר המבול שכילה את היקום כולו, מתחילה האנושות לצעוד את צעדיה הראשונים מחדש. בשלב הזה מודיע האלוקים לבני האדם מהם כללי המשחק, ומהו הערך העליון על פני כדור הארץ: "...מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

ארבעה ערכים מרכזיים נמצאים כאן, והם העומדים ברומו של עולם ובליבו של כל אדם.

הראשון - "מִיַּד אִישׁ אָחִיו" - הגדרת האחר היא "אָחִיו", ובין בני האדם צריכה לשרור אחווה.

השני - היחסים בין בני האדם־האחים יהיו מושתתים על ערכי האחריות האישית והערבות ההדדית: "מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם".

השלישי - קדושת החיים היא הערך האנושי העליון ביותר, והפגיעה בחיי אדם היא הפשע האנושי החמור ביותר - "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ".

הרביעי - "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". בני האדם נבראו בצלם, ומתוקף העובדה הזאת, שלא כמו מבעלי החיים, נדרשת מהם רמה מוסרית, ערכית ואנושית, שתייחד ותרומם את בני האדם למלא את ייעודם על פני האדמה.

מאז המבול וסיפור נוח עבר העולם תהפוכות רבות, ועברה האנושות טלטלות עוצמתיות. דורות רבים מדי התנכרו לערכי היסוד הללו של קדושת החיים, כבוד האדם, יחס של אחווה ותובנה שכולם ברואי בצלם. בעוון ההתנכרות הזו שילמה האנושות מחיר כואב.

עם היציאה מהתיבה, נכרתה ברית בין אלוקים לבני האדם, בין בני האדם בינם לבין עצמם, ובין המין האנושי לטבע כולו - לצומח, לבעלי החיים ולכל מה שסובב אותו. כאשר הופרה הברית, וזוהמו יחסי האנוש, כמו גם הסביבה והטבע - נגבה מהמין האנושי מחיר כואב.

תיבת נוח הפיזית והסמלית הניצבת לה אי שם על הרי אררט, היא מגדלור, מצפון ומצפן, ובעיקר תמרור אזהרה לאלו הרוצים להפר את מערכת האיזונים העדינה והרגישה בין האדם לאלוקיו, לחבריו ולסביבתו, ולאלו המחללים את קדושת החיים ואת צלם האלוקים שנמצא בכל אדם - "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

 

 

וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם

השאיפה האנושית להתקדם, לצמוח, לשכלל, לפתח ולייצר, בבסיסה היא שאיפה ראויה ורצויה.

הרצון הזה לפרוץ גבולות, לגלות עולמות, ולהתקדם מכל הבחינות, היא זו שהניעה בני אדם לאורך כל הדורות להוסיף דעת, ולפתח עולמות חדשים ומרתקים בכל תחומי החיים - רפואה ובריאות, טכנולוגיות חדשניות, חקלאות מודרנית, תעשיות החלל וכן הלאה.

כבר בתחילת האנושות המצב הוא לכאורה אידיאלי - כפר גלובאלי: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים".

לו זה היה נשאר כך, אולי הכול היה מצוין. אלא שהאנשים לא הסתפקו בכך. הם רצו משהו הרבה יותר חזק, הרבה יותר גדול, הרבה יותר גבוה - הם רצו להחליף את אלוקים ולשלוט על העולם: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם".

המילה "לָּנוּ", המופיעה פעמיים בפסוק הזה, עוררה את חשדם של חז"ל שכוונת האנשים לא הייתה תמימה כל כך, והמניע שלהם לא היה מתוך רצון להיטיב את האנושות, אלא שהם באו מתוך מגלומניה אנושית, עם רצון להגיע עד השמיים, להחליף את אלוקים, ולנהל את העולם.

כך לשונו של פרשן המקרא האיטלקי רבי עובדיה ספורנו (1549-1476): "ויאמרו הבה נבנה לנו עיר - זאת הייתה עצת שרי הדור להמליך את נמרוד על כל המין האנושי... והכונה בזה הייתה שהמלך על אותה העיר ימלוך על כל המין האנושי...".

כל שאיפה לחידוש וליצירה חדשה צריכה להיבחן בשתי שאלות יסוד: מה המניע, ומהן מערכות האיזונים והבלמים שיפקחו על כך שהיצירה הזו לא תחרוג מגבולותיה, ותהפוך מתועלת לנזק, מדבר המביא ברכה לאנושות, לסכנה קיומית למין האנושי.

אילו הייתה כוונת אנשי אותו הדור לבנות מגדל כדי לקדם את האנושות בתחומי העשייה השונים - הרפואה, הבריאות, זכויות האדם, החסד וכדומה - אולי לא היה שום פסול במגדל גבוה.

אולם כאשר המניע הוא כוחני, שחצני ומגלומני: "נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", ללא מערכות של שמירה על האתיקה האנושית ועל גבולות הגזרה - מגדל שכזה טומן בחובו סכנה גדולה של בני אדם שלא יודעים את הגבול האנושי, ומנסים לחדור למקומות שאינם מיועדים להם.

על כך אמר דוד המלך בתהילים: "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".

על בני האדם להכיר את מגבלות מיקומם האנושי על האדמה הזאת, לשמור עליה ולפתחה, ובמקביל להגביל את שאיפותיהם שלא תהפוכנה להיות הרסניות לאנושות כולה.

מגדל גבוה שיביא ברכה לאנושות - יכול להיות דבר מבורך.

מגדל גבוה שיהיה מקום ומקור לכוחניות, לדיקטטורה ולשליטה חסרת גבולות על המין האנושי - יש להרוס "כשהוא עוד קטן", כדי למנוע השחתה, וכדי לשמור על צלם האדם וכבודו.