משפחה של שקרנים

הבן שלי ג'וני מת.
ג'ונתן סינְקְלֶר דֵניס, ככה קראו לו. הוא מת בגיל חמש־עשרה.
כי היתה שריפה, ואני אוהבת אותו וגרמתי לו עוול ואני מתגעגעת אליו. הוא לעולם לא יהיה גבוה יותר, לא יחיה בזוגיות, לא יתאמן לעוד מרוץ, לא יטוס לאיטליה כמו שהוא רצה, ולעולם לא ייסע ברכבת הרים שמתהפכים בה עם הראש למטה. לעולם לא. לעולם לא יעשה שום דבר.
ובכל זאת, לעתים קרובות הוא מבקר במטבח שלי באי בּיצְ'ווּד.
אני רואה אותו בשעת לילה מאוחרת, כשאני לא מצליחה לישון ויורדת למזוג לי קצת ויסקי. הוא נראה בדיוק כמו אז, כשהוא היה בן חמש־עשרה. השיער הזהוב שלו מזדקר, כמו עשבים. האף שלו צרוב משמש. הציפורניים כסוסות, ובדרך כלל הוא במכנסי גלישה קצרים וקפוצ'ון. לפעמים הוא לובש מעיל רוח כחול משובץ, כי נהיה קר בבית.
אני מרשה לו לשתות ויסקי, כי בלאו הכי הוא מת. מה כבר יכול לקרות לו? אבל ברוב המקרים הוא מעדיף שוקו חם. רוח הרפאים של ג'וני אוהב לשבת על הדלפק ולחבוט ברגליים יחפות בארונות התחתונים. הוא מוציא את אבני השבץ־נא הישנות, ותוך כדי שיחה הוא מרכיב כל מיני משפטים על הדלפק. שהמנה בצלחת לא תהיה יותר גדולה מהתחת. תשובה שלילית היא לא אפשרית. כדאי להיות חביבים גם כשלא חייבים. דברים כאלה.
לא פעם הוא מבקש שאני אספר לו על המשפחה שלנו. "תספרי לי על הנעורים שלכן," הוא אומר הלילה. "כשהייתן צעירות, את ודודה פֶּני ודודה בֶּס."
אני לא אוהבת לדבר על התקופה ההיא. "מה אתה רוצה לדעת?"
"מה שלא יהיה. מה עשיתן. בילויים ותעלולים. כאן, באי ביצ'ווד."
"הכול היה כמו עכשיו. שטנו בסירות. שחינו. טניס, גלידה, בשר על האש."
"והיחסים ביניכן היו טובים בתקופה ההיא?" הוא מתכוון ליחסים ביני לבין שתי האחיות שלי, פני ובס.
"בדרך כלל."
"הסתבכתן בצרות לפעמים?"
"לא," אני אומרת. ואז מוסיפה, "כן."
"באיזה עניין?"
אני מטלטלת את ראשי.
"תספרי לי," הוא לוחץ עלי. "מה הדבר הכי נורא שעשיתן? קדימה. תשפכי."
"לא!" אני צוחקת.
"כן! בקשה־בקשה־בקשה? הדבר הכי נורא שעשיתן בתקופה ההיא. תספרי לַבֵּן המת המסכן שלך את כל הפרטים המגעילים."
"ג'וני."
"בחייך, לא יכול להיות שזה עד כדי כך נורא," הוא אומר. "אין לך מושג איזה דברים ראיתי בטלוויזיה. הרבה יותר גרועים מכל מה שיכולתן לעשות אז, בשנות השמונים של המאה הקודמת."
אני מניחה שג'וני רודף אותי כי בלי תשובות הוא לא יכול לנוח בשלום על משכבו. הוא כל הזמן שואל אותי על המשפחה שלנו, משפחת סינקלר, כי הוא מנסה להבין את האי הזה, את האנשים שחיים בו, ולמה אנחנו מתנהגים ככה. את ההיסטוריה שלנו.
הוא רוצה לדעת למה הוא מת.
אני חייבת לו את הסיפור הזה.
"בסדר," אני אומרת. "אני אספר לך."
 
שמי המלא הוא קרוליין לֶנוֹקְס טאפְט סינקלר, אבל אנשים קוראים לי קֶרי. נולדתי ב-1970. הסיפור הזה קרה בקיץ שבו הייתי בת שבע־עשרה.
בשנה ההיא שלושת הבנים באו לחופשה באי ביצ'ווד. ובשנה ההיא ראיתי רוח רפאים בפעם הראשונה.
מעולם לא סיפרתי את הסיפור הזה לאף אחד, אבל נדמה לי שזה הסיפור שג'וני צריך לשמוע.
הסתבכתן בצרות לפעמים? הוא שואל. תספרי לי. מה הדבר הכי נורא שעשיתן? קדימה, תשפכי... הדבר הכי נורא שעשיתן בתקופה ההיא.
לא יהיה קל לספר את הסיפור הזה. למעשה, אני לא בטוחה שאני יכולה לספר אותו במלוא הכנות, אבל אני אנסה.
כי כל חיי הייתי שקרנית.
זה לא דבר נדיר במשפחה שלנו.

2.
שנות הילדות שלי הן רצף מטושטש של בקרים חורפיים בבוסטון. אחיותי ואני במגפיים ובכובעי צמר מעקצצים. ובימי לימודים, בתלבושת אחידה — סוודרים עבים וחצאיות קפלים. שעות אחר צהריים בבית הגדול, ושיעורי בית מול האח. כשאני עוצמת את העיניים, עולה לי בפה טעם של עוגת וניל מתוקה, ואני מרגישה את האצבעות הדביקות. החיים היו סיפורים לפני השינה, פיג'מות פלנל וכלבי גולדן רטריבר.

היינו ארבע בנות. בכל קיץ נסענו לאי ביצ'ווד. אני זוכרת ששחיתי בגלי האוקיינוס העזים עם פני ובס, ואמא ורוזמרי התינוקת ישבו על החוף. תפסנו מדוזות וסרטנים ושמנו אותם בדלי כחול. רוח ואור שמש, מריבות קטנות, שיחקנו בבנות ים ואספנו אבנים.

אמא שלנו, טיפֶּר, ערכה מסיבות נהדרות. כי היא היתה בודדה. לפחות בביצ'ווד. אמנם הגיעו אורחים מדי פעם, ובמשך כמה שנים באו לאי גם דוד דין והילדים שלו. אבל אמא שלי פרחה בארוחות ערב חגיגיות וארוחות צהריים ארוכות עם חברים טובים. היא אהבה אנשים והצטיינה בטיפוח יחסים איתם. ומכיוון שבאי לא היו הרבה אנשים, היא יצרה שעשועים משלה וערכה מסיבות גם כשאף אחד לא בא לבקר.

כשהיינו קטנות, ההורים שלנו לקחו אותנו לאֶדגַרטָאוּן בכל יום עצמאות, בארבעה ביולי. אדגרטאון הוא כפר ליד הים באי מַרתָה'ס ויניארד, שכולו גדרות עץ לבנות. כשנסענו לשם ביום העצמאות, אכלנו צדפות מטוגנות עם רוטב טרטר בקעריות קרטון, ואחר כך קנינו לימונדה בדוכן שמול כנסיית אוֹלְד וֵיילינג. ישבנו על כיסאות נוח, אכלנו וחיכינו לתהלוכה. כל בית עסק מקומי הכין לעצמו עגלה מקושטת. אספני מכוניות עתיקות צפרו בגאווה כשעברו. לוחמי האש של האי הציגו את הכבאיות הישנות ביותר שלהם. תזמורת יוצאי צבא ותיקים ניגנה שירי לכת של ג'ון פיליפ סוּזה, ואמא שלי שרה: Be kind to your fine-feathered friends / For a duck could be somebody's mother.¹

לא נשארנו לזיקוקים אלא הפלגנו בחזרה לביצ'ווד, ומהמזח המשפחתי רצנו אל המסיבה האמיתית.

המרפסת של בית קלרמונט היתה מעוטרת בשרשראות של נורות קטנטנות, ושולחן הגן הגדול, שניצב על המדשאה, היה ערוך בכחול ולבן. אכלנו קלחי תירס, המבורגרים ואבטיח. ואמא הכינה תמיד עוגה בצורת דגל ארצות הברית וקישטה אותה באוכמניות ובפטל. כך בכל שנה.

אחרי ארוחת הערב היא נתנה לכולנו זיקוקים אישיים, ואנחנו צעדנו לאורך שבילי העץ המובילים מבית אל בית, ושרנו במלוא גרון שירים מלאי אהבת מולדת: America the Beautiful, This Land is Your land, Be Kind to Your Fine Feathered Friends.²

כשהחושך ירד, נאספנו בחוף הגדול. מנהל התחזוקה — דמיטריוס בתקופה ההיא — ירה זיקוקים. בני המשפחה ישבו על שמיכות כותנה, והמבוגרים החזיקו כוסות שקוביות קרח צלצלו בתוכן.

כיום אני מבינה שיש בשירים האלה גם בעייתיות מסוימת, וקשה לי להבין איך הורי המשכילים לא הבחינו בזה. אבל הזיכרונות לא נמוגים.

 

מעולם לא עלה על דעתי שמשהו לא בסדר באופן שבו אני משתלבת במשפחה שלנו, עד היום ההוא, כשהייתי בת ארבע־עשרה. באוגוסט 1984.

הגענו לאי כבר בחודש יוני וגרנו בקלרמונט. הבית נקרא על שם בית הספר שאבא שלנו, האריס, למד בו בילדותו. דוד דין ובני הדודים שלי גרו בבית פֶּוֶונסי, שנקרא על שם משפחת פוונסי מספרי נרניה. בכל קיץ הגיעה גם אומנת לילדים, והיא התגוררה בבקתת האווז. מגורי הצוות שימשו את סוכנת הבית, את מנהל התחזוקה ואנשי צוות מזדמנים אחרים, אבל רק סוכנת הבית ישנה שם בקביעות. האחרים חזרו בדרך כלל לבתים שלהם ביבשת.

כל הבוקר שחיתי עם האחיות שלי ועם יארדלי, בת דודתנו. אכלנו כריכי טונה עם סלרי מהצידנית שהיתה מונחת לרגליה של אמא. הרגשתי מנומנמת מארוחת הצהריים ומכל הפעילות, ולכן נשכבתי על השמיכה והנחתי יד על רוזמרי, שהיתה אז בת שמונה. היא נימנמה לידי על השמיכה, זרועותיה היו מכוסות עקיצות יתושים ורגליה מלאות חול. השיער של רוזמרי היה זהוב, כמו של כולנו, וגלש בגלים סבוכים. לחייה הרכות היו ורדרדות כמו אפרסק, וידיה ורגליה היו צנומות. וגם היו לה נמשים; ונטייה לכווץ את העיניים; וצחוק טיפשוני. רוזמרי שלנו. היא היתה ריבת תות, גלדים בברכיים, ויד קטנה בידי.

נימנמתי קצת בזמן שהורי דיברו. הם ישבו על כיסאות נוח מתחת לשמשייה לבנה, לא רחוק מאיתנו. התעוררתי כשרוזמרי התהפכה על הצד, המשכתי לשכב בעיניים עצומות והרגשתי אותה נושמת מתחת לזרועי.

"זה לא כדאי," אמרה אמא. "פשוט לא."

"אין טעם שהיא תסבול, אם אפשר לתקן את זה," השיב אבא.

"אני לא מזלזלת ביופי, אבל זה לא העיקר. אתה מתנהג כאילו יופי הוא חזוּת הכול."

"לא מדובר על יופי. מדובר על עזרה לאדם שנראה חלש. היא נראית מטופשת."

"בשביל מה הבוטות הזאת? אין צורך להגיד דבר כזה."

"אני מעשי."

"יותר מדי אכפת לך מה אנשים חושבים. זה לא צריך לעניין אותנו."

"מדובר בניתוח שגרתי. אצל רופא מנוסה מאוד."

שמעתי שאמא מציתה סיגריה. כולם עישנו בתקופה ההיא. "אתה לא חושב על האשפוז בבית החולים," טענה טיפר. "דיאטת נוזלים, נפיחות, כל זה. הכאב שהיא תצטרך לסבול."

על מי הם מדברים?

איזה ניתוח? דיאטת נוזלים?

"היא לא לועסת כמו שצריך," אמר האריס. "זאת פשוט עובדה. 'הדרך הטובה ביותר להיחלץ היא לעבור את כל הדרך.'"

"אל תצטט לי את רוברט פְרוֹסְט עכשיו."

"אנחנו צריכים לחשוב על התוצאה הסופית, ולא לדאוג איך היא תגיע לשם. לא יזיק לה להיראות..."

הוא שתק רגע, וטיפר ניצלה את ההפוגה. "בעיניך, כאבים הם כמו אימון כושר או משהו דומה. מין מאמץ כזה. מאבק."

"אם מתאמצים — מרוויחים."

שאיפה מהסיגריה. ריח האפר התערבב במליחות האוויר. "לא כל כאב מביא תועלת," אמרה טיפר. "לפעמים כאב הוא סתם כאב." שתיקה קלה. "כדאי לשים לרוזמרי קרם הגנה? היא כבר ורודה."

"אל תעירי אותה."

שתיקה נוספת. ואז: "קרי יפה כמו שהיא," אמרה טיפר. "והרי יצטרכו לחתוך את העצם, האריס. לחתוך את העצם!"

קפאתי.

הם דיברו עלי.

לפני שבאנו לאי, הייתי אצל אורתודונט ואחר כך אצל מנתח פה ולסת. זה לא הפריע לי. כמעט לא התייחסתי לזה. חצי מהילדים בבית הספר הסתובבו עם ברזלים בשיניים.

"חבל שמשהו יכשיל אותה," אמר האריס. "הפנים שלה, כמו שהם, עלולים להכשיל אותה. מגיע לה להיראות כמו בת סינקלר: חזקה גם מבחוץ, כי היא חזקה מבפנים. ואם זה מה שצריך לעשות בשבילה, אז זה מה שצריך לעשות."

ואז הבנתי שהם מתכוונים לשבור לי את הלסת.

 

 

3.
כשדיברנו על זה בסופו של דבר, אמרתי להורים שלי שאני לא רוצה. אמרתי שאני לועסת בסדר גמור (אם כי המנתח לא הסכים איתי). אמרתי שאני מרוצה מעצמי. ושיעזבו אותי במנוחה.

האריס הדף את הטיעונים שלי. בכל הכוח. הוא דיבר איתי על סמכות של רופאים ולמה הדעה שלהם היא המכרעת.

טיפר אמרה לי שאני מקסימה, יפה ומיוחדת. היא אמרה לי שהיא מתה עלי. טיפר היתה אישה טובה ופשוטה, יצירתית ונדיבה, שהעדיפה להעביר את הזמן בנעימים. ותמיד אמרה לבנות שלה שהן יפות. ובכל זאת היא חשבה שכדאי לי לשקול את הניתוח. למה לא דחינו את ההחלטה? למה לא התלבטנו עוד קצת? הרי שום דבר לא בער.

שוב סירבתי, אבל עמוק בלב התחלתי להרגיש שאני טועה. שהפרצוף שלי לא בסדר. שבגלל הלסת אני נראית חלשה. מטופשת. שבגלל יד גורל ביולוגית, אנשים יסיקו מסקנות על האופי שלי. עכשיו שמתי לב שאנשים מסיקים מסקנות כאלה באופן די קבוע. מדברים אלי בנימת התנשאות. כאילו הם אומרים, הבנת את הבדיחה?

התחלתי ללעוס לאט, לוודא שהפה שלי סגור טוב־טוב. פיתחתי חוסר ביטחון בשיניים שלי, לא הייתי בטוחה שהן טוחנות את המזון כמו שיניים של אחרים. הרגשתי כאילו הן נסגרות בצורה משונה.

כבר ידעתי שבנים לא חושבים שאני יפה. אמנם הייתי מקובלת — השתתפתי במסיבות ואפילו נבחרתי לנציגת השכבה במועצת התלמידים — אבל תמיד הייתי בין האחרונות שהוזמנו לנשפים ומסיבות. אז היה מקובל שהבנים מזמינים את הבנות.

בריקודים, בני הזוג שלי לא נתנו לי יד. הם לא נישקו אותי ולא נצמדו אלי ברחבת הריקודים החשוכה. הם לא שאלו אותי אם אפשר לפגוש אותי שוב ולהזמין אותי לסרט, כמו שהם עשו עם חברות שלי.

הסתכלתי על אחותי פני, שקו הלסת הרבוע שלה היה מובן מאליו מבחינתה. היא דחפה אוכל לפה תוך כדי דיבור, היא צחקה בפה פתוח, הוציאה לשון ואיפשרה לאנשים לראות כל שן טוחנת לבנה ומבריקה.

הסתכלתי על בס, ששפתיה היו מלאות וחמודות יותר, והלסת שלה היתה עיקול נשי מלא עוצמה. היא התלוננה על חצי שנה של ברזלים ועל הפּלָטה המשַמרת בהמשך, ובאנחה קורעת לב פתחה את קופסת הפלסטיק הכחולה של הפלטה, כשטיפר הזכירה לה להחזיר אותה לפֶּה אחרי כל ארוחה.

ורוזמרי. פניה הרבועים שיקפו במדויק את פניה של פני, בתוספת נמשים וטיפשוֹנוּת חמודה.

לכל האחיות שלי היו עצמות לסת יפהפיות.