אלף פעימות לב

חלק
I

בזמן שאָניקה גיששה אחר החרב המוסתרת מתחת למיטתה, ניגב לֵנוֹקס את הדם מהחרב שלו.

הוא סקר את הגבעה וניסה להסדיר את נשימתו. שלושה אנשים נוספו למניין המתים, שכבר מזמן הפסיק לעקוב אחריו. איש בצבא דַהְרֵיין לא היה יכול לקרוא תיגר על סמכותו של האיש שהרג בחרבו אנשים רבים כל כך. אניקה, לעומת זאת, הרגה אדם רק פעם אחת בחייה. וזה קרה בטעות. כך או כך, רק מעטים יכלו לקרוא תיגר על סמכותה.

ההבדל הניכר הוא שאלה שיכלו לקרוא תיגר אכן עשו זאת.

אניקה קמה ממיטתה בזהירות, רגליה עדיין כאבו מעט. היא תרגלה את צעדיה בזהירות, עד שיכלה לחזור ולהתהלך בחינניות, וכשהמשרתת שלה נכנסה לחדר, הסכימו השתיים שהליכתה משתפרת. היא ישבה אל שידת הטיפוח, ונעצה את מבטה בקצה המיטה שהשתקפה במראה. חרבה — המוסתרת מתחת למיטה — תיאלץ לחכות עוד יום או יומיים, אבל האפשרות לנתץ את אחד החוקים הבודדים שעדיין יכלה להפר ריגשה אותה.

לנוקס השיב בינתיים את חרבו לנדנה וצעד במורד הגבעה השקטה. קאוואן ישמח לשמוע ממנו את החדשות. מכיוון שרצה לשמור על מעמדו, הוא דאג לא לתת לו, אף פעם, סיבה להיות מאוכזב ממנו. כשהמלחמה הזאת תגיע אל קִצה — אם בכלל התחילה אי־פעם — ממלכה שלמה תיאלץ להיכנע, וידו של לנוקס תהיה על העליונה.

אניקה ולנוקס היו מרוכזים שניהם ביום הממשמש ובא מבלי להיות מודעים זה לקיומו של זה ומבלי להבין כיצד שינו זה את מסלול חייו של זה.

או כיצד כבר עשו זאת באופן בלתי הפיך.

לנוקס

התחלתי לצעוד בחזרה לטירה ותהיתי אם לעבור קודם כול בחדרי המגורים שלי או ללכת היישר לחדר האוכל הראשי. הסתכלתי על המעיל ועל המגפיים שלי ומחיתי את לחיי. גב כף ידי התמלא בבוץ, בזיעה ובדם, ונתזים של כל השלושה הכתימו גם את חולצתי.

אם כן, אלך היישר לחדר האוכל. שכולם יראו.

עשיתי את דרכי אל הכניסה המזרחית, באזור שהשמירה עליו היתה הרופפת ביותר בטירת ווֹסינוֹ. למען האמת, גם שאר הכניסות לא היו מאובטחות במיוחד.

בהיעדר תיאור מוצלח יותר, ווסינו היתה טירה יד שנייה, שממלכה נשכחת נטשה אותה, ואנחנו הכרזנו עליה כעל ביתנו. התחזוקה שלה היתה מינימלית, שהרי היא היתה אמורה להיות משכננו הזמני.

כשנכנסתי ראיתי את קאוואן בראש השולחן. אמא שלי, כמו תמיד, ישבה לצדו.

איש אף פעם לא הצטרף אליהם. אפילו אני מעולם לא קיבלתי מהם הזמנה.

שאר אנשי הצבא ישבו איש איש כרצונו והתרועעו עם בעלי דרגות לא רשמיות.

ברגע שנכנסתי ופסעתי בקור רוח למרכז החדר כשמפרק כף ידי מונח על ניצב החרב, משכתי את תשומת לבם של הנוכחים. השיחות נהפכו ללחשושים, והאנשים מתחו את צוואריהם כדי להיטיב לראותני.

אמי היתה הראשונה שהבחינה בי. עיניה הכחולות־אפורות סקרו אותי בזעף. כשאנשים הצטרפו לשורותינו, ננטשו הבגדים המפוארים לטובת מדים פשוטים, ולרובם כמעט לא נותרו חפצים אישיים. אמא הפיקה מכך תועלת — מדי יום היתה יורדת לאכול בשמלה שמישהי אחרת בטירה לבשה פעם. היא היתה האישה היחידה בטירת ווסינו שהיתה לה הפריווילגיה הזאת.

לימינה הסתיר הגביע של קאוואן את פניו בשעה ששתה. הוא הטיח את הגביע על השולחן, מחה את זקנו הסבוך בשרוולו המלוכלך, נעץ בי מבט ונאנח בכבדות.

"מה זה?" שאל והצביע על בגדי המוכתמים בדם.

"שלושה אנשים ניסו לעזוב אותנו הבוקר," הודעתי לו. "אולי כדאי שתשלח עגלה לאסוף את הגופות לפני שהזאבים יטרפו אותן."

"זה הכול?" שאל קאוואן.

זה הכול?

לא. זה לא הכול. זה היה המעשה האחרון בשורה של מעשים שנעשו לטובת אנשינו בשמו של קאוואן. מעשים שעשיתי כדי להוכיח את עצמי. הנה אני, עומד בבגדים מגואלים בדם ומחכה שהוא סוף־סוף — סוף־סוף — יכיר בי.

עמדתי על שלי ודרשתי שיכיר במאמצי.

"אני חושב שזה די מרשים, להכניע לבד שלושה מגויסים צעירים ומאומנים היטב, בחושך; לשמור בסוד את המיקום ואת הכוונות שלנו, ולצאת מכל זה בלי שום שריטה. אבל אולי אני טועה."

"אתה טועה לעתים קרובות," הוא רטן. "טריסטה, תגידי לבן שלך להירגע."

מבטי נדד אל אמי, אבל היא המשיכה לשתוק. ידעתי שהוא טומן לי מלכודת — זה היה אחד מהתחביבים האהובים עליו ביותר. ובכל זאת, כמעט נפלתי בפח. ניצלתי הודות להמולה שנשמעה מהמסדרון.

"פנו דרך! פנו דרך!" פרץ נער אל האולם בצעקות.

לצעקה הזאת היתה משמעות אחת — המשימה האחרונה נגמרה, וכוחותינו חזרו.

הסתובבתי וראיתי את אולדריק ואת נושאי כליו נכנסים לחדר האוכל. כל אחד מהם גרר מאחוריו שתי פרות.

קאוואן גיחך בקול, ואני זזתי הצדה והבנתי שהרגע שלי חלף.

אולדריק היה כל מה שקאוואן חיפש. רחב כתפיים וכנוע. שערו החום הפרוע צנח על מצחו בשעה שכרע ברך, בדיוק באותו מקום שאני עמדתי בו לפני רגע. מאחוריו עמדו שני חיילים נוספים, אלה שבחר לצאת איתם למשימה שלו. הם היו מכוסים בבוץ אדום, ואחד מהם היה חשוף חזה.

שילבתי את זרועותי על חזי ובחנתי את המחזה שמולי — שש פרות בחדר האוכל.

אולדריק היה יכול להשאיר אותן בחוץ, אבל הוא ידע מן הסתם שזה ללא ספק השלל הגדול והטוב ביותר שנתפס אי־פעם באחת המשימות האלה.

הגרוע ביותר? גופה בשק יוטה.

"קאוואן הגדול. הבאתי איתי שישה ראשי בקר לצבא דהריין. אני מציע לך את מנחתי, בתקווה שהיא תוכיח שאני ראוי ונאמן לך," אמר אולדריק בראש מושפל.

כמה אנשים הריעו בהכרת תודה על המזון. כאילו יהיה בכך די להאכיל אפילו קומץ מאיתנו.

קאוואן קם ממקומו וניגש לבחון את הפרות. לאחר מכן טפח בידו על כתפו של אולדריק והסתובב אל הנוכחים. "מה אתם אומרים? המנחה הזאת מוצאת חן בעיניכם?"

"כן!" צעקו כולם. כלומר, כמעט כולם.

קאוואן צחק במלוא גרונו. "אני מסכים. קום, אולדריק. שירת היטב את עמך."

מחיאות כפיים הדהדו באולם, והאנשים התאספו סביב אולדריק ואנשיו. ניצלתי את ההזדמנות להסתלק משם. יכולתי רק להניד בראשי ולתהות ממי הוא גנב אותן. ביני לבין עצמי רציתי לנזוף בו על שהוא מרוצה כל כך מעצמו, אבל אז הסתכלתי על חולצתי, הזכרתי לעצמי מי אני והנחתי לזה.

זאת רק עבודה, ועכשיו היא הסתיימה ואני יכול ללכת לישון קצת. כלומר, אם האישה היחידה שחשובה לי בטירה הזאת תרשה זאת.

פתחתי את דלת חדר השינה שלי, וחוֹחַ התחילה מיד ליילל.

צחקקתי. "אני יודע. אני יודע." ניגשתי למיטה שלי, שהיתה מוצעת ברישול, וליטפתי את ראשה.

את חוח מצאתי כשהיתה גורה. היא היתה פצועה ונראה שהלהקה שלה נטשה אותה. אם יש מישהו שמבין את זה, זה אני. שועל אפור מצוי הוא חיה לילית — עובדה שלמדתי בדרך הקשה — אבל היא תמיד קמה מרבצה בהתלהבות כשאני נכנס לחדר.

היא צנחה שוב על המיטה וחשפה את בטנה. גירדתי אותה והסרתי את לוחות העץ שעל החלון.

"סליחה," אמרתי לה. "פשוט לא רציתי שתראי אותי עם חרב. לא ככה. עכשיו את יכולה להסתלק אם את רוצה."

היא נשארה על המיטה בזמן שהתבוננתי בבבואתי במראה הקטנה השבורה שעל שולחני. מצבי היה גרוע משחשבתי. מצחי היה מוכתם בבוץ, ועל לחיי היו נתזי דם. נשמתי נשימה עמוקה וטבלתי מגבת באגן המים שלי כדי למחות מעלי את כל מה שעשיתי.

חוח פסעה כעת על מיטתי הלוך ושוב, ויכולתי להישבע שהיא מסתכלת עלי במבט מודאג. השועל האפור הוא ממשפחת הכלביים. היו לה חושים של זאב, ולא היה לי ספק שהיא מריחה עכשיו את כל מה שיש עלי. היתה לי הרגשה שהיא יודעת בדיוק איזה מין בן אדם אני ומה בדיוק עשיתי, אבל מכיוון שהיתה חופשייה ללכת ולבוא ותמיד חזרה, קיוויתי שהיא לא מאשימה אותי.

האמת שזה לא ממש שינה. בכל מקרה האשמתי את עצמי.

אניקה

"הנה, גברתי," אמרה נוֹאֵמי בשעה שהידקה למחוך שמלתי את משולש הבד הרקום. "זה האחרון." היא נשכה את שפתה התחתונה ונראתה כאילו היא רוצה לומר דבר־מה.

ניסיתי לשלוח אליה את החיוך המרגיע ביותר שלי. "מה שזה לא יהיה, פשוט תגידי את זה. ממתי יש סודות בינינו?"

היא נגעה בתלתליה הכהים בעצבנות. "זה לא סוד, גברתי. אני פשוט תוהה אם את כבר מוכנה לראות אותו שוב. לראות מישהו שוב."

נואמי נשכה את שפתיה. זה היה אחד מההרגלים שובי הלב הרבים שלה.

לקחתי את ידה. "'יום הייסוּד' מחר. בני העם צריכים לראות שהנסיכה שלהם בסדר. הנוכחות שלי בחצר המלך מעודדת אותם, וזה התפקיד העיקרי שלי." הרכנתי את ראשי.

אילו היתה נואמי אחותי האמיתית, היא אולי היתה מתווכחת איתי. מכיוון שהיתה המשרתת, היא ענתה בפשטות, "בסדר גמור."

עכשיו, כששערי היה מסורק ושמלתי מוכנה, נואמי עזרה לי לנעול את הנעליים הנוחות ביותר שלי ויצאתי מחדרי.

אף שגרתי כאן כל חיי עדיין התפעלתי מטירת מֵקוֹנָה, על חלונותיה הפתוחים לרווחה, רצפת השיש רחבת הידיים ומבחר האכסדרות שבה. אבל יותר מיופייה, מקונה היתה ביתי.

אמא ואבא שלי ויתרו על חתונה בכנסייה והחליפו נדרים בשדה שמחוץ לטירה.

כאן נולדתי. המילים הראשונות, הצעדים הראשונים, כל דבר ראשון בחיי קרה פה. הייתי גאה בזה כל כך, מאוהבת בארמון הזה ובארץ הזאת. ידעתי שאעשה כמעט הכול עבורם. על פניו היה נראה שאעשה הכול עבור קָדיר.

התקרבתי בצעדים אטיים לחדר האוכל, וכשהגעתי לדלת נעמדתי. אולי נואמי צודקת — אולי זה מוקדם מדי. אבל כבר ראו אותי, ועכשיו כבר היה מאוחר מדי.

אֶסקָלוּס הבחין בי לפני שאבא שלי קלט אותי. הוא קם במהירות וחצה את האולם כדי לברך אותי לשלום. החיוך האמיתי הראשון שלי זה שבועות התפשט על פני בשעה שחיבק אותי.

"כל כך רציתי לראות אותך כבר, אבל נואמי אמרה שאת צריכה זמן לעצמך," הוא אמר בשקט, תוך שהוא מרים יד ומסיט קווצת שיער מפניו. אסקלוס ואני התברכנו בצבע השיער החום־בהיר, במבט החם ובעיניים החומות של אמא שלנו, אבל לא היה ספק שאסקלוס הוא שכפול של תֵרוֹן וֵדֶט.

"היה משעמם, אני מבטיחה לך. שום דבר חוץ מהאנחות שלי על מצבי. חוץ מזה, אני בטוחה שהיו לך דברים הרבה יותר חשובים לטפל בהם." השתדלתי להישמע עליזה, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה בכך.

"את נראית שונה," הוא אמר והניח יד מרגיעה על כתפי.

משכתי בכתפי. "אני מרגישה אחרת."

הוא בלע רוק בקושי. "אז הכול לפי התוכנית?"

הנהנתי. "עכשיו הכול תלוי בתזמון של אבא," אמרתי בלחש.

"בואי לאכול. אין שום כאב שקינמון לא יכול לתקן."

התחלנו ללכת ואני צחקקתי וחשבתי על מילותיה של אמא שלנו. היו לה תרופות רבות לכאבי הנפש. אור שמש, מוזיקה, קינמון...

אבל הצחוק שלי נקטע באיבו כשהגעתי לשולחן וקדתי קידה לפני אבא שלי. מי הוא יהיה יום?

"הוד מלכותו," בירכתי אותו.

"אניקה. אני שמח לראות שחזרת לעצמך," אמר בהדגשה. על פי שש מילים ידעתי שהאפלה שאפפה לפעמים את מחשבותיו נמוכה וסמיכה היום.

בלב כבד התיישבתי לשמאלו והבטתי באנשי החצר האוכלים את ארוחת הבוקר שלהם בדממה. קרקוש המזלגות והסכינים על צלחות החרסינה נשמע כמו דנדון פעמונים והתלווה לקולות המלמול הנמוכים. האור חדר יריעות־יריעות מבעד לחלונות המקושתים, והיה נדמה שהבוקר נושא בחובו הבטחה ליום יפהפה.

"עכשיו כשהתאוששת, אנחנו צריכים לדון בנושא חשוב," אמר אבי. "יום הייסוד מחר, ולכן ניקולס יגיע הערב. חשבתי שזאת הזדמנות מצוינת בשבילך להציע."

"הערב?" השלמתי עם ההחלטה עד כמה שיכולתי, אבל חשבתי שיהיה לי עוד זמן. "איך בכלל ידעת שאחזור לחצר היום?"

"לא ידעתי. אבל זה היה חייב לקרות בכל מקרה. הוא כמעט לא מגיע לחצר אם אין לו סיבה, ועדיף מוקדם מאשר מאוחר. תוכלי להציע לו אחרי ארוחת הערב."

נראה שהוא תכנן את כל זה בקפידה.

"ו... אני צריכה להציע?"

אבא משך בכתפיו. "זה הפרוטוקול. הדרגה שלך גבוהה משלו." הוא צמצם את מבטו והסתכל עלי — הוא עדיין כעס על שהתרסתי נגדו. "ואת הרבה יותר נחושה ממה שחשבנו. אז אני לא רואה איך את מתעלפת מהרעיון שאת תתפסי במושכות."

רציתי לצרוח עליו, להתחנן שהאבא המתוק שלי ישוב אלי. מאחורי העיניים האלה היה אדם שהבין אותי, שראה את השתקפותה של אמא שלי בפני. והתגעגעתי אליו כל כך שעשיתי הכול כדי לא לתעב את האיש הזה.

אבל עדיין הייתי הבת של אמא שלי. את החיוך על פני שמרתי למענה, והייתי נחושה לשמור על מה שנשאר ממשפחתנו.

"לא, אדוני, זאת לא תהיה בעיה."

"יופי." הוא חזר לאכול.

אסקלוס קיים את הבטחתו. עוגות קינמון מזוגגות נחו במרחק הושטת יד. אף שהיו מפתות, איבדתי את התיאבון שלי כליל.