מארץ הצביקה לארץ הצבי

הקדמה

קשה לכתוב הקדמה לספר ביוגרפי על איש שהוא סמל. קשה שבעתיים לכתוב הקדמה לספר של חבר שהוא מורה־דרך ומודל לחיקוי, מען מיידי לכל שאלה בכל נושא כשמדובר בארץ ישראל ובקורותיה. צבי צמרת הוא מחנך יותר ממורה, יוצר היסטוריה יותר מהיותו היסטוריון, אהוב ומקובל על כלל הציבורים והקהילות אשר בארץ. הרבה יותר מאיש ציבור.

מה אפשר לכתוב על איש שמכריו ומוקיריו היו והנם אישים מרכזיים משמאל ומימין, דתיים, חילונים וחרדים. ביניהם דוד בן־גוריון, יהודה יערי, יצחק נבון, יהושע כהן, לובה אליאב, אהרן אפלפלד, אליעזר שביד, גאולה כהן, מאיר איילי, ישראל ביטמן, הרב צבי יהודה קוק, מרדכי שלו, נחמה ליבוביץ, זלדה, רותי גביזון, הרב מנחם פרומן ורבים אחרים.

צבי הוא חילוני שחרד בקנאות לרקמה האנושית הדקיקה והשברירית של ארץ המולדת עד אשר מוצאת אותו המדינה ראוי לעמוד בראש ועדת "שלום בית" לפתרון אחד הסכסוכים החריפים שהיו במדינה בין חילונים לחרדים בעניין התנועה בשבתות ברחוב בר־אילן בירושלים. לוועדה קראו ולא בכדי: ועדת צמרת.

צבי צמרת נולד בסוף מלחמת העולם השנייה למשפחה שבה תריסר מדודיו ודודותיו ועשרות רבות מקרוביו נרצחו בשואה, והוא מעולם לא זכה להכיר את הסבים והסבתות שלו. הוא גדל ב"שיכון פועלים", התחנך בבית ספר של "זרם העובדים", והיה תקופה בקיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר, בימים שתמונתו של סטאלין נפוצה בבתי הילדים של הקיבוץ. כחבר הנוער העובד התהלך בגאווה עם חולצה כחולה ושרוך אדום והניף דגלים אדומים במצעדי אחד במאי, כשהוא רואה עצמו ישראלי חדש המנותק מן היהודי הגולה עד כדי שידרוש שיקראו לו אך ורק בשם הארצישראלי הפלמ"חניקי - צביקה. עתה, ולא למרבה הפלא, הוא תר אחר קשרים לשורשיו ושמח להיקרא גם בשם הגלותי צבי וגם בשם הצברי צביקה.

עדות מרגשת למערכת היחסים המופלאה עם תלמידיו, הפרוסים על פני כל הארץ, ניתן לראות במכתבי ההוקרה שהוא מקבל לאורך השנים, ויותר מכך במפגשים המרגשים שיוזמים תלמידיו מדי שנה (שחלקם כבר סבים לנכדים), רק כדי לשוב ולשוחח עם המחנך צבי צמרת ולחזור עמו ולו לרגע לימים הנפלאים במחיצתו ובנוכחותו אשר כבשו את לבם כל השנים. הוא עסק ועודנו עוסק בחינוך צעירים ומבוגרים, חילונים ודתיים. צבי חיפש תמיד ועודנו מחפש תלמידים חדשים כדי לשתף אותם בידע העצום שלו, בקורותיה של ארץ מולדת אהובה. והוא אכן זוכה כל העת להתפעם מאהבת המולדת של תלמידיו, שהם באופן ישיר ממשיכי דרכו.

צבי צמרת היה במשך 28 שנים מנכ"ל יד בן־צבי שבירושלים, שהוא המוסד החינוכי ההיסטורי הגדול שבמדינה, וכראש הוצאת הספרים של המוסד הוציא לאור יותר מ-700 ספרים שעניינם תולדות ארץ ישראל וסיפורן ההיסטורי של הקהילות היהודיות שבמזרח.

מגעיו, קשריו, מסירותו הבלתי־נלאית לרעיון הציוני ולעלייה, מיקמו אותו בשליחויות עלומות מטעם "נתיב" (המוסד) ברחבי ברית המועצות, שסופן קליטת יהודי ברית המועצות, איתם הוא עדיין בקשר רגשי בל יינתק, היאה כל כך לאופיו הנלבב.

בתפקידו הממלכתי היה יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, תפקיד המתווה לדור הצעיר את תוכנית לימודיו ומטעני תרבותו לעתידו ולעתידה של המדינה.

כל שאלה בהווה, אומר צבי־צביקה, אני בודק קודם כול דרך העבר, אבל לא פחות מכך על ידי העתיד. בכל שאלה חשוב לי שהתשובה תקושר עם שלשלת הדורות ותשפיע על העתיד, לא רק על העתיד שלי אלא גם על עתיד רחוק יותר, על העתיד המקסימלי שניתן לחזות מראש. "לכן אני מפחד כל העת משנַיים", אומר צבי. "מאותו בן אדם שרק שואל איך נהגו בעבר ועושה את חביתותיו רק מביצים היסטוריות, ובו־בזמן אני מפחד מאותו אדם שרק שואל - האם תכף איהנה מכך?"

זוהי תורת חייו של צבי אותה הוא יישם ומיישם כל חייו - לתפארתו ולתפארת כולנו. זהו האיש צבי צמרת, מגדלור בקורותיה של הארץ, ואני הקטן רואה לי לזכות גדולה שנתבקשתי לכתוב הקדמה לספרו.

יהורם גאון

פתח דבר
מדוע החלטתי לכתוב אוטוביוגרפיה

צִלִי הולך ומתארך עם פסע החמה...

ולא היה לי זמן

להתכסות אזוב

או חלודה

ולגלגל

לֵידה־קבורה־לֵידה

להשתייך לזיכרונות

או להצהיב

דפים־דפים בספר הכבד,

להיות מובן.

מתוך השיר "1923-1958" מאת חיים גורי

© כל הזכויות שמורות לאקו"ם ולמחבר

לא לומר את הכול,

גם העץ אומר רק גזע ועלים

ומשאיר שורשים באפלה.

לא לעבור את כל הגבולות,

גם אלוהים מספר רק שמש

ירח וכוכבים

ומשאיר יקומים

מעבר למכאובי הדעת.

לא לפרושֹ את האדם עד תום.

"להשאיר" מאת שלמה טנאי

© כל הזכויות שמורות לאקו"ם ולמחבר

כאשר החילותי לחוש כי "צִלִי הולך ומתארך עם פסע החמה", החלטתי לכתוב על עולמי ולעשותו "דפים־דפים בספר הכבד". כתבתי כיוון שעברתי חוויות יהודיות־ציוניות המשקפות פרקים שהתרחשו בדורי בכל חלקי הארץ, ובראש ובראשונה בקצווי ארץ, שרק מעטים מחברי עברו כמותם. כתבתי מתוך תקווה להתחבר לשלשלת היהודית־ציונית־ישראלית שלא תיגמר לעולם, ומתוך תקווה להאיר חוליה קטנטנה באותה שלשלת.

בדברַי אספר על חיי, אך לא פחות מכך אשתדל לעסוק בנקודות־צומת ציבוריות־חברתיות שחוויתי ובאישים שונים מכל מגזרי החברה בישראל אותם הכרתי. אדגיש בעיקר את חוויותי בפעילויות חינוכיות שונות ואת הזכות הגדולה שניתנה לי להיות מדריך, מורה, מחנך ומנהל מוסדות חינוכיים.

תולדות חיי קשורים בשינויים שחלו בהשקפותי, במהפך זהותי שחל אצלי ובמעבר מהרגשה שאני חילוני גמור, ממשיכם של בני היישוב החדש, להרגשה המלווה אותי כעת כי ביסודו של דבר אני אדם מסורתי, לא חילוני ולא דתי, ממשיכם של היהודים הגלותיים, המהלֵך תמיד עם כיפה בכיסו ושמח להשלים מניין. יש לכך ביטוי ברור בשינויים שחלו ביחסי לשמי. גדלתי וצמחתי כצביקה, איש ארץ ישראל החלוצית, והקפדתי במשך עשרות שנים כי יקראו לי אך ורק בשם צביקה. כך גם חתמתי על מאמרי ועל מסמכים שונים. עתה אני גאה גם בשם צבי, המוכר בעם ישראל מדורי דורות, שבמשך שנים לא הבנתי את משמעותו, מציג את עצמי בשם זה וחותם פעם צבי ופעם צביקה. זאת ועוד: נולדתי עם שם המשפחה בילינסקי, ואחרי מות אמי, שהלכה לעולמה בראשית שנות ה-20 שלי, החלטתי בהסכמת אבי לבחור בשם שניתן לה בגולה: צמרת. זו הסיבה כי ספרי נקרא מארץ הצביקה לארץ הצבי. ועוד ארחיב על כך.

באוטוביוגרפיה שלי לא אפרט "את הכול". ראשית, מפני שאין דבר כזה "הכול". שנית, מפני ש"הכול" עמוס מדי, מכביד מדי, בלתי־אפשרי להקפה. שלישית, מפני שראייתי היא חד־צדדית, ואי־אפשר שאראה את הכול. התאמצתי לכתוב אמת, אם כי ברור לי שזו האמת שלי וכי היא חלקית, ויש בוודאי כאלה שיטענו שהאמת שלהם נכונה יותר. כדי לוודא שהתקרבתי לאמת, בדרך כלל ביססתי את דברי על דברים שכתבתי ודברים שכתבו אחרים בעת התרחשותם או על מסמכים בני הזמן. פה ושם, מתוך רצון לא לפגוע בחניכַי, שיניתי במכוון כמה פרטים מהותיים הקשורים בהם.

אני מתנצל מראש על אנשים שפגעתי בהם, ומתנצל גם בפני אחרים - כולל חברים קרובים שלא הזכרתי או שהזכרתי מעט מדי. פה ושם לא נקבתי בשמות, או שנקבתי בשמות בדויים. לעתים ציינתי רק אות אחת, ואיני מבטיח כי אות זו משקפת את האות הראשונה של שם כלשהו.

כל טלטולי בכל חלקי הארץ קשורים, כמובן, בראש ובראשונה לבני משפחתי. אשתי תמי וילדַי - רעות, מעין, אמיתי וכרמל - היו שותפים להחלטותי לעבור דרומה וצפונה, מערבה ומזרחה, ולחיות בחלקי הארץ השונים. היטלטלנו לא מעט, ועובדה זו גרמה להם לא פעם סבל. אני מבקש את סליחתם ומחילתם, ומודה להם מאוד על עמידתם לצדי. לקראת כתיבת האוטוביוגרפיה תבעו ממני בני משפחתי להיות מוצנעים לחלוטין בדברים שאכתוב עליהם. לכן, על פי בקשתם, הזכרתי אותם בצמצום רב. רב מדי.

פרק א'
מילדות עד בחרות

אמי ילדה אותי ב-18 בפברואר 1945, וכמו רבים מחברי "היהודים החדשים", רק אחרי עשרות שנים התברר לי כי התאריך העברי היה ה' אדר תש"ה. אמא החליטה לקרוא לי בשם הגלותי צבי, שסלדתי ממנו. כמה שבועות קודם צאתי לאוויר העולם, הצבא האדום כבש את אושוויץ. ביום הולדתי בעלות הברית התקדמו לעבר ברלין. כאשר נולדתי, עשרות־אלפי שרידי יהודים צעדו בצעדות המוות, ורק מחציתם נותרו בחיים. היטלר, יימח שמו, התאבד כשהייתי בן 40 יום.

יצאתי לאוויר העולם עם פקודות חתומות. העובדה שנולדתי בארץ ישראל שנים אחדות טרם הקמת המדינה, כמו גם אירועים שונים שהתרחשו בארץ בעשרות שנותי - השפיעו על ספינת־חיי ועיצבו את השקפת עולמי.

אמי נולדה בקוצק ב-1910 והיתה בת משפחתו של הרבי מקוצק. במלחמת העולם הראשונה עברה משפחתה מקוצק לוורשה, בירת פולין, שאז היתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק. אבי נולד ארבע שנים קודם לכן בעיירה קטנה בווהלין בשם אלכסנדריה, שאינה מסומנת ברוב המפות. ימי ילדותו עברו עליו כשאזור מגוריו היה פולני, בנעוריו האזור עבר לריבונות רוסית, והיום הוא חלק מאוקראינה. בילדותו, רוב תושבי עיירתו היו יהודים והיה בה חינוך יהודי לתפארת. עתה זו עיירת גויים דלה ועלובה. שני הורי מרדו בהוריהם ושמו את גורלם בכפהּ של התנועה הציונית. אבי התגנב לארץ ב-1929 כנוסע לא לגלי באחת האוניות. אמי עלתה ארצה ב-1930 עם "סרטיפיקט" רשמי. בזכות המרד של הורי בהוריהם, זכיתי אני להיוולד בארץ ישראל.

נולדתי בנתניה, שצמחה במקביל לצמיחתי והפכה ממושבה בת 6,000-7,000 תושבים לעיר בת עשרות אלפים. ביום הולדתי ה-13 (בר מצווה לא חגגתי), עדיין היו בלב עירי - היום קשה להאמין בכך - ביצות. ברחובות העיר, שרובם לא היו סלולים, הסתובבו "בַּלֶעגוּלֶס" (עגלונים), פליטי שואה ותימנים על חמורים. בלילות שמענו את צרצור הצרצרים ואת יללת התנים. השיכון שלנו היה פאר הבנייה הארצישראלית של אותם ימים. היו בו כ-40 בתים, ולצד כל אחד מהם חצר בת חצי דונם. בבית הורי, ששטחו היה 60 מ"ר, היו שני חדרים, סלון קטנטן, מטבח צר, מקלחת נפרדת עם טוש ואמבטיה מחרסינה, שירותים ומרפסת קטנה. על חלקת האדמה הצמודה לבית היו עץ לימון, שני עצי אשכולית, עץ שסק, שני עצי קלמנטינה, שני עצי גויאבה, עץ פומלה ועץ אבוקדו שצמח מגרעין אך נתן פירות רבים. הורי גידלו בחצר עגבניות, תרד ותירס. עד אמצע שנות ה-50 היה לנו בחצר גם אזור מלאכה, שבו אבי ייצר בלוקים.

סבתי, מיכְלֶה-דוּבֶה לאבל-ורום וסבי שמחה-בוּנֶם ורום

שני הסבים ושתי הסבתות שלי נרצחו בשואה. לא ידעתי עליהם דבר וכלל לא התעניינתי בהם. הורי לא סיפרו לי עליהם ואני לא שאלתי, ולמען האמת הם כלל לא עניינו אותי. התוודעתי לראשונה למשפחת אמי כאשר דודי שמואל ורום, אחיה של אמא, שהיה פולקובניק (אלוף־משנה) בצבא האדום ומאלה שהביאו את הקומוניזם לפולין, סיפר לי עליהם כשביקר בארץ לראשונה ב-1974. שמואל "גילה" לי כי שם סבי היה שמחה־בונם ורום, וכי הוא נולד בקוצק בתרל"ג (1873), וכי שמה של סבתי היה מיכלה־דובה ושם משפחתה הקודם היה לייבל (או: לאבל) ושהיא נולדה בלושיץ בתרמ"ג (1883). דודי סיפר כי לאחיו הבכור, אלכסנדר (סנדר), שהיה נשוי למלכה ליכטנשטיין, היה בן בשם דוד, וכי שלושתם הובלו לטרבלינקה. סנדר עלה לארץ ישראל באמצע שנות ה-20, לא עמד בייסוריה של הארץ - וחזר לפולין. "משבר העלייה הרביעית" - שאני מכירו מספרי ההיסטוריה - החזירו לארץ התופת וקבע את גורל חייו. אחותו, סאבה, נורתה למוות ב-1942 באומשלאגפלאץ בוורשה, אחרי שסטרה לקצין גרמני שפקד על גירוש היהודים למחנה ההשמדה. עשרות יהודים ראו אותה חובטת בחיית־האדם, ואחד מהם, שניצל בדרך נס, סיפר כיצד נורתה למוות בו במקום. האח השלישי, חיים, גויס לצבא פולין, נפצע בקרבות באזור לודג', ואחרי כמה שבועות נפטר מפצעיו. הוא התחתן מעט לפני שנפצע, אך שמואל לא ידע לומר לי מי היתה רעייתו. צבי, האח הרביעי, בן הזקונים, שאמי זכרה אותו כתינוק, ושעל שמו נקראתי, גם הוא נהרג בקרבות עם הגרמנים.

הדוד שמואל חזר והדגיש בפני כי אנו קשורים בקשרי משפחה לרבי מקוצק, שעליו נאמר כי מעולם לא הוציא דבר שקר מפיו, וכי לא היה מסוגל לשקר אפילו בנפשו. מספרים כי פירש את הדיבר "לא תגנוב" כך: "לא תגנוב אפילו מעצמך. אל תרמה את עצמך". אומרים שאמר: "כל דבר בעולם אפשר לחקות, מלבד האמת. כי אמת הבאה בחיקוי שוב אינה אמת". בקוצק הדגישו: "אמת מארץ תצמח". והרי: ארץ בגימטריה 291, וקאצק ביידיש גם היא 291. הסופר אהרן אפלפלד, שהיה ידידי הקרוב במשך כ-50 שנה, ועוד אספר עליו, אמר לי כי הוא סבור ששם משפחת אמי, "ורום", פירושו "אמת". לדבריו, זו מילה שמקורה לטיני־גרמני, ומשמעותה יושר.

משפחת אמי עקרה מקוצק לוורשה ב-1916 והתמקמה ברחוב מילה 15, בדירה מספר 53. מול ביתם נספו מרדכי אנילביץ וחבריו. לא פעם אני מהרהר לעצמי: היום עולים לרגל גם לקוצק וגם לרחוב מילה. שני המקומות מסמלים את המאבק הרוחני היהודי ואת המאבק הפיזי. אבותי חיו בין שני המעיינות הללו, בין שני לפידי האש. משניהם שתו, מהאחרון נכוו עד מוות. ואני - לבושתי - לא ידעתי על שניהם - וכלל לא חפצתי לדעת.

אחרי השואה נותרו לאמי אח בוורשה ואחות בקיבוץ גן שמואל. לאבי לא נותר אף אחד. הוריו, עדה (עודה) ואליעזר בילינסקי, וששת אחיו ואחיותיו נקברו חיים בבורות מוות באלכסנדריה. כמה גרמנים בודדים ועשרות אוקראינים "ניצחו" על קבורתם חיים. היום, לצערי הרב, כמעט שאיני יודע עליהם דבר, לבד משמם. ידוע לי כי שם אחותו הבכורה של אבא היה חיה קריסטל, וכי היא היתה נשואה והיו לה שני ילדים. שמה של האחות השנייה היה פייגה; לאחות השלישית קראו בת־שבע; שמה של אחותו הרביעית אינו ידוע לי; אחיו חיים היה נשוי לחוה שטרנברג; אחותו הקטנה ציפורה (ציפקה) נולדה אחרי אבי, כשאמו היתה בת 48. אבא לא דיבר על בני משפחתו, וכשניסה לדבר, לא הקשבנו לו לצערי.

אבי הזכיר מדי פעם את הרב משה שטרנברג מכפר פינס, אך אנו לא הבנו מה הקשר של הרב אלינו. הקִרבה המשפחתית בינינו התבררה לי עשר שנים אחרי שאבא נפטר. נפגשתי עם רבקה, אלמנת הרב, והבנתי כי הרב היה אחיה של דודתי חוה. אחרי שנים נפגשתי עם בתה, חוה שטרנברג־וולנסקי, הקרויה על שם דודתי אשר נתנה לי את תמונתה - ואני נתתי לה העתק של מכתב־עדות שנשלח אלינו ב-1941 באמצעות הצלב האדום, המעיד ש"הכול בסדר".¹

^{*המשך הפרק בספר המלא*}