גלגל חוזר בעולם

פרק א

סבי זיכרונו לברכה קפדן היה עד שנתייראו אנשים מפניו, וזמנו מדוקדק היה, ולימודו בכובד ראש, ולא נתפנה לשיחה בטלה. אף־על־פי־כן היו שעות שהיה נוח לבריות, וליבו רחב ודעתו שמחה, ומי שידע לכוון את השעה ולא נתיירא מפני נזיפה זכה להבין מה היא שיחת חולין של תלמידי חכמים.

בעת זִקנתו שימשתי לפניו. אילו ידעתי אז מה שיודע אני היום, הייתי שואל לפניו שיפשוט לי כמה ספקות בדברי הרמב"ם ויפתור לי כמה שאלות טורדות בכבשונו של עולם, או הייתי מבקש לשמוע איך מעיין הוא בדיבור של תוספות עם פירוש מהר"ם שיף. אלא שכך דרכו של עולם, כשיש לנו את מי לשאול אין בנו דעת לשאול, וכשיש בנו דעת לשאול אין לנו בעוונותינו את מי שנשאל. ילדוּת היתה בי, ולא ביקשתי את השעה שדעתו טובה אלא על מנת לשמוע ממנו שיחת חולין.

כך דרכו של עולם, אדם מבקש לשמוע מעשים שהיו, ואינו יודע שהמעשים מתגלגלים לפניו אלא שצריך הוא לפקוח את עיניו לראותם.

אחת השעות הללו בשבת אחר חצות היתה. אחרי סעודת השבת ואמירת הפזמונים קִיים סבא מה שאמרו שינה בשבת תענוג. כשקם ממנוחתו ועדיין בני הבית ישנים היו ישב ליד השולחן לבוש ג'לבייה, ספק חלוק ספק גלימה של בית, לבנה ורקומה בשוליה, ובירך על הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, לקיים מה שאמרו הפוסקים להרבות בברכות הנהנים בשבת כדי להשלים מאה ברכות שחייב אדם לברך בכל יום. אכלם מתון מתון לקיים בהם וקראת לשבת עונג, נטל פירוש רמב"ן נחמני על התורה ועיין בפרשה. כך בכל שבת ושבת. אותה שעה שעת רצון היתה. שקט היה בבית, ומתיקות של שבת קודש פרושׂה על הכול. פניו מאירות ושמחות והלימוד ברמב"ן נחמני ממלא אותו עונג.

אותה עת יושב הייתי לפניו. הרים פניו לרגע מן הספר, ראה אותי, קרא: חיים! חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ, נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד. חייך, וחזר לתלמודו.

יש שהיה מרתיע פתאום מישיבתו השקטה, קם בחופזה, הרמב"ן בידו והוא מצביע וקורא לי בהתרגשות: שוּף (רְאֵה) מה אומר הרמב"ן על הרמב"ם, עד כדי כך! על הרמב"ם. ועושה אותי שותף בוויכוח שבין הרמב"ן והרמב"ם בטעמי הקורבנות. אותה שעה הרגשתי שהוא רואה אותם עומדים לפניו ונחלקים במחלוקת הקשה. ושניהם מוריו ורבותיו הנערצים.

ויש שהיה מנסה אותי בחידות האִבְּן עזרא. אם קלעתי למטרה, היה אומר: ברוך תהיה. ואם ניסיתי לפלפל בדבריו, היה מרים את כף ידו בתנועת ביטול ובלא מילה חוזר לתלמודו. אותן שעות הייתי שומע ממנו משהו על חכמי ארם צובא.

פעם אחת הזכרתי לפניו את חכם חייא שׂפּוֹרטה. הגביה את עיניו מן הרמב"ן ואמר: חכם חייא הכהן שׂפּורטה, אדם גדול היה, בנם של קדושים, חכם רשום, מלומד בשתיקה, ברכותיו נתקיימו ולא ירדו חבריו לסוף דעתו, ומה היה עם בניו אחריו? סתם וחזר לתלמודו. ידעתי שנתכוון לכל פסקה שאמר וידעתי שתוארו של חכם מחכמי ארם צובא מעשה יש אחריו. מה שסָתַם הוא נתברר לי מאחרים, ונתגלגל לי לסיפור מעשה שראשו נעוץ בכפר תֶּדֶף שליד חַלַבּ, אמצעיתו במהומות של סטודנטים בפריז אשר בצרפת, וסופו בכותל המערבי, שריד בית חמדתנו. אם תכוונו דעתכם לדעתי תזכו ותשמעו איך מגלגל אדון המעשים את עולמו.

לימים ביקרתי את דודתי זקנתי סניורה ויקטוריה בחול המועד סוכות. ביקשתי לשמח אותה שמחת חג. אותם ימים היתה שרויה בצער, שאותה שנה נכפל אבלה, נפטר בעלה ונפטר אחיה ונותרה לבדה. ידעתי שאין שמחה אצלה אלא או בדברי תורה או במעשה של חזרה בתשובה.

אמרתי לה: חידוש יש לי לספר. אמרה: ספר. סיפרתי לפניה כל אותו מעשה שהפליא אותי מאוד. שמעה במתינות ולא נתרגשה. כשסיימתי אמרה לי: סיימת? השבתי: הן. הניעה את ידה בתנועה קלה, כאומרת מה חידוש יש כאן ומה מעשה יש כאן. אמרה: וכי סבור היית שברכתו של חכם חייא תחזור ריקם? ועוד, אַרִיבְּנַא הוא (קרובנו הוא), ומתכוונת לומר: וכי על דעתך עלתה שיִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח?

כך דרכו של עולם, מעשים שבעינינו מתמיהים הם, בעיני זקנות בדור שלפנינו פשוטים הם. כאילו כך הוא דרכם של מאורעות להתגלגל.