האריות מקאזה פלוריו

קוניאק
מרס 1894-מרס 1901
  

״Abballa quannu a fortuna sona״.

"רקדו כשהמזל מנגן".

פתגם סיציליאני

בסוף 1893 המצב בסיציליה מחמיר: בג'ארדינֵלו, ב־10 בדצמבר, הפגנה נגד המסים מסתיימת באסון, עם אחד־עשר הרוגים והרבה פצועים. בהפגנה דומה בלֶרקָרָה פְרידי, ב־25 בדצמבר, נהרגים שבעה בני אדם. הפגנות רבות נוספות פורצות ברחבי האי, ולעתים קרובות מדכאים אותן באלימות. ב־4 בינואר 1894, כשמספר המתים עובר את האלף, פרנצ'סקו קריספי מכריז על מצב חירום בסיציליה, ממַנה את הגנרל רוברטו מוֹרָה די לַבריָאנוֹ, מושל פלרמו לשעבר, למפקח אזרחי של הממלכה בשעת חירום ומקנה לו סמכויות צבאיות ואזרחיות מלאות. הדיכוי, המבוצע באמצעות ארבעים אלף חיילים, הוא אכזרי. המשפטים שבאים בעקבותיו מסתיימים בעונשים קשים מאוד. כפי שמעיד הגנרל עצמו בדוח שלו, מבוטלים "חופש הפרט, קדושת הבית, חופש העיתונות, זכות ההתכנסות וההתאגדות". הפאשי כמובן מתמוססים, אבל הדרישות הכלכליות והחברתיות - שאיחדו עובדים ופועלים, אומנים וכורי גופרית, ואפילו עובדי ציבור ומורים - חורגות הרבה מעבר לגבולות האי (הפגנות והתפרעויות פורצות מפּוּליה ועד אמיליה, מאַנקוֹנָה ועד בּרֵשָה, אבל בעיקר בלוּניגָ'נָה, שם נעצרים מאתיים וחמישים בני אדם) והן מתמזגות - לפחות בחלקן - עם קווי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית של העובדים האיטלקים, שנוסדה רשמית בשנת 1893 (ב־13 בינואר 1895 היא נהפכת למפלגה הסוציאליסטית האיטלקית, ומזכירהּ הוא פיליפּוֹ טוּרָטי).

וכך, במצב של מצוקה חברתית עמוקה, סידני סוֹנינוֹ, שר הכלכלה והאוצר, מודיע בפרלמנט ב־21 בפברואר 1894 על הצורך להעלות את המסים כדי להתגבר על הקשיים בכלכלת המדינה. הוא נתקל בהתנגדות עזה - ולמעשה מתפטר - אבל קריספי לא מוותר: ב־4 ביוני נופלת הממשלה השלישית שלו, אך ממשלה חדשה כבר מוכנה ב־14 ביוני. קריספי, שנעזר גם בהד העצום שעורר ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו בידי האנרכיסט פָּאוֹלוֹ לֵגָה (16 ביוני 1894), מצליח ב־20 ביולי לאשר שורה של צעדים כלכליים, כולל העלאה במסי המכס על הדגנים ובמחיר המלח, אך מעל לכול - העלאה של עשרים אחוזים במס ההכנסה.

ממשלת קריספי נופלת ב־10 במרס 1896, לאחר התבוסה בעדווה ב־1 בחודש. בקרב, 14,500 איטלקים ניסו לשווא להתמודד מול התקפה של 100 אלף חייליו של הנֵגוּס מֵנֵליק השני (לפחות ששת אלפים איטלקים מתו שם). חבר הפרלמנט הליברלי ברנרדו אַרנָבּוֹלדי גָזָניגָה מסכם את החוויה האפריקאית האיומה כדלקמן: "במהלך שתים־עשרה שנה של מדיניות קולוניאלית הצלחנו [...] לבזבז כ־500 מיליון ללא פרי, [...] לזרוע עוני וחוסר שביעות רצון באוכלוסייה" (התערבות בדיון בבית הנבחרים, 19 במאי 1897).

את כיסאו של קריספי יורש אנטוניו סטרבּה די רודיני, שיהיה ראש הממשלה עד 29 ביוני 1898 (בארבע ממשלות שונות). גם בשל העלויות הגבוהות מאוד שנגרמו בשל מימון המפעל הקולוניאלי, המצב הכלכלי במדינה קשה מאוד ועוד מחמיר עקב יבול דל (בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1896 נרשמים שיטפונות קשים, במיוחד בפיימונטה ובקָלַבּריָה) ובשל עלייה בעלות הדגנים המיובאים ואי לכך במחיר הלחם, שקופץ משלושים וחמישה לשישים סנט לקילוגרם בממוצע.

חוסר שביעות הרצון בעם - שכבר מתאפיין במצפון חברתי אמיתי (ב־1895 נכנסים לפרלמנט חמישה־עשר צירים סוציאליסטים, ובהם לֵאוֹנידקה בּיסוולָטי ופיליפּו טוּרָטי) - בא לידי ביטוי בשורה של הפגנות שמציתות את איטליה כולה, החל בחודשים הראשונים של 1898 (בפירנצה, באנקונה, ברומא, בפוֹגָ'ה ובנאפולי), ושל שביתות שמגיעות לשיאן ב־8 במאי, במילאנו, בפיאצה דל דוּאוֹמוֹ: חמוש במלוא הסמכויות, עם עשרים אלף פקודים, גנרל פיוֹרֶנצוֹ בָּוָוה בֵּקָריס מורה לפתוח באש לעבר המפגינים, מה שמוביל למאה הרוגים לפחות. בימים שלאחר מכן מורה בווה בקריס על מעצרם של כאלפיים איש, על סגירתם של ארבעה־עשר עיתונים ועל פירוק איגוד העובדים. בתוקף צו מלכותי, המלך ממנה אותו לקצין בכיר במסדר הצבאי של סבויה, "כתגמול על השירות המצוין שנתן למוסדות ולחברה".

ההתקוממויות העממיות נמשכות: ב־9 במאי מוכרז מצב חירום בטוסקנה ובפרובינציית נאפולי וב־11 במאי מגיע תורה של קוֹמוֹ. לאחר התפטרותו של די רודיני, המלך קורא לגנרל לואיג'י פֵּלוּ להרכיב את הממשלה (29 ביוני 1898), והוא, בפברואר 1899, מנסה להעביר הצעת חוק שמהותה להכין למלחמה את עובדי הרכבת והדואר, מגביל מאוד את חופש ההתאגדות ואת הזכות לשבות ומציע ליישם צנזורה בעיתונים. התנגדות השמאל אלימה מאוד, ואחרי שורה ארוכה של עימותים פרלמנטריים, פֵּלו פורש מהקדנציה השנייה שלו (14 במאי 1899-24 ביוני 1900). במקומו ממונה ג'וּזפּה סָרָקוֹ המתון, שנשאר בתפקידו עד 15 בפברואר 1901.

ב־4 ביוני 1899 מעניק אומברטו הראשון חנינה לכל מי שנמצאו אשמים בעקבות מה שמכונה "מהומות הלחם", אך אין בכך כדי למנוע מהאנרכיסט גָאֵטָנו בּרֵשי להרוג את המלך בשלוש יריות אקדח ב־29 ביולי 1900 במונצה ולהצהיר: "עשיתי את זה כדי לנקום על קורבנותיה החיוורים והמדממים של מילאנו [...] לא התכוונתי להרוג אדם, אלא עיקרון". בּרשי נשפט למאסר עולם ב־29 באוגוסט ומת - אולי התאבד - ב־22 במאי 1901.

ויטוריו אמנואלה השלישי עולה על כס המלוכה ב־10 באוגוסט 1900, בגיל שלושים.

קוניאק הוא עניין של אדמה, עץ, סבלנות וים. כמו הוויסקי. כמו המרסלה.

הוא מוזכר עוד במאה השבע־עשרה, אך מאז 1 במאי 1909, בצו ממשלתי, שאר העולם צריך להסתפק בהפקת ברנדי "פשוט", כי ערש הקוניאק האמיתי היחיד מזוהה עם מחוז שארונְט שבדרום־מערב צרפת. מחוז שהתברך באדמת גיר עשירה במשקעים ימיים, המכוסה בגפנים כגון אוּני בּלאן (שיבוט של גפני טרֶבּיאנו, שניטעו בצרפת לאחר האסונות שגרמה כנימת הפילוקסרה בסוף המאה התשע־עשרה), קולומבּאר, עם ענבים צהובים עדינים, ופוֹל בּלאנש, עם אשכולות הדוקים. כדי שיוכל להפוך לקוניאק, לפחות תשעים אחוזים מהיין חייבים להיות מורכבים משלושת סוגי הענבים הללו, לבדם או מעורבבים. עבור עשרת האחוזים הנותרים ניתן להשתמש בענבים אחרים: מוֹנטיל, סֶמיון, יוּראנסון בּלאן, בּלאן רָמֶה, סֵלֶקט, סוּביניון.

אבל לא די בכך: יש תקופה קצובה לבציר, בדרך כלל מאוקטובר ועד הכפור הראשון. וישנו גם עניין החביות: העץ שהן עשויות ממנו חייב להיות מהאלונים של יערות לימוּזאן וטרונסֶה. הלוחות מבשילים באוויר הפתוח, ואחר כך מחברים אותם רק באמצעות טבעות ברזל, כדי שמסמרים ודבק לא ישנו את טעמו של היין, ולבסוף, קולים את החביות - כלומר מחממים אותן בחום גבוה מבפנים - במשך זמן רב ובזהירות. ולפני שמעבירים את היין לחביות, יש לזקק אותו אך ורק באביק המסורתי שארונט ולעשות זאת פעמיים, תחילה בטמפרטורה של עשרים וחמש עד עשרים ושבע מעלות, ולאחר מכן בטמפרטורה של שבעים עד שבעים ושתיים מעלות.

רק אז מגיעה המנוחה. כי ככה זה: כל מה שיפה ויקר דורש זמן. שלווה. סבלנות. אלה מרכיבים לא כתובים אך חיוניים. צריך לחכות, ולהמשיך לחכות, כי שום דבר טוב לא יכול להיוולד טרם זמנו.

אשר לקוניאק, הזמן הזה הוא לכל הפחות שנתיים, אך הוא יכול להגיע לחמישים שנה ולעתים אף יותר. ביקבים האלה, חדורי ריח האוקיינוס האטלנטי, שבהם האידוי מתרחש לאט ומערבב את ניחוח האלכוהול עם ארומת העץ והמלח, הקוניאק סופג את טעמי הווניל, הטבק, הקינמון והפירות היבשים המאפיינים אותו ומקבל צבע ענברי ומרקם משיי. כמובן, בכל שנה שחולפת נפחו מצטמצם בין שלושה לחמישה אחוזים. אבל הצרפתים יודעים שזה ה-part des anges, חלקם של המלאכים. מצד שני, ביקב יש גם מקום שנקרא "גן עדן", לכלי הקיבול שמכילים קוניאק בן חמישים שנה לפחות.

בת, לרוע המזל.

החיוך של איגנציו התפוגג כשהמיילדת בישרה לו את החדשות. את המחמאות ואת הברכות קיבל בהטיית ראש. אחר כך פתחה דיודטה את דלת חדר השינה של פרנקה, הכניסה אותו פנימה ודחפה לידיו יצורונת קטנטנה, אדומה ובוכייה, עטופה בשמיכות המגוננות עליה מפני הקור של נובמבר.

פרנקה שכבה במיטה בעיניים עצומות וידיה על הבטן. הלידה היתה ארוכה וקשה.

הוא התקרב. כששמעה את צעדיו, פקחה את עיניה.

"זאת בת. אני מצטערת."

לשמע המילים האלו, שנאמרו מעומק הלב, הציף את איגנציו גל של רוך. הוא התיישב לידה ונשק למצחה. "בתנו ג'ובאנה," השיב ומסר לה את התינוקת הרכה. הם משפחה עכשיו; לא עוד בני זוג שנאבקים למצוא את האיזון ביניהם.

לאחר שלושה חודשים היא חדרה ללבו. פרנקה היא עדיין המלכה שלו, אבל ג'ובאנוצה הנסיכה שלו.

הבן הזכר יגיע. זה עניין של זמן. קאזה פלוריו זקוקה ליורש. הרופא אומר כי בקרוב יוכל לחזור לבקר בחדרה של אשתו, וזו אחת הבשורות הטובות הבודדות בתקופה הזאת.

כן, כי ינואר 1894 הוא חודש קשה. מעט מסיבות, פרט לאלה בקרב המשפחה, מעט הזדמנויות לבילוי. הם נשארים סגורים בבית, עם השגחה הולמת, כדי שאיש לא יטריד את מנוחתם של האנשים ההגונים.

פלרמו כבר אינה בטוחה.

בימים הראשונים של השנה הוכרז מצב חירום באי. באשמת התסיסה שמקדמים אנשי הפאשי, הארגון שאוסף פועלי יום חקלאים ועובדים קשי יום, גברים ונשים שאינם מרוצים מעול המסים ומהעוולות שהם נאלצים לסבול לעתים קרובות. ההפגנות התפשטו מהעיר לכפר, בלתי־ניתנות לעצירה, כמו מחלה מידבקת. והן הפכו להתפרעויות של ממש. בפּייטרָפֶּרציה, בספָּקָפוֹרנוֹ, בסָלֵמי, בקַמפּוֹבֵּלוֹ די מָזארָה, במָזארָה דֶל ואלוֹ, במיזילמֵרי, בקסטֶלוֵוטרָנו, בטרפּני ובסנטה נינפָה, אנשים שרפו את תאי המכס, ועם נשק ביד הסתערו על משרדים ציבוריים ועל בתי כלא ושחררו את האסירים.

הכאוס השתלט על האי, עד כדי כך שנדרשה התערבות צבאית להשיב את הסדר על כנו. הפּיימונטים, כפי שמכנים אותם הזקנים, הגיעו בפיקודו של גנרל מוֹרָה די לַבריאנו, שהממשלה העניקה לו את מלוא הסמכויות, כיוונו את רוביהם והתחילו לירות בכולם, אפילו בנשים. שום צעד לא ננקט נגד אלה שעינו את האיכרים ואת העובדים והביאו אותם לידי רעב וייאוש. אדרבה: כל מחאה גבתה מחיר של מתים, פצועים ומעצרים שהסתיימו במשפטים. אכזבה התווספה לאכזבה, משום שהממשלה הנוכחית היא של קריספי - סיציליאני, תומך גריבלדי לשעבר, שהחליף את ג'וליטי לאחר שערוריית הבנקה רומנה.

עכשיו שוררת רגיעה מעיקה, המוכתבת על ידי הפחד ונשמרת הודות למעצרים מתמשכים ולעונשים קשים. צדקה דונה צ'יצ'ה כשמלמלה שעל אלה אי־אפשר לסמוך ושנדמה שחזרו הימים של מלכות בּוֹרבּוֹן.

עכשיו ערב. מעט אורות מאירים את החדרים ואת הגן. השתקפויות חמות מציתות את הקוניאק בכוס שהחזיק איגנציו בידיו עד לא מזמן. הניחוח שלו - חריף, עם רמז לדבש - ממלא את החדר.

מישהו נוקש בדלת. "יבוא!" נושף איגנציו, שנשלף מקריאת המאפיינים של בריטניה, סירת המפרש של הנסיך מוויילס שבנייתה עומדת להסתיים במספנה של גלזגו ושנגדה, בחודש יוני, תתחרה וולקירי שלו במרוץ התעלה.

הדלת נפתחת ופניה של פרנקה מופיעות. "אתה עדיין לא מוכן?"

"עדיין לא, יקירתי. מה שלום ג'ובאנוצה?" הוא שואל ומניח את הדפים בצד. "אחר הצהריים הקטנטונת שלי בכתה הרבה, למה?"

"האומנת אמרה שהיה לה התקף קשה של כאבי בטן. היא עיסתה לה את הבטן במשך זמן רב."

המחשבה על הגופיפון הרך והריחני ממלאת אותה ברוך שלא דמיינה לעצמה שהיא יכולה להרגיש. בהתחלה, לאחר כאבי הלידה, חששה שתפתח סוג של דחייה כלפי בתה: הכאבים היו גדולים מדי, ההחלמה מעייפת מדי. אבל ילדתה הקטנה כבשה אותה במבט אחד, העניקה לה אהבה חמה, טוטאלית, שהדירה את שאר העולם והגנה עליה מפני כל כיעור.

פרנקה מתקרבת אליו. לאחר שנולדה ג'ובאנוצה, גופה נעשה חושני עוד יותר. איגנציו לא יכול להתאפק: הוא מחבק אותה ומנשק את צווארה. "את אלָה," הוא ממלמל כנגד עורה.

פרנקה צוחקת ונותנת לו לעשות זאת, אף על פי שדיודטה טרחה לסדר את שערה במשך כמעט שעתיים. איגנציו מתוח מדי בזמן האחרון, ויש לה תחושה שהיא אינה יכולה להעניק לו את השלווה הדרושה לו. והיא רוצה למנוע ממנו מלחפש אותה בין זרועותיהן של אחרות.

כמובן, הכול קרה בעקבות השערורייה ההיא של הבנקה רומנה. במשך כמה ימים, בחדר העבודה באוליבוצה, אנשים חמורי סבר באו והלכו, ואיגנציו בילה הרבה יותר מהרגיל בפיאצה מרינה. פרנקה שמעה גם כי לאחר סגירת הסניפים של קרדיטו מובּיליארה, איגנציו נאלץ לשלם חמישה מיליון,1 סכום שנראה לה, לסירוגין, עצום וקטנטן מאוד. אבל מה היא מבינה? החשבונות של התופרת והמעצבת הגיעו בעבר לאִמה ועכשיו ישירות לאיגנציו... היא ניסתה לשאול, אבל גם איגנציו וגם ג'ובאנה נפנפו אותה במילים מעורפלות ובהזמנה כללית "לא לדאוג".

"אנחנו באמת צריכים ללכת? אנחנו לא יכולים לעלות לחדר שלך?" הוא שואל, כשפניו קבורות בשערה של פרנקה. הוא מחליק את ידיו מתחת לחלוק שלה, מוצא את המחוך, מלטף את שדיה.

היא מתחמקת, צוחקת ומרחיקה אותו ביד אחת. "מעולם לא חשבתי שאצטרך לשכנע את בעלי ללכת לתיאטרון ולקבלת פנים!" היא סוגרת את החלוק ומלכסנת אליו מבט. "עכשיו אני הולכת לסיים להתכונן... וגם אתה צריך לעשות את זה."

איגנציו מחייך. "נדבר על זה כשנחזור," הוא אומר ונותן לה ללכת רק לאחר שהוא נושק למפרק כף ידה.

ב-4 במרס 1894, בשעות אחר הצהריים, הכרכרה של לנצה די טראבּיה נעצרת מול הכניסה לאוליבוצה. יורדים ממנה פייטרו תחילה, אחריו ג'וליה ולבסוף גבר בעל שיער גלי כהה, מצח רחב, מבט ערני ושפם עבות. רב־המשרתים מקבל את פניהם ומפנה אותם אל מדרגות השיש האדומות, המעוטרות במפלי פרחים. למעלה, פרנקה מחכה. היא מושיטה מיד את זרועותיה לג'וליה ולפייטרו, מנשקת אותם, מזמינה אותם לשבת בחממה. ואז היא פונה אל הגבר האחר ומחייכת. "ברוך הבא, מאסטרו. תודה שאתה מכבד אותנו בנוכחותך." לבסוף היא מרימה את שולי החצאית. "בוא איתי בבקשה. האורחים שלנו מחכים לך בחוסר סבלנות."

ג'קוֹמוֹ פּוּצ'יני הולך בעקבותיה ובוחן בחשאיות מרבית את חמוקיה היפים של גבירת הבית. הוא הגיע לפלרמו להצגת האופרה "מָנוֹן לֶסקו", שהופעת הבכורה שלה התקיימה חודש קודם לכן בטורינו, והעיר קיבלה אותו בברכה מפוארת: מחיאות כפיים ספונטניות, קריאות לו ולזמרים לעלות לבמה ותשואות אחרונות שהרטיטו את תיאטרו פוליטֵאָמה כולו. פרנקה ואיגנציו פגשו אותו ערב קודם לכן בארוחה שנערכה לכבודו בפּלאצו בּוּטֵרה והזמינו אותו לתה כדי לחגוג את הצלחתו.

פרנקה מאטה את צעדיה, מתקרבת אליו. "אתה יודע, מאסטרו, 'מנון' שלך היא יצירה שבאמת נוגעת בנשמה. אתמול לא היה לי האומץ להתוודות בפניך, אבל בכיתי כאילו לבי עומד להישבר."

פוצ'יני נראה מבולבל. המחמאה הזאת, שמבוטאת בלהט כזה, מרגשת אותו. הוא עוצר, לוקח את ידה של פרנקה ומנשק אותה. "דברייך, גברתי, שווים יותר מכל מחיאות הכפיים אמש. לכבוד הוא לי. אני נרגש," הוא קורא.

פרנקה מהססת ואז מוסיפה, בלחש: "אבל למה המוזיקה הנהדרת מכאיבה כל כך?"

פוצ'יני פוקח לרווחה את עיניו הכהות הגדולות, מתקרב לאוזנה של פרנקה וממלמל: "כי היא מתחילה במקום שבו המילים מסתיימות. בדיוק כמו היופי... אני בטוח שאת יודעת למה אני מתכוון." והוא מנשק שוב את ידה.

פרנקה מסמיקה, מחייכת, ואחר כך אוחזת בידו של פוצ'יני וממשיכה ללכת.

"איגנציו!" נימת התוכחה בלחישתה של ג'ובאנה היא חד־משמעית.

גם היא היתה עדה להתרחשות: פעמיים רצופות התכופף פוצ'יני לנשק את ידה של פרנקה ואף לחש משהו באוזנה. קִרבה - אינטימיות? - שבוודאי הטריפה את דעתו של איגנציו בזמן שהמתין לאורח ליד דלת החממה. היא מכירה אותו יותר מדי טוב: הוא קנאי, רכושני, ואין זה משנה שהוא עצמו בוגד, כי בדיוק כמו ילד מפונק, הוא לא סובל שמישהו אחר מגלה עניין בצעצועים שלו.

עכשיו פרנקה ופוצ'יני מולו, ואיגנציו מצליח להעלות חיוך על שפתיו. "מאסטרו, ברוך הבא!" הוא קורא בקול קצת גבוה מדי. אחר כך הוא מתייצב בין אשתו לבין הגבר ומוביל אותו לעבר ג'ובאנה, המארחת קבוצת נשים זקנות לבושות בשחור, ולצדה דונה צ'יצ'ה.

ג'ובאנה היא שדאגה לכל פרט ופרט בקבלת הפנים של שעות אחר הצהריים: היא בחרה את הפרחים, את המפות והמפיות, את כלי הכסף והכוסות, את מגוון תערובות התה בקופסאות העץ ואפילו אילו ממתקים להכין. הכול מושלם ואלגנטי כמו ציור. היא עדיין לא בוטחת בי, חושבת פרנקה ומביטה מסביב.

קול צחוק שולף אותה מהמחשבות האלו. זהו קולה הייחודי של טינה סקַליָה ויטָקֶר, אשתו של ג'וזף אייזק ויטקר - שכולם מכנים בפשטות פּיפּ - נכדו של בן אינגהם, ששיחק תפקיד מכריע בחייו של וינצ'נצו פלוריו, סבו של איגנציו. פיפ וטינה, הזוג הבולט ביותר בפלרמו, לא יכלו להיות שונים יותר זה מזה: בעוד הוא ממשיך את המסורת המשפחתית הקשורה לייצור ולמסחר של יין המרסלה ולסירוגין מטפח את התשוקות האמיתיות שלו - ארכיאולוגיה ואורניתולוגיה - טינה, בתו של גנרל מאנשי גריבלדי, היא אישה תרבותית ואינטליגנטית שחיה וניזונה מתחכום: איש לא נמלט מעקיצותיה השנונות ומהציניות שלה.

פרנקה פונה לקבוצת הנשים הקטנה ממשפחת ויטקר, המשוחחות בתערובת של אנגלית וסיציליאנית, ולוכדת את מבטה של טינה. לרגע שתי הנשים מביטות זו בזו, ופרנקה קוראת בעיניה השתקפות של משהו בין חמלה ללעג. היא יודעת שטינה חושבת שהיא יפה וקצת טיפשה, בובה להתהדר בה ותו לא. היא מהדקת את שפתיה, נוגעת במחרוזת אבני הטופז והפנינים כאילו כדי לצבור כוח ומברכת אותה לשלום בניד ראש.

קול אחר מסיח את דעתה, קולו של איגנציו.

"תיאטרו פוליטאמה אצילי מאוד, אבל האקוסטיקה שלו לא אידיאלית," הוא אומר לפוצ'יני ולקהל הקטן שמקיף אותם. "אני מעריך שתיאטרו מאסימו יהיה מוכן בקרוב. אני אומר זאת בגאווה מסוימת, שכן גם גג הבניין הזה הוא עבודתו של בית היציקה המשפחתי."

"ואני מודה לפטרון שיוצר מקדש לאופרה בפלרמו... וגם לבית היציקה שלו!" קורא פוצ'יני ומעורר צחוק בקרב כל הנוכחים.

בדממה שלאחר מכן, צעירה חמורת סבר צועדת קדימה. "מאסטרו... זו זכות גדולה לדבר איתך... אפשר לשאול אותך שאלה?"

"שאלי," עונה פוצ'יני בחיוך.

"איך... אתה כותב את המוזיקה שלך?"

"עבודתו של מוזיקאי אינה עבודה אמיתית, ומעל הכול היא לעולם לא יודעת הפסקות," עונה פוצ'יני. "זה יותר כמו... חובה של הרוח. אפילו עכשיו, כשאני כאן איתכם, במוחי... בנשמתי, התווים מתחברים, נקשרים. זהו נחל שאינו נרגע עד שהוא מגיע לנהר. למשל..." הוא ניגש לפסנתר שווינצ'נצו הקטן מייסר פעמיים בשבוע בשיעורי הנגינה שלו.

הפטפוט נעצר, הכוסות מונחות ואפילו המשרתים קופאים על מקומם.

בדממה הפתאומית, פרנקה ניגשת לפסנתר וצופה בפוצ'יני, כמו כדי לעודד אותו.

ידיו של האיש מונחות על הקלידים ולפתע פתאום נעימה ממלאת את החדר.

Che gelida manina, se la lasci riscaldar...

Cercar che giova?

Al buio non si trova.

Ma per fortuna è una notte di luna,

E qui la luna l'abbiamo vicina...²

פוצ'יני מנגן ושר, והאוויר האפוף בושם של וניל ותה לוכד את הצלילים, נראה כמסרב לתת להם לדעוך. בסופו של דבר האיש עוצר, אצבעותיו תלויות מעל הקלידים, פניו סמוקות מרגש.

בעוד מחיאות הכפיים מתפרצות, הוא קם וקד לעבר פרנקה. "אני שמח ששמעת רסיס מהאופרה הבאה שלי. כשאזכור את הרגע הזה, יהיה לי קל יותר להשלים אותה."

פרנקה מסמיקה, ואילו איגנציו מורה להביא את השמפניה כדי לחגוג "את ההצלחה העתידית" של מאסטרו פוצ'יני. "בתקווה שהוא יחזור לפלרמו להציג אותה כאן!" הגברים מהנהנים, והנשים נאנחות ואומרות זו לזו שכן, זוהי אכן מוזיקה אלוהית.

אבל פוצ'יני, לאחר הרמת הכוסית, ניגש שוב לפרנקה.

"היית נפלא. תודה על המתנה הבלתי־צפויה הזאת," היא אומרת, נרגשת.

בתגובה, פוצ'יני אוחז בידיה ומביא את שתיהן אל שפתיו. מבטי הנוכחים נעשים מורעבים, הלחישות חצופות. היא לא נוהגת בגבר הזה בקרבה מוגזמת? היא חושבת שהיא מעל הכללים?

"תודה למשפחתך על שפתחה בפני את דלתות האחוזה הנפלאה הזאת," הוא משיב. "ותודה לך, סיניורה. יש בתוכך אור יוצא דופן, אור יקרות. אני מקווה שתוכלי לשמר אותו לנצח."

לשמע המילים האלו פרנקה מחייכת. אבל עיניה מתלחלחות לרגע.

ואדם אחד מבחין בכך.

גיסתה, ג'וליה.

פלאצו בּוּטֵרה, ביתה של משפחת לנצה די טראביה, ממוקם על חומות העיר, במרחק צעדים ספורים משער פֵליצֶ'ה. החממה פונה לעבר ים בצבע פלדה שמשתקפים בו העננים האפורים של אותו יום, שהוא כהה במיוחד לתחילת מאי. באוויר עומד ריח של עלי שלכת, אדמה לחה וניצני פרחים. פרנקה וג'וליה יושבות בסלון המרוהט בכורסאות הנצרים, בין לימונים בעציצים וצמחי בננה קטנים, שם הן יכולות לדבר בחופשיות, בזמן שהילדים - וינצ'נצו וילדיה של ג'וליה - משחקים במרחק קצר מהן, מתחת לעיניהן הפקוחות של האומנות.

"ובכן? למה רצית לראות אותי?" שואלת ג'וליה.

פרנקה לוחצת את ידית ספל החרסינה של Sèvres המעוטר בסמל של משפחת לנצה די טראביה. היא תוהה מתי ג'וליה נעשתה בוטה כל כך, שונה כל כך מהצעירה שכתבה לה מכתבים מלאי חיבה כשהצטרפה למשפחה. אבל היא לא רוצה לשפוט אותה: היחסים המתוחים עם חמותה ומותו של בלסקו הקטן הקשיחו אותה. רק עכשיו, משהיתה לאם בעצמה, היא יכולה להבין את עוצמתה האמיתית של הטרגדיה.

אי־שם, בין העצים, וינצ'נצו זועק זעקה קטנה, וג'וזפה, בנה הבכור של ג'וליה, משיב עליה בצחוק. פסיעות רגליים, רעש של כדור מקפץ. מוזר להביט בילדים האלה, בן אחת־עשרה ובן חמש, ולחשוב שהם דוד ואחיין.

ג'וליה מחייכת, החיוך הראשון מאז הגיעה פרנקה, ונועצת את עיניה בגיסתה, כאילו מזמינה אותה לדבר.

"אני מבקשת עצה," אומרת פרנקה. "עצה כנה, כאילו את באמת אחותי."

ג'וליה מרימה את גבותיה, ומבטה מתמקד באצבעותיה של פרנקה. הן רועדות.

היא מחלצת מידיה את הספל, מניחה אותו על השולחן ונשענת לאחור בכיסאה. "למה את רועדת?" היא מנמיכה את קולה. "את עדיין נבהלת מכל דבר, נכון? את מפחדת מהשיפוט של כולם."

פרנקה ממצמצת. היא מהנהנת בהפתעה ומביטה מטה אל אצבעותיה הענודות בטבעות.

"תהיתי מתי תביני שככה אי־אפשר להמשיך. את נראית לי מיוסרת כמו אחת מנשמות המתים."

ידיה של פרנקה מתהדקות סביב החצאית, וקולה נסדק. "אל תחשבי שאני תמימה. איגנציו... תמיד חשבתי שהוא זה שעומד במרכז השמועות, הרכילות, ואילצתי את עצמי שלא להקשיב להן, כי בסופו של דבר הוא חוזר אלי ובי הוא מאוהב. אבל גם עלי מותחים ביקורת. אני שומעת הערות, בדיחות קטנות, בכל פעם שאנחנו יוצאים... ואתמול בערב, בבית של דה סטה, הוא פלרטט עם בעלת הבית בצורה ממש בוטה. הרגשתי כל כך מושפלת! בבית אני מרגישה כמו אורחת כי אני אפילו לא צריכה לדבר: כולם פונים לאמא שלך. נדמה לי שאפילו המשרתים מסתכלים עלי בעין עקומה. ואמא שלך, שהיא אישה קדושה באמת, לא נותנת לי להוציא מילה." ההתפרצות גואה עכשיו כנהר העולה על גדותיו. יבבה נמלטת משפתיה. "תמיד יש לה במה להאשים אותי, ולא רק היא. כולם, כולם, כל העיר! אם אני מדברת מעט, אם אני מדברת הרבה, איך אני מתלבשת... איך אני טועה ולא יודעת להתנהג."

ג'וליה מנידה בראשה, ועל פניה חולפים רגשות שפרנקה מתקשה לפענח. היא זוקפת גבה. "את טובה מדי, פרנקה שלי. יותר מדי. את צריכה לצאת ולחשוף את השיניים, כי אם לא, הם יפשטו ממך את העור וישאירו רק עצמות. וזה נכון גם בנוגע לאמא שלי."

פרנקה פוקחת לרווחה את עיניה הירוקות. ג'וליה משתמשת בשפה חזקה, כמעט ארכאית בכנות הפרועה שלה. "באמת?" היא שואלת ביבבה.

"כן." ג'וליה קמה והולכת לכיוון החלונות. "את חושבת שלא שמתי לב מה שלומך?"

היא לא מחכה לגיסתה, ופרנקה צריכה למהר להצטרף אליה.

"עכשיו את דונה פרנקה פלוריו. לא אמא שלי, שהיא אלמנה וחושבת רק על תפילות על נשמתו של אבי. אַת אשתו של איגנציו, ראש המשפחה, ואת צריכה לקחת את מה שמגיע לך, וקודם כול הכבוד." היא אוחזת בזרועותיה, מדברת אליה, במרחק סנטימטרים ספורים מפניה. "כשהתחתנתי, אבי הבהיר לי שאסור לאף אחד, לעולם, לשים לי רגל. הייתי צריכה לדאוג להגן על עצמי, אחרת המשפחה של בעלי היתה רומסת אותי. וזה מה שאני אומרת לך עכשיו." היא נועצת בה מבט עז. "אני אוהבת את אחי, אבל אני מכירה אותו: הוא ראש מלא אוויר. יותר מדי נשים מסתובבות סביבו. הוא שקוע בעצמו ולא מבין שאת בבעיה, שהאנשים מבקרים אותך גם בגללו. אני מכירה אותו, הוא לא רע לב, אבל הוא... שטחי. הוא אפילו לא היה מבין מה מצבך, כי הוא בכלל לא שם לב לדברים שאומרים עלייך מאחורי הגב... כן, גיסתי היקרה, גם אני יודעת שמשמיצים אותך."

ג'וליה מרימה את פניה המורכנות, החיוורות מבושה, של פרנקה. היא מתעלמת מהריסים הרטובים מדמעות, אוחזת בכתפיה, מנערת אותה.

"תסתכלי עלי! את חייבת להגן על עצמך. אני יודעת מה העולם אומר עלינו, על נשות פלוריו. שאנחנו מבזבזות יותר מדי כסף על בגדים ותכשיטים, שאנחנו חזקות בזכות הכסף של המשפחה אבל הראש שלנו ריק, שאנחנו כל כך יהירות עד שאנחנו לא יודעות את מקומנו." ידה של ג'וליה נקמצת לאגרוף. "לא אכפת לי מה הם אומרים. גם לך לא צריך להיות אכפת. אם את מקשיבה להם, את נותנת להם כוח. הם אנשים אומללים ובדיבורים האלה הם חושפים רק את קנאתם. לנו יש כל מה שלהם אין, ובגלל זה הם מרכלים עלינו וימשיכו לעשות זאת."

היא ישירה, ג'וליה. זועמת.

פרנקה יודעת מעט מאוד על הקשיים שהיה על גיסתה להתמודד איתם. היא לא יודעת שגם היא נאלצה לסבול השפלות מרות, בייחוד בהתחלה, כשחמותה לא חדלה להאשים אותה במוצאה הבורגני מול כולם. אחר כך, במשך שנים, מעולם לא החמיצה הזדמנות להזכיר לה שהנישואים האלה הם חוזה ותו לא. פייטרו, מצדו, מעולם לא יצא להגנתה וגם לא עזר לה. בשום אופן.

אולם השנים האלו לימדו את ג'וליה לא לוותר, לעולם לא להרכין את ראשה. הם גרמו לה להצמיח בחזה כעס הדומה לזה שסבא שלה, וינצ'נצו, נשא בתוכו כל חייו. הוא השתמש בו כדי לשלוט בעיר שרצתה להשפיל אותו; היא נעזרה בו, תחילה כמגן ולאחר מכן כנשק, כדי לזכות בהערכתם של בני לנצה די טראביה. ועכשיו היא באמת הגבירה של הבית והמשפחה. והיא הצליחה גם לזכור את חוק היסוד של אביה: אין דבר יקר יותר מצלילות דעת, משליטה עצמית. גם לה אמר אביה איגנציו פעמים רבות: "תקשיבי לראש, לא ללב." הדימוי שסיגלה לעצמה היה של אישה מתנשאת ודוחה, אך את הדימוי הזה בנתה בעצמה, כדי להגן על עצמה.

לא, פרנקה לא יכולה לדעת מה המחיר שגיסתה שילמה כדי להיות מי שהיא: אישה נחושה וגאה, שאי־אפשר לגעת בה.

אבל זה בדיוק מה שג'וליה רוצה להראות לה. שפרנקה חייבת לזכות במקומה במשפחת פלוריו ובפלרמו כי כך צריך להיות. אין ברירה אחרת. והיא יכולה לעשות זאת רק אם תמצא בעצמה את הכוח והניתוק הדרושים. היא צריכה לתת לכל מה שגורם לה לסבול לזרום מעליה. היא צריכה לבנות חומות סביב נשמתה.

פרנקה מביטה בפניה של ג'וליה ומנגבת בעצבנות אחת מלחייה. היא מהרהרת.

מבחינת חמותה, להיות בת פלוריו פירושו לתמוך בבעלה בכל דבר, לעולם לא לתת לו הזדמנות להאשים או סיבה להתלונן, לזרוח בכל אירוע חברתי, לעמוד בכל הציפיות בכל מצב. ואם הוא שגה, מחובתה לסלוח לו.

דבריה של ג'וליה, לעומת זאת, מציירים מציאות שבה איגנציו נמצא ברקע. רק היא, פרנקה, קיימת, בנפרד - חופשייה? - מתפקידה כרעיה. היא חייבת להיות, קודם כול, היא עצמה. היא חייבת להיות גאה, נעלה. רחוקה מהישג יד. אסור ששום ביקורת תפגע בה לעולם, וגם אם זה יקרה, הפצע יצטרך להגליד, ומיד.

היא משתחררת מאחיזתה של ג'וליה ומתרחקת בצעד אחד. הכול כל כך רחוק ממה שסיפרה לה ג'ובאנה, כל כך רחוק מהאופן שבו גדלה היא עצמה: היא היתה תמיד בת צייתנית, רעיה מכבדת, ועכשיו... "אבל אני... התנהגתי יפה. לא מחיתי, לא בכיתי כשהוא..." היא ממלמלת, קולה מלא בכאב. "אפילו כשנודע לי שהוא בוגד בי, אני... הייתי רעיה טובה, או לפחות ניסיתי להיות."

"וזו היתה הטעות שלך: לנסות לרַצות את כולם. את לא צריכה להתנהג יפה. את צריכה לקחת את מה ששלך בזכות ולעשות את זה בלי לחשוש שישפטו אותך. את כבר לא ילדה קטנה שמחפשת את אישורה של אמה. לא מספיק שיהיה שֵם משפחה חשוב. ואפילו להעניק לבעלך ילד לא מספיק כדי לזכות בכבוד מצדו. את גם לא יכולה לקוות שאמי תפנה לך את הדרך מרצונה החופשי. היא תעשה את זה כשהיא תראה שאת ראויה לשם שאת נושאת, ותאמיני לי שזה לא יהיה פשוט ולא יקרה בקרוב. זכרי שמי שיכול לעשות ולא עושה, חי בלתי־מסופק." קולה מתרכך, נהפך לליטוף. "בפלרמו אף אחד לא נותן לך כלום." היא מצביעה על העיר שמעבר לחומות הארמון, לכיוון הרחוב הגדול, הקסארו. "בעיר הזאת, כולם, מהעגלון ועד הנסיך, חיים על לחם וקנאה. יש כאן אנשים שהיו הורגים את עצמם במקום להודות שהם בינוניים. כשאת שומעת ביקורת, זכרי שאת פלוריו והם לא. אם הם אומרים לך שהתכשיטים שלך נוצצים, זכרי שהתכשיטים שלהם שווים חצי משלך. אם הם צולבים אותך בגלל האופן שבו את מתלבשת, זכרי שלהם אין לא את הגוף ולא את הכסף כדי ללבוש את הבגדים שלך. זכרי זאת כשתשמעי אותם מדברים מאחורי גבך. זכרי זאת ותצחקי, תצחקי מהם ומהבינוניות שלהם."

פרנקה מקשיבה.

מילותיה של ג'וליה פותחות חדרים חדשים, נותנות לה ראייה חדשה של הדברים. כאילו היא מסתכלת על עצמה בפעם הראשונה במראה ומגלה תכונות שמעולם לא דמיינה שיש לה. חושפת את אינסוף האפשרויות שהחיים יכולים להציע לה.

ג'וליה מתבוננת בה. ומבינה. היא צועדת צעד אחד לאחור ומחייכת. היא רואה מודעות אותנטית ניצתת על פניה של גיסתה, מודעות שבסופו של דבר תעשה אותה דומה לה. "אל תפחדי. את נולדת להיות פלוריו." היא מלטפת את פניה. "את לא רק יפה, אלא גם אינטליגנטית, מעניינת ומעודנת. העולם לא יוכל להתעלם מהכוח שלך. אל תפחדי להיות מי שאת. זכרי: ילדים הם תמיד דבר טוב, אבל בן זכר הוא ברכה. את צריכה להיכנס להיריון בהקדם האפשרי." קולה נמוך, מלא רמיזות. "יהיה קל יותר עם בן. ואת תהיי חופשייה יותר."

כשהיא יוצאת מפלאצו בוטרה, ואחריה האומנת לצד וינצ'נצינו הממשיך לדלג, נרגש בגלל המשחקים, פרנקה צועדת בצעדים קלילים. היא מביטה ישר קדימה, אדישה לשמים שמאיימים להמטיר עליה גשם אביבי.

כן. היא היתה שתקנית, שומרת סוד, סבלנית, כנועה.

אבל עכשיו היא צריכה להתממש.

לא להסס.

לקחת את מה ששייך לה.

להפוך לדונה פרנקה פלוריו.

המחשבה כל כך חדשה, עד שהיא גורמת לראשה להסתחרר.

להפוך לעצמי.

*המשך העלילה בספר המלא*