שבוע אירוח קטלני

1

הייתי צריך את המושב הזה כמו קוץ אכזרי בתחת. אבל האישה לחצה, הבנות התחננו במבטים שלא יכולתי לשאת, ועיר מוצאי אשקלון לא האירה פניה אליי, בלשון המעטה. כך מצאתי את עצמי בשחר היום השני לשהותנו במושב קדם שבבקעת הירדן ניצב ליד גופתו של מרכז המשק יואל פורמן.
הייתי בדרכי מהמושב, הניצב בראש ההר, אל השטחים החקלאיים הפרושים למרגלותיו. רכוב על אופניים ישנים שהשאיל לי ברוב טובו ארז, ובעודי בדרכי מטה בכיוון הכפר הערבי, הבחנתי באדם ששוכב בצד הדרך. בלמתי בקושי רב את האופניים הנוראיים, ופלטתי באופן בלתי נשלט קללה שכוונה אל חלקה המוצנע של אמו של ארז נחושתן.
הפכתי את האדם ששכב ופניו פונים לקרקע, ונוכחתי שמדובר ביואל פורמן הבר מינן המסכן, שמברג בגודל של טיל קרקע אוויר ממוצע נעוץ במפתח לבו.
רק אתמול קיבל אותנו האומלל במאור פנים במועדון המושב, נשא נאום חוצב להבות בדבר חשיבותה של ההתיישבות, ואיחל לנו הצלחה בשבוע האירוח. כעת היה מרכז המשק של מושב קדם שרוע לפניי, מת בכל מאת האחוזים.
אינני גיבור גדול - לאמִתו של דבר אני פחדן לא קטן - וכשראיתי את יואל פורמן, שרק אתמול נשא נאום נמלץ, צחק, זלל בורקס גבינה ותפוחי אדמה, וסיפר בדיחות חקלאיות חסרות פואנטה, רציתי לעשות ויברח מהמקום המפחיד הזה.
בעודי בוהה בשמים ומתפלל לנס שיחלצני מן הסיוט הבלתי מציאותי, שמעתי קול טרקטור העולה בהר. טרקטור ירוק שכף צהובה בקדמתו טיפס בקושי בכביש התלול. הוא נעצר לידי בחריקת בלמים, ותקע את הכף בכביש למניעת הידרדרות. מהטרקטור קפץ רעי הטוב יוסף עמרני, שאני הקפדתי לבטא את שמו הפרטי במלרע, אך כולם ביטאו אותו במלעיל.
דמעות של אושר ניגרו מעיניי כשראיתי אותו. הבן אלף הזה הוא ששכנע אותי לבוא למושב שלו בנושאו באמתחתו הבטחות מכאן עד אלנבי ששנינו ידענו ששוויין כקליפת השום.
"ראה," הצבעתי על גווייתו של פורמן, "אם זה מה שקורה לי ביום השני לשבוע האירוח המפואר שלך, מעניין מה צופן לנו בחובו סוף השבוע? קטל המוני, רעידת אדמה או סתם תאונת דרכים?" בעודי מדבר עמו חשתי שהעורקים בצווארי עומדים להתפקע מרוב זעם ותחושת אין אונים.
יוסף, שעל כושר הדיבור שלו אין עוררין, ניצב ליד גווייתו של פורמן בקור רוח של רופא בחדר המתים באבו כביר, ושׂח לי בזו הלשון: "מוישה," - שמי הוא מוישה שחם, ושם אשתי הוא שרה שחם - "קח את האופניים ועלה למושב."
הוא ירד בטרקטור לקרוא לאיש הביטחון של המקום, ואני גררתי את האופניים, אך לפני שעזבתי העפתי מבט אחרון במי שעד אמש היה מרכז המשק, אכל בורקס וסיפר בדיחות. המבט התמה בעיניו המתות עורר בי פלצות.
"מי לעזאזל היה מעוניין להרוג אותך, יה פורמן," אני שואל, ולשמע התשובה הנחרצת אני מעפיל אל ההר בואכה מושב קדם, שאשתי ואני - סליחה, אשתי ובנותיי אך לא אני - רוצים להתקבל לו.