מקום בעולם
***
אדם נודד ומתאהב ברוח הנושבת כנגדו
ומשיטה בו ספינות
הוא כנגדה מניח אבן, על אבן
על אבן על אבן
שלעתים הן בית ולעתים חומות.
(מיכה שטרית, "שם יש ים")
אנו מבקשים להושיט יד למי שאבנים שימשו אותו עד היום בעיקר על מנת לבנות חומות סביבו, כדי לבנות מהן בית. לבנות מקום בעולם.
במשך שנים הם יוצקים חומות מול כל העולם, כמו תגובה שאין בלתה אל מול מי שהעמידו בפניהם חומות אין־ספור. במשך שנים טרקו בפניהם כל דלת שדרכה ביקשו להיכנס, נעלו בפניהם שערים שבעדם ביקשו שתינתן להם דריסת רגל, והם נותרו לבד, בלי מקום להניח בו את הראש, לחמם בו את הלב, להתקרב בו לאחר, לשאוב ממנו כוח. הם מחזרים אחר הפתחים, מקוששים קצת תשומת לב ואהבה ממי שאינם חפצים לתת.
לא כך נוהג עולם מתוקן. הם לא צריכים לטפס שוב ושוב על המדרגות שבמורדן התגלגלו פעם אחר פעם, רק כדי לבקש שאריות של חמלה.
לפני הכול הם צריכים מקום בעולם. מקום שירצה בקרבתם, שיקבל ויאהב וייתן, לא יותר. אך גם לא פחות.
בית הספר יכול וצריך להיות המקום שלהם בעולם.
אין מה להביט ימינה ואז שמאלה ולשאול מי אמור או מי צריך או תפקידו של מי לפעול. אם שממה סביב ואין קורת גג באופק הקרוב, אז אנחנו נהיה קורת הגג. נניח אבן על אבן. נבנה בית.